חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן עח · ד
ובשו"ת ב"א שם הביא משו"ת פ"מ ושו"ת שבו"י ח"ב סי' פ"ג לענין נדר אי נתינת דמים הוי כנתינת חפץ וכתב ע"ז שהרמ"א ופ"מ ושבו"י לא ראו דברי מהרי"א בתה"ד סי' שי"א דהיכי שהחפץ בעין צריך ליתן גוף החפץ וכתב עוד דבכה"ג דמתפיס בחפציו שבגדיו יתנו לפלוני עני דאע"ג שנחלקו הפוסקים אי בצדקה איכא דין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל בנודר לעניים אלו י"ל דלכ"ע איכא משום אמירה לגבוה א"כ נקנה גוף החפץ לעני ולש"ל מה לי הן מה לי דמיהן דהוי כחמסן:
ועלה בלבי להעיר לפימ"ש התוס' ב"מ ה' דמה דבשלהי הגוזל (ד' קי"ט) מייתי קרא מחמס בני יהודה אפי' יהיב דמי אסמכתא בעלמא הוא, ולפי"ז למ"ש הה"מ וכ"מ פ"ט ממכירה בישוב קו' התוס' קידושין (כ"ט) ד"ה משכו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא רק דרבנן, א"כ דמשום אמירה לגבוה הוי החפץ רק קנין דרבנן לעני י"ל בכה"ג אם נותן הדמים ל"ה אפי' אי' דרבנן דהוי כמו תקנתא לתקנתא וכה"ג שכתב בב"ש אע"ז סי' צ"ג סקל"ט דמזיק שעבודו דרבנן פטור ועתו"ס גיטין (מ"א) ד"ה בהישא"נ וצ"ע עוד בחידוש זה, ובנ"ד אין נפ"מ בזה כיון שלא פירש לעניים מיוחדים בכה"ג עוד הדבר במחלוקת אי איכא דין אמירה לגבוה: