חידושי אנשי שם· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
שם סימן ל
לא סעיף ב' אבל אם כתב שניהם כו'. מעשה בא לידי באחד שהי' נקרא הירש מנשה וגירש את אשתו וציוה המסדר לכתוב בגט צבי מנשה המכונה הירש מנשה כו' ולפענ"ד אין נראה כן דהן אמת מצד אחד דבריו צודקין דאי אפשר לכתוב מנשה צבי המכונה הירש דאז הוי משמע שנקרא הירש לבד והוי שינוי השם כי הוא נקרא בשניהם וכן מבואר בתשובת מאיר נתיבים אך מ"מ הי' נראה לכתוב מנשה צבי המכונה הירש מנשה כי היכי דלשתמע דהכינוי הירש קאי אדסמיך לי' דוקא כדקיי"ל בעלמא דבעינן שיהי' נכתב הכינוי סמוך לשמו ולא להיפוך וא"כ ה"נ אין לכתוב צבי מנשה המכונה הירש מנשה דמשמע דהירש הוי כינוי למנשה. ואין לומר דהכא שאני כיון שכותבין המכונה הירש מנשה משמע מזה שאין הירש כינוי למנשה דבלא"ה למה יקרא שניהם הלא מזה אין ראי' דכמה פעמים מצינו שהאדם נקרא בלשון הקדש והכינוי יחד ושכיח ביותר גבי שם יהודה ליב א"כ הוא נקרא בשם הקדש והכינוי יחד א"כ יש לחוש שיאמרו שכינוי הירש הוא כן מנשה ויקרא בשניהם יחד ושם צבי הוא שמו משעת לידה וכדומה ואינו נקרא בו כ"כ. ואין לומר שכל היכי שיקרא בשם הקדש וכינוי שלו יחד אז מקדימין שם הקדש לשם הכינוי כי האב קודם להבן וכאן שנקרא הירש מנשה שם הכינוי קודם מוכח שאין הכינוי לשם מנשה דאל"כ לא היו מקדימין אותו אלא ודאי שהוא לשם אחר דכל הוכחות כהאי אין הוכחות ברורות לסמוך עליהם ובגט בעינן ענין מבורר לכך היותר נלפענ"ד לכתוב מנשה צבי המכונה הירש מנשה דאז ליכא שום קפידא דהיתר משמע דקאי אדסמיך לי' ואף שבספר בית מאיר ומאיר נתיבים כתבו דהיכי דנקרא כגון יעקב יוסף וכתב להיפוך יוסף יעקב הוי כמו חצי השם כיון דהוא נקרא בשם יעקב תחלה ואח"כ יוסף והוא כתב להיפוך וכן בראובן שמעון או בשאר שני שמות ואף שכתב המחבר סעיף ב' שאם כתב שניהם אין לחוש אם הקדים זה או זה היינו בלשון דמתקרי אבל בלי מתקרי פסול כן הוא תוכן כוונתם מ"מ הם מיירי שהשמות הוא בלי כינוי כלל רק נקרא בלשון הקדש לבד כשמו בזה יש לחוש דהוי שינוי השם כיון שנכתב לא כמו שנקרא בפי רבים אבל הכא שיש לו כינוי ובלשון העולם אינו נקרא כלל צבי מנשה רק הירש מנשה רק שאנן בעינן לכתוב לכל שם כינוי לשון הקדש שלו ולכך ההכרח לכתוב גם צבי אבל לפ"ז אין קפידא עכ"פ אם כותבין מנשה צבי ואין לחוש להקדמת שם השני כיון שכותבין אח"כ המכונה הירש מנשה א"כ כותבין כפי מה שיקרא בלשון העולם א"כ ליכא למיחש לשינוי בהקדמה שהרי בלשון העולם לא נקרא צבי מנשה רק הירש מנשה וכן הוא נכתב באמת ובשביל מה שיקרא לתורה בלשון זה צבי מנשה אין חשש בשביל זה לטעות היכי דבאמת נכתב שניהם רק מחמת חשש שמקדים זה לזה בזה אין חשש כלל רק אם בלשון העולם מורגל בסדר הזה אז יש חשש שיאמרו אחר הוא אם ישנו הסדר אבל בשביל פעם שעולה לס"ת אין להקפיד על הסדר בפרט דנכתב אח"כ שמכונה הירש מנשה כפי מה שיקרא באמת בפי העולם א"כ הכל ידעו שמה שמתחלה הקדימו מנשה לצבי הוא כדי לסמכו אל הכינוי שיהי' הכינוי שייך על צבי דסמך לי' כן נראה ברור ואם שהמורה הנ"ל מצא בספר נחלת שבעה כדבריו נלפענ"ד דאין לסמוך עליו בזה מטעם הנ"ל:
ועוד נראה דאפשר לכתוב כך צבי דמתקרי הירש מנשה והיינו לכתוב תחלה שם צבי לבד ולכתוב אח"כ דמתקרי הירש מנשה ואז ג"כ אין חשש דאף שבמאיר נתיבים כתב שאין לכתוב כן היינו בלשון המכונה דלשון מכונה לא שייך על לשון קדש דאז משמע שרק מכונה כך אבל אינו נקרא כן אבל אם כותב דמתקרי א"ש דאז מבואר שנקראין בשם מנשה ואף דבלשון לעז לא שייך דמתקרי כבר כתב הב"ש שם דכוונת הרמ"א רק דמכונה לא שייך בלה"ק אבל לשון דמתקרי שייך שפיר בשם חול כיון דעכ"פ נקרא כן וכשר אם כתב דמתקרי ואף הסוברים דלא כוותי' היינו אם כותב שם החול לבד וכותב עליו דמתקרי אבל אם מצרפו לשם הקדש וכותב שניהם יחד וכותב עליהם דמתקרי נראה דכשר בודאי כיון דבאמת נקרא כן בשניהם ומידע ידעו דמתקרי נכתב בשביל לשון הקדש ושינוי לא הוי דעכ"פ נקרא בשם החול ג"כ. לכך נראה לכתוב צבי דמתקרי הירש מנשה ואז אין שום חשש כנלפענ"ד נכון לדינא ולמעשה ולא כה"ש בזה:
שוב הגיע לידי ספר נו"ב מה"ת ראיתי בו קצת סברא זו דבכה"ג יש לכתוב דמתקרי אך הוא חולק על הב"ש ועיין מ"ש בחבורי לפלפל בזה בסימן זה וראיתי בספר ישועת יעקב בענין זה שכתב גבי שם משה ליב שראוי לכתוב משה יהודה המכונה משה ליב וכתב הטעם דאין לכתוב משה יהודא המכונה ליב דיש לחוש דקאי על שניהם ומ"ש הב"ש דמסתמא קאי אדסמיך לי' הביא ראי' מהש"ס פ"ק דיומא דקאמר שם אינו יודע אם רסן עיר הגדולה ולא פשיט דקאי אדסמיך לה וכתב שאף שהתוס' הקשו שם דנימא דקאי אדסמיך לי' ותירצו מדקאמר היא העיר הגדולה ולא קאמר העיר הגדולה משמע דלא קאי אסמוך לה מ"מ פשטא דש"ס לא משמע הכי ע"כ דבריו:
והנה מ"ש שסתמא דש"ס לא משמע הכי לא ידעתי שם שום רמז ורמיזה בש"ס שלא יהי' משמע כדברי התוס' ותירוצם אך מה שהביא שם הרב הנ"ל לשון התוס' בקושייתם לא העתיק על נכון שהם לא הקשו דנימא בפשיטות דקאי על כלח מכח דסמך לה רק שהקשו דהי' לו להש"ס לספוקי כמו שמסתפק אם קאי על רסן או על ננוה הי' לו לספוקי גם על כולם ולפ"ז עדיין תקשה מדברי התוס' למה דלא ידעו מתירוצם למה הקשו דהו"ל להש"ס לספוקי נמי על כלח ולא הקשו טפי דהו"ל לומר דודאי קאי על כלח דסמך לי' ומוכח לכאורה מן התוספת דלא ס"ל הך סברא דקאי אסמוך לי' אבל לפענ"ד מהא ליכא ראי' כלל דודאי לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ובלשון תורה נמצא כמה פעמים שאחז"ל ה"ז מקרא הפוך ופעמים אמרו סרס המקרא ודרשהו וכיוצא בזה אבל בלשון בני אדם ודאי דרכו של אדם לסדר לשונו על נכון ולא להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם ולכך דייק הב"ש שכתב שאין לחוש שיאמרו שהוא כינוי לשניהם ולא כתב שיאמרו שהוא כינוי למשה לבד דבזה ודאי לא יטעו דקאי על שלפני פניו לבד דאין דרך לשון בני אדם לדבר כן וממ"נ אין לחוש שאם יחקרו אחר האמת אז יוודע להם שהוא כינוי ליהודה ואם יש לחוש שלא יחקרו כלל אחר האמת רק מאומד דעתם יבאו להחליט שקאי על שלפני פניו בודאי ע"פ אומדנא לבד לא יבא להחליט הדבר לומר היפוך האמת כיון שבלשון בני אדם אין דרך לדבר כן ואם לא יחליטו הדבר רק יסתפקו בזה אין שום חשש ולהחליט בודאי לא יבואו היפוך מה שרגילין לדבר לכך לא כתב החשש רק שיאמרו שקאי על שניהם ואז כיון דקאי גם אשלפניו ואין בזה שינוי לשון בזה שפיר יש לחוש דקאי על שניהם אך לזה העלה הב"ש כיון דעכ"פ יהי' מוכרחין להודות דקאי גם על יהודה שלפניו ולא יבאו לומר דקאי על משה ג"כ דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון דעל יהודה ודאי קאי לפי לשון בני אדם ועל משה יש להסתפק אם קאי גם על שלפני פניו או לא בודאי לא יבאו להחליט הדבר דקאי על שניהם דאין ספק מוציא מידי ודאי ובודאי לא יחליטו רק על יהודה ואף אם יסתפק להם אם קאי גם על משה אין חשש דכל שלא יחליטו הדבר אין חשש שיאמרו אחר הוא אבל בלשון המקרא ודאי יש לומר דהוי מקרא היפוך ומסורס ונמצאין כן כמה פעמים בקרא לכך שפיר יש להסתפק באמת אולי קאי רק אשלפני פניו לבד. גם מה שהביא ראי' מיוסף שליט כבר מבואר שם בש"ך שדבר שאנו מברכין אותו שאני שמסתמא קאי על מי שאנו עוסקין בו משא"כ בכינוי לבד לכך העיקר כדעת הב"ש דאין לכתוב כלל כדעת הרב משה יהודה המכונה משה ליב דאז יש לחוש שיאמרו שליב הוא כינוי למשה דסמוך לי' ונקרא בשם הקדש ושם הכינוי יחד כמו שמצינו כמה פעמים שנקראים יהודה ליב אף שליב הוא כינוי ליהודה אעפ"כ נקרא בשניהם בשם הקדש והכינוי יחד וא"כ ה"נ כמו דלדעת הרב הנ"ל יש לחוש שיאמרו שליב הוא כינוי למשה א"כ יאמרו שרק שם העריסה שלו או עולה לתורה בשם יהודה אבל בשם העולם לא נקרא שם יהודה כלל ומה שנקרא משה ליב היינו בשם משה לבד וכינוי שלו לכך העיקר לכתוב כדעת הב"ש משה יהודה המכונה ליב וזה ברור לפענ"ד לדינא:
והנה מ"ש לעיל והעליתי בדין מי ששמו הירש מנשה לכתוב צבי דמתקרי הירש מנשה ייע"ש. והנה בסברא זו שכתבנו כיון דמזכיר שם הקדש ג"כ שייך לשון דמתקרי מצאתי כעת בתשובת נו"ב מה"ת סימן קי"ט ונתכוונתי בזה לדעתו אך הנה הוא כתב שם בשם משה ליב לכתוב משה יהודה המכונה משה ליב והנה נראה דמודה בנידון דידי דבשלמא באם יקרא משה ליב ממ"נ לא יתקן החשש דקאי אדסמך לי' דאם יכתוב שם יהודה לבד יהודא דמתקרי משה ליב א"כ אכתי לא קאי שם ליב על שם יהודה רק צריך להזכיר משה תחלה ולהיפוך לכתוב ליב משה א"א כיון דנקרא משה ליב ולכך כיון דסוף סוף א"א לתקן זה צריך לכתוב משה יהודה דמתקרי משה ליב אבל בדידי שיקרא שם הלעז תחלה הירש מנשה אפשר לכתוב כן שם צבי דמתקרי הירש מנשה וגם מגוף הדין של הב"ש והנו"ב השיג עליו דהוא סבר דהמכינה קאי על השם ובאמת המכונה קאי על האדם והביא ראי' ממ"ש בד"מ דיש לקרות המכונה לאיש בסגו"ל לאשה בקמץ משמע דקאי על האדם דאם על השם מה שייך לחלק בין איש לאשה ייע"ש:
ולפענ"ד א"ש דודאי בגט אין נכתב נקודות ולכך לפי האמת יש לו לקרות המכונה כל אחד בלשונו דקאי על האדם אבל על אדם הטועה שפיר יש לחוש דהוא יקרא ככתיבתן המכונה על השם שהוא מכונה כך ויטעה דקאי אדסמיך לי' ממש. ולכך נראה דאף שכתב בד"מ לקרוא לזכר בסגול ולנקבה בקמץ היינו אם אין לו רק שם אחד וכינוי אחד אז כיון דאין קפידא בדבר יש לקרות בלשון דקאי על האדם אבל אם יש לו ב' שמות כגון משה ליב וכותב לדעת הב"ש משה יהודה המכונה ליב יש לקרותו בלשון השייך על השם דשם זה מכונה ליב ואז אדרבא א"ש דהוי כאומר ששם זה מכונה בשם ליב א"כ האדם יקרא בשם משה ליב דאם קורא הלשון דקאי על האדם שהוא מכונה ליב הוי כשקר שבאמת מכונה בתרתי בשם משה ליב אבל אם קורא בלשון דקאי על השם אינו שקר דבאמת שם זה מכונה בשם ליב א"כ האדם יקרא בשניהם כיון דכבר כתב תחלה שנקרא בשם משה יהודא וכעת אומר ששם יהודה מכונה בשם ליב א"כ כבר מוכח שנקרא בשם שניהם ולכך כה"ג יש לקרות בלשון דקאי על השם לא על האדם ויש לקרות בשוה בין לזכר בין לנקבה מיהו בשם עצמו מצינו לשון זכר ולשון נקבה כמ"ש התוי"ט וכמה ספרים וכה"ג כתב הש"ך בחו"מ סימן שט"ז ייע"ש דבשם בכה"ג נופל שניהם לשון זכר ולשון נקבה ולכך אף אם קורא בלשון זה או זה יתכן דקאי על השם עצמו דבשם שייך שניהם הן זכר או נקבה ולכך מה"ט א"ש ג"כ מ"ש הד"מ הנ"ל דיש לקרות לזכר כך ולנקבה כך דהיינו לא כמו שהבין הנו"ב דמזה מוכח דקאי רק על האדם רק דהכוונה דקאי ודאי על גוף השם רק כיון דמ"מ לענין השם אין קפידא אם קורא בלשון זכר או נקבה לכך יש לקרותו בענין דסובל דקאי על האדם ג"כ ויש לקרות לזכר כך ולנקבה כך דאז סובל שניהם על השם ועל האדם וכל מה דאפשר לתקן יותר יתקן ומה איכפת לנו אבל עיקר המכונה קאי על השם ודאי וצדקו דברי הב"ש בזה דיש לכתוב משה יהודה המכונה ליב וא"ש ועיין מ"ש לקמן ליישב דברי הב"ש ממה שהשיבו עליו מקצת מחברים ייע"ש: