חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות אונאה ומקח טעות · סימן רלב
סעיף א' במחבר המוכר לחבירו במדה או במשקל כו' וטעה בכל שהוא חוזר. דין זה מימרא דרבא הוא (קדושין דמ"ב) דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, והנה האי חוזר דקאמר רבא אפשר לפרשו דהמקח חוזר והוי מקח טעות, ואפשר לפרשו דאאונאה קאי שחוזר האונאה והמקח אין מתבטל, וכמו שסיים המחבר דהמקח נקנה ומחזיר הטעות, וכן פי' הרא"ם שאפי' במטלטלין נמי אין מתבטל המקח, וכמ"ש בשמ"ק בב"ב וכפי אשר למדתי מתורת הרמ"ה בספרו יד רמ"ה (פ' הספינה) דהך דרבא לשיעורין ניתנו, לפעמים יתפרש כוונתו חוזר אמקח, ולפעמים אאונאה. דבמילתא דמצי האדם ליהנות מן המקצת כמו דמתהני מכולו לפי חשבון, לא הוי מקח טעות, ובמלתא דבמקצתו לא מתהני כמה דמיתהני מכולו לפי חשבון. וכגון בגד העומד ללבישה, שם הוי מקח טעות ע"ש. ועפ"ז מתפרש נמי כוונת הרשב"ם ב"ב דק"ד דעל מה ששנינו שם בית כור ערר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה כ"ו פרשב"ם שם דהא דאמר רבא דחוזר מילתי' לא הוי בקרקעות. ובתוס' שם ובב"מ דנ"ו הקשו עליו מסוגיא דב"מ שם. ולפמ"ש אפשר ליישב. דבקרקע כהאי דמיירי בב"ב בקרקע העומדת לזריעה או לנטיעה, דכיון דלפירא קיימא ועבדא פירי לפי חשבון מינח ניחא לי' לקנות לפי חשבון, אבל בשארי דברים שבחסרון המקצת יופסד גם ההנאה מן המותר וכגון שמכר לו בית גדול ונמצא קטן. דכיון דעומד להשתמש בדירה ולא ניחא לו בקטן, גם הרשב"ם יודה דחוזר המקח לגמרי, כן הי' נראה, אלא שלשון הרשב"ם דמחלק בין קרקע למטלטלין לא אתי שפיר לפ"ז דלמ"ש אין חילוק בין קרקע למטלטלין דגם במטלטלין היכי שלא יופסד הנאתו לפי חשבון, כגון בבישרא ופירי נמי אין חוזר המקח, ונראה דהרשב"ם יפרש שבכל קניית קרקע אין המקח חוזר, דקים להו לרבנן דנוח לו לקיים המקח אפי' בחסר מקצת, וקפידתו בזה לאו למיהוי ביטול מקח אלא דלא תיהוי מחילה, ובקרקע יתפרש האי חוזר דקאמר רבא אאונאה, ובמטלטלין הוי חוזר אמקח, ולא קשה קושית התוס' מב"מ ומקדושין, דודאי האונאה צריך להחזיר גם בקרקע היכי שהאונאה היתה במדה, דדוקא אם האונאה היה במחי' המקח הוא דאימעיט קרקע מאונאה ומשום דאמרינן דקרקע שוה כל כסף וכמ"ש החנוך, משא"כ אם האונאה הוא במדה, גם בקרקע צריך להחזיר, והרשב"ם לא קאמר כ"א שבקרקע אין המקח מתבטל, וז"ב למעיין שם ברשב"ם:
והמתבאר מתוך דברנו שד' שיטות חלוקות יש בהאי חוזר דקאמר רבא, מלשון רש"י משמע דסובר דבכ"מ הוי מקח טעות ומטעם כיון שפירש בשעת הקנייה בחזקת כן ואינו כן נמצא דהוי מקח טעות, דאדעתא דהכי לא זבין. ושיטת הרא"ם דחוזר אאונאה הוא והמקח אין מתבטל, וכ"ה שיטת המחבר, ולדברי שני השיטות הללו, רבא השוה מדותיו, לרש"י אמקח ולרא"ם אאונאה, אין חילוק בין מכירה למכירה, ולשיטת הרמ"ה ורשב"ם. רבא לא השוה מדותיו, ולפעמים חוזר אמקח, ולפעמים אאונאה, ושיטת הרמ"ה דהחלוק אינו בין קרקע למטלטלין, אלא אם בחסרון המקצת יופסד גם ההנאה מן המותר, כגון בבגד העומד ללבישה ובית לדירה חוזר המקח, דאיכא דניחא לו בגדול, ובמקום שלא יופסד ההנאה מהמותר כגון בבישרא ופירי או בקרקע העומדת לזריעה, חוזר רק האונאה והמקח אין מתבטל, ולרשב"ם הוה החילוק בין קרקע למטלטלין ובכל מטלטל חוזר המקח, ובקרקע רק האונאה, ויש עוד שיטה חמישית והוא הרמב"ן בב"ב, דבמקום שאפשר להשלים החסרון חוזר רק האונאה, ובמקום שא"א להשלים כגון בהך דב"מ שדאי שיתא ולא שדא כ"א חמשה בטל מקח:
סעיף ב' במחבר המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון ומצא יתרון במעות כ' כולם מתנה הם, דין זה צריך ביאור דהא תינח אם היתרון נמצא בהלואה, דהיינו שהלווה מצא היתרון שייך לומר דמתנה הוא, אבל אם המלוה מצא היתרון בשעת פרעון איך שייך לומר דמתנה בעלמא יהיב דהא אסור לתת לו מתנה דהו"ל רבית מאוחרת וגדולה מזה כתב הרמב"ם בפ"ה ממלוה הביאו הטויו"ד סי' קס"ד אפי' אם לאחר הפרעון שיגר לו דורון אסור אפי' בסתם וכ"ש הכא דבשעת פרעון נותן לו יתרון דאסור משום רבית מאוחרת, והנה על ר"נ גופא שאמר להאי דינא דהאי מאן דאזיף פשיטא מחברי' ואשכח בי' טופיינא דתלינן במתנה לא קשה כזה, די"ל דהתם מיירי דהלוה אשכח הטופיינא, והכי פרש"י שם להדיא, ודייק מינה המ"מ דבמתכוון כתב רש"י כן, דאם המלוה מצא הטיפיינא בשעת הפרעון באמת לא שייך לומר דמתנה יהיב משום דהו"ל רבית מאוחרת, אבל על הרמב"ם והמחבר שכתבו להדיא דגם אם מצא בשעת הפרעון נמי תלינן במתנה ודאי דקשה דהא הו"ל רבית, והן אמנם דהמ"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דלא חיישינן שלשם רבית מאוחרת נתנו משום דאחזוקי איניש ברשיעי לא מחזיקינן ע"ש, אבל כבר הקשה ע"ז הפנ"י דא"כ במה שכתב הרמב"ם דרבית מאוחרת ששיגר לו דורון אחר הפרעון אסור אפי' בסתם, התם נמי נימא אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקינן, ונ"ל ליישב דהנה מן הש"ס ודאי מוכח כהרמב"ם מדנקיט ר"נ להך דינא דאשכח טופיינא גבי איסורי רבית מכלל דאתא לאשמועינן דמותר משום רבית, דאי כפרש"י שמיירי שהלוה מצא היתרון ואין זה נוגע כלל לדין רבית מ"ש דנקיט לה רב נחמן בפרק הרבית גבי כל דיני רבית, וקושית הפנ"י יש ליישב, דמה דקאמר התם הש"ס אי איניש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי וא"ל דלמא מיגזל גזי, דלאו דוקא באינש תקיפא תלינן דמיגזל גזלי, אלא דודאי שגם באינש דלא תקיפא איכא נמי למיתלי בהאי, אלא דבאינש דלא תקיפא מצינן נמי למיתלי במתנה, ובאינש תקיפא דוקא בהבלעה בחשבון תלינן ולא במתנה, אבל זה פשוט דבאינש דלא תקיפא מצינן למיתלי גם בהבלעה בחשבון, וכיון שאיכא נמי למיתלי בהבלעה בחשבון מנ"ל לומר דלשם מתנה נתן, ורבית הוא, יותר טוב לאוקמי בחזית כשרותו שבודאי לא לשם מתנה נתן אלא להבליעו בחשבון, והיינו דוקא כשנותנו בשעת פרעון דרך הבלעה אבל בשמשגר לו דורון לתוך ביתו דבזה לא שייך דלהבליעו קא מכוון, דהבלעה לא שייך כ"א במקום שהבליעו לו עם הפרעון דכיון שהגזלן יתבייש בחזרת הגזילה ולא ניחא לו שיתוודע הנגזל מהחזרה, ולכן עושה כל טצדקי שהנגזל לא יחשוב שחזרת הגזילה הוא, דאל"ה למה לו כלל להבליעו בחשבון ישלח מתנה להנגזל ואם אינו רוצה בעצמו ישלח מתנה ע"י אחר, אלא לאו דמי שרוצה להבליע לא יתרצה גם ע"י מתנה, דיחשוב אולי הנגזל בחקרו מה זה ששלח לו זה מתנה עי"ז יעמוד על הברור לידע הגזילה, ודוקא בהבלעה יתרצה כי בזה יחשוב הנגזל שטעה בחשבון וכיון דבמתנה לא שייך הבלעה, ולהכי אסור, והיינו מ"ש המ"מ דלא מחזקינן אינש ברשיעי, והפנ"י הבין בכוונתו דהיינו דתלינן שלשם מתנה נתנו ולא לשם רבית, וכאן בתלמיד חכם דאמרינן הכי שמותרים לשלוח דורון אחר הלואה, דכיון דידעי דרבית אסור לשם מתנה ממוני וסבור היה שכוונת המ"מ כן הוא, דגם הכא תלינן שלשם מתנה נתן, ולזה הקשה דמ"ש ממתנה בעלמא דלא אמרינן הכי, ולמ"ש לא כן כוונת המ"מ, דודאי בכל מתנה דעלמא לא תלינן באדם פשוט דלשם מתנה הוא משום דאין רגיל אים לתת מתנות ויותר קרוב דלשם רבית נתנו, רק הכא דתלינן שמא לשם הבלעה נתנו, ואע"ג דאיכא לספוקי נמי במתנה, ע"ז כתב דיותר טוב לתלות בהבלעה משום דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן, ולפ"ז צ"ל דמה דאמר בש"ס וברמב"ם ומחבר כאן דאמרי' דמתנה הוא היינו רק לגבי לוה בצד ההלואה, שם תלינן נמי במתנה, אבל כשהמלוה מצא הטופיינא בפרעון לא תלינן במתנה אלא בהבלעה לחוד משום דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן, אלא דמלשון המחבר לא משמע כן, דהא לא הזכיר כאן רק טעם דמתנה על כל הא דחשוב הן בהלואה והן בפרעון, ולכן נראה יותר דגם לגבי מלוה מספקינן במתנה, ואפ"ה שרי כיון דאיכא ספיקי טובא, דשמא בהבלעה ושמא במתנה להכי שרי, משא"כ במתנה דעלמא דליכא כ"א חדא ספיקא דשמא לשם מתנה הוא ולא לרבית, וגם הספק אינו שקול משום דאין דרך אדם במתנות, להכי שאע"ג דרבית דרבנן הוא אסור נמי מספיקא וק"ל ועיין היטב מ"ש בחבורר לב"מ דע"ג מזה בארוכה:
שם בסמ"ע סק"ח בד"מ כתב בזה דאם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך בזה כתב רי"ו דחייב להחזיר לו כ', עמ"ש לעיל בסי' ע"ה סעיף ט' להוכיח שדין זה הוא דוקא כשנמצא הסופיינו אצל הלוה במעות ההלואה שקבל מן המלוה בזה הוא דאמרי' דאם המלוה טוען ברי שטעה מחויב הלוה להחזירו, דהא גוף ההלואה ודאי דחייב לשלם לו, וא"כ דרך משל אם ההלואה היתה מאה זוז וטעה בעשרה זוז ותובעו הלואתו עם המותר בס"ה מאה ועשר זוז ומודה לו הלוה במאה דהלואה וטוען יודע אני שמאה חייב אני לך והמותר איני יודע דהו"ל כמודה מקצת וטוען על השאר איני יודע, דמחויב לשלם כדין מתושאיל"מ, משא"כ באם הטופיינא נמצא אצל המלוה במעות הפרעון לעולם תלינן דלשם מתנה יהיב ואינו מחויב להחזיר מספיקא כיון דאין בזה דין מודה מקצת דנימא מתושאיל"מ ע"ש בארוכה:
סעיף ג' במחבר אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ועיין בסמ"ע ס"ק י' דאם היה הדבר שהיה יכול הלוקח להבחינו ולטועמו ולא הקפיד אינו חוזר ועמ"ש לעיל בסי' רכ"ח מזה ועיין בפ"ת מה שהביא כאן בשם הסבו"י ולעיל בסי' רכ"ז הארכתי מזה:
סעיף י' במחבר נמצא בו שאין רע או חולי המתיש כחו או שהוא נכפה כזה"ז מום, ולענ"ד נראה דכל מומין מבשפיעין לרעה על גוף אדם עד שהוא חולה מהם נחשבו שפיר למומין שבגלוי דאמרינן בהם דראה ונתפייס ואינם מבטלים המקח דאע"ג שעצם המום והחולי הם בפנימיות מ"מ כיון דמתישין כח הגוף חזותו של אדם ניכר עכ"פ שהאיש הזה חולה הוא ומדחזי ולא בדק לידע בברור טבת מחלתו וגם לא קפיד להתנות עם המוכר, שאם ימצא איזה מום דיבוטל המקח מכלל דסביר וקביל, ונ"ל להוכיח כן מן הש"ס דאל"ה יקשה טובא במאי דאמרינן בכתובות דנ"ח סמפון בעבדים ליכא אי מומין דגואי לא איכפת לי' כיון דלמלאכה קא בעי, ומ"ש מכל הנהו מומין דחשיב בב"מ ד"פ דהוי נמי דגואי ואפ"ה הוי מקח טעות, ובע"כ החלוק ביניהם דהנהו מומין דחשיב התם בב"מ כיון שמשפיעין לרעה גם על בריאות האדם ומתישין כל הגוף להכי מפריעין נמי ממלאכה וכמבואר הטעם במחבר כאן, וא"כ יקשה היכי סתים בכתובות התם דמומין דגואי לא איכפת לו, והא איכא מומין כאלו שמתישין כח הגוף נמי דודאי הוי קפידה, ועוד הלא יש כמה מיני מחלות פנימיות שודאי מפריעין ממלאכה, וכזה יש להקשות במה דאמרינן התם דנכנסה לחופה שריא למיכל בתרומה ולא חיישינן שוב לסמפון משום דבודקה ע"י קרובותיו, והא מום דנכפה אינו חולה תמידיי אלא החולי תבוא מזמן לזמן קבוע, וא"כ איך שייך לבודקה, דשמא בעת ההיא לא הגיע עוד זמן ביאת החולי, וכן הוא להדיא בכתובות דע"ו דנכפה שיש לה זמן הוי כמום שבסתר, וגם בשוטה בע"כ צ"ל דאינו שוטה תמידיי רק עתים חלים ועתים שוטה דאי שוטה תמידיי הא ראה ונתפייס וא"כ גם בזה לא שייך בדיקה אכתי בנכנסה לחופה נמי ניחוש דשמא נמצא מחלות ומומין הבאים מזמן לזמן אע"כ כמ"ש דכל מומין הללו שהם משפיעין לרעה על גוף האדם עד שהוא חולה מהם נחשבו שפיר למומין הגלוים דאמרינן בהם דראה ונתפייס דאע"ג שעצם המום והחולי הם בפנימיות, מ"מ כיון דמתיש כח הגוף חזותו של האדם ניכר עכ"פ שהאיש הזה חולה הוא ומדחזי ולא בדק לידע בברור סבת מחלתו וגם לא קפיד להתנות עם המוכר שאם ימצא איזה מום דיבוטל המקח מכלל דסבור וקביל, ומה דאמר בב"מ דהוי מקח טעות, היינו משום דמיירי באמת שהלוקח כשהרגיש על תאר פני האדם באמת שאל להמוכר סבת הדבר אלא שהמוכר סינפו למום האמיתיי תוך שארי מומי שאינם, וכיון שהלוקח גילה דעתו הוי שפיר מקח טעות, אבל אם לא התנה כלל אמרינן מדחזי שיש ריעותא בתואר הפנים ולא קפיד להתנות סבור וקביל, ובזה מיושב שיטת רש"י מקושית ר"ת שם בב"מ וכתובות ע"ש ותמצא כן, ולפ"ז יצא לנו דכל מומין שע"י חולי הם באין והאדם חולה מהם לא הוי מקח טעות בסתמא לא בקדושין ולא במכירה דכמומין הגלוים נחשבו דאמרינן כהו ראה ונתפייס, הן אמנם דבמחבר כאן מבואר דאפי' מומין הללו מבטלים המקח בסתמא ואמנם בשיטת רש"י י"ל כמ"ש, ועל הפוסקים שלא חלקו בזה יש להקשות כמ"ש דלמה לא אשתמיט בשום דוכתא למיחש לכל מחלות הפנימיות אע"ג דבזה לא שייך שום בדיקה ולמ"ש א"ש ועמ"ש עוד בדבור הסמוך שם במחבר וכן אם נמצא לסטים מזוין כו' מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו כו', בכתובות דנ"ח לגבי אכילת תרומה לעבדים קאמר הש"ס מאי אמרתי לסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופרש"י דסבור וקביל, וזהו דלא כמבואר כאן דמומין הללו מבטלים המקח. והנה בתוס' שם הקשה הר"ת על רש"י מב"ב דצ"ב דאמרינן התם להדיא לסטים מזוין אומר לו הרי שלך לפניך ועוד כמה קושיות ע"ש, ונ"ל ליישב שיטת הש"י מכל הטענות שטען עליו ר"ת, טענה הראשונה מה היא דב"ב אפשר ליישב דהנה כל מומין המבטלים את המקח היינו דוקא כשחוזר בו תיכף משיתודע לו המום, משא"כ אם לאחר שיתודע לו המום גילה דעתו שניחא לו אין יכול שוב לחזור דמגילה דעתו הרי סבור וקיבל, ולפ"ז בהך דכתובות כיון דלפעים מזוין ומוכתב למלכות קלא אית להו, א"כ בודאי יודע שזה הלוקח ומדרוצה ליתן לו שוב מזונות דהא התם מיירי שרוצה להאכילו תרומה, א"כ מדרוצה ליתן לו מזונות אין לך גלוי דעת גדול מזה שלא קפיד במום וסבור וקביל, ותרווייהו ניחא בההיא דב"ב דאומר לו הש"ל היינו שזה ודאי דמום גדול הוא ויכול לבטל המקח ולומר לו הש"ל אכן היינו דוקא כשרוצה לבטל המקח תיכף משיתודע לו וכמו בשארי מומין דהדין כן, ומה שאומר בכתובות דקלא אית להו, היינו שמשום זה תלינן לומר שבודאי כבר יודע הלוקח ומה דאמרינן דסבור וקביל היינו כיון דבודאי יודע ואפ"ה יתן לו מזונות הוי זה גלוי דעת דסבור וקבל, וטענה השני' של ר"ת דהא אכתי משכחינן דהוי מקח טעות באלו המומין דחשיב בב"מ דהוי מקח טעות, היה אפשר נמי בדרך הזה דסובר רש"י דגם כל הנהו מומין דחשבה התם נמי קלא אית להו כמו מוכתב למלכות, ומה דקתני בב"מ דהוי מקח טעות היינו כשבא להחזיר תיכף משיתודע, אבל בכתובות דמיירי לענין מזונות דתרומה אמרינן מדנתרצה ליתן מזונות גם לאחר שנתודע דהא בודאי כבר נתודע כיון דאית לי קלא, ואהדרה נתרצה ליתן מזונות מכלל דסביר וקביל וכנ"ל, או שי"ל באופן אחר דהא זה ודאי דמה דאמרינן דסבור וקבל היינו דוקא בסתמא כשלא התנה הלוקח כלום, בזה אמרינן מדידע ולא התנה מכלל דסביר וקבל, אבל אם הלוקח גילה דעתו שמקפיד הוא פשיטא דהוי מקח טעות וא"כ בברייתא דב"מ דלא נחית התם לאשמועינן כ"א הדין דמנפו בין המומין שאין לה, דהוי מקח טעות, שפיר י"ל דמיירי שהלוקח שאל למוכר על המומין וגילה דעתו שמקפיד הוא על מומין אחדים מהם, אלא שלא הגיד לו בפירוש על איזה מום הוא מקפיד, אבל בזה גילה דעתו שיש מומין שמקפיד, והמוכר סנפם בתוך מומין הרבה שלא נמצא ואשמעי' הברייתא דאע"ג שהמוכר הגיד לו בפירוש את המום ונתרצה עליו אפ"ה אמרי' דיכול הלוקח לומר מדבדק למומין האחרים ולא מצאן סבור היה שגם מום זה שמקפיד עליו לא נמצא, וכן משמע נמי ריהטא דלישנא דברייתא שהיה איזה חליפות דברים בין לוקח למוכר בדבר המומין שהלוקח שאל למוכר על מומין ושע"ז השיבו המוכר דיש בה מומין וסנפו במומין האחרים, ולהכי שפיר הוי מקח טעות כיון דגלי דעתו דמקפיד הוא וגם במוכתב למלכות נמי הוי דינא הכי אם ידעינן דקפיד אבל אם היה לוקח סתם ולא גילה דעתו דמקפיד איה"נ שגם במומין הללו לא הוי מקח טעות ומטעם דקלא אית להו וסבור וקביל:
סעיף י"א במחבר המוכר בהמה לחבירו לטבחה כו' עיין בנתיבות שהקשה דלמה דייק המחבר כשמכר לטבחה דוקא, הא אפי' כשמכרה סתם הוי נמי מקח טעות כשנמצא טרפה כיון דטרפה אינה חיה וגם אינה בחזקת בריאה כשהיא טרפה וא"כ אפי' לחרישה הוי מום במקח ע"ש שטרח ליישב, ולי נראה דברי המחבר בפשיטם עפמ"ש בסמוך בסעיף י"ג המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר כזה שדרכו לעשותו פטור ואם שינה לעשות בו מום אחר מה שאין דרכו לעשותו משלם הלוקח דמי המום שעשה. ודין זה למד הרמב"ם ממוכר בהמה ושחטה ונמצא טרפה אע"ג דלאחר ששחטה ונמצא טרפה הוא גרוע מאילו לא שחטה ואפ"ה מחזירה להמוכר והוא פטור כיון דעומדת לכך ע"ש ובסמ"ע, ולפ"ז שפיר דייק המחבר לכתוב שמכר לשחיטה דוקא, ובכה"ג דוקא מחויב המוכר להחזיר כל המעות שקבל ואין הלוקח צריך לשלם פחת שפחת בשחיטה, משא"כ כשמכרו לחרישה, נהי דגם בזה חשיב מום דטרפה כמום במקח והמקח בטל, אבל הלוקח צריך לשלם פחת שפחתו בשחיטה, דלא היה לו הרשות לשוחטו, ולא מידמי כשמכרו ודאי לחרישה דהוי דינא הכי אלא אפי' כשמכרו סתם מצי המוכר לטעון לחרישה מכרתיו לך ולא היה לך הרשות לשוחטו, ולכן מנכה המוכר פחת הזה, ודוקא כשמוכרו לשחיטה דוקא הוא דמחויב להחזיר כל המעות ופשוט:
סעיף ט"ו במחבר המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאח"ז נראה לו בהמום אם רצה להחזיר הקרקע מחזיר כל הפירות כו' ועיין בסמ"ע דהטעם דכיון שהמקח בטל מעיקרו הוה הפירות כגזל בידו ודומה להלוהו על שדהו ע"מ שאם לא יחזיר לו דמיו בסוף ג"ש יהיה השדה שלו דהפירות שאכל אחר ג"ש שהניח השדה בידו משום שסבור היה שנחלטה שדה להמלוה דמוציאין מיד המלוה כיון דאכלו בתורת מקח והוה בטעות וה"נ דכוותי' ע"ש, ואע"ג דעל דין זה גופא דהלוהו על שדהו פריך הש"ס בב"מ דס"ו ומ"ש מהמוכר פירות דקל לחברו דיכול לחזור אף משבאו לעולם ומודינא דאי שמיט ואכיל הפירות לא מפקינן ולא אמרינן דמחילה בטעות הוא ומשני התם הלואה הכי זביני, הרי לכאורה דבזביני גם מחילה בטעות הוי מחילה והא דהלוהו על שדהו שאני משום דהלואה הוא, ובהלואה כיון שיש איסור רבית תקנו דלא מהני מחילה בטעות וכמ"ש בהג"א שם ואכה"נ דמכירה גמורה היא למה לא מהני מחילה אפי' כשהיא בטעות, ומ"ש ממוכר פירות דקל דנמי בטל המקח מעיקרו מדין דשלב"ל ואפ"ה לא אמרינן דהפירות גזל. י"ל דזביני דהתם דמטעם דבר שלא בא לעולם נתבטל המכירה, נהי דמצי לחזור, אבל אין כדאי לחזור בשביל דליקום בהמנותי' וכמ"ש התוס' שם, ולכן אפשר אפי' הוה ידע דמצי לחזור נמי לא הוי חוזר ולכן כל כמה דלא חזר הוי הפירות קנויין לו, משא"כ חזרה דהכא דהוי מטעם מום במקח, דאילו ידע הוה חוזר ודאי, ומחילה בטעות גמורה הוא דלא הוי מחילה ודו"ק: