חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן לג
ב"ה ה' חיי תרצ"ה
שוכט"ס לכ' הרב הגדול החו"ב מו"ה אליעזר ליבר נ"י דומ"צ בק' קשאנוב:
ע"ד השאלה בהזדמנות בק' שנכרי המוביל סחורת מאניפאקטור מעיר לודז בעד הסוחרים איחר לבא ע"י אונס קלקול האויטא בדרך ובא בע"ש בלילה ושאל השפעדיטער אם מותר לו לתת להנכרי להניח הסחורה בהלאגער אשר משם תתחלק הסחורה אחר שבת לכל אחד מהסוחרים כאשר נוגע להפסד רב ע"י שהי' הגשם שוטף וחשש גנבה אם יעמוד האויטא כך כל יום השבת והתיר כ"ת עפ"י הרמ"א סוס"י ש"ז:
א
יפה הורה כ"ת כהלכה, ולכאו' הי' כאן להתיר גם מטעם אחר ע"פ המבואר בסי' רע"ו סעי' ג' ברמ"א דמותר לומר לעכו"ם ליטול נר דלוק הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא ובמג"א שם הטעם כיון דאי בעי הישראל הי' מטלטל בהיתר ע"י טלטול מן הצד אי שקיל לה עכו"ם לית לן בה והכ"נ בנתינת הסחורה לבית האוצר דהוי ג"כ רק טלטול מוקצה י"ל דשרי ע"י עכו"ם, וראיתי בשו"ת ב"א או"ח סי' כ' בשאלת טלטול הדגים מן המצודה בשבת שדן אם להתיר ע"י עכו"ם כדין המבואר בסי' רע"ו הנ"ל דמותר טלטול מוקצה ע"י עכו"ם, רק שי"ל דבנ"ד חמיר יותר דחתיכות בגדים לסחורה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ועוד שהסחורה באה מחוץ לתחום דבמוקצה מחוץ לתחום אפי' ר"ש מודה כמבואר בסי' תצ"ח ועיין מג"א סי' ש"ז סק"כ ולפמ"ש בפמ"ג מ"ז רס"י ש"ח דבמוקצה מחמת ח"כ אסור אפי' טלטול מן הצד ואף ע"י נענוע בגופו עיי"ש, א"כ ליתא להיתר הנ"ל דאי בעי מטלטל ע"י טלטול מן הצד, ובשו"ת ב"א הנ"ל העיר בדין הרמ"א סוס"י ש"ז בעכו"ם המביאין תבואה שההיתר טלטול הוא רק מפני שאינה של ישראל עד אחר המדידה ותיפוק לי' דמשוה"כ מותר ע"י נכרי כיון דאי בעי מטלטל מן הצד כבסי' רע"ו הנ"ל, ותי' משום דהתם הוי הטלטול לצורך דבר המוקצה דכה"ג אסור ג"כ טלטול ע"י עכו"ם וכמו"ש המג"א סי' רע"ט סק"ט, וצ"ע דבלאה"כ הרי בתבואה שנתנן באוצר איכא דין מוקצה מחמת ח"כ וכמו"ש במג"א סי' ש"ח סק"ג דמ"ש בש"ע סי' ש"י סעי' ב' דפירות העומדים לסחורה ל"ה מוקצה הוא רק מפני שאין מקפיד עליהן וא"כ דהוי מוקצה מחמת ח"כ אסור אפי' טלטול מן הצד:
ב
ואכתי י"ל דנהי דבמוקצה מחמת ח"כ אסור אפי' טלטול מן הצד מ"מ למ"ש הפמ"ג סי' ש"ח א"א סק"ז דמ"מ מותר לטלטל ברגליו להמג"א שם דזה קיל יותר מטלטול מן הצד כמבואר בסי' שי"א סעי' ח' א"כ יהי' היתר טלטול מוקצה ע"י עכו"ם אפי' במוקצה מחמת ח"כ דאי בעי מטלטל לה ברגלו. וראיתי בס' א"ח סי' רע"ו הביא מס' חקר הלכה לחקור בזה שיהי' מותר אמירה לעכו"ם לטלטל ביד אפי' מוקצה מחמת ח"כ משום דאי בעי מטלטל ברגלו וסיים בצ"ע לדינא. והנה למ"ש ט"ז סי' רס"ג דלא מהני גבי שמור לי פירות שבתחומך הטעם שבידו לעשות בהיתר ע"י בורגנין רק התם דבידו בהיתר עכשיו אבל משום שהי' בידו למפרע בהיתר כגון מי שקבל עליו שבת מבעו"י שיאמר לחבירו לעשות לו מלאכה מטעם שבידו בהיתר אם לא הי' מקבל עליו שבת מבעו"י זה לא אמרי', לפי"ז י"ל דהכ"נ לא אמרי' דמותר ע"י עכו"ם רק אם בידו ההיתר באותו האופן עצמו שעושה העכו"ם ולא שיעשה העכו"ם טלטול ביד ע"י מה שבידו לעשות טלטול ברגלו, אבל נראה דלא דמי דרק מה שהי' בידו למפרע אם לא הי' מקבל שבת לא מהני וכה"ג שכתבו התוס' (ב"ב ל') דמגו למפרע לא אמרי' משא"כ היכי דבידו גם עכשיו בהיתר, ועיין ט"ז סי' ש"ח סק"ז לענין לטלטל העץ שאינו כלי לתקוע אותו במקום בריח לדלת אף שאסור בו הטלטול אפי' לצורך גופו מ"מ ע"י עכו"ם שרי, בכל "איסור טלטול מוקצה" מפורש דאין חילוק בין מוקצה למוקצה ושרי ע"י עכו"ם בכל אי' טלטול מוקצה, ובאמת מה שהביא בס' א"ח בשם ס' ח"ה שהניח בצ"ע פשיטא לי' להרב ז"ל בש"ע סי' רע"ו בדין הנ"ל דמותר לומר לעכו"ם לטלטל נר הדלוק ע"י שהי' הישראל יכול לטלטל בהיתר בטלטול מן הצד כתב הרב וז"ל כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה כשמביאו הנכרי באיסור טלטול גמור אין בכך כלום עכ"ל, הרי איפשט אסתפקתא הנ"ל דמפורש כתוב דמותר ע"י עכו"ם טלטול גמור ביד ע"י שיש היתר לישראל ע"י טלטול עם אחורי היד או בין אצילי ידיו וממילא שאין חילוק ואפי' במוקצה מחמת ח"כ, ולפי"ז גם בנ"ד לכאו' שיש היתר טלטול הסחורה ע"י עכו"ם מה"ט כיון שיש בידו בהיתר בטלטול אחורי ידו או ברגלו ודוחק לחלק בין משא קלה או כבידה דנראה בכל גווני אפשר הטלטול באחורי היד ועוד יותר לדחוף הסחורה ברגל ומשוה"כ יהי' היתר ע"י עכו"ם הטלטול ביד ובדמיון שפירש"י זבחים (צ"א) דכיון דאפשר בטפין דקות דליכא כיבוי לכך מותר גם בטפין גסות ול"ה פס"ר:
ג
ובאמנה מ"ש בש"ע הרב הנ"ל דמותר לטלטל מוקצה בין אצילי ידיו לכאו' הוא נגד המפורש בירושלמי שבת פ"כ ה"ה אמתני' דאבל מנענעו בגופו בעי מהו שינענעו דרך אצילי ידיו ופשטא לאיסורא לפי' הק"ע עיין ס' ט"ת שם שתמה כן:
ונראה ליישב דבשבת (צ"ב), המוציא בתוך חיקו על כתיפו חייב כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפק ופטור ובתוס' שם דלא כפירש"י דמרפק הוא תחת הכתף שהוא בית השחי רק דמרפק הוא למטה מהזרוע אבל נראה לכאו' בשיטת הירושלמי כפירש"י דמרפק שפטור לאו היינו זרוע שהרי בירושלמי שבת (פ"ו) אמתני' דהמוציא על כתיפו חייב קאמר מפני שהן משא בני קהת דכ' ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן כו' שמן המאור בימינו קטורת בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלוי' בזרועו כו' מפורש שמלאכת המשכן הי' טלטול בזרוע וא"כ אי אפשר לומר דמוציא במרפקו שפטור היינו בזרוע כפי' התוס' כיון דהוי מלאכת המשכן ועכצ"ל בשי' הירושלמי דמרפק לאו היינו אצילי ידיו, והנה בביצה (ל"ז) אמרי' אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא ופירש"י דמה שגזרו טלטול מוקצה אינה אלא משום הוצאה, [ובר"מ וסמ"ג מל"ת ס"ח כתבו בטעם מוקצה שלא יהי' כחול אצלו ויבטל מ"ע דשבת עיין ב"י סי' ש"ח], ולפי"ז מתורץ קו' הנ"ל דהירושלמי שפיר פשיט לה לאיסורא דאסור לנענע בין אצילי ידיו לשיטתו דמרפק לאו היינו אצילי ידיו ויש בזה אי' הוצאה דכן הוא ממלאכת המשכן ומשא"כ לשי' ש"ס דילן ופי' התוס' צדקו דברי הש"ע מהר"ז ז"ל דבין אצילי ידיו ליכא אי' טלטול מוקצה ודו"ק:
ואי דתקשי ע"ד ש"ע הרב הנ"ל מהמבואר בש"ע סי' ש"ח סעי' מ"ו אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי מפני שהוא אסור בטלטול ועוד שהוא מוליד בחומו הרי דטלטול מוקצה תחת אציליו אסור ומאי שנא מבין אצילי ידיו שמותר והרי מבואר בש"ע סי' שי"א סעי' ח' ובמג"א סי' ש"ה סק"ט דלאו דוקא מנענע בגופו דמותר כמתני' שבת (קמ"א) רק אפי' טלטול בגופו מותר ועכ"ז אסור בין אציליו אף דהוי יותר כגופו וא"כ כש"כ שיהי' אסור בין אצילי ידיו, וח"א רצה לומר דשאני בזרע התולעים הנ"ל דהוי כמוקצה דבע"ח דאפי' ר"ש מודה והוי כמוקצה מחמת ח"כ דאסור טלטול מן הצד להפמ"ג שהבאתי לעיל וזה אינו לדברי הפמ"ג בא"א הנ"ל דטלטול בגופו מותר אפי' במוקצה מחמת ח"כ והיינו דרק טלטול מן הצד דלא הותר כ"א לצורך דבר המותר ע"כ במוקצה מחמת ח"כ דאסור לצורך גופו ומקומו לא שייך היתר זה משא"כ טלטול בגופו דמותר אפי' לצורך דבר האסור כש"ע סי' שי"א סעי' ח' א"כ מותר אפי' במוקצה מחמת ח"כ:
והנה למה שכתבתי בישוב דברי הרב והירושלמי מתורץ גם זה דהרי הטעם דמותר בין אצילי ידיו הוא ע"פ התוס' שבת (צ"א) דמרפק דפטור לאו היינו תחת הכתף שהוא בית השחי רק דמרפק הוא למטה מהזרוע וא"כ הא תינח בין אצילי ידיו דהוא המרפק משא"כ בין אציליו דהוא בית השחי תחת הכתף, אך בלא כל הנ"ל מיושב בפשיטות דשאני הכא בין אציליו שהוא דרך אחיזה יותר מה שאינו כן בבין אצילי ידיו:
ד
ואמנם בגוף הדבר לנ"ד שיהי' היתר במוקצה מחמת ח"כ לטלטל ע"י עכו"ם ע"י שבידו לטלטל באחורי ידו או רגלו צ"ע דא"כ הדר תקשי בדין הרמ"א סוס"י ש"ז הנ"ל בעכו"ם המביאין תבואה שאין היתר רק מטעם שאינה של ישראל עד אחר המדידה ועיין ג"כ בסי' של"ג סעי' ג' ברמ"א חבית של יין כו' ומה שתי' בשו"ת ב"א הנ"ל משום דהוי הטלטול לצורך המוקצה עצמה זה ניחא לפי קושיתו משום דבידו ע"י טלטול מן הצד אבל השתא שאנו דנין משום דבידו ע"י טלטול בגופו או ברגלו הרי בזה מותר אפי' לצורך דבר האסור כנ"ל, ונראה שמזה סיוע למ"ש בתוס"ש סי' ש"ז ס"ק כ"ב דלא שייך ההיתר בסי' רע"ו כ"א בטלטול הנר שהוא לצורך שבת וכנראה שחולק על הט"ז בסי' ש"ח סק"ז הנ"ל [כמדומה שראיתי בתוס"ש באיזה מקום שחולק בפירוש על הט"ז וא"י כעת מקומו אבל הדבר מובן מעצמו], ולפי"ז גם בנ"ד אין היתר מה"ט כיון שהטלטול הוא לצורך המוקצה שלא תגנב ול"ה צורך שבת:
רק שנשאר ההיתר של הרמ"א סוס"י ש"ז מטעם דעדיין הוא של הנכרי ואדעתא דנפשי' עביד וגם הכא הוא באחריות הנכרי עד שתתחלק הסחורה, והגם דבשאר דוכתי משום קבלת האחריות לחוד ל"ה כשלו דגול"מ לאו כממון דמי והא דש"ע או"ח סי' רמ"ו סעי' ד' בישראל שהשכיר שוורים לעכו"ם לחרוש בהם יש מתירים אם קבל עליו העכו"ם אחריות כתבו באחרונים דאין זה אלא לענין שיועיל ההפקר בינו לבין עצמו דודאי מפקירו בלב שלם כיון שאינו באחריותו וכ"ת הביא מס' ישועות מלכו דאין ראי' ממתני' דתרומות פי"א בכהן ששכר פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה דהתם דוקא כרשיני תרומה דרבנן אך לדבריו גם הכא לגבי טלטול מוקצה דרבנן ועוד ע"י אמירה לעכו"ם שבות לכאו' דתסגי בקבלת אחריות של הנכרי דהוי כשלו ועיין מג"א סי' תקפ"ו סק"ה בע"ז שקבל עליו אחריות דהוי כשלו ובשו"ת פמ"א סי' ק"ס הק' ע"ז מסנהדרין (קי"ב) דאמר מהו דתימא כיון דקביל עליו אחריות כדידי' דמי קמ"ל ובס' מעשה רוקח כתב דבר נכון ליישב זה דהתם גבי עה"נ לא שייך קבלת אחריות כלל מאחר שגם נכסיהם אובדים ובמק"א כתבתי בזה עכ"פ לנ"ד יתכן דסגי בקבלת אחריות של הנכרי לומר אדעתא דנפשי' קעביד:
ה
אבל בלאה"כ יש להתיר בנ"ד דהגם דבש"ע סי' של"ד כתב יש מי שאוסר לומר לעכו"ם לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים כתב במג"א סי' ש"ז דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם ועיין בשו"ת ב"א או"ח סי' כ' הנ"ל בהיתר טלטול הדגים מן המצודה מה"ט דהוי הפסד גדול מחשש גנבה והביא ראי' מב"מ (ל"ב) דמקשה וטעינה אין בה חסרון כיס מי לא עסקינן אדהכי והכי בטיל משוקי' א"נ אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדי' אלמא דכה"ג מקרי חסרון כיס ועיין רמ"א או"ח סי' תקי"ח סעי' א' שמתיירא שלא יגנבו או שאר פסידא וא"כ כש"כ בנ"ד דאיכא הפסד גדול ע"י שהי' הגשם טורד וחשש גנבה ושיווי הסחורה עולה לסכום גדול הדבר פשוט להיתר בכה"ג שהוא מקרה בודד מחמת אונס שאיחרה העגלה לבא ע"י קלקול הדרך ורק שצריכין להזהר על להבא שלא יכוונו לבא בפנות היום ועיין מהרש"ם ח"ג בדף האחרון בשם שו"ת שמש צדקה יו"ד סי' י"א בכה"ג אע"ג שהסחורה של ישראל מ"מ כיון שלא כיוון מתחלה לכך ולא ציוה להעכו"ם שיביאם בשבת אם הישראל מוסר לו המפתח כדי להניחם שם הוי כמציל מידו שמותר ובשו"ת ב"ש או"ח סי' ל"ה כתב דאף שמלשון הרמ"א משמע דאם הישראל נותן לו המפתח לפתוח אוצרו הוי כאומר לו מ"מ אם בע"ג הוא בקבולת אף דלבית ישראל גם זה אסור כבסי' רמ"ד סעי' ה' ורנ"ב סעי' ב' אבל הכא שרוב בקבולת ליכא מ"ע בכה"ג שהמנהג שבע"ג עצמו הוא הפורק והישראל אומר לו כלום עיי"ש וא"כ בנ"ד ההיתר מיוסד מכל הני צדדים:
ו
מ"ש בישוב קו' התוס' שבת (ס"ט) ד"ה א"ק אשר לא תעשינה שהק' דמנ"ל לר"ל דרבנן בעי שגגת לאו וכרת הא איהו ס"ל כמונבז דשגגת קרבן לחוד שמה שגגה וכתב לתרץ ע"פ הירושלמי ר"פ שבועות שתים דלר' יוחנן אפי' התרו בו ולקה חשוב שגגת כרת שמה שגגה לקרבן וקשה דהרי ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן ועל מה יביא עוד קרבן רק ר' יוחנן לשיטתו במכות (כ"ג) דאמר חלוקין עליו חביריו על רשב"ג דלא נפטרו מידי כריתתן, אבל ר"ל מסתברא לי' דבעו רבנן שגגת לאו דלא יכול לומר כר"י אפי' הזיד בלאו ושגג בכרת שהמשמעות אפי' התרו בו ולקה דהרי קיי"ל דח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן עכ"ד, ולכאו' יפה העיר, אבל אין מוכרח דאם יאמר ר"ל אפי' הזיד בלאו שיהי' משמעותו אפי' הותרו בו ולקה כמו דס"ל לר' יוחנן שהרי בשבועות (ל"ז) גבי הזיד בשבועת הפקדון איבעי' להו כיון דבמזיד מחייב קרבן ל"ש אתרו בו ל"ש לא אתרו בו או דלמא היכי דאתרו בו מלקי לקי קרבן לא מחייב וא"כ הכ"נ לר"ל אליבא דרבנן אף אם יסבור דאפי' בהזיד בלאו מ"מ ה"מ היכי דלא אתרו בו, ובעיקר הערתו מהא דח"כ שלקו שיפטור מקרבן קדמו בבי"צ יו"ד ח"א סי' קנ"ח שהעיר כן בדברי הירושלמי הנ"ל ודחה זה דלא עדיף מחייבי חטאות שעבר עליהן יוה"כ דחייבין עיי"ש. איברא דלכאו' י"ל דשאני התם דיליף בכריתות (כ"ה) חטאים דומי' דפשעים דעל קרבן לא מכפר יוה"כ משא"כ בח"כ שלקו, אבל שם (ריש דף כ"ו) אמר התם ממונא הוא ופירש"י דבתשלומי ממון לא שייך כפרה א"כ הכ"נ אין במלקות כפרה לתשלומי ממון דחטאת אע"פ שמכפר על הכרת עצמו, גם יש חילוקים בדין ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן שהר"מ בפיה"מ מכות (פ"ג) כתב דדוקא בשעשה תשובה ובמל"מ פי"ז דסנהדרין כתב דדוקא בשאינו מחוייב מלקות ולקה אז נפטר מכרת ועיין ת"ס או"ח סי' קע"ה ובי"צ יו"ד סי' מ"א:
ובישוב קו' התוס' שבת (ס"ט) הנ"ל יתכן דמה דאמר רבא הכא מ"ט דר"ל א"ק אשר לא תעשינה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה י"ל דרבא לשיטתו בכריתות (כ"ה) דתני ר"ח קמי' דרבא אשם תלוי בא על הנבילה והא מני ר"א דאמרו לו כו' אמר רבא מ"ט דאמרו לו א"ק אשר לא תעשינה בשגגה ואשם וא"כ לדידי' על כרחו קרא דאשר לא תעשינה פירושו דוקא ששגג בלאו שהרי בא"ת שבא על הנבילה ליכא כ"א לאו לחוד ואיך מייתי קרבן אם לא ששגג בלאו וע"כ רבא לשיטתו אמר כאן בשבת (ס"ט) בטעמא דר"ל מהך קרא גופי' דבעי שגגת לאו ודו"ק: