31. מעלת המעכב עצמו ממילוי תאוותו
וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁהָאָדָם יוֹצֵר עִכּוּבִים מִלְּכַתְּחִלָּה בְּעַצְמוֹ שֶׁמַּעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה, וּכְמוֹ לְמָשָׁל "תַּעֲנִית הָרַאֲבָ"ד", דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאָדָם מִתְעַכֵּב בְּאֶמְצַע אֲכִילָתוֹ, וְקוֹרֵא דְּבַר מָה - מִשְׁנָה אַחַת אוֹ הֲלָכָה אַחַת וְכַיּוֹצֵא וְעוֹצֵר תַּאֲוָתוֹ מֵאֲכִילָתוֹ, בְּעִכּוּב זֶה נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה.
וְעוֹד אָמְרוּ (ברכות טו, ע"ב): הַמְדַקְדֵּק בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנֹּם, דְּהַיְנוּ זֶה הַמִּתְעַכֵּב, וּמְדַקְדֵּק לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע בְּדִקְדּוּק אוֹתִיּוֹתֶיהָ, זוֹכֶה שֶׁיְּצַנְּנוּ לוֹ גֵּיהִנֹּם... הֲיֵשׁ לָנוּ מֻשָּׂג בַּהֲקַלָּה זוֹ מִצַּעַר הַגֵּיהִנֹּם...? וְזֶה בִּזְכוּת הַמְתָּנָה מוּעֶטֶת שֶׁמַּמְתִּין הָאָדָם בִּקְרִיאַת שְׁמַע לְקָרְאָהּ בִּמְתִינוּת.
כַּמָּה אִם כֵּן גְּדוֹלָה מַעֲלַת זֶה הַמְחַנֵּךְ עַצְמוֹ לְהִתְעַכֵּב לִכְבוֹד ה', וְכִי יֵשׁ לָנוּ מֻשָּׂג מָה הָרֶוַח הַגָּדוֹל בְּזֶה לָאָדָם שֶׁמְּצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנֹּם?!
וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה זֶה הַמִּתְעַכֵּב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ מְעַט לְאַחַר הַשִּׁעוּר הַקָּבוּעַ, אוֹ לְאַחַר הַתְּפִלָּה לִלְמֹד עוֹד, וּכְמוֹ כֵן הַמִּתְעַכֵּב וּמַמְתִּין כְּדֵי לְקַיֵּם דְּבַר מִצְוָה, וּמַקְדִּישׁ מִזְּמַנּוֹ לְהַמְתִּין וּלְהִתְעַכֵּב מִצְּרָכָיו בִּשְׁבִיל מִצְוָה. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אָדָם שֶׁמַּמְתִּין וּמִתְעַכֵּב בְּסַבְלָנוּת לְחִנּוּךְ בָּנָיו, וְעוֹשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתוֹ עִמָּהֶם בְּסַבְלָנוּת וּבְאֹרֶךְ רוּחַ, כַּמָּה שְׂכָרוֹ גָּדוֹל, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה זֶה הַמַּמְתִּין לַחֲבֵרוֹ לְהַחְזִירוֹ בִּתְשׁוּבָה, וּמַמְתִּין עָלָיו בְּסַבְלָנוּת וּמַקְדִּישׁ מִזְּמַנּוֹ עֲבוּרוֹ לְקָרְבוֹ, לְלַמְּדוֹ, לְעוֹדְדוֹ, כַּמָּה שְׂכָרוֹ שֶׁל זֶה יְהֵא גָּדוֹל, וְכַמָּה בְּכָךְ הוּא תַּכְלִית תִּקּוּנוֹ.
וּכְמוֹ כֵן זֶה הַמַּמְתִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לִזְמַן "רַבֵּנוּ תָּם", שֶׁלְּהַרְבֵּה פּוֹסְקִים יֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו וּלְפָחוֹת בִּמְלָאכוֹת דְּאוֹרָיְתָא, כַּמָּה יְהֵא שְׂכָרוֹ שֶׁל זֶה גָּדוֹל בְּהַמְתָּנָה זוֹ.
בֹּא וּרְאֵה שְׂכַר הָעִכּוּב לַמִּצְוָה, מִרְיָם הִתְעַכְּבָה לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹם מֹשֶׁה אָחִיהָ בַּתֵּבָה וְכַנֶּאֱמָר: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ", וּמֶה הָיָה שְׂכָרָהּ שֶׁכַּאֲשֶׁר נִצְטָרְעָה כָּל יִשְׂרָאֵל חִכּוּ לָהּ וְהִתְעַכְּבוּ בִּשְׁבִילָהּ שִׁבְעָה יָמִים, כַּמּוּבָא בְּרַשִּׁ"י (במדבר יב, טו).
וְכֵן בְּיֶתֶר עִנְיְנֵי הַחֶסֶד, אָדָם שֶׁמּוּכָן לְהִתְעַכֵּב לָתֵת תּוֹרוֹ לְאַחֵר שֶׁמְּמַהֵר, וְכַיּוֹצֵא, וּבִכְלַל זֶה כָּל עִנְיְנֵי הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם בְּגוּפוֹ וְנוֹתֵן מִזְּמַנּוֹ לְהִתְחַסֵּד עִם חֲבֵרוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁשְּׂכָרוֹ לְאֵין קֵץ.