חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן קכ
להנ"ל. א)
לתשובת מכתבו שנית מ"ש בהמשך תשובתי אודות הפלאטין בהמקוה שנמצאו בהם גומות העיר כ"ת אם אין לחוש לטבול עליהם משום גזירת מרחצאות מפני שהלבנים נשרפים בכבשן ודינם ככ"ח ומבואר בר"מ פ"ב מכלים שאין לכלי קיבול שיעור דאפי' בכ"ש מקב"ט עכ"ד:
ב
הנה מדין שאובין כבר כתבתי שאין לחוש משום דהמים עוברין ג"כ על כל הלבינה חוץ לגומא והוי כדין המבואר בסי' ר"א סעי' ח' במקלח על שפת הכלי דכשר וכמו שביארתי דשפת השוקת ל"ה כדין צינור המבואר בסעי' ל"ו דנעשה כל הצינור כלי ע"י הגומא, ומ"ש כ"ת ע"ז דהמבואר בסעי' ח' במעיין מקלח על שפת הכלי פירושו אצל שפת הכלי וכלשון הש"ך ס"ק כ"ז וס"ק ל"ה א"כ לא איכפת לו אפי' אם גם שפת הכלי מקרי כלי, הנה באמת כן כתב בשו"ת ב"ש סי' מ"ז דבעינן מקלח גם על שפת הכלי ורמז לדברי הש"ך הנ"ל אבל רק מטעם דאל"כ הוי כהעבירו על אחורי כלים במתני' פ"ד מ"ב דא"ר יוסי הרי הוא כמקוה וכמו"ש הש"ך בס"ק ל"ה מפורש כן אבל לא שנאמר דשפת הכלי יהי' מקרי כלי, דפשיטא דלא מקרי כלי ועיין בר"ש פ"ה במתני' דמעיין מקלח על שפת הכלי שיטתו דמותר כה"ג לטבול גם על שפת הכלי, ועכצ"ל דשפת השוקת לא דמי לצינור כנ"ל, וא"כ ביש מ"ס ומקלח על שפת הכלי דאפי' אי ל"ה כמעיין משום שהפסיקו כלי מ"מ מטהר במ"ס שוב אין לחוש מדין שאובין כלל:
ג
אמנם מדין גזירת מרחצאות שכתב כ"ת דלא יגרע שפת הכלי מאחורי הכלי דאית בי' גזירת מרחצאות, הנה בזה נחלקו הר"ש ומהר"ם בתוי"ט דלהר"ש שהבאתי לעיל כשר לטבול גם אשפת הכלי דליכא בזה גזירת מרחצאות וע"כ מ"ש ג"כ כ"ת להקל בזה משום שגומות הלבנים לא נעשו לקבלה ואמק"ט כר"מ פי"ח ה"א, לכאו' לא הועיל בזה שהרי שיטת מהר"ם בתוי"ט הנ"ל מפורש דשפת השוקת הוי כאחורי הכלים אע"ג דהשוקת הוא כלי אבל שאמקב"ט:
ובמש"כ מר"מ פ"ב מכלים דאין לכלי קיבול שיעור ומקב"ט בכ"ש, הנה לכאו' יש בזה סתירה קצת בתוס' חולין (נ"ד) ותוס' שבת (ט"ז), דהתוס' חולין כתבו במתני' דפ"ב דכלים דכ"ח שיעורן בכדי סיכת קטן הוא רק לגבי שברי כ"ח אבל כ"ח שלם ל"ב שיעור כלל ומתוס' שבת הנ"ל נראה דאפי' בכלי שלם בעי שיעור עיין שי"ט פ"ב וראה בהגהות כוכב מיעקב לירושלמי מכ' אאמו"ר הגאון רשכב"ה זצ"ל גבי שראוי ליתן בין פצים לחבירו דר"ל אמר אין מקדשין בו מי חטאת מפני שאינו מקב"ט, ומקשה הרי כלי גללים שאמקב"ט ומקדשים בהם הדר אמר משום שאין מקבל רביעית ומקשה מכ"ח שלם קטן דמקדשין בו עיי"ש, והשתא למה לא מקשה מכ"ח שלם קטן גם לטעם ראשון מפני שאינו מקב"ט שהרי כ"ח קטן שאמקב"ט ומקדשין בו, רק ע"כ מזה ש"מ דכ"ח שלם לא בעי שיעור ומקב"ט עכ"ד פח"ח, ובנ"ד אין נפ"מ בזה כיון שבהני גומות בהלבנים יש ג"כ שיעור כדי סיכת קטן וע"כ יתכן שאלתו אם אין בזה משום גזירת מרחצאות כיון שהלבנים נשרפין בכבשן יש בהן דין כ"ח:
ד
ולכאו' הי' לדון בזה דלבנים שעושין מטיט כזה שאין עושים ממנו כל כ"ח לא יועיל להן גם צירוף כבשן לעשותו כ"ח, לפי מה שפירש"י במנחות (ס"ט) כלי אדמה שחיקת אבנים כו' נראה דמה שעושין משחיקת אבנים לא תלוי בצירוף כבשן כלל דלעולם מקרי כלי אדמה, אבל הנה התוס' שם השיגו על פירש"י משבת (נ"ח) דמשמע שכלי אדמה הם כ"ח שנתייבשו בחמה ולא נצרפו בכבשן, ועוד דגם לפירש"י אין כוונתו דכלי אדמה משחיקת אבנים לא מהני צירוף כבשן, רק להיפך דזה תלוי בצירוף כבשן משא"כ בטיט שעושין ממנו כ"ח א"צ אפי' צירוף כבשן ועיין מי נפתוח חלק מים טהורים פ"ב מ"ד שכתב כן דפירש"י הנ"ל במנחות הוא לשיטתו בפירש"י שבת (נ"ח) בקו' הש"ס הא כלים דידהו מקב"ט והא תנן כלי אבנים וכלי אדמה אמקב"ט שפירש"י דקו' הש"ס הוא בטיט כזה שאין עושין ממנו כ"ח ומתורץ בזה קו' התוס' במנחות הנ"ל אפירש"י וכן מתורץ קו' התוס' אפירש"י ביצה (ל"ב) גבי אין פותחין את הנר דאר"י דר"מ הוא דאמר כ"ח מקב"ט משעה שנגמרה מלאכתו, ר' יהושע אומר משיצרפו בכבשן שהק' בתוס' דאיך אמר משעה שנגמרה מלאכתו הא הוי כלי אדמה שאמק"ט ולפירש"י לשיטתו במנחות ושבת הנ"ל מתורץ משום דרק ממה שעושין משחיקת אבנים או טיט כזה שאין עושין ממנו כלי חרס בעי צירוף כבשן וכן הוא שי' הר"ש כלים פ"ג מ"ב דדוקא במין אדמה שאינה חשובה כמו אותה שעושין ממנה כ"ח עיי"ש תו"ד הנחמדים, הגם שלפום רהיטא לכאו' דברי המי נפתוח צ"ע לענ"ד במה שתי' קו' התוס' בביצה דרש"י לשיטתו, דא"כ דפלוגתא דר"מ ור' יהושע בתוספתא דר"מ אמר משתגמרה מלאכתן איירי בטיט חשוב שעושין ממנו כ"ח לכך ל"צ צירוף כבשן א"כ לפי"ז נשמע דאליבא דר' יהושע דאמר משיצרפו בכבשן אפי' בטיט חשוב הוא דצריך צירוף כבשן ואנן קיי"ל כר' יהושע וא"כ אכתי הדרא קו' התוס' במנחות במה שפירש"י כלי אדמה שחיקת אבנים שהרי למאי דקיי"ל כר' יהושע אפי' מטיט חשוב אינו מקב"ט קודם צירוף כבשן:
ה
ולכן לולא דמסתפינא הוה אמינא בכוונת פירש"י ושיטתו כמו שרציתי לומר בתחילה דכלי אדמה שעושין משחיקת אבנים לא מהני צירוף כבשן ומדוייק לשון התוספתא בגמרא דביצה (ל"ב) מאימתי כ"ח מקב"ט דר' יהושע אומר משיצרפו בכבשן ואילו גבי כלי אדמה תני במתני' דכלים וגמ' דשבת (נ"ח) שאמקב"ט ולא חילק לומר קודם צירוף כבשן דוקא, משום דמטיט שאינו חשוב כמו אותו שעושין ממנו כ"ח לא מהני צירוף כבשן, וכן מה שפירש"י בשבת (נ"ח) כלי אדמה כלי העשוי מטיט כזה שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דניהוי קרוי כלי חרס אלא כלי אדמה מי מקב"ט בתמי' עכ"ל, אין הכוונה שגרעון דידהו מה שאינו מצרפו בכבשן, רק הכוונה שאינו ראוי וכדאי לצירוף כבשן מעשה ידי יוצר לעשות כ"ח מטיט כזה, וע"כ תהי' שיטת רש"י חלוקה משי' הר"ש פ"ג דכלים הנ"ל דמפורש מדבריו דכ"ח ל"צ צירוף כבשן וכלי אדמה מטיט שאינו חשוב תלוי בצירוף כבשן ודוק:
ולפי"ז בנדון שאלתנו שהלבנים נשרפו בכבשן ויש להן גומות אם יהי' להם דין כ"ח יהי' תלוי במחלוקת פירש"י והר"ש ז"ל, ומצאתי בס' המכריע סוס"י ס"ב שכתב וז"ל וכך י"ל בכלי אדמה דדוקא טיט המיוחד ליוצרים לעשות ממנו כ"ח חותן הכנים מקב"ט אבל עפר אחר שאינו מיוחד לכך אם גיבלו ועשה ממנו כלים אע"פ שהסיקן בכבשן הן כלי אדמה שאין מקב"ט מפני שאינם חשובים:
ו
גם אפי' לפי משמעות הפוסקים שלא חילקו רק דבכל כלי אדמה אחר צירוף כבשן מקרי כלי חרס כתוס' מנחות (ס"ט) הנ"ל ור"מ פט"ו מכלים ה"א, מ"מ י"ל דאין לחוש בנ"ד בגזירת מרחצאות שהרי מבואר בש"ע סי' קצ"ח סעי' ל"א דעמדה על כלי עץ או נסרים אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה משום גזירת מרחצאות וע"ג כ"ח לא תטבול לכתחלה ובדיעבד עלתה לה טבילה, וכתב הש"ך אמ"ש הב"ח דגם בכ"ח לא עלתה לה טבילה דלפירש"י ותוס' איכא בזה משום גזירת מרחצאות, אבל הם לא כתבו כן כ"א בס"ד דרב כהנא אבל למסקנא משמע בש"ס דליכא בכ"ח מגזירת מרחצאות כ"א מטעם דבעיתא שאסור לכתחלה עיי"ש, וא"כ לכאו' פשוט בנ"ד דאפי' שהלבנים יש להם דין כ"ח מ"מ הרי בכ"ח גופי' ליכא גזירת מרחצאות כ"א מטעם בעיתא ובנ"ד שכל הרצפה סדורה בלבנים ליכא ג"כ חשש בעיתא וא"כ מאי ניחוש לה, כן נראה בהשקפה ראשונה ויפלא מה שכ"ת לא העיר בזה הנראה פשוט לכאורה:
ז
אמנם באמת אין הדבר פשוט כ"כ, דהנה מאוד תמוהין לענ"ד דברי הש"ך ז"ל במ"ש דלמסקנא ליכא בכ"ח גזירת מרחצאות והרי במתני' דמקואות פ"ה במעיין שהעבירו ע"ג שפה כשר חוצה לה ופי' הר"ש והרע"ב ז"ל דה"ה על שפת השוקת כשר אבל המהר"ם בתוי"ט כתב דדוקא חוצה לה משום דעל שפת השוקת הוי כמו ע"ג כלים ועיין במ"א שכתב דהר"ז כהא דא"ר יוסי לקמן (מ"ב) ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל, א"כ הרי מפורש דאפי' ע"ג כלי אבן כמו השוקת אסור לעמוד ולטבול ומכש"כ ע"ג כ"ח וצע"ג:
ח
אך הנראה בזה שהרי במתני' פ"ה מ"ב דא"ר יוסי ובלבד שלא יטבול ע"ג כלי נחלקו בפירושו הראשונים ז"ל, הר"ש והרא"ש ס"ל הטעם משום דגזר ע"ג כלי אטו תוך כלי ואין חילוק בין כלי לכלי ואפי' בכ"ח, ושי' הראב"ד שהוא משום גזירת מרחצאות וזה בכלי עץ אבל בכ"ח שאין מטמא מגבו ליכא גזירת מרחצאות רק משום ביעתותא וע"ז אמר רבא בנדה (ס"ו) אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול, והרא"ש כתב ג"כ בהא דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת דלא תיקשי מדתנן השידה והתיבה אין מטבילין בהן אא"כ היו נקובים כשפ"ה שאני התם שהים מקיפן כו' כמבואר הכל בב"י, ועפי"ז כתב בב"מ ליו"ד סי' קצ"ח דמתורץ בזה מ"ש הש"ך ס"ק ל"ז שהרא"ש פי' לדר' יוסי ובלבד שלא יטבול ע"ג כלי שהוא רק לכתחילה שהוא תמוה מנדה (ס"ו) דלמ"ל לרבא טעמא דבעיתא לכתחלה דבל"ז אסור לכתחלה ע"ג כ"ח משום אטו תוכו, ולהנ"ל ניחא דרבא אתי להיכי שהכלי תוך המעיין או המקוה דל"ש למיגזר אטו תוכו שהרי אפי' תוך הכלי מותר כדאמרי' בחגיגה שמטבילין כלי בתוך כלי ובהא קאמר רבא דמ"מ לא תטבול משום דבעיתא עיי"ש:
ט
ולפי"ז מתורץ מה שנפלאתי לעיל בדברי הש"ך ממתני' דהעבירו ע"ג שפה כשר חוצה לה דוקא ולא ע"ג השפה, והוא משום דבמעין שהעבירו ע"ג השוקת הרי אין הים מקיפו דמשה"כ שפיר דאיכא גזירה דע"ג אטו תוכו וע"כ אמר המהר"ם בתוי"ט דעל שפת השוקת הוי בכלל מה דא"ר ובלבד שלא יטביל ע"ג כלי שהוא מטעם גזירה אטו תוכו להר"ש והרא"ש ז"ל, אבל בסי' קצ"ח דמיירי שהכלי עומד תוך המקוה כמו"ש הב"מ כנ"ל בדברי הש"ך לכך שפיר כתב הש"ך דבכ"ח לכ"ע ליכא גזירת מרחצאות והיינו דממנ"פ אי להראב"ד דאית לי' גזרת מרחצאות הרי ס"ל דבכ"ח שאין מטמא מגבו ליכא גזרה זו ואי להר"ש והרא"ש דלא מחלקי הרי בכה"ג שהמים מקיפין לא גזרינן כלל ומ"ש המהר"ם בתוי"ט דאפי' על שפת השוקת שהוא כלי אבן שאמקב"ט אין טובלין התם משום שאין המעיין מקיפו, ולשי' הראב"ד בטעם גזירת מרחצאות ומחלק דבכ"ח ליכא גזירה זו באמת יסבור דגם על שפת השוקת כשר לטבול כיון שהוא כלי אבן שאמקב"ט וכדברי הר"ש והרע"ב הנ"ל, או שהראב"ד ז"ל יפרש מתני' בשוקת של עץ דמקב"ט, ובשי' הר"ש גופי' מה דס"ל דעל שפת הכלי כשר לטבול ולא תיקשי דנגזור אטו תוכו כמו דגזרינן בע"ג כלי, י"ל דכה"ג אמרי' בירושלמי שביעית פ"ב ה"ד אין מחדשין על הגזירה ואין מוסיפין על הגזירה והכ"נ בזה לא היתה הגזירה כ"א ע"ג הכלי ולא על שפת הכלי, ודוק:
י
ומעתה לפימ"ש הס"ט בדברי הט"ז סי' קצ"ח בהיתר הנסרים שי"ל כמו"ש הב"ח דלטעם הר"ש והרא"ש לא גזרו אלא במעביר המעיין ע"ג אחורי הכלי אטו תוך הכלי אבל בכלי שמונח תחת רגליו לא גזרו אטו תוך הכלי דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז, עוד כתב דלפי מה דמסיק הב"י בדעת הרא"ש דבמים מקיפין מטבילין י"ל דה"ה כשבנוי סביבות המעיין וכל המעיין כנוס בתוך הבנין וכן לשי' הר"ש ל"ש למיגזר בזה משום שמא יקבעו במקום מוצא המים, רק לשי' הראב"ד תלוי בזה אי הוי דבר המקב"ט עיי"ש, לפי"ז ממילא בנ"ד שהלבנים הם תוך המקוה והם כ"ח שאמקב"ט מגבו ממילא לכ"ע כשר לטבול בלי חשש ופקפוק כלל, וכל האריכות שהארכתי היא רק לביאור הדברים ובכלל הוא חוזר לדברי הש"ך ס"ק ל"ז דבכ"ח כשר לטבול ע"ג היכי דליכא משום ביעתותא ודוק: והנני בזה ידידו דו"ש.