חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן כג
להרה"ג הנ"ל. בבאי לביתי ממרחץ קרעניץ מצאתי לפני יקר מכתבו בין המון מכתבים שו"ת והלכה ופניתי עתה להשתעשע בדבריו ידים שניות לתורה, הנה מה שהאריך בקונטרסו מן אות א' עד ח' אין לי מה להוסיף אחר שכת"ה הודה לדברי תשובתי ודבריו הם רק דרך פלפול דברי חן ע"כ אבא רק על פרט א':
א
מ"ש באות ת' בנוגע לראייתי שאין חיוב לקנות מקום אצל השכנים לצרף אל מקום הנשאר מקלויז הישינה ולבנותה מחדש וחילי מר"מ פט"ו ממעה"ק ה"ב דבאומר רגלה של זו עולה תמכר לצרכי עולה ודמי' חולין חוץ מאותו אבר וקשה למ"ש הר"מ שם ה"ד בבהמת שותפין שהקדיש א' מהן חצי' וחזר ולקח חצי' דקדושה וקרבה דבע"ח אין נדחין א"כ הכ"נ באמר רגלה של זו עולה שאין עצה רק שתמכר לצרכי עולה ולמה לא נאמר שיהי' יותר החיוב עלי' לחזור ולהקדיש בעצמו המותר הוא חצי' השני' כדי שתהא כל הבהמה קדושה וקרבה אצלו שהוא המקדיש ראשון אע"כ דאפי' בשלו אין חיוב עלי' להוסיף בנדר וקדושה בכה"ג שעתה אין ראוי להקרבה והכ"נ בקרקע שחרב ומכש"כ שאין חיוב לקנות במק"א ולצרף בקדושה ע"ז העיר כ"ת שיש לחלק בין קדו"ד לקדוה"ג ושאני ברגלה של זו עולה דהוי רק קדו"ד משא"כ בבהכ"נ דהוי קדוה"ג אפשר שיצטרך לקנות עוד מקום ולצרף עכ"ד. ובמחכ"ת דבריו תמוהים לי דאדרבה ברגלה של זו עולה הרי קרא כתיב בו והי' קודש שאינו יוצא לחולין ע"י פדיון רק שתמכר לצרכי עולה כמבואר בתמורה (י"א) ולעומת זה בהכ"נ יש לו פדיון שנמכר ע"י זטה"ע והוי רק קדו"ד, וזה שהוקשה להרמב"ן הביאו הר"ן פ' בני העיר במה דבהכ"נ נמכר דמאי שנא מאבני היכל ועזרות שנפגמו שאין להן פדיון וע"כ הוכיח דבהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה והר"ן כתב שהטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וא"כ אדרבה ראייתי נתחזקה מכח כש"כ דאם ברגלה של זו עולה דגלי קרא שאין לו פדיון והוי כקדוה"ג אין חיוב עליו להוסיף בקדושה להקדיש המותר מכש"כ בהכ"נ שיש לה פדיון:
ב
זולת שלכאו' הי' לפקפק בראייתי מטעם אחר דשאני ברגלה של זו עולה שקדם חסרונו להקדישו כלומר שתחלת קדושה נעשה רק באבר אחד ומעולם לא הי' אבר זה נכלל בקדושת כל הבהמה משא"כ בהכ"נ שחרב שמתחלה חלה עליו קדושה שלימה בבנינו א"כ גם עתה שנשלל ונחסר מן המקום אפשר יותר החיוב לקנות מקום לצרף ולהשלים קדושה, אבל באמת ז"א דסברא זו תתכן רק לענין קדושת אותו המקום שלא תפקע ע"י החסרון מכיון שהי' שלם בתחלה וכעין שמצינו לגבי טומאת אוכלין דאע"פ דפחות מכביצה אין מקב"ט מ"מ בהי' תחלה כביצה ונחסר לא פקע טומאתו כדאיתא בתו"כ הביאו התוס' פסחים (ל"ג) אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן והכ"נ לעומתו בקדושה דאפי' בנחסר משיעורו אלים קדושתו ע"י שיעור השלם שהי' תחלתו בקדושה וכה"ג שכתבו התוס' מנחות (כ"ד.) ד"ה שאין דבשירי מנחה שהי' כבר צריך לכלי מצרף כלי מדרבנן שלא יצא מקדושתו ולא דמי להיכי דלא הי' צריך מעולם לכלי עכ"ל, וכ"ז לענין קדושת עצמו שיועיל לו הצירוף שכבר עמו, אבל שיהי' עליו החיוב לרדוף אחר הצירוף להשלים החסרון משום זה שהי' לו שיעור בתחלה הוא נגד הסברא, ומה דמצינו במנחות (ט'.) במנחה שחסרה קודם קמיצה רי"א יביא מתוך ביתו וימלאנה, התם לא משום חובת קדושת המנחה רק משום לצאת חובת נדרו בהבאת מנחה, אבל היכי שאין עליו אחריות נדר רק משום קדושת הקרבן עצמו להשלים קדושתו כבתחלה ע"ז איננו אחראי כלל:
ג
עוד נראה ראי' לזה ממ"ש התוס' בכורות (ל"ח:) ד"ה וסי' ברקא, לחד תי' דהיכי דאין מתרפא מאליו חשיב מום קבוע לפדות עליו דרפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע, ותקשי לכאו' דאיך מהני פדיון בזה לפמ"ש התוס' ב"ק (ע"ו) דפגול אין לו פדיון משום שמצוה לשורפו וכ"כ בחו"י יומא (נ"ה) דלא מהני פדיון לחטאות המתות משום דמצוה לקיים הכנסה לכיפה. ואס"ד דרובץ על האדם חיוב להוסיף בקדושת הקרבן להשלימו ולהביאו לקדושתו הראשונה א"כ איך יועיל פדיון במום קבוע שסמיא בידו להעביר המום ע"י רפואה גמורה ולהחזירו לקדושתו הראשונה שיהי' ראוי להקרבה ואם יש עליו מצוה בזה לא יועיל פדיון במקום מצוה כדברי התוס' הנ"ל. אע"כ דאין זה מצוה לרבות בקדושה נוספת רק ההקדש לפי מקומו ושעתו ודוק עוד ראי' מזבחים (פ"ח) כלי קודש שניקבו אין מתיכין אותן כו' סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עלי' כהנים וגנזוה והטעם דאין עניות במקום עשירות ובמל"מ פ"א מכה"מ כתב דזה רק בכלים שאין עושין מעין מלאכתם אבל הביא מתו' שבועות י"א דאפי' עושין מעין מלאכתן אין מתקנין וקשה דאדרבה יהי' החיוב לתקנו להחזירו לקדושתו הראשונה אע"כ דאין זה מן החיוב והמצוה ודוק:
ד
וכת"ה ע"פ חילוקו הנ"ל דבקדוה"ג אפשר יהי' החיוב להוסיף בקדושה העיר בחכמה בישוב הר"מ הנ"ל בבהמת השותפין שהקדיש חצי וחזר ולקח חצי לא נדחה שסיים ואע"פ שהוא קדו"ד מ"מ בע"ח אין נדחין שתמה הלח"מ דהרי אדרבה כשהוא רק קדו"ד יותר הול"ל שלא ידחה, ולהנ"ל א"ש דאם הי' קדוה"ג יותר יש לנו לומר שלא נדחה מעולם כיון שמחויב לקנות חצי' השני' ולהקדישה א"כ לא נדחה מעולם משא"כ בקדו"ד, והוא נחמד באופן שהי' יסוד לחילוקו אבל כבר כתבתי ראי' להיפוך:
גם מ"ש משום שמצוה עליו לקנות חצי' השני' לא נדחה מעולם צ"ע שהרי בכתובות (נ"ט) מבואר באומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש לא קדשה דהוי דשלב"ל ולא מקרי זה בידו לקנות דשמא לא יתרצה חבירו למכור והכ"נ אמרי' בקידושין (ס"ב) נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמי' ואע"ג שהתוס' ב"מ (ע"ג) כתבו גבי אוביר ולא אעבוד דלקנות ביוקר הוי בידו התם דוקא לענין דל"ה אסמכתא אבל לענין דשלב"ל הרי מפורש בש"ס הנ"ל דל"ה בידו וה"ה לענין דיחוי, והגם שבתוס' סוכה (ל"ב), כתבו דל"א דיחוי עי"ז שאינו שלו אבל אין זה מטעם הואיל א"ב קנה דזה ודאי ל"ה בידו רק דהתם לגבי מצות לולב מה שאינו שלו ל"ה בכלל דיחוי כלל עיי"ש. וא"כ הכא בבהמה של שותפין לש"ל שלא ידחה מטעם הואיל א"ב קנה דמצוה לקנות דמ"מ הרי אין בידו לקנות, רק שיש לקיים דבריו דאכתי הר"מ ז"ל משמיענו לרבותא דעכ"פ קדו"ד יותר אפשר לתקן הדיחוי משום שמצוה לקנות החצי השני' לסברת כת"ה אפי' דל"ה בידו וכבר כתבו התוס' עצמם בזבחים (י"ב) בחידושא דר' יוחנן ד"ה אע"ג דבידו לתקן וליקח חצי השני וכתבו דמיהו אין בידו כל כך:
ה
ולענ"ד יתכן בישוב קו' הלח"מ בלשון הר"מ ואע"פ שהיא קדו"ד, דכוונה אחרת יש בזה, דהנה בתוס' יומא (ס"ד) מבואר דדיחוי בעודו חולין ל"ח דיחוי וע"כ מחו"ז ל"ה דיחוי משום דהדיחוי הוא מקודם שהוקדשה ולכן זה שדייק הר"מ וכתב אע"פ שהיא קדו"ד כלומר שאל תאמר מכיון דלא חל על הבהמה שהקדיש חצי' קדוה"ג הוי כמו דיחוי קודם שהוקדשה לכך ל"ה דיחוי לכך אמר הרמז"ל ואע"פ שהיא קדו"ד והוי דיחוי אחר ההקדש קדו"ד דכה"ג הוי דיחוי מ"מ בע"ח אין נדחין ודוק. שוב מצאתי בשו"ת ד"ח ח"ב בהשמטות סי' כ"ז שכתב עד"ז בישוב הר"מ וב"ה שכוונתי:
בנוגע למה שכתבתי לענין בידו לפדותה גבי הקדש דל"ה מחוסר ממון משום דחללו על ש"פ מחולל, כתב כת"ה מתוס' בכורות (ל'.) מ"ש דלפעמים שאין לו פרוטה מזומנת לחלל, בשכבר הימים ראיתי להגאון מהרש"ם ז"ל בהסכמה שהעיר בדברי התוס' הנ"ל מעירובין (מ"ט) מע"ה בע"ש לא שכיח משמע דבחול שכיח ועיין ב"מ (מ"ו) והביא מהרא"ש הובא במזבח כפרה דהתוס' הנ"ל ר"ל רק משום צירוף טרחה דהפרשת מעשר:
והנה בעיקר הנדון אם החיוב לבנות על מקום הראשון כבר הבאתי בתשובתי מפורש מט"ז סי' קנ"ב סק"ג דאיכא מצוה מן המובחר, זולת בנ"ד משום דוחק הוצאה לקנין אין קפידא, והדבר מבואר מה שאין להשיב ע"ז:
אשר שאל על ב"ג נכדי אבלי נ"י ב"ה הוא טוב עלם יקר, הולך וטוב בלימוד להועיל ואשתעשע בו, ד' יתן לראותו עולה בתוי"ש ויהי' לנח"ר לנשמת אביו ז"ל בג"ע: ידידו ש"ת.