חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן צא · ח
ולענ"ד נראה ג"כ הוכחה דל"ה יו"ט מן הדין, שהרי מצינו במתני' דסנהדרין (י"ח) וכשמברין אותו כו' דעושין סעודת הבראה לכ"ג וקשה הרי כ"ג מקריב מנחת חביתין בכל יום והוי כל יום רגל אצלו ובתוס' מו"ק כ' כתבו שאין עושין הבראה ברגל וכן קשה במ"ש הר"מ פ"ז מאבל דר"ג נוהג אבלות והרי אין אבילות ברגל, ובאמת דבמו"ק י"ד יליף בגמ' דמצורע נוהג צרעתו ברגל מדכ' והצרוע לרבות כ"ג והא כ"ג דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי דתנן כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל כו' ובחי' הריטב"א הק' דאפי' נוהג צרעתו ברגל אכתי כיון דכ"ג כל השנה רגל אצלו הא קיי"ל דאין רואין נגעים ביו"ט (ובדול"צ דרוש ג' הק' כן מדנפשי' וכן מפורסמת הקו' משמו ולפלא שכבר היא קו' קדומה בריטב"א) ותי' הריטב"א דלא לכל דבר כ"ג כרגל רק לענין פריעה ופרימה עיי"ש, אבל ע"ז גופא אנו דנין בקו' דלמה לא יהי' כ"ג כרגל כל השנה לכל דבר עי"ז שמקריב בכל יום, וכמו כל יחיד שמביא קרבן שאסור בתענית הספד ומלאכה מה"ת לתוס' פסחים הנ"ל. רק מכאן מסתייע שי' הרמז"ל שהאסור הוא רק ממנהגא: