חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי
פרק עשירי · דף סד:
מתני' בש"א נותנין לה בע"מ וכו'. מבואר ברא"ש דפירש דאין נותנין לה אלא בע"מ ופורש מיד וכן הא דאמרינן לקמן בשמעתין דבוגרת שראתה אין לה אלא בע"מ נמי ר"ל דאחר בע"מ פורש מיד וכ"נ מדברי הרשב"א בתשובה הביאו ב"י סימן קצ"ב וכ"נ מדברי הראב"ד בהשגות פ"ה מהלכות א"ב ומהרי"ף פ"ק דכתובות דס"ל הכי אבל הרז"ה בהשגות על ס' בעה"נ מפרש דר"ל דאחר בע"מ אם לא ראתה אח"כ א"צ לטבול ומותר לו לבעול כמה בעילות כ"ז שלא ראתה אחר בע"מ:
גמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות. לכאורה משמע דבהא פליגי דלרב מותר לשמש גם בלילות וללוי כיון דשימשה בימים אסורה לשמש בלילה אבל ז"א דלמה תאסר לשמש בלילה כיון דהאי דם שראתה ביום תלינן בדם בתולים לעולם מותרת לשמש אפילו אחר ד' ימים אלו כ"ז שלא ראתה דם אחר ד' ימים וא"צ טבילה על הדם שראתה תוך ד' ימים אלו מכ"ש דהיא מותרת לשמש תוך ד' ימים אלו בלילות ואי מיירי בשראתה דם בלילה וס"ל ללוי דלא תלינן בד"ב אלא מה שראתה תוך העונה ששימשו בו בד' ימים אבל אם ראתה דם בעונה האחרת שלא שימשה בו לא תלינן בד"ב אפילו תוך ד' ימים אלו אם כן קשה מאי איריא דהפסידה לילות אפילו ימים שאח"כ הפסידה דשוב אסורה לשמש לעולם עד שתטבול כיון דלא תלינן בד"ב דם טמא הוא וצ"ל דהכי קאמר הפסידה לילות כלומר כל מה שתראה בלילה שאחר יום השימוש הוא דם טמא ואסורה לשמש עד שתטבול וה"ה דה"מ לאפלוגי בשימשה בלילות וראתה ביום שאח"כ דלרב תלינן בדם בתולים וללוי לא תלינן ועיין במהרש"א מ"ש בתוספות לקמן דס"ה ע"ב ד"ה וכולן ששופעות וכו' שהבין גם כן כמ"ש אבל המרדכי פ"ב דמסכת שבועות כתב וז"ל שימשה בימים של אותם ד' לילות וכו' רב אמר לא הפסידה לילות שמשמשה נמי בלילות כימים דעד מ"ש תנן ל"ש לילות ול"ש ימים ולוי אמר הפסידה לילות דמאי ד' דקאמר ד' עונות או ד' ימים או ד' לילות וכיון ששימשה ביום הפסידה לילות עכ"ל משמע דס"ל דעיקר פלוגתייהו הוא אם מותרת לשמש אחר כך בלילה והוא תמוה כמש"ל וצ"ל דהמרדכי מפרש פלוגתא דרב ולוי כששימשה בימים ובלילות כגון ששימשה לילה השייך ליום ה' וגם ביום ה' שאח"כ וכן שימשה לילות וגם ביום שאח"כ ס"ל לרב דמותרת לשמש גם שאר ב' לילות ליל שבת וליל מ"ש וה"ה ביום שבינתיים מותרת לשמש ולוי ס"ל דהפסידה לילות ר"ל שאם תשמש בשני לילות הנשארים ותראה מחמת התשמיש אז היא טמאה דלא נתנו חכמים לה אלא ד' עונות לשמש וכל מה שתראה תוך ד' עונות אלו הן בשעת תשמיש או לאחר תשמיש תלינן בד"ב אבל אחר ששימשה ד' עונות אפילו מה שתראה אחר כך בשעת תשמיש ולא פסקה מחמת תשמיש לא תלינן בד"ב:
פירש"י ד"ה וחזר ובעל בתוך ד' לילות. עכ"ל. לא ידעתי כוונתם מנ"ל הא דפשטי' דסוגיא משמע כיון דבפעם הראשון שבעל לא מצא דם ובביאה שניה מצא דם בהא פליגי ר"ח ור"א אבל היכא דגם בפעם ב' לא מצא דם אע"ג דבביאה שלישית מצא דם בהא מודה ר"א דכולי האי לא אמרינן דאיתרמי כשמואל דאלת"ה אלא דבכל ד' לילות אמרינן הכי ואף אי בעל שלשה לילות ולא מצא דם ובליל ד' מצא דם אמר רב אשי דתלינן דאיתרמי כדשמואל אין לזה טעם דכיון דבג' לילות איתרמי כדשמואל למה לא נימא כן בליל ד' ג"כ דאיתרמי כדשמואל דמ"ש שלשה לילות או ד' לילות ולא עוד דלא נתן קצבה אע"פ שבעל הרבה פעמים תוך שלשה לילות תלינן דאיתרמי כדשמואל ולמה יגרע ליל ד' דלא ניתלי בדשמואל גם אין ענין ד' לילות שנותנין להגיע זמנה לראות לפלוגתא דר"ח ודר"א דהתם כיון שראתה מיד בביאה א' אמרינן דלא כלו בתוליה עד ד' לילות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל הכא כיון שעדיין לא ראתה בשמושה ותלינן כדשמואל מה עדיפותא דג' לילות הראשונים משאר לילות לכן נ"ל דרש"י לא ס"ל כפי' התוס' דמפרשי דפלוגתא דר"ח ודר"א מיירי שלא ראתה ד"ב בביאה ראשונה אלא דמיירי שראתה ד"ב בביאה ראשונה ואח"כ פסקה תוך ד' לילות ולא ראתה ובהא פליגי ר"ח ור"א שאם אח"כ תראה תוך ד' לילות אי תלינן בד"ב והא דקשיא להו לתוס' על פי' זה דאיך יחלוק ר"א אהא דר"ג א"ש דספ"ק ותניא כוותיה י"ל דס"ל לרש"י דר"ג לא קאי אלא על קטנה דיהבינן לה זמן ארוך עד שתחיה המכה בהא הוא דאמרינן דאם פסקה פ"א מחמת תשמיש תו לא תלינן בד"ב משא"כ בהגיע זמנה לראות דלא יהבינן לה אלא ד' לילות ס"ל לר"א דאפי' פסקה מחמת תשמיש פ"א תוך ד' לילות אפ"ה תלינן אם ראתה בשאר ביאות שתוך ד' לילות בד"ב וכן פירש"י לעיל אהא דר"ג דל"ש דאמר אב"ה קאי ור"ל לב"ש דאמר ד' לילות אפי' פסקה מחמת תשמיש תלינן בד"ב לר"א וכן מבואר במרדכי שם דס"ל הכי שכ' וז"ל אר"ג ל"ש דנותנין לה ימי טוהר כולי האי אלא שלא פסקה מחמת תשמיש כלומר אימת אמר ב"ה עד שתחיה המכה וכו' מבואר כמ"ש ועמ"ש בסמוך בתוס':
בפירש"י ד"ה מתוך יב"ח שבעל לילה הראשון והלך בדרך מיד ושהה וחזר ובעל וכו' וכן פעם ב' וג' ובא לפני וכו'. ותמוה דלפ"ז לא נתן רבי ד' לילות אלא מתוך ט' חדשים ועיין בתוס' ד"ה אלא וכו' וכך היה לו לפרש ושהה ד"ח וחזר ובעל וכו' וכן פעם ב' וג':
תוס' ד"ה כל זמן וכו' כל היום המחרת וכל הלילה שאחריו כו'. כן מוכח מהא דאמרינן לעיל עבר עליו לילה אחד בלא תשמיש טמאה משמע דוקא אחר שעבר עליו כל הלילה תו לא תלינן בד"ב ביום המחרת אבל כל הלילה תלינן אף בלא שימשה:
בא"ד ורב מחמיר טפי דדוקא כשנוחרת וכו'. מבואר דס"ל לתוספות דרב תרתי בעי כ"ז שהרוק מצוי תוך פיה וגם שתהיה נוחרת וכ"כ הר"ן לדעת הרי"ף וכ"מ בהרמב"ם וזה דלא כהב"ח סס"י קפ"ז ובתשובותיו שכ' דהרי"ף מפרש דרב אית ליה דשמואל דסגיא בהא דכ"ז שהרוק מצוי תוך פיה אלא דס"ל דנוחרת נמי מהני ואהא פליג שמואל וליתא ועוד דא"כ קשיא על רב מברייתא דמייתי הש"ס לעיל די"א ע"ב דתניא כוותיה דר"ג א"ש דתני בד"א שלא פסקה מ"ת וכו' ואיך סתם הברייתא אבל פסקה מ"ת טמאה הא בנוחרת היא טהורה לרב אע"ג דפסקה מ"ת וא"ל דהברייתא מיירי באינה נוחרת ז"א דהברייתא על מתני' קאי לפרש עד שתחיה המכה דתני במתני' ולרב גם נוחרת היא בכלל שלא חיתה המכה ועד שתחיה דתני במתני' היינו כ"ז שנוחרת ואיך מפרש הברייתא בד"א שלא פסקה דהא אפי' פסקה נמי טהורה לרב א"ו דליתא לדברי הב"ח אלא דרב תרתי בעי וכמ"ש התוס' והרמב"ם וכפי' הר"ן לדעת הרי"ף ז"ל:
תוס' ד"ה ע"ג כולם לספרי' דגרסינן הכי וכו'. עיין מהרש"א ובמרדכי פ"ב דשבועות כ' עומדת ורואה מחמת שאותו מקום נדחק וכשיושבת אינו נדחק ואינה רואה ע"ג קרקע קשה ונדחק ורואה ע"ג כרים ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה ואם היא יושבת ע"ג כלים שקשין הן ורואה ושוב יושבת ע"ג כלים רכים ואינה רואה בידוע שחיתה המכה והאי דראתה דם נדה הוא ע"כ. והוא תמוה דלמה יגרע כלים רכים ולא ראתה וכלים קשים וראתה דלא תלינן בד"ב מקרקע וראתה וכרים וכסתות ולא ראתה דתלינן:
תוס' ד"ה רב אמר וכו' ואיצטריך ליה לשנויי הכי לשמואל דאפי' אי כלוי ס"ל ע"כ כבר כתבתי לעיל דף י"א ע"ב דמש"ה מפרש רש"י שם על ל"ש דאר"ג דאב"ה קאי משום דלא ניחא ליה לפרש דר"ג אב"ש קאי אע"ג דלית הלכתא כב"ש מ"מ נ"מ לדידן בהגיע זמנה לראות דיהיב ב"ה האי שעורא דב"ש בלא הגיע זמנה משום דניחא ליה לרש"י לפרש אפי' אי שמואל ס"ל כלוי וכמ"ש התוס' כאן דהכי ניחא ליה להש"ס בכתובות לאוקמי דשמואל אפי' אי סבר כלוי ואי יסבור שמואל כלוי ליכא לפרש דר"ג א"ש קאי אדב"ש דיהיב לה ד' לילות דמאי אריא דעבר עליו לילה אחד בלא תשמיש דהא אפי' שימשה בלילה וראתה ביום טמאה ללוי דלית לה אלא ד' עונות מש"ה הוכרח לפרש דר"ג א"ש קאי אדב"ה דהיינו עד שתחיה המכה דלכ"ע אם שימשה בלילה אם ראתה ביום שלאחריו טהורה ויש לדקדק מאי מק' התם רבא לר"י אימא רישא וכו' דלמא ס"ל כלוי ומש"ה ברישא לענין בדיקות שחרית וערבית בעי בדיקה אפי' בתולה שדמיה טהורים שאם תראה ביום טמאה אבל בסיפא בבדיקה שאחר תשמיש א"צ בדיקה וצ"ל דרבא ה"ק לרב מיהו ע"כ צריך לשנויי כאן ששימשה וכו' דלרב קשיא רישא וסיפא א"כ אף לשמואל יש לתרץ כן:
תוס' ד"ה שאני שמואל וכו' וק' דבפ"ק דכתובות וכו' וי"ל דהטיה דכתובות וכו' ולפ"ז צריכין לומר הא דפליגי הכא ר"ח ור"א פליגי באמר בהדיא שבעל בעילה גמורה שיכולה להתעבר בו ולשון התוס' בפ"ב דחגיגה כך הוא וי"ל דודאי תחלת ביאה רוב בקיאים בשעת מעשה אבל גמר כדי שתתעבר א"א כ"א לשמואל עכ"ל לפ"ז מיירי פלוגתייהו באומר שגמר ביאתו ועיין בחדושי לפוסקים סי' קצ"ב: