חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן לה
ב"ה ד' דברים תרצ"ד דאמבראווא
שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי מו"ה יוסף אפפעל נ"י דומ"צ דק' רעדים וכעת יושב בעיר בערלין:
לתשובת יקרתו ע"ד השאלה ברופא בהמות [טיערארצט] יהודי בעל תשובה שומר שבת אם יש היתר בעדו בביקור החולים למשמש בבע"ח החולים בשבת כדי לידע החולי ולומר להמשרתת עכו"ם לכתוב סמי הרפואה:
א
הביא כ"ת מש"ע או"ח סי' ש"ה סעי' ח' מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצינה ובלבד שלא יקשרנו ובסי' של"ב סעי' ב' אין מפרכין לבהמה גלדי המכה ולא סכין אותה בשמן אבל בתחלת המכה דאיכא צערא שרי ושמעינן דהתירו טרחה בשבת משום צעב"ח, אבל לטלטל הבע"ח לא שמעינן להתיר ואדרבה מבואר בסי' ש"ח סעי' מ' כל בהמה חי' ועוף מדדין אותן בחצר כו' משום צעב"ח ובלבד שלא יגביהם דמוקצים הם ואסור לטלטל הרי דאפי' במקום צעב"ח אסור טלטול מוקצה אך שבס' ח"א כלל נ"ט כתב דבמקום צעב"ח יש לסמוך על הש"ג להתיר טלטול גמור משום דמוקצה אין לה שורש מה"ת אבל איך יפרנס הש"ג הש"ס שבת (קכ"ח) וש"ע סי' ש"ח הנ"ל עכתו"ד:
ב
אבל הנה בדבר קו' על הש"ג קדמו בב"ח סי' ש"ח שהביא לדברי הש"ג פ' מפנין לגבי בהמה שנפלה לאמת המים דמביא כרים וכסתות שכתב הש"ג דאם א"א ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים משום צעב"ח ומאי שנא כאן דמדדין שאסור לעקור ותי' דשאני התם דאיכא צעב"ח דאו', אבל כאן משום הפסד ממון גרידא היכא דליכא צעב"ח לכ"ע אסור לעוקרה עכ"ד והיינו דמפרש הא דמדדין ובלבד שלא יגביהם כו' דאיירי דוקא בדליכא צעב"ח, אבל במקום צעב"ח באמת מותר גם להגביהם דליכא אי' טלטול בכה"ג, ולכאו' דצ"ע בתי' הב"ח מדברי הר"ן הביאו בב"י דאיך מדדין הרי מוקצה כמו שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו ותי' משום צעב"ח א"כ הרי מפורש דאיירי גם כאן במקום צעב"ח ואפשר הב"ח רוצה לומר דל"ה הכא צעב"ח גמור, ובאמת כתב גם במג"א סי' ש"ה ס"ק י"ב משו"ת הרמ"א דמותר להמרות האוזות פעם אחת ביום משום צעב"ח ע"י עכו"ם ואם א"א ע"י עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צעב"ח ובהגהת רע"א הק' דלפי"ז למה בבהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ואסור להעלותה בידים ומ"ש הכא דשרי דהוי ג"כ טלטול מוקצה ותי' דאולי י"ל דאיירי היכי שא"צ ליקח האוזא ולטלטלה רק שמונחת האוזא במקומה והוא מכניס האוכלין לפיהן עכ"ד, והנה לשי' הש"ג אתי שפיר בפשיטות דגם בבהמה שנפלה לאמת המים מותר להעלותה בידים היכי שא"א בכרים וכסתות:
ולכאו' תיקשי בהא גופא המבואר בסי' ש"ה שאסור להעלותה בידים ומאי שנא דמותר ע"י כרים וכסתות אע"ג דאיכא משום מבטל כלי מהיכנו רק שהותר משום דצעב"ח דאו' כדאמר בשבת (קכ"ח) א"כ הכ"נ גם טלטול מוקצה בידים יהי' נדחה משום צעב"ח, וכבר הרגיש המג"א עצמו בסי' ש"ה סקי"א ותי' דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז עיי"ש:
ג
ויתכן לתרץ קו' המג"א דהנה בר"ה (ל"ב) אמרו שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ולא עולין באילן מ"ט שופר עשה ויו"ט ל"ת ועשה מבואר דאפי' עשה דאו' אין דוחה לתו"ע דרבנן ולפי"ז תיקשי בהא דשבת (קכ"ח) הנ"ל דצעב"ח דאו' דוחה אי' מבטל כלי מהיכנו בשבת דהוי ל"ת ועשה דרבנן, ונזכרתי לעיין בס' אגלי טל בפתיחה וראיתי שהעיר בזה, ותי' דאי' מבטל כלי מהיכנו שפירש"י דהוי כבונה ומחברו בטיט או דהוי כסותר שלא יוכל להשתמש בו, והרי הוא אינו מכוין לזה שלא יוכל ליטלו או שלא יוכל להשתמש בו וע"כ שבות זה דאין מתכוין קיל טובא שנדחה משום אי' צעב"ח עכ"ד, ולפי"ז מתורץ שפיר קו' המג"א דבשלמא אי' מבטל כלי מהיכנו נדחה מפני צעב"ח דאו' מפני דהוי אי' בונה או סותר באינו מכוין, משא"כ אי' טלטול מוקצה בידים לא נדחה משום צעב"ח דאו' משום דאין עדול"ת ועשה דרבנן:
ויש להטעים יותר מה שהותר אי' מבטל כלי מהיכנו דאין מתכוין משום צעב"ח דאו' עפ"ד התוס' פסחים (כ"ב) בהא דב"מ (ל"ב) אם היתה טעונה יי"נ אין זקוק לה ומקשה הש"ס אי אמרת צעב"ח דאו' אמאי אין זקוק לה וכתבו התוס' אע"ג דמשתכר באיה"נ מ"מ כיון דאין מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צעב"ח הוי כמו לא אפשר ולא קמכוין דשרי, ולפי"ז הכ"נ שפיר קאמר הש"ס דליכא משום מבטל כלי מהיכנו לגבי צעב"ח דאו', והיינו דמשום צעב"ח הוי לא אפשר ולא קמכוין שהרי מבטל כלי מהיכנו אינו מכוין לבנין וסתירה כנ"ל, והא תינח לגבי אי' מבטל כלי מהיכנו אבל לגבי אי' טלטול מוקצה בידים דקמכוין י"ל דלא נדחה משום צעב"ח דאו' כמו דשופר של ר"ה אין עולין עליו באילן משום דאין עדול"ת ועשה דרבנן ודו"ק:
ואמנם הש"ג שיטתו דבנפלה לאמת המים מותר ג"כ להעלותה בידים היכי שא"א בכרים וכסתות דס"ל שגם טלטול מוקצה בידים נדחה במקום צעב"ח ונראה דמדמה דין מוקצה לדין מבטל כלי מהיכנו שנדחה מפני צעב"ח דאו' כגמ' דשבת (קכ"ח) ועיין במג"א סי' רס"ו סקי"ד שהוכיח משבת (קנ"ד) דאפי' ביטול כלי מהיכנו לכל השבת הותר במקום צעב"ח והביא שם מהמ"מ שכתב לגבי מי שהחשיך לו בדרך דהר"מ הוסיף להתיר הפריקה בנחת אע"ג דע"י פריקה בנחת איכא טלטול קצת אפיה"כ הותר משום צעב"ח ובמ"מ כתב ג"כ דפריקה בנחת עדיף מביטול כלי מהיכנו עיי"ש במג"א א"כ יש ללמוד מק"ו דאם הותר ביטול כלי מהיכנו במקום צעב"ח כש"כ דהותר טלטול מוקצה ואע"ג די"ל דשאני פריקה בנחת דאיכא רק טלטול קצת מ"מ כבר כתב הר"ן דטלטול מקצתו אסור כמו טלטול כולו:
ד
איברא דלדברי הר"ן עצמו ע"כ דבמקום צעב"ח שפיר יש חילוק בין טלטול מקצתו לטלטול כולו שהרי כן הוא קו' הר"ן בהא דמדדין בהמה חי' ועוף, שהרי כמו שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו, ותי' דהכא משום צעב"ח, וא"כ תיקשי לפי"ז אכתי הרי איתא התם דרק מדדין ובלבד שלא יגביהם ואמאי הא מכיון דהותר כה"ג טלטול מקצתו ע"י המדדה הכ"נ יהי' מותר טלטול כולו ועכצ"ל בשי' הר"ן דרק בסתם אי' מוקצה לחומרא מדמינן טלטול מקצתו לטלטול כולו אבל להתיר במקום צעב"ח שפיר יש חילוק דלא שרינן כ"א טלטול מקצתו וא"כ אין הוכחה לדברי הש"ג ג"כ ממה שהותר פריקה בנחת במקום צעב"ח דשאני פריקה בנחת דהוי רק טלטול קצת:
אבל כבר הבאתי מדברי הב"ח דבהא דמדדין גופא יפרש הש"ג דלא איירי בצעב"ח גמור וע"כ סברתו דמשא"כ בצעב"ח גמור כה"ג דמי שהחשיך לו בדרך דשרינן ביטול כלי מהיכנו ומכש"כ פריקה בנחת דאיכא טלטול קצת א"כ ה"ה דשרינן אפי' טלטול כולו דאין חילוק בין טלטול מקצתו לטלטול כולו ועיין ג"כ בש"ע סי' של"ד סעי' ב' במחלוקת הפוסקים אם הותר טלטול מוקצה במקום הפסד אבל במקום אי' צעב"ח י"ל דלכ"ע מותר ועיין תוס' פסחים (י"א) ד"ה אבל דמשום מצות ביעור יש להתיר כמו פסידא, ואע"ג דטלטול מוקצה לא הותר במקום שאר מצוה ועיין תוס' גיטין (ח') אם להתיר שבות דאמירה לעכו"ם במקום מצוה ובש"ע או"ח סי' רע"ו אע"ג דשבות דאמירה לעכו"ם קיל משאר שבות כדאמר בעירובין (ס"ח) שאני שבות דלית בי' מעשה מ"מ במקום הצלת עבירה אי' צעב"ח יתכן שהותר כל שבות וכגון טלטול מוקצה בידים, ועיין ש"ע או"ח סי' שכ"ח סעי' י' וסי' ש"ו סעי' י"ד אם מותר לחלל שבת להציל את בתו מעבירה ובא"ר שם כתב להקל באי' דרבנן אע"ג דהתם הוי חטא בשביל שיזכה חבירך ומכש"כ הכא דהוי להצלת עבירה שלעצמו דרובץ על האדם החיוב למנוע צעב"ח דאו' מדכתיב עזוב תעזוב כפירש"י (שבת קכ"ח) כן נראה בסברת הש"ג, ובאעו"ז או"ח סי' רס"ו העתיק מדברי המג"א שם דכמו שכתב הה"מ דהותר ביטול כלי מהיכנו במקום הפ"מ ה"ה דמותר טלטול מוקצה בה"מ ודחה זה, והנה להתיר טלטול מוקצה עכ"פ במקום צעב"ח כשי' הש"ג לכאו' משמעות להיתר בדברי הר"מ פכ"א מהל' שבת סוף ה"י וז"ל ומ"מ לא יניחן ע"ג בהמה משום צעב"ח דלשון ומ"מ היינו דעל כל אופן ואופן לא יניחן כו' אפי' ע"י טלטול מוקצה ועיין משנה ברורה או"ח שם בזה, אבל משום הפ"מ שיהי' מותר טלטול מוקצה לא מצאתי גם במג"א ורק טלטול קצת כגון פריקה בנחת:
ה
ובהיותו בזה רחש לבי בהא דשבת (קנ"ד) גבי חמורו של ר"ג טעונה דבש ולא רצה לפורקה ולא להביא כרים וכסתות משום דקמבטל כלי מהיכנו ומקשה הש"ס והאיכא צעב"ח ומשני צעב"ח דרבנן, וראיתי בס' ט"ת שהעיר להפמ"ג או"ח סי' ש"ח ס"ק ס"ה דאפי' למ"ד צעב"ח דרבנן מ"מ בשבת דכתיב למען יניח הוי צעב"ח דאו' ותיקשי דא"כ אזיל לה תי' הש"ס הכא דצעב"ח דרבנן כיון דשבת לכ"ע דאו' דכתיב למען ינוח ועיין תוס' שבת (קכ"ב) ד"ה מעמיד מדרשא דמכילתא יכול לא יניחנו תולש כו' ת"ל למען ינוח אין זה נוח אלא צער:
והנ"ל לתרץ דכבר הבאתי להקשות בהא דלעיל (קכ"ח) לגבי בהמה שנפלה לאמת המים דמביא כרים וכסתות דאמר דמבטל כלי מהיכנו צעב"ח דאו' ודחי דרבנן והק' באג"ט מהא דר"ה (ל"ב) בשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דלא אתי עשה דאו' ודחי ל"ת ועשה דרבנן והכ"נ דמבטל כלי מהיכנו בשבת הוי ל"ת ועשה דרבנן וכתבתי לתרץ, וכעת נ"ל ליישב באופן אחר והוא עפ"ד הפמ"ג הנ"ל דאפי' למ"ד צעב"ח דרבנן מ"מ בשבת הוי צעב"ח דאו' מדכתיב למען ינוח, ולפי"ז נראה דה"ה למ"ד צעב"ח דאו' אפילו בחול א"כ בשבת הוי דאו' מתרי טעמי ואיכא בה תרי עשה חדא משום דכתיב עזוב תעזוב שהוא אפילו בחול וחדא מדכתיב למען ינוח שהוא רק בשבת, ולפי"ז שפיר קאמר הש"ס דהותר מבטל כלי מהיכנו בשבת משום צעב"ח ואי דשבת הוי עשה ול"ת דרבנן הרי לעומת זה הוי צעב"ח תרי עשה דאו' ואתי ודחי ל"ת ועשה דרבנן ואע"ג דאין עשה דוחה עשה הוא משום דמאי אולמי' האי עשה מהאי עשה אבל הכא דמבטל כלי מהיכנו הוי רק ל"ת ועשה דרבנן שפיר אתי עשה דצעב"ח בשבת ודחי להו:
ולפי"ז מתורץ היטב הסוגיא דשבת (קנ"ד) הנ"ל דמשני קסבר צעב"ח דרבנן ולא תיקשי להפמ"ג דצעב"ח בשבת דאו', דז"א דכיון דעכ"פ צעב"ח בחול דרבנן אף דבשבת הוי דאו' מ"מ שוב ליכא אלא חד עשה דלמען ינוח ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דרבנן דמבטל כלי מהיכנו ואע"ג דבצעב"ח בשבת מלבד העשה דלמען ינוח איכא ג"כ אי' דרבנן מצד צער הבהמה שאסור גם בחול ע"ז קאמר הש"ס דצעב"ח דרבנן לא דחי אף לאי' ל"ת דרבנן לחוד דמבטל כלי מהיכנו ואי משום העשה דלמען ינוח ביום השבת לא אתי חד עשה ודחי לתו"ע דרבנן כמו לגבי שופר של ר"ה הנ"ל ומיושב נכון מאוד:
ו
ועפ"י האמור אתי שפיר שי' הש"ג שלמד דהותר טלטול מוקצה בידים במקום צעב"ח כמו שהותר מבטל כלי מהיכנו משום דאין לחלק כנ"ל דרק אי' ביטול כלי מהיכנו הותר דהוי לא אפשר ולא קמכוין רק משום דצעב"ח הוי תרי עשה עזב תעזוב ולמען ינוח ואתי ודחי ללתו"ע דמוקצה דרבנן:
והנה בח"א כלל נ"ט הנ"ל כתב בבהמה שנפלה לגומא שבחצר וירא שמא תמות שם אפשר יש לסמוך על הש"ג להתיר טלטול מוקצה דאין לה שורש מה"ת משום צעב"ח, ולכאו' שיש לדון דאמת שכתבו התוס' (ביצה ד') דמוקצה הוי עיקרו דרבנן אבל הם סותרים למ"ש בתו"י (ביצה ג':) דלטעם מוקצה לא תיקשי קו' הש"ס התם דהוי סד"ר משום דמוקצה חמורה והוי כעין דאו' וכבר עמד ע"ז בפנ"י שם, וראיתי בשו"ת מהרי"א או"ח סי' קע"ד הק' השואל ג"כ אתו"י הנ"ל (מביצה י') לגבי מזה וזה אני נוטל דמקשה הש"ס מדין טומאה דרבנן דאמרינן יש ברירה והרי שאני מוקצה דהוי כעין דאו' וכתב בשו"ת הנ"ל לתרץ דטעם התו"י דמוקצה הוי אסמכתא מקרא והכינו את אשר יביאו שהרי רבה ס"ל מקרא זה דהכנה דאו' וילפינן יו"ט משבת עכ"פ לדידן בשבת דאיירי בי' קרא הוי אסמכתא דלא אמרינן בה סד"ר לקולא כתוס' שבת (ל"ד) לגבי עירובי תחומין, וע"כ התו"י כאן דקתני אי' שבת ואי' יו"ט יפה כתבו דלא תיקשי הא דספיקה אסורה דקאי לגבי שבת דהוי מוקצה כעין דאו' מאסמכתא, ומ"ש התוס' לקמן ד' דמוקצה הוי עיקרו דרבנן איירי במוקצה דיו"ט שאין לו עיקר בדאו', ולפי"ז מ"ש הח"א דיש לסמוך על הש"ג לגבי מוקצה שאין לה שורש מה"ת הרי אנן עסקינן לגבי מוקצה דשבת והיא יש לה עיקר בדאו', אך הנה הפוסקים לא חלקו בין שבת ליו"ט ואדרבה אמרינן בריש ביצה גבי שבת דחמירא סתם לן תנא כר"ש דלית לי' מוקצה יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בה סתם לן כר"י, א"כ נראה דמכש"כ שאין לומר דמוקצה דשבת יהי' חמור עוד ממוקצה דיו"ט לגבי ספק ומדלא מצינו להפוסקים לחלק בזה ש"מ דגם מוקצה בשבת מקרי אין לו עיקר בדאו' ושפיר כתב הח"א דאפשר יש לסמוך על הש"ג להתיר טלטול מוקצה במקום צעב"ח וא"כ מכש"כ בנדון כמו שאלתנו להתיר למשמש בבהמה לצורך רפואתה להקל צעב"ח דהוי בזה רק טלטול מקצת דלכ"ע מותר במקום צעב"ח כמבואר בש"ע סי' ח' דמדדין משום דהוי טלטול מקצתו וכמו"ש הה"מ ובמג"א סי' רס"ו סקי"ד הנ"ל דהותר פריקה בנחת דאיכא טלטול מקצת ושרי משום צעב"ח ועיין שו"ת מהרי"א או"ח סי' ס' להתיר ליטול הגרעין חטה מתוך גרון האוזא המסוכנת ומשום דהוי טלטול מקצת דשרי במקום צעב"ח ובשו"ת ב"ש יו"ד ח"ב סי' י"ב דמותר לישראל לאחוז הפרה בקרני' בשעה שחולב הנכרי אם א"א בענין אחר ומטעם צעב"ח:
ז
ומ"מ בנ"ד נראה שאין ללמוד מהנ"ל להתיר להרופא טלטול מוקצה בבהמה של אחרים, ועיין מ"ש הא"ר או"ח סי' של"ד להסתפק במה שהתירו להציל מפני הדליקה משום דאין אדם מעמיד על ממונו אי שרי גם להציל בשל אחרים, ובשו"ת מהר"ם שיק סי' קנ"ד כתב דמשום דכל אדם מישראל מצווה עלי' להציל את חבירו מהפסד מקרא והשבותו לו דהוי בכלל השבת אבידה א"כ כיון דבמקום פסידא לא אסרו הי' ראוי ע"כ להיות יותר מותר לאחרים ועכ"פ כל שמותר לבעלים מותר גם לאחר עיי"ש וא"כ כ"ז בבהמת ישראל דוקא מה שאין זה בנ"ד:
מלבד מה שכתבתי לעיל להסביר מה שהותר במקום צעב"ח משום דבשבת איכא בצעב"ח גם עשה דלמען ינוח א"כ כ"ז בבהמה שלו דמצווה על שביתת בהמתו ולא בבהמת אחרים ומכש"כ בבהמת נכרי, ובפרט שאין הדבר מוטל דוקא על הרופא ישראל ואפשר ברופאים שלא מישראל ועכ"פ שאפשר גם לרופא ישראל להוליך עמו משרת עכו"ם להפוך הבהמה לעת הצורך שלא יהי' הטלטול ע"י ישראל, ועוד דמשום צעב"ח שהותר הוא רק בהצלה ודאית וכאן אפי' דאתמחי גברא שהרופא מומחה לא אתמחי קמיע דאינו יודע אם ימצא סם המועיל לה ואפשר לא יעלה לו להציל מצעב"ח ועיין גם במג"א סוס"י ש"ה לענין להציל מעבירה שיש חילוק בין ודאי הצלה לספק הצלה וע"כ בנ"ד לא מצאתי און להתיר והשומר שבת כהלכתו נותנים לו משאלות לבו וריוח והצלה יעמד לו ממק"א: ידידו דוש"ת.