אור ברסלב
חזון נחום סימן ד

חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד

סימן ד

סימן ג

ב"ה ז' מנ"א תרצ"ז.

שוכט"ס לכ' הרב הה"ג החריף ובקי מו"ה אברהם וויענער נ"י אבד"ק יאזלאוויץ:

הגיעני מכתבו עם שאלתו בבהמ"ד שנחרב והי' שמם כמה שנים ועמד איש אחד ועשה השתדלות בקיבוץ כסף מרחוק ובנה הבהמ"ד על מקומו הראשון ובצירוף אנשים עשה החלטה למכור מקומות בכותל מזרח כל מקום לפי סך 150 דולר וכן לקח לעצמו מקום הראשון בסכום זה וישב שם כמה שנים עד ששל"ח וכעת עמד אחד מהמתפללים כבר ומערער שהמקום הזה הוא שלו מבנין הראשון ולא הי' לו רשות למכור, וכ"ת האריך למעניתו בפלפול בטוטו"ד:

א

והנה כבר עמדו גדולים חקרי לב בחקירה אם מקומות בהכ"נ הם קנין הגוף בהכ"נ או רק ק"פ זכות שימוש ובשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' ב' כתב שאין בזה קנין הגוף ואם נפל הבהכ"נ אזדא לי' זכותם ובח"ס או"ח סי' כ"ט כתב לדבר פשוט שיש להן דין קרקע ואותן אנשים שקנו הקרקע מאז מי יכול לגזול הקרקע שלהם מידם בעל כרחם אבל במהרש"ם ח"א סי' רכ"ד הביא מס' האשכול ה' בהכ"נ סי' כ"ד שכתב דבהכ"נ קדוש הוא וזביני לית בי' אלא דנהיגי מנהג שהוא מפורסם כו' וכן בס"ח סי' תתי"א שמן הדין אינו יכול לקבוע מקום בבהכ"נ לירש ולמכור אלא שנהגו כן שלא יעשו מחלוקת ובח"ס ח"ו סי' ל"ב הביא מרמב"ן ב"ב (מ"ד) דפריך הש"ס דליקני לי' מטלטלי אג"ק ומשני דלית לי' קרקע וכתב עלה הרמב"ן דהיינו במקום שאין בהכ"נ בעיר והביאו הש"ך חו"מ סי' ר"ב משמע דבמקום שיש בהכ"נ יכול להקנות מטלטלין אג"ק שיש לבעלי המקומות קנין בה, וזה עתה שבא לידי לשעה דרך אגב ס' זקן אהרן הנדמ"ח וראיתי שכתב דראי' זו יש לדחות ולומר דבאמת אין להם קנין הגוף בקרקע רק כיון דעכ"פ המקום שאול להם שוב יכולים להקנות מטלטלין אגבן וכרמ"א חו"מ סי' ר"ב סעי' ז' דיכולים להקנות אגב מקומות של בהכ"נ השאול להם עכ"ד, אבל נראה מלשון הרמב"ן שהביא הש"ך בסי' ר"ב דבני העיר שיש להם בהכ"נ או בית הקברות בשותפות יכול הוא להגבות אגבן מטלטלין הא למה זה דומה לחצר שאין בה דין חלוקה כו' משמע דמדמה זכות מקום בבהכ"נ לזכות ביה"ק שיש קנין בגוף הקרקע ומשוה"כ הוו כחצר שא"ב דין חלוקה וכן נראה משו"ת הרשב"א סי' תתקל"ה שהם דברי הרמ"א בסי' ר"ב שכתב שם דבהכ"נ הוי קרקע משותף שיכול להקנות אג"ק, ואף דבשו"ת הריב"ש סי' רנ"ט כתב דאפי' אם נכתב בשטר קנין מקום בהכ"נ מתהום ארעא עד רום רקיע אין הדעת סובלת שיוכל לחפור בגוף הקרקע מ"מ מאי בכך דהרי כמו כן אפי' בקנין הגוף מתהום ארעא אמר בירושלמי פ' השולח בקונה קרקע בזמן שהיובל נוהג אינו חופר בה שיחין ומערות דהתורה אמרה ושב לאחוזתו עיין מל"מ פי"א מה' שמיטה ויובל, ומ"ש בקצה"ח סי' רנ"ז דבזמן שהיובל נוהג חופר שיחין ומערות תמוה מהמפורש בירושלמי הנ"ל להיפוך, וגם מ"ש בנה"מ סי' קס"ב דכשנשרף הבהכ"נ יכולין זט"ה למכור כל המקום ולבנותו במקום אחר, י"ל ע"פ שו"ת פנ"י סי' ד' שחקר אם בנחרב הבהכ"נ יש מצוה וחיוב לבנותו על מקום הראשון והביא ראי' מדאמר בגמ' לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא מבואר דאחר בנין השני מותר לסתור הראשון אע"פ שישאר מקומו פנוי ועשו"ת ב"ש או"ח סי' כ"ה אבל בשו"ת מהר"ם לובלין סי' נ"ט הביאו המג"א סי' קנ"ג סקל"ז נראה דאם לא מהכרח הסבה שהזכיר שם הי' חיוב קדומה למקום הראשון ובתשו' במק"א הארכתי בזה עיין לקמן סי' ט"ז עכ"פ דבחרבן בהכ"נ ובהמ"ד לא נפקע לגמרי זכות הבעלים וראיתי בשו"ת ב"ש חו"מ סי' מ"ו כתב שהדין פשוט בחו"מ סי' ק"מ וקע"ה וט"ז סי' קצ"ב דמקומות בהכ"נ דינם כקרקע וכבית שאם נשרף הבנין הקרקע לחלוטין הוא של הבעלים, וכ"כ בשו"ת חס"ל מהדו"ת או"ח סי' ט"ו אבל הנה לא הזכירו משו"ת שמן רוקח הנ"ל דאין להם קה"ג ואנהרינהו לעורר זכרוני מתשו' כ"ג אאמו"ר רשכב"ה זצ"ל בשו"ת כוכב מיעקב סי' ק"ה שתמך יסוד ע"ד שו"ת שמן רוקח הנ"ל והעלה דאם נשרף אזיל לי' זכותי' ובאמנה שע"פ האמור נמצאו לו יסודות חזקות דברי האשכול וס"ח ועיין שם שהביא מדברי הנה"מ סי' קס"ב הנ"ל וגם ראייתו ממגילה (כ"ו) דבהכ"נ ובהמ"ד לא מקרי אחוזתכם אבל בכ"ז סיים דלאנשים שיש להם מקומות מכבר להם משפט הקדימה וע"כ בודאי שאין יכול ליקח מהם המקום למכרו לאחרים ועיין מ"ש ח"ס ח"ו סי' ל"ב דנהי שאין יכול להכריח את הציבור לבנות במקום הראשון דוקא וכשבונין במקום אחר אין לבעלי המקומות כלום מ"מ כשחוזרים ובונים במקום הראשון לא הפסיד כל אחד מקום המצויין לו רק שהחיוב עליהם לסייע בתשלומין במה דמשתרשי להו ע"י הבנין ובאם הם עניים שאין להם לשלם יעמוד אחר במקומו וישלם דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא כו', והנה הגם שדעת כ"ג אאמו"ר בכוכב סי' ק"ה הנ"ל שונה מזה כאמור מ"מ תמים דעים הוא בזה לענין שיש קדימה לבעלי המקומות ובאופן שלא חסר ממון להוצאת הבנין אין ברשות הגבאי להוציא ממנו המקום:

ב

ובדברי הרמב"ן ב"ב (מ"ד) הנ"ל בהא דמשני הש"ס דלית לי' קרקע וכתב הרמב"ן דהיינו במקום שאין בהכ"נ בעיר, יש להעיר לפי חידוש דברי הר"ן קידושין בסוגי' דאגב בשם הרא"ה ז"ל דבהכ"נ שנבנה מזמן רב אז מי שיש לו אב אין לו חלק בבהכ"נ משום דא"א להקנות לנולדים רק שזוכה בתורת ירושה וכ"ז שהאב חי אין לבן חלק עכ"ד א"כ למה צריך לדחוקי הכא בגמ' דאיירי במקום שאין בהכ"נ בעיר והרי אפי' יש בהכ"נ בעיר מ"מ משכחת דלית לי' קרקע כגון שהאב חי דאין לבן חלק בבהכ"נ, ונראה לפי"ז דהרמב"ן ז"ל לא נחית לזה ולא שמיעא לי' לחידוש הרא"ה ז"ל:

והנה עוד שמענו מדברי הרא"ה ז"ל דמקומות בהכ"נ יש בהן קה"ג להוריש לבנים והוא שלא כדברי הס"ח תתי"א הנ"ל רק דגם מ"ש בס"ח רצונו לומר דוקא בבהכ"נ של כרכין כיון דמעלמא אתי לא מצי מזבני לה אבל בבהכ"נ של כפרים דמזבני ה"ה שיכול להוריש מן הדין:

ג

והנה כ"ת העיר בראי' דאין לבעלי המקומות קה"ג מהא דיומא (י"ב) דמסיק דבהכ"נ אפי' דכפרים אין מטמא בנגעים היכי דלית בה בית דירה משום דכתיב ובא אשר לו הבית יצאו אלו שאין מיוחדין לו ולכאו' הרי בית השותפין חייב במזוזה ומטמא בנגעים וכבר עמד בזה הריטב"א שם רק שי"ל דשאני בית השותפין דמקרי בעלים מיוחדין כמו"ש הר"ן נדרים (מ"ו) בסברת ראב"י דמותרים ליכנס לחצר משום דכה"ג יש ברירה דכל אחד בשעה שמשתמש הוי שלו לגוף ולפירות וכמו"ש ג"כ בב"י או"ח סי' תרל"ז בשם הרשב"א לגבי אתרוג השותפין ומשא"כ בבהכ"נ דאין לו בשום פעם בעלים מיוחדין כיון שאין להם קה"ג וגוף הבהכ"נ הוי של הקדש וכדברי האגודה במג"א סוס"י קנ"ד ועיין מג"א סי' שס"ו סק"י עכ"ד, ואמנם בעיקר הערתו מהא דבהכ"נ אין מטמא בנגעים כבר קדמוהו גדולי האחרונים ועיין בכומ"י סי' הנ"ל שדיבר מזה ובשו"ת חס"ל סי' ט"ו מ"ש בזה. גם חילוקו שבין בית השותפין לבהכ"נ יתכן רק לדברי שו"ת שמן רוקח ולא לדברי גדולי הפוסקים שיש למקומות בהכ"נ קה"ג רק דאתיין לתי' הריטב"א עצמו שם דשאני בית השותפין שמיוחד לכל אחד לדירתו משא"כ בהכ"נ:

ד

ואמנם ע"פ האמור יתכן בישוב קו' התוס' מגילה (כ"ו) בהא דאותבי' הש"ס בבית ארץ אחוזתכם אחוזתכם מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמא בנגעים א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בהכ"נ ובהמ"ד מטמאין בנגעים אמאי הא דכרכין הוו והק' בתוס' שהרי ביומא (י"ב) מסיק דאין חילוק בין כרכים לכפרים רק בין אית בה בית דירה או לא ותי' דהכא המקשן טעה בשיטת ר' יהודה לחלק בין כרכים לכפרים עיי"ש ולכאו' צ"ב:

והנ"ל ע"ד הפלפול הנה בהא דאמר ביומא דאפי' דכפרים אין מטמאין בנגעים משום דאין להן בעלים מיוחדין לכאו' תיקשי כיון דקיי"ל כראב"י בנדרים (מ"ו) דבכה"ג יש ברירה וכל אחד בשעה שמשתמש הוי שלו א"כ מקרי בעלים מיוחדין, אבל הנ"ל דבר חדש דלענין שיטמא הבית בנגעים לא מהני מה דקיי"ל יש ברירה שיהי' מקרי עי"ז בעלים מיוחדין והוא לפי"מ דאמר בבכורות (נ"ז) דצריכא לדר' יוחנן באחין שחלקו לאשמעינן דאין ברירה דממה שפטורין ממעשר בהמה י"ל דיש ברירה רק דבעינן דומיא דבנך מה בנך דברור לך אף צאנך בברור לך. מבואר דאף למ"ד יש ברירה מ"מ ל"ה מתורת ודאי רק שהוא בדמיון דאזלינן בתר רובא שכתב השטמ"ק ב"מ (ו') דל"ה רוב מדין ודאי והיכי דבעינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק גם רוב נתמעט והכ"נ אף דאמרי' יש ברירה ל"ה צאנך הברור לך וכ"כ התוס' גיטין (כ"ד) דאפי' אי יש ברירה מ"מ פסול היכי דכתוב וכתב לה לשמה ובתוס' ע"ז (ס"ג) ד"ה וכגון לגבי אתנן דלא מהני מה דיש ברירה דבעינן המבורר בשעת ביאה, ולפי"ז ניחא שפיר ג"כ לענין זה מה דבהכ"נ אפי' דכפרים אין מטמא בנגעים דכתיב אשר לו הבית דבעינן בעלים מיוחדין אע"ג דקיי"ל יש ברירה ובשעה שמשתמש הוי שלו מ"מ כיון דכתיב אשר לו הבית דגלי קרא דבעינן בעלים מיוחדין לא מהני מה דיש ברירה כיון דל"ה מתורת ודאי ובעינן המבורר לך:

והנה בתו"ג לגיטין (ע"ג) כתב דדבר זה אי יש ברירה חשוב כודאי לגמרי תלי' בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דלר' יהודה דאמר כא"א לכל דברי' וחייב עלי' חנק ע"כ דס"ל דאף לגבי אינשי חשיבי כודאי וכהולך לעשות ודאי איסור דמי וע"כ בגיטין (כ"ה) לגבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה מביא הש"ס מהא דמה היא באותן הימים ובכל דוכתא דמפלפל הש"ס בדיני ברירה לא מייתי משנה זו לראי' רק משום דהכא לגבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה דלא מהני מה דמסתמא יש ברירה כיון דבעינן לה לשמה ומשום ברירה ל"ה ודאי שיהיו מקרי לשמה כמו"ש התוס' הנ"ל לכך מייתי מהא דמה היא באותן הימים דלר' יהודה כא"א לכל דברי' דאמרי' יש ברירה מתורת ודאי עיי"ש ונראה דמסייע לזה ירושלמי דגיטין פ' כל הגט דפריך מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהי' כרות לשמה ר' יוסי בר' ביבין דר"ש הוא דתני אמר לאומן עשה לי ב' זוגין א' לקרקע וא' לבהמה טמאים עד שיפריש בטהרה והיינו משום דאחר שיפריש כלי אחד לטומאה ראוי' היא לקבל טומאה משעה ראשונה משוה"כ כ"ז שלא פירש שניהם טמאים מספק ור"ש מטהר דלא אמרי' משעה ראשונה היתה זו מיועדת לטומאה והכ"נ לא אמרי' דאחר הנתינה משעה ראשונה הי' כרות לשמה עיי"ש הרי מפורש דמ"ש התוס' דמשום ברירה ל"ה לשמה אתי' רק כר"ש ולא לר' יהודה, ולפי"ז מתורץ היטב קו' התוס' במגילה הנ"ל מה דטעה המקשן בדברי ר' יהודה לחלק בין כרכים לכפרים דבהכ"נ של כפרים יהי' מטמא בנגעים דהרי כל מה שאמרנו דבהכ"נ של כפרים לא מהני מה דיש ברירה שיהי' מקרי בעלים מיוחדין הוא רק משום דיש ברירה ל"ה מדין ודאי ואנן בעינן אשר לו הבית בעלים מיוחדין מבוררין לך מדין ודאי אבל הכא לר' יהודה לשיטתו דס"ל יש ברירה מדין ודאי ומהני אפי' לגבי גט דבעינן וכתב לה לשמה הכ"נ איכא סברא לגבי בהכ"נ של כפרים דמקרי בעלים מיוחדין ודוק היטב:

ה

ועל דרך זה י"ל בישוב קו' הרמב"ן והר"ן נדרים בשי' הר"מ שדבריו סותרים זא"ז דבגמ' שם אמר רבה מחלוקת בחצר שי"ב כדי חלוקה אבל בא"ב דין חלוקה דברי הכל מותר ומקשה לו רב יוסף והרי בהכ"נ דכשאין בה דין חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין אלא א"ר יוסף מחלוקת באין בה דין חלוקה כו' והשתא הר"מ שפוסק כראב"י דבאין בה דין חלוקה מותר ופסק נמי כמתני' דאסורין בבהכ"נ של אותה העיר א"כ מזכה שטרא לבי תרי:

והב"ח ז"ל תי' דראב"י מודה בבהכ"נ דכיון שאפשר לתקן שיקנו חלקם לאחר אסורים עד שיתקנו והא דפריך ר' יוסף הרי בהכ"נ דכשא"ב דין חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין לא הוה ס"ל חילוק זה, ובט"ז הק' עליו דמי נתן לנו כח לחלוק על רב יוסף דלא ס"ל לחלק בהכי, ונראה דהנה בגוף סברתו של הב"ח ז"ל דכל שאפשר בתיקון אסור ובאמת כן כתב ברא"ש בפירוש דאם יש בו כדי חלוקה לא סמכינן אברירה, י"ל בהסבר הדבר ע"פ האמור דאע"ג דיש ברירה ל"ה זה מדין ודאי רק מדין רוב דג"כ ל"ה ודאי גמור וע"כ מהאי טעמא דלא אזלינן בתר רוב בדבר שיש לו מתירין הכ"נ לא סמכינן אברירה בכה"ג שיש לו תיקון דהוי דשיל"מ, אך הרי כבר אמרנו דדבר זה אי יש ברירה ל"ה ודאי גמור תלי' בפלוגתא ולר' יהודה במתני' דגיטין (ע"ג) אמרי' יש ברירה מדין ודאי, ולפי"ז מתורץ היטב דרב יוסף שפיר קמקשה אמאי דאמר רבה אבל בחצר שא"ב דין חלוקה דברי הכל מותר והרי בהכ"נ דכשאין בו דין חלוקה ותנן שניהם אסורין והיינו דאפי' אם תאמר לחלק דשאני בהכ"נ כיון שאפשר לתקן הרי כל זה רק למה דאמרינן דיש ברירה ל"ה מדין ודאי י"ל דאסור בדשיל"מ אבל אליבא דר' יהודה דאית לי' ברירה מדין ודאי צריך להיות מותר בבהכ"נ וקשה לדברי רבה דבאין בה דין חלוקה ד"ה מותר ואיך סתם במתני' דשניהם אסורין בדבר של אותה העיר ושם במתני' ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט דהיינו שיש תקנה לאיסור בכה"ג והרי לר' יהודה לשיטתו א"צ תקנה כלל כיון דס"ל יש ברירה מדין ודאי וא"כ כל עיקר קושיתו דרב יוסף הוא ממתני' דאיירי בה ר' יהודה אבל להר"מ בשיטתו ל"ק דאע"ג דפסק כראב"י דבכה"ג יש ברירה מ"מ שפיר פסק ג"כ כמתני' דשניהם אסורין משום דאפי' אי בכה"ג אמרי' יש ברירה מ"מ ל"ה ודאי ואסור בדבר שיש לו תיקון ובמתני' דאסור אפי' לר' יהודה דיש ברירה מדין ודאי משום דהכא כשאמר דבשעה שישתמש הוי שלו הרי הוא תולה בדעת עצמו דבכה"ג ס"ל לר' יהודה בגיטין (כ"ה) ועירובין (ל"ו) דאין ברירה ולית לי' דראב"י] וקושי' דרב יוסף הוא רק לרבה דבאין בו דין חלוקה לדברי הכל יש ברירה ודוק:

ו

בדברי הר"ן נדרים (מ"ח) בד"ה ואסורין בדבר של אותה העיר שכתב מפני שיכולין למכרן זט"ה והו"ל כשותפין שאסורין זע"ז דמבואר שיטתו דרק בבהכ"נ של כפרים אסורים הק' בנ"ז דא"כ הו"ל למיפלג בדידה בדבר של אותה העיר דלפעמים מותרין כגון בהכ"נ של כרכים, ונלע"ד מלתא חדתא דבחרמים לבה"ב דאיירי במתני' לא משכחת לה כלל בבהכ"נ של כרכים משום דאמר בערכין (כ"ח) יכול יחרם אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העבריים ושדה מקנתו ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרה כו' מבואר דבדרך דאין יכול למכרו ליכא דין חרמים וא"כ מתורץ כמין חומר קו' הנז' דבבהכ"נ של כרכים כיון שאינו נמכר ליכא בי' דין חרמים כלל והיא הערה יקרה:

ז

וחזות קשה לי בגמ' הנ"ל דמסיק דפליגי בא"ב דין חלוקה וכתב הר"ן דמתני' דלקמן (מ"ח) בהריני עליך חרם שאסורין בדבר של אותה העיר אתי' כרבנן והרי הר"ן כתב ג"כ במתני' דטעמא דרבנן דאסרו בא"ב דין חלוקה משום דכ"א מהשותפין יש לו בחצר קה"ג דהיינו חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חבירו ומשוה"כ אסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד א"כ תקשי דהא תינח התם במודר משא"כ הכא דאיירי בחרמים לבה"ב הרי קיי"ל דקדושת דמים אינן מפקיעין מידי שעבוד כפירש"י ותוס' גיטין (מ') ומפורש בערכין (כ"ג) בגמ' כמו"ש הראב"ד ז"ל פי"ח מה' מלוה ופ"ז מה' ערכין הי"ד במה שהשיג על הר"מ ועיין מה"פ ירושלמי כתובות (פ"ח) דמשם קיבל הרמז"ל שיטתו דגם קדו"ד מפקיע מידי שעבוד ולהנ"ל ראי' גדולה להר"מ מש"ס דילן כאן: ידידו"ש.

תוכן העניינים

חזון נחום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה