חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן כ
דרוש לשה"ג הנוגע בענין תשו' הנ"ל. הרמב"ם בפ"ו מה' ק"פ פסק ששוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ אבל טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אף שטבל והוזה והוא רק טבול יום מ"מ אין שוחטין וזורקין עליו ונדחה לפ"ש:
א
הקשה הלח"מ ממתני' דפסחים (ד' ס"ט) דהשיב ר"ע לר"א דאין שבות נדחה בשבת מפני פסח דהזאת ט"מ יוכיח שחל שביעי שלו בע"פ בשבת שהוא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה את השבת ולדעת הרמב"ם מאי תשובה הוא זו דשפיר אין הזאה דוחה שבת דהאי הזאה אין מועיל לו דאף אם יזה עליו היום אין שוחטין עליו דהא הוי טבו"י:
ב
הביא באור חדש קושי' על הרמב"ם מיבמות (ד' ע"א) דא"ר יוחנן משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה כאבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנ' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש בעשור לא מהול משום חולשא דאורחא הזאה אימת עביד לא כשהן ערלים ודילמא לא עביד פסח כלל לא ס"ד דכתיב ויעשו את הפסח. והנה לדעת הרמב"ם למ"ל להקדים שבעשור לא מהול הרי אפי' מהלו בעשור עדיין לא הי' פסח בטהרה אם לא שקבלו הזאה כשהן ערלים דאל"כ הי' שלישי שלהם בעשור והי' חל שביעי שלהם בע"פ ואכתי טמאים הם לדעת הרמב"ם ומדעשו פסח בטהרה מוכח דערל מקבל הזאה עכק"ו:
ג
והנ"ל לתרץ קו' אלו בחדא מחתא הנה הרמב"ם פ"ב מה' ביאת מקדש ה' י"ב פסק דטמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחים קרבנותיהם ומקריבים עליהן חוץ מפסח שאין שוחטין אותו עט"ש ואין שוחטין על הערל פסח אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר. ובכ"מ כתב דבכלל זה לומר דאפי' לאחר טבילה אין מקריבין עליו דאפי' טבול יום של טמא מת אין משלח קרבנותיו:
והנה נראה מבואר דשיטת התוס' אינו כן רק דס"ל דאפי' טמא מת משלח קרבנותיו דהרי בפסחים (ד' פ') גבי היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין דקאמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ויטמאנו בשרץ קסבר שו"ז עט"ש ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו והקשו בתוס' דהא קיי"ל ערל וטמא משלחין קרבנותיהם עי"ש ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל ליכא קושיא כלל דהרי הכא דמיירי שטמא בטומאת מת וטמא מת אין משלח קרבנותיו וע"כ דשיטת התוס' אינו כן וגם מתוס' במ"ק (ד' ט"ו) ד"ה אחר מבואר דס"ל דאף טמא מת משלח קרבנותיו עיי"ש:
והנ"ל בטעם מחלוקת הרמב"ם והתוס' ז"ל הנה הכ"מ בפ"ב מה' ב"מ כתב דמקור שיטת הרמב"ם הוא (זבחים ד' כ"ב) דאר"ל דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו וקשה לי דאכתי משם אין ראי' רק על טמא מת ולא על טבול יום דמת ואיך כתב הרמב"ם דאין מקריבין עליו כלל אפי' אחר טבילה וגם ר"ל גופי' מהיכן הוציא חידוש דין זה דטמא דמת חלוק דינו מדין שאר טמאים:
אבל הנ"ל ברור דבאמת הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפ"ו מה' ק"פ הנ"ל דבפסח בטבול יום דשאר טמאין שוחטין וזורקין עליהן אבל על טבו"י דמת אין שו"ז עליו דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' והלכך יליף הרמב"ם שאר קרבנות מפסח כמו בפסח כיון שאינו יכול ליכנס בעצמו אין שוחטין וזורקין עליו אפי' לאחר טבילה בטומאת מת כמו כן בשאר קרבנות אין מקריבין עליו קרבן כלל אפי' לאחר טבילה, ואע"ג דבפסח גם על טמא שרץ עכ"פ קודם טבילה אין שו"ז עליו ועכ"ז בשאר קרבנות טמא שרץ משלח קרבנותיו אפי' קודם טבילה היינו משום דהא דבפסח אין שו"ז על טמא שרץ משום דכתיב איש לפי אכלו דבעינן ראוי לאכילה והיכי שהוא טמא שרץ דמחוסר מעשה הטבילה מקרי אינו ראוי לאכילה ועיין בכ"מ פ"ב מה' ב"מ הנ"ל ובצל"ח פסחים (ד' צ') דטעם דמדאורייתא אשו"ז עט"ש משום דמחוסר מעשה ולכך אחר טבילה דאין מחוסר מעשה עוד שו"ז עליו, וא"כ לא יוכל למילף טמא שרץ בשאר קרבנות מטמא שרץ בקרבן פסח דשאני פסח דבעינן ראוי לאכילה ובשאר קרבנות לא בעינן ראוי לאכילה, אבל בטמא מת דידעינן מקרא ויהי אנשים דאפי' אחר טבילה דאין מחוסר מעשה עוד אין שוחטין וזורקין עליו וליכא בזה טעם בפסח שאינו בשאר קרבנות ולכך שפיר יליף הרמב"ם ז"ל דטמא מת אפי' לאחר טבילה גם בשאר קרבנות אין משלח קרבנותיו כיון דאינו משלח את הפסח אפי' אחר טבילה וי"ל דגם כוונת הכ"מ כן הוא דיליף שאר קרבנות מפסח רק דהכ"מ כתב דהרמב"ם הוציא זאת מהא דזבחים דאר"ל דטמא מת אין משלח קרבנותיו ור"ל גופי' למד שאר קרבנות מפסח וממילא ידעינן גם אחר טבילה דאין משלח קרבנותיו כמו בפסח וזה ברור ואמת לענ"ד:
ד
וע"כ ניחא מחלוקת הרמב"ם והתוס' בזה, דהרמב"ם לשיטתו דבפסח אשו"ז על טבו"י דמת מקרא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ומדלא אמר להם מרע"ה שיטבלו ש"מ דאפי' אחר טבילה אשו"ז וע"כ יליף שאר קרבנות מפסח משא"כ התוס' לשיטתו בפסחים (ד' צ') שהקשו כן דלמא לא טבלו ותירצו דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין וא"ל משה אם לא תטבלו היום תדחו לפ"ש עיי"ש הרי מבואר דהתוס' ס"ל דבפסח גופי' שו"ז על טבו"י דמת כמו"ש דהאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם באמת טבלו ועשו פסח ראשון. וכיון דבפסח גופי' טבו"י דמת משלח פסחו א"כ מכש"כ בשאר קרבנות טמא מת משלח קרבנותיו אפי' קודם טבילה דמה דאין שו"ז על טמא מת ושרץ קודם טבילה הוא רק משום דבעינן ראוי לאכילה ומשא"כ בשאר קרבנות ודו"ק:
ונמצא לנו לפי"ז דדין זה אי טבו"י דמת משלח קרבנותיו תלוי בזה אי שו"ז על טבו"י דמת וממילא ג"כ אי הוי מצינו מבואר דטבו"י דמת משלח קרבנותיו ע"כ היינו מוכרחין ג"כ לומר דגם בפסח שו"ז על טבו"י דמת דאל"כ למה לא יליף שאר קרבנות לענין זה מפסח:
ה
והנה חזות קשה לי בדברי הרמב"ם הנ"ל שחידש דטמא מת אינו משלח קרבנותיו, דהרי בחגיגה (ד' ד') אמרי' אהא דתנא ערל וטמא פטורין מן הראי' דה"מ ר"ע הוא דמרבי לערל כטמא דתניא ר"ע אומר איש איש לרבות את הערל. והנה הרמב"ם פסק בפ"ב מה' חגיגה דערל פטור מן הראי' דכתב שם וכן הערל מאוס כטמא עי"ש לכאורה נראה מבואר דהרמב"ם פסק כר"ע דערל כי טמא וכן כתב הכ"מ מפורש בפ"ג מה' מע"ש במ"ש הרמב"ם הערל כטמא ואם אכל מע"ש לוקה כתב ע"ז הכ"מ דהרמב"ם פסק כר"ע, והנה התוס' (בחגיגה ד') הקשו לר"ע דס"ל ערל כטמא אמאי איצטריך קרא לערל בפסח תיפוק לי' מטמא ותירצו בתי' הא' דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא ובסוף דבריהם כתבו אבל אין לומר דאי ליכא קרא אלא דערל כטמא הייתי אומר דפסח בא בערלות אי הוי רובן ערלים כמו בטומאה דהא מנא ידעינן לרבות ערל כי טמא מאיש איש כי יהי' צרוע או זב והתם לא כתיב רק טומאת צרעת וזיבות ואנו אמרי' בריש פ' אלו דברים דלא דחי רק טומאת מת בלבד עיי"ש, והנה לשונם לכאו' אינו מדוקדק במ"ש דלא כתיב התם רק טומאת צרעת וזיבות דהא כתיב בקרא דשם נמי והנוגע בכל טמא נפש וע"כ כוונת התוס' דבאמת הוי ערל כטמא גם כטומאת מת רק כיון דעכ"פ הוי ג"כ כטמא בטומאת צרעת וזיבה וא"כ אי רובן בערלות לא אתי בטומאה [וכן ראיתי בס' ישרש יעקב ליבמות ד' ע"א שכ"כ] ומעתה ק"ל דאיך נפרנס הא דאמרי' בש"ס בכ"ד דערל וטמא משלחין קרבנותיהן והרמב"ם פסק כן בפ"ב מה' ט"מ הנ"ל כיון דהרמב"ם גופי' פסק דערל כטמא וממילא הוי גם כטמא טומאת מת כנ"ל והרי טמא מת אינו משלח קרבנותיו, ולכאו' י"ל עפימ"ש התוס' במנחות (ד' ס"ב) וכ"ד אהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן הרי בעי סמיכה ותירצו דערל וטמא מיירי בדלית להו תקנתא ערל שמתו אחיו מחמת מילה טמא זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בעצמו, וכבר הבאתי דברי התוס' חגיגה (ד') שחידשו דאף לר"ע דס"ל ערל כטמא מ"מ ערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא, וא"כ לא קשה דאיך ערל משלח קרבנותיו הרי ערל כטמא בטומאת מת דז"א כיון דהא דערל משלח קרבנותיו ע"כ מיירי רק בערל שמתו אחיו מחמת מילה וערל כזה ל"ה כטמא:
ו
אבל אכתי קשה לפי התוס' ביבמות (ד' ע"א) דר' יוחנן מייתי ראי' דערל מקבל הזאה מערלי מדבר והקשו דמה ראי' צריך למה לא יקבל הזאה אפי' לר"ע דמרבי ערל כטמא מ"מ מי חטאת שנטמאו מטהרין, מבואר מדבריהם דאע"ג דערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא כיון שלא מל מחמת אונס מ"מ ערל מערלי מדבר הוי כטמא והטעם נראה בערלי מדבר כיון דהוי תחלתו בפשיעה שגרמו בחטאתם דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא מפני חטא מרגלים או חטא העגל כמו"ש התוס' קידושין (ד' ל"ו) ורש"י יבמות (ד' ע"א), וראי' לחילוק זה ממ"ש התוס' קידושין (ד' ל"ו) דה"ט שלא עשו במדבר אלא פסח אחד לפי שהיו רובן ערלים וכתב המהרי"ט בחי' שם דכוונתם ז"ל רובן ערלים על מילת זכריו דמעכבת ותמה עליהם בשעה"מ ה' ק"פ דהרי התוס' בעצמם כתבו ביבמות (ד' ע"ב) דאי אפשר לומר משום מילת זכריו הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת עיי"ש שהביאו ראי' מהא דחלצתו חמה דאמרי' בגמרא דאינו מעכב וא"כ מלבד שדבריהם בקידושין סותרים למ"ש ביבמות קשה טובא דמה יענו להא דחלצתו חמה וכן הביא השעה"מ והמהרש"א שתמה בזה על הרא"ם פ' בהעלותך ולמ"ש ניחא דבחלצתו חמה כיון שהוא מחמת אונס אינו מעכב אבל בערלי מדבר שהי' תחילתו בפשיעה ל"ה אונס כ"כ ומעכב, והכ"נ י"ל דזה סברתם לענין ערל כטמא דערל מדבר הוי כטמא ודוק]:
והנה מצינו דגם ערל מערלי מדבר משלח קרבנותיו דהרי במ"ק (ד' ט"ו) בעי מנודה מהו שישלח קרבנותיו ופשיט מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן וא"כ ממילא נשמע מזה ג"כ דערל מדבר משלח קרבנותיו שהרי אמרי' ביבמות (ד' ע"א) דלא ניתנה פריעה לא"א ובתוס' שם ד"ה לא כתבו דהלכה למשה מסיני ניתנה וא"כ ממילא ישראל במדבר אף יוצאי מצרים שמלו מ"מ לא פרעו במדבר מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כלל במדבר אף קודם חטא מרגלים להך לישנא ביבמות כי היכי דלא ניבדור ענני כבוד, ואף שבתוס' שם ד"ה מ"ט כתבו דיוצאי מצרים מלו ופרעו, כבר כתב במקנה (קידושין ל"ו) דכתבו זאת רק עפ"י פרקי דר"א שגם הנולדים במדבר מלו אלא שלא פרעו עכצ"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו וגם צ"ל לדבריהם שנצטווי על הפריעה קודם יציאת מצרים אבל לדבריהם הנ"ל דהלמ"מ הוא עכצ"ל דיוצאי מצרים אף שמלו מ"מ לא פרעו ובמקנה פירש בזה דברי התוס' שכתבו דבמדבר היו רובן ערלים דכוונתם ז"ל לומר על מילת עצמן עיי"ש וא"כ כיון דישראל במדבר ע"כ היו ערלים דמל ולא פרע כאילו לא מל א"כ קשה כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר איך שלחו קרבנותיהן וע"כ שמעינן בזה דגם ערל מערלי מדבר משלח קרבנותיו אע"ג דערל כזה הוי כטמא לר"ע וא"כ להרמב"ם דפסק דערל כטמא הדרא קושיתי לדוכתא איך משכחת אליבי' הא דערל כזה דהוי כטמא משלח קרבנותיו הרי ערל הוי כטמא טומאת מת דאיתרבי מקרא דאיש איש דכתיב בי' והנוגע בכל טמא נפש וטמא מת אינו משלח קרבנותיו, ולכאורה עוד מצינו לתרץ עפ"י התוס' במנחות (ד' ס"ב) הנ"ל במה שהקשו דאיך ערל וטמא משלחים קרבנותיהן הרי בעי סמיכה ותירצו איכא לאוקמי בדלית לי' תקנתא ערל שמתו אחיו מחמת מילה טמא זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בעצמו א"נ בקרבן הקבוע לו זמן כגון עולת ראיי' וחגיגה וכגון שהי' עובר עליהן בבל תאחר, וא"כ לפי תי' אחרון זה דהא דערל משלח קרבנותיו מיירי רק בקרבן הקבוע לו זמן לא קשה ג"כ ממילא איך משלח קרבנותיו הערל דהוי כטמא, זה אינו דהרי קרבן הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה וא"כ ממנ"פ ערל משלח קרבנותיו אע"ג דהוי כטמא טומאת זב וטומאת מת, דאי מחמת טומאת מת הרי דחוי' הוא בקרבן הקבוע לו זמן ומותרין הבעלים עצמן ליכנס לעזרה [ואע"ג דרק בפסח הותרה כניסת בעלים לעזרה ברוב ציבור טמאין אבל בשאר קרבנות ציבור או קבוע להן זמן לא הותרו רק כהנים ליכנס בטומאה זה רק מפני שבשאר קרבנות אין הבעלים צריכים להיות בעצמם בעזרה ויכולים לשלוח קרבנותיהן, אבל אם תאמר שמפני שאין הבעלים ראוים ליכנס לעזרה לא יהיו יכולים גם לשלוח קרבנותיהם בטומאת מת משום דבטומאת מת בעינן שיהיו הבעלים ראוים לבוא לעזרה אף בשאר קרבנות כמו בפסח אז שוב נאמר דגם עצמם ראוים לבוא לעזרה דטומאת מת דחוי' בציבור או בקרבן הקבוע להן זמן וכיון דראויין לבא בעצמם שוב יכולים לשלוח קרבנותיהן וממילא אסורין בעצמם ליכנס לעזרה כיון דטומאה דחויי' בקרבן הקבוע לו זמן וגם בק"צ לשי' הרמב"ם ז"ל דפסק דטומאה דחויי' בציבור], ואי משום דערל הוי כטמא טומאת זב דלא הותרה ולא דחוי' אף בציבור מ"מ הרי טמא זב בלא"ה משלח קרבנותיו וממנ"פ אתי' שפיר הא דערל משלח קרבנותיו בקרבנות הקבוע להן זמן:
אבל כ"ז דוחק לאוקמי הא דמצינו בכ"מ דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וגם הא דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר ושלחו קרבנותיהן דלא מיירי רק בקרבנות הקבוע להן זמן וכמו"ש התוס' בעצמם שם דדוחק לאוקמי רק בעוף דלא בעי סמיכה עיי"ש וא"כ הדרא קושיתי להרמב"ם דפסק דט"מ אינו משלח קרבנותיו איך יפרנס הא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וביותר הא דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן כיון דישראל במדבר ערלים היו אע"ג שהיו להם ע"י מי לשלוח דהיינו ע"י שבט לוי שמלו א"ע כמו"ש רש"י בחומש ע"פ כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו מ"מ כיון שישראל היו ערלים היו כטמא מת דאין משלח קרבנותיו, והוא הערה גדולה ונפלאה לענ"ד:
ז
ולכן נראה לי מזה ראי' עצומה לדברי הלח"מ פ"ב דחגיגה שדחה דברי הכ"מ בה' מע"ש הנ"ל והעלה דהרמב"ם ס"ל להלכה דערל אינו כטמא דלא כר"ע והא דפסק הרמב"ם כהך ברייתא דהערל והטמא פטורין מן הראיי' דמוקמינן לה בש"ס חגיגה אליבא דר"ע, הנה הרמב"ם ז"ל סובר דסוגיא דחגיגה פליגא אסוגיא דפרק הערל (ד' ע"ב) דאמר שם אמר רבא הוה יתיבנא קמי' דרב יוסף וקשיא לי' איך לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר"ע הוא ולא יהא קתני הערל והטמא פטורין מן הראיי' התם משום דמאיס, ורבינו ז"ל לא מפרש כפירוש בתרא שכתבו התוס' שם ובחגיגה דר"ע גופי' לא אמר התם אלא לענין ראיי' משום דמאיס ורבנן פליגי גם בזה רק מפרש כפירוש קמא דאע"ג דר"ע מרבי ערל כטמא לכל מילי ורבנן פליגי מ"מ גם רבנן לא פליגי ומודו לענין ראיי' משום דמאיס וא"כ ברייתא דהערל והטמא אתי' ככ"ע וכן מ"ש רבינו ז"ל בה' מע"ש הערל כטמא ואם אכל מע"ש לוקה אפי' לרבנן הוי האי דינא מג"ש דא"ר יצחק התם מנין לערל שאסור וכו' וכן הא דפסק רבינו ז"ל דערל משלח קרבנותיו ואינו ראוי בעצמו להביאו משום דמאיס עיי"ש:
וא"כ לפי"ז עולים לנכון דברי רבינו ז"ל דאע"ג שפסק טמא מת אינו משלח קרבנותיו מ"מ ערל שפיר משלח קרבנותיו משום דערל ל"ה כטמא ורק דאינו ראוי לבא לעזרה משום דמאיס לכך משלח קרבנותיו:
ח
אך מעתה תיקשי לר"ע דמרבי מקרא דאיש איש ערל כטמא לכל מילי א"כ איך משכחת לדידי' הא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וכן הא דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן הרי ישראל במדבר לבד שבט לוי היו ערלים וערל הוי כטמא מת דאינו משלח קרבנותיו:
ולכאו' אליבא דר"ע מצינו לתרץ כנ"ל כיון דע"כ הא דערל משלח קרבנותיו מיירי רק בערל שמתו אחיו מחמת מילה כמ"ש התוס' הנ"ל במנחות וכ"ד דאל"כ קשה הא בעי סמיכה וא"כ לא קשה ג"כ מהא דהוי כטמא דהרי ערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא כתוס' דחגיגה הנ"ל, ומה שהקשיתי מכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן י"ל דג"כ ל"ק אליבא דר"ע לפי ש"ס חגיגה (ד' ו':) דתניא עולת תמיד העשוי' בהר סיני ר"א אומר מעשי' נאמרה בסיני והיא עצמה לא קרבה ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע"א הן הקריבו אותה, וכבר נודע מה שהקשה בזה המל"מ מש"ס מ"ק הנ"ל דכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שלחו קרבנותיהן והכא אמר דרק שבטו של לוי הקריבו ועיין בט"א מ"ש בזה דבאמת ר"ע לא ס"ל דשלחו קרבנותיהן וא"כ אליבא דר"ע ל"ק כלל גם מערלי מדבר דהרי לשיטתו באמת לא שלחו קרבנותיהן אבל אכתי לא נפלה קושי' הראשונה וכחומה נצבה מהא דמצינו בכ"מ דערל וטמא משלחין קרבנותיהן דאף לתוס' שכתבו דמיירי רק בערל שמתו אחיו מחמת מילה מ"מ גם ערל כזה הוי כטמא דמה שכתבו התוס' בחגיגה דערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא ותירצו בזה הא דאיצטריך מיעוט לערל גבי פסח משום דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דל"ה כטמא והוא לפי פירש"י בזבחים (ד' כ"ב) עכ"ד, הנה דבריהם תמוהים דרש"י ז"ל בחגיגה שם פירשו בעצמם בהא דערל פטור מן הראויי' דמיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה וזה מוקמינן שם רק אליבא דר"ע דערל כטמא וגם ביבמות במתני' דערל לא יאכל בתרומה פירש"י שם דמיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה והתוס' בעצמם שם קיימו פירש"י ואמתני' שם אמר ר"ע דה"ט משום דערל כטמא הרי דהתוס' בעצמם ע"כ ס"ל דגם ערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי כטמא וכבר דיבר מזה בט"א שם וא"כ הקו' אליבא דר"ע דס"ל ערל כטמא איך משכחת לה הא דערל משלח קרבנותיו ועל כרחו מזה ראי' דר"ע ס"ל דגם טמא מת משלח קרבנותיו דהרי ערל הוי ג"כ כטמא מת ומשלח קרבנותיו:
ט
ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הלח"מ שהקשה להרמב"ם ז"ל דפסק דאין שו"ז את הפסח גם על טבו"י דמת א"כ מאי אמר ר"ע לר"א הזאת ט"מ יוכיח ומאי תשובה הוא זו הרי אפי' אחר הזאה לא ישחטו עליו הפסח ולכך אינו דוחה את השבת, ולפימ"ש מתורץ דהרמב"ם שפיר ס"ל דאין שו"ז על טבו"י דמת אע"ג דמקרי ראוי לאכילה דאינו מחוסר מעשה עוד מ"מ גלי קרא דטמא מת חמיר מכל טומאות ואינו משלח קרבנותיו אפי' אחר טבילה והא דערל משלח קרבנותיו משום דלא לכל מילי מרבי ערל כטמא משא"כ ר"ע לשיטתו דס"ל ערל כטמא לכל מילי ועכ"ז ערל משלח קרבנותיו א"כ מוכח דגם טמא מת משלח קרבנותיו וממילא יכול לשלוח גם פסחו לעזרה עכ"פ אחר טבילה דרק קודם טבילה אינו משלח פסחו משום דמחוסר מעשה ומקרי אינו ראוי לאכילה ובפסח בעינן ראוי לאכילה אבל עכ"פ אחר טבילה דליכא טעם זה גם פסחו משלח אחר דחזינן בשאר קרבנות דגם קודם טבילה ט"מ משלח קרבנותיו וא"כ ר"ע לשיטתו שפיר אמר הזאת ט"מ יוכיח ודוק:
י
ובזה מתורץ גם קו' הב' שהביא האו"ח מיבמות דא"ר יוחנן ערל מקבל הזאה כו' שכן מצינו באבותינו בעשור לא מלו משום חולשא דאורחא כו' ולהרמב"ם ז"ל אפי' אי מלו בעשור ש"מ דערל מקבל הזאה דאל"כ היו טבולי יום בע"פ ואשו"ז על טבו"י דמת, ונ"ל הנה התוס' ביבמות שם תמהו דמאי ראי' צריך דלמא לא יקבל ערל הזאה אפי' לר"ע דמרבה ערל כטמא דהא טמא מקבל הזאה דמי חטאת שנטמאו מטהרין:
והנה תמיהתם יש לתרץ עפימ"ש בתוס' חגיגה (ד' כ"ג) דהא דמי חטאת שנטמאו מטהרין היינו רק בשאר טומאות אבל בטומאת מת נפסלו וא"כ הכ"נ לר"ע דערל כטמא בכל טומאות דכתיב בקרא דאיש איש וה"ה טומאת מת דכתב בהאי קרא והנוגע בכל טמא נפש לכך צריך קרא דערל מקבל הזאה. וראיתי בישר"י שם שכ"כ, ולפי"ז מתורץ היטב קו' הנ"ל דשפיר אמר הש"ס ביבמות דאין ראי' דערל מקבל הזאה כ"א דנאמר דבעשרה לא מהול משום חולשא דאורחא ולא קשה דהרי אפי' בעשרה מהול ע"כ היו טבו"י בע"פ ואשו"ז על טבו"י דמת וע"כ דערל מקבל הזאה זה אינו דאדרבה אי הוה אמרי' דערל אינו מקבל הזאה, אז ממילא הוה אמרי' באמת דשו"ז סל טבו"י דמת והיינו דאילו היו יכולים למול בעשרה אז הוה אמרי' דערל אינו מקבל הזאה ומטעם דערל כטמא מת ובטומאת מת אין מי חטאת שנטמאו מטהרין, ואע"ג דלרבנן דפליגי עם ר"ע ס"ל דלא מרבינן ערל כטמא לכל מילי רק לענין ראיי' משום דמאיס מ"מ לולא קרא ויעשו את הפסח דמיני' ילפינן דערל מקבל הזאה הרי הוה אמרי' דמרבינן ערל כטמא לכל מילי כר"ע, וכיון דערל כטמא מת א"כ קשה איך ערל משלח קרבנותיו הרי הוי כטמא מת, וע"כ דהוה אמרי' ג"כ דטמא מת משלח קרבנותיו וממילא דגם שו"ז על טבו"י דמת וא"כ הי' אפשר להזות עליהם בעשור אחר דמהילי ובע"פ הי' הזאת שביעי ואע"ג שהיו טבו"י שו"ז עליהם ולכך הוכרח לומר דבעשור לא מהיל משום חולשא דאורחא וש"מ דערל מקבל הזאה ואחר דידעינן מקרא דערל מקבל הזאה שוב אמרי' דלא לכל מילי מרבינן ערל כטמא כמו"ש הלח"מ הנ"ל בשיטת הרמב"ם ולכך שפיר אמרי' דאשו"ז על טבו"י דמת ודוק כי חריף:
יא
ולביאור ותוספת נופך דלכאו' אכתי תקשה במה שכתבתי למ"ד ערל כטמא לדידי' שו"ז על טבו"י דמת, א"כ איך יתיישב לדידי' קרא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דמקרא זה הוכיח הרמב"ם ז"ל דאשו"ז גם על טבו"י דמת, ונ"ל דאדרבה למ"ד ערל כטמא אתי' שפיר פירושא דקרא, דהנה הוכחת הרמב"ם ז"ל הוא מקרא זה מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וקשה למה לא אמר להם משה שיטבלו כקו' התוס' פסחים הנ"ל, ומ"ש הראב"ד דמעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזי' סברו שיעלה להם ולא שאלו עוד עד אחר זמן שחיטה ונדחו, הנה כבר תמה ע"ז בכ"מ וכתב דברי תימה הם למה לא שאלו קודם מעשה וכי בתר דעבדינן מתמלכין, ומזה הוכיח הרמב"ם דבאמת שאלו אחר טבילה ונדחו משום שאשו"ז על טבו"י דמת, גם הוכיח הרמב"ם ז"ל מקרא דכתיב ששאלו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו', וכבר תמהו הראשונים ז"ל דתשובתם בצידם לפי שהם טמאים ומזה הי' להרמב"ם ז"ל הוכחה דשו"ז על טבו"י דשרץ ואשו"ז על טבו"י דמת וא"כ לכך כאשר ראו שטמאי שרץ טבלו ושחטו וזרקו עליהן והם שהיו טמאי מת וטבלו ג"כ ונדחו שאלו שפיר למה נגרע אבל אי כשיטת הראב"ד ז"ל דהמעשה הי' קודם טבילה א"כ למה שאלו למה נגרע הרי גם על טמאי שרץ אשו"ז עליהן קודם טבילה:
וא"כ מתורץ היטב דלמ"ד ערל כטמא אתיא קראי שפיר אף אי אמרי' דשו"ז על טבו"י דמת ומעשה הי' קודם טבילה, דהרי כבר כתבתי לעיל דלהך לישנא ביבמות דלא נשבה רוח צפונית כי היכי דלא נבדור ענני כבוד היו ישראל במדבר ערלים אף בשנה שני' קודם חטא מרגלים משום דפריעה נאמרה בסיני ובמדבר לא פרעו מפני הסכנה ובמקנה מפרש כן דברי התוס' בקידושין מ"ש דבמדבר שלא עשו כ"א פסח אחד בשנה שני' משום שהיו ערלים היינו דכוונתם על מילת עצמן שלא פרעו ומה שעשו פסח בשנה שני' כשהם ערלים הי' עפ"י הדיבור כמו"ש התוס' קידושין שם לתי' הראשון וכמו"ש הרא"ם פ' בהעלותך שהפסח נעשה אז עפ"י הדיבור וא"כ ממילא ניחא למ"ד ערל כטמא מה שנדחו אז בשנה שני' טמאי מת מלעשות הפסח אע"ג דגם הטהורים היו ערלים וערל כטמא מת, מ"מ הערלות הותרה אז עפ"י הדיבור, וא"כ לפי"ז למ"ד ערל כטמא שפיר ס"ל דשו"ז על טבו"י דמת ומעשה הי' קודם טבילה ולא קשה קו' הכ"מ למה לא שאלו קודם שחיטת הפסח משום דלמ"ד ערל כטמא א"כ גם הטהורים הי' עליהם טומאת מת מחמת ערלות רק דערלות הותרה עפ"י הדיבור לכך הטמאים לנפש אדם סברו דכמו ששחטו את הפסח הטהורים שיש עליהם ג"כ טומאת מת מערלות כמו כן גם הם שטמאים לנפש אדם לא יגרעו ומותרים לשחוט הפסח, וע"כ לא שאלו קודם שחיטת הפסח:
וגם ניחא לדידי' מה ששאלו למה נגרע אף שתשובתם בצידם לפי שהם טמאים משום דיפה שאלו כיון דכל ישראל במדבר הם ערלים שהם כטמאי מת א"כ גם אנחנו למה נגרע אף קודם טבילה ומרע"ה, אמר להם שידחו דרק טומאת ערלות הותרה עפ"י הדיבור ולא טומאת מת קודם טבילה, אבל אחר טבילה באמת שו"ז בטמאי מת אם נאמר דערל כטמא והראי' מדערל משלח קרבנותיו וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר שהיו ערלים ושלחו קרבנותיהן ודוק היטב: