אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות אונאה ומקח טעות › סימן רכז

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות אונאה ומקח טעות · סימן רכז

הלכות אונאה ומקח טעות

סעיף א' במחבר ואיזה מהם שאינה בין לוקח בין מוכר עובר בלאו. ובסמ"ע כתב בשם הטור דכמו שאין לוקין על לאו דגזילה משום דניתן להשבון כדכתיב והשיב את הגזילה כך אין לוקין על לאו דאונאה, דג"כ ניתן להשבון, ומאוד יש להתפלא על מה שכתב כן בפשיטות דאין לוקין על לאו דאונאה, הא מחלוקת עצומה הוא בזה ודעת התוס' וסייעתם מוכח דסברי דלוקין כאשר יבואר בתוך דברנו. והן אמנם דהרמב"ם סובר דאין לוקין משום דס"ל דלאו דוקא לאו הניתק לעשה אלא כל לאו שניתן לתשלומין ואפשר לתקנו בחזרת הממון אין לוקין אע"ג שהתורה לא ניתקה בהדיא לתשלומין כמו אונאה דלא ניתקה התורה להדיא להשיב האונאה כמו שניתקה בגזילה והשיב את הגזילה, אבל כמה קושיות גדולות יש על שיטת הרמב"ם ולכאורה סוגיות הש"ס מוכח דלא כוותי', ולכן מהצורך להאריך בזה ולברר, הנה בש"ס (ב"מ דס"א ע"א) פריך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה ומסיק דלאו דרבית ואונאה מצרך צריכי ולאו דגזל לכובש שכר שכיר ופריך כובש ש"ש בהדיא כתיב לא תעשוק כו'' ומשני לעבור בשני לאוין, ופריך תו ולוקמא ברבית ואונאה ולעבור בב' לאווין ומשני משום דבענינא דשכיר כתיב ע"ש בסוגיא, ובתוס' שם בד"ה לעבור בב' לאוין הקשו דלוקמי בגזל גופא ולעבור בב' לאוין ותי' משום דלא לקי אגזל ע"ש. ולפ"ז צ"ל דהתוס' ס"ל דארבית ואונאה לקי, דאל"ה מאי פריך הש"ס ולוקמי ארבית ואונאה כיון דגם בהם לא מלקינן, אע"כ דסברי דארבית ואונאה מלקינן, ולא מיקרי זה לאו הניתק לעשה, אע"ג דחייב לשלומי מדינא אפ"ה כיון דתורה לא ניתקה בהדיא כמו שניתקה בגזל והשיב את הגזילה, לא מיקרי זה לאו הניתק, זהו המתבאר מדברי התוס' ופליגי עם הרמב"ם דס"ל (פי"ח מהלכות סנהדרין) דלאו הניתן לתשלומין נמ פטור ממלקות, ולהכי ס"ל דבכל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין לא לקי ע"ש, ואמנם דברי התוס' צריכים ביאור, דהא תינח באונאה דלא ניתקה התורה בהדיא משו"ה לא הוה זה לאו הניתק לשיטתם דבעינן דוקא שהתורה ינתקנה בהדיא, אבל ברבית למאי דקיי"ל כר' אליעזר (ב"מ שם) דרבית קצוצה יוצאה בדיינין מקרא דוחי אחיך אהדר לו כי היכי דניחי בהדך. א"כ לאו הזה ניתק בהדיא ואמאי לוקין. ומה שרצה המהרש"א שם ליישב דאע"ג דניתק לעשה מ"מ לוקין עליו כמו באונאה, תמיהני איך השוה רבית לאונאה, דהא באונאה לא ניתקה הכתוב מפורש, וזהו עיקר סברת התוס' דמה שמחויב בתשלומין לא מיקרי זה לאו הניתק. אבל ברבית דניתקה התורה להדיא מקרא דוחי אחיך וכמ"ש הרמב"ן שזהו מ"ע להחזרת הרבית, וא"כ דמיא ממש לגזילה ואמאי לקי, ואין לומר דתוס' סברי כהרמב"ם דלא מנה מ"ע זאת בכלל מנין העשין, דהא בתוס' (ב"מ דס"ב) בד"ה לא. כתבו דכו"ע ס"ל דלאו דרבית הוי ניתק לעשה דכר' אליעזר קיי"ל, אלא דקושיא הזאת היה נוח לי במ"ש המפרשים דלשיטת התוס' גופא שם (דס"א ע"ב) דרבא כר' יוחנן ס"ל דרבית קצוצה אינה יוצא בדיינין, וא"כ לדידי' לא הוי זה לאו הניתק. והכא דמרא דשמעתא הוא רבא דאיהו אמר למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית וכו' ואליבי' פריך שפיר. דלדידי' הו"מ לאוקמי גם ברבית, אלא דאכתי צ"ע לעיל שם בסוגיא דקאמר הש"ס דהיינו נשך והיינו תרבית ולא חלקן הכתוב אלא לעבור בב' לאוין, הא התם אליבא דדינא הוא, ולמה דקיי"ל כר"א דרבית קצוצה יוצא בדיינין הוי לאו דרבית ניתק, וא"כ איך שייך לאוקמי בב' לאוין לשיטת התוס' דהיכי דלא לקי לא שייך לאוקמי בב' לאוין, ונ"ל ליישב דהנה באיסורא דרבית שאמרו דהמלוה עובר בחמשה לאוין, לאו עבירה אחת היא שמשום העבירה ההיא חייב בכל הני לאוין, אלא שעבירות חלוקות הן, דפסיקה הוה עבירה בפני עצמה, וכן נתינת המעות ללוה הוי עבירה בפני עצמה, ובכל הפעולה מתחלתה עד סופה עובר כמה עבירות שיבוא לחשבון חמשה לאוין, בשעת פיסוק התנאי עובר בלא תשימון בעת נתינת המעות ללוה עובר בב' לאוין דאת כספך לא תתן ובמרבית לא תתן, ובשעת לקיחת הרבית עובר משום אל תקח מאתו נשך, וכן משמע מרש"י (ב"מ דע"ה) דעבירות חלוקות הם, ומשו"ה י"ל בפשיטות דהא דאמרינן דלאו דרבית הוי ניתק. היינו רק לאו דאל תקח, דכיון שבזה הוי האיסור לקיחת המעות, וזה מתוקן בחזרה, אבל לאוי דנתינה אין עוד תקנה לתקנם, דמיד שנתן המעות ללוה בפסיקת רבית, ואפי' אם לא יבוא עוד לידי גוביינא עובר בלאו דנתינה, ומה יועיל אם יחזיר לו אח"כ הרבית, כיון דהכא אין האיסור מצד הלקיחה, וכיו"ב מבואר בתוס' (ב"מ דס"ב) שגם לאו דלא תשימון אין מתוקן בחזרה ע"ש, וכ"כ הרמב"ן בתשובה דלאוי דלוה אינם מתוקנים בחזרה ע"ש, ובחבורנו לב"מ שם הוכחנו מן הש"ס ותוס' כן, וא"כ א"ש מה דמוקי הש"ס לעבור בב' לאוין, דהתם בלאוי דנתינה מיירי ובהם שפיר מלקינן לשיטת התוס' וזה ברור בעזה"י:

ומה נפלא בעיני דברי רעק"א בחדושיו לב"מ, דהנה בהא דאמרינן דאין עשה מנתק תרי לאוי, יש דיעות חלוקות בתוס', דבחולין (דף פ"א) כתבו דהיינו דוקא כשהב' לאוין סמוכים, ובמס' זבחים (דף קי"ד) שם כתבו דדוקא אם הלאוים סמוכים להעשה כמו בתמורה הוא דאינו מנתק לב' לאוין, אבל בעלמא דהעשה מרוחק מנתק להב' לאוין, וכבר דשו בזה רבים ועמ"ש השעה"מ (הלכות חמץ ומצה), ורעק"א בחדושיו הביא ראיה לשיטת התוס' דזבחים דדוקא היכא דסמוכים לעשה, אבל אם אינם סמוכים לעשה מנתק כמה לאוי מדאמרינן בש"ס (ב"מ דס"ב) דר' נחמיא וראב"י פוטרין המלוה והערב מפני שיש בהם קום עשה, ואמאי הוי רבית ניתק לעשה הא איכא כמה לאוין ונימא לא אתי חד עשה ועקר שני לאוין, אע"כ דכיון דהעשה אינה סמוכה להלאוין להכי מצי לנתק כמה לאוין ע"ש, וגם בשאגת אריה הוכיח נמי כן וכתבו זה לראיה ברורה ע"ש, ולמה שכתבתי אין מזה שום ראיה, דהא באמת דברבית אין מנתק כ"א לחד לאו דאל תקח אבל לאוי דנתינה והשומא אינם מנותקים כלל, ועיין בב"מ (דף ס"ב) ברש"י ד"ה פוטרים תמצא להדיא בלשון רש"י דגם מה דפטרי ר"נ וראב"י את המלוה היינו רק מלאו דאל תקח, ובחבורנו לב"מ שם כתבנו ליישב קושית הגאונים הללו באופן אחר:

וכעת הבוא נבוא ליישב גם שיטת הרמב"ם דכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקה וכלל כולם בחדא, רבית, ואונאה וכובש שכר שכיר דהוה לאו הניתק, וא"כ לדידי' צ"ל בע"כ שאפי' היכא דלא שייך מלקות אפ"ה שייך נמי לאוקמי בב' לאוין, ולענין חומר האיסור שעובר בכמה אזהרות, ויקשה אפוא קושית התוס' אמאי לא מוקי אגזל גופא ולעבור בב' לאוין, וגם עוד נתקשו מפרשי הרמב"ם, דהנה בפ"א מהלכות גזילה הזכיר לאו דלא תגזול דקאי אגזל, והוא נגד הש"ס דב"מ דמוקמינן אכובש שכר שכיר, וביותר יקשה דבפי"א מהלכות שכירות כתב גבי עשק דעובר נמי משום לא תגזול, ואיך הרכיב ללאו זה אתרי רכשי, בגזל ובשכיר. ועיין בלח"מ (פ"א מהלכות גזילה), ונ"ל ליישב כל אלו הסתירות, דהנה בשמ"ק שם הביא בשם הריטב"א וז"ל לעבור בב' לאוין פי' משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכ"ש דגזלן ממש הוא בכלל והכי גרסינן בגמרא ולוקמי אגזל, ומאן דגרים ולוקמי ארבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי דשייך טפי גזל בעושק מאידך עכ"ל. ולכאורה אי אפשר להלום לגרסא הזאת, דאי פרכינן ולוקי אגזל, א"כ מאי משני דבענינא דשכיר כתיב, והא ודאי דשייך טפי לאו דגזל אגזל גופא מעל עושק ש"ש, דבשלמא לגרסא דידן דהקושיא הוא דלוקי ארבית ואונאה, משני שפיר דבענינא דשכיר כתיב ושייך טפי אשכיר מברבית, אבל אם הקושיא הוא דלוקי אגזל לא יתיישב תי' הש"ס, אכן ודאי דהפירוש לגרסא זאת הוא כן, דהנה אפי' לפום מאי דמוקי דבכובש ש"ש קאי, אגזל גופא ודאי קאי וכקושית התוס' דלא מפקינן לאו דלא תגזול מפשוטו, אלא דס"ל להש"ס דקאי נמי אכובש ש"ס, וע"ז פריך ולוקי אגזל, פי' אגזל לחוד, דכיון שענין הוא על גזל גופא מנ"ל לומר דקאי נמי אכובש ש"ש, ומשני משום דבענינא דשכיר כתיב, פי' לאו משום דאינו ענין על גזל מוקמינן אותו על שכיר, אלא משום דלאו דלא תגזול קאי בענינא דשכיר ונכתב נמי בוא"ו החבור, משמע דקאי אשכיר נמי, אבל אגזל פשיטא דקאי, ולפ"ז אין מקום לקושית התוס', דלוקי אגזל, הא זה פשיטא דקאי אגזל ודאי, אלא דמשני דקאי על כובש ש"ש נמי, ומוכח דלפ"ז קאי לאו דלא תגזול אשניהם אגזל ואכובש ש"ש, והיינו ממש כשיטת הרמב"ם ואחרי שהעיד הריטב"א דכל מאן דלא גריס כגרסא הזאת טועה הוא, מנ"ל לעשות את הרמב"ם כטועה ופשיטא שגם הרמב"ם יגרוס כן וסרה מאתו כל הקושיות הללו וזה ברור. ואין להקשות דהא בגמרא משמע דהלאו דלא תגזול מיותר ולא הוצרך אגזל, ומשום דגזל נדע מרבית ואונאה, ולגרסא זאת בע"כ דלאו משום דמייתיא הוא, די"ל דבס"ד היה סובר הש"ס דכל היכי דלא מלקינן לא שייך לאוקמי בתרי לאוי ולהכי כיון דהאיסור דגזל ידעינן מרבית ואונאה לא הוצרך לאו זה אגזל, אבל לבתר דמשני דקאי אכובש שכר שכיר ולעבור בב' לאוין, ולשיטת הרמב"ם שגם בכובש ש"ש לא לקי משום דהוה לאו הניתן לתשלומין ואפ"ה מוקמינן בב' לאוי משום חומר האיסור, א"כ מצי קאי זה ודאי על גזל עצמו ולעבור בב' לאוין, וגם הראב"ד כתב דקאי גם אגזל, וי"ל נמי דסובר כהרמב"ם

אלא דאכתי צריך ביאור דלמה שכתבתי דהרמב"ם סובר דלאו דלא הגזול קאי אגזל גופא נמי ולעבור בב' לאוין, א"כ בגזל גופא יש שני לאוין לאו דרבית ואונאה ולאו דלא תגזול, דשני לאווין הללו הם מחמת חסרון ממון חבירו. וא"כ הו"ל לרמב"ם למיחשב בגזל צד האיסור דחסרון ממון בתרי לאוי, והוא לא חשב כ"א אחד. עיין בפ"א מהלכות גזילה שחשב בגזל ג' לאוין, לא תגזול, לא תחמוד ולא תתאוה, ולמה שכתבתי בלא תגזול גופא. דהיינו צד האיסור לחסר ממון חבירו הוה תרי, ואפשר לומר דלא חשיב כ"א סוגי האיסור, וסוגי האיסור הוה רק ג', דלאו דרבית ולא תגזול שניהם מסוג אחד הם מצד חסרון ממון חבירו, ולא תחמוד ולא תתאוה סוגים מיוחדים הם, דחמוד היינו כשהפציר ולקח מחבירו ותאוה הוא בלב תיכף שחשב בלבו עובר בלא תתאוה ודלא כהסמ"ג שחושב חימוד ותאוה באיסור אחד ועיין במנ"ח (מצוה ל"ח), ועוי"ל דהרמב"ם לא ימנה כ"א הלאוין דכתיב מפורש אבל לאו דרבית דאתיא בגזל במה הצד, לא מנה. ומיושב בזה גם מה שחשב הרמב"ם במנין הל"ת דרבית ולא חשיב גבי לוה אלא תרי לאוי, לא תשיך ולאחיך לא תשיך, דהא בסוגיא דהתם אמרינן דבלאו דלא תשיך יש תרי לאוי, דנשך ודתרבית משום דכתיב נשך נשך וכפרש"י ותוס', ולמה שכתבתי א"ש, דאע"ג דלענין איסורא יש בו תרי לאוי מ"מ כיון דמפורש לא כתיב, רק מייתורא דנשך יליף, לא מנה זה, וכעין זה תי' בפנ"י ע"ש, ומעתה למה שכתבתי יצא כנוגה צדקת הרמב"ם במה דס"ל דלאו הניתן לתשלומין לא לקי, והצלנו אותו מכל הקושיות, ומה שהקשה הכ"מ שם מההיא דכתובות דאמרינן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקא לקי, עיין בחדושנו לקמן סעיף כ"ט מה שכתבנו ליישב בדרך נכון מאוד. ולבד שלא יקשה על שיטה הזאת, אדרבה מפשטות הגמרא יש ראיה לזה, דאילו לשיטת התוס' דדוקא לאו הניתק לא לקי צ"ל דהא דר' נחמי' וראב"י פוטרים את המלוה ממלקות, הוא רק מלאו דאל תקח, אבל לאוי האחרים מלקינן דהם לא ניתקו וכמו שבארתי לעיל, ולשון הגמרא משמע דפטרוהו מכל הלאוין, ולשיטת הרמב"ם ניחא דכיון שניתן לתשלומין לא לקי אשום לאו. וא"ש דברי הטור שכתב בפשיטות כהרמב"ם דאין לוקין על אונאה דלמה שבארתי שיטתו מוכחת בש"ס:

סעיף ד' ברמ"א מכר שוה ס' בנ"א או להיפוך שוה נ' בס' פחות מעט דליכא אונאה שתות ולגבי אחד הוי מחילה ולגבי שני ביטול מקח אזלינן בתר המקח וכו'. זהו דעת המרדכי, ואם כי דעת כמה ראשונים דלא כהמרדכי אלא שגם בזה דין אונאה דאין סברא דבמכר פחות מס' שיהא בטול מקח ואם מכר בס' יהא אונאה, ואפ"ה נ"ל להוכיח כשיטת המרדכי ממתני' (ב"מ דמ"ט) האונאה ארבע כסף מכ"ד לסלע שתות למקח, ובתוס' שם הקשו דלמאי דמסיק שתות מעות נמי שנינו א"כ לשתוק משתות למקח, ואמנם אי נימא כהמרדכי א"ש דאתי המשנה להורות דין זה גופא, דדוקא היכא דבענין המקח יש שתות מצומצם אז אמרינן דהוה אונאה, אבל אי בשום צד ליכא שתות מצומצם לא דיינינן דין אונאה בין שהוא פחות או יתר:

סעיף ה' במחבר אין המאנה חייב להחזיר עד שתהא האונאה יתר על פרוטה כו'. תמוה מאוד דעת המחבר, דעל מ"ש רב כהנא (ב"מ דנ"ה) אין אונאה לפרוטות כתב רש"י וז"ל אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר שהוא מטבע כסף דכיון דאפיקתי' מפרוטה בעינן מטבע כסף ואיסר הוא המטבע הפחותה שבכסף. ובאשר"י שם השיג על רש"י וסובר דאין אונאה בפחות ממעה כסף שהוא ד' איסרים, והיינו דס"ל נמי כרש"י דכיון דאפיקתיה מפרוטה בעינן מטבע כסף, אלא שפליגי איזה מטבע הוא הפחותה שבכסף, והרא"ש סובר דהיינו מעה. ולפ"ז תמוה מאוד דעת המחבר שהוא דעת הרמב"ם במ"ש שדוקא פרוטה מכוונת אין חייב להחזיר, הא מעט יותר מפרוטה חייב להחזיר, והמ"מ כתב שפוסק כרב כהנא. ולא יצא עוד ידי חובת הפרישה בזה, דכיון דסובר כר"כ דאין אונאה לפרוטות ואפיקתה מפרוטה, א"כ צריך לאוקמי אמטבע כסף ולפחות איסר בעינן, ותמיהני ששום מפרש לא העיר בזה, ונ"ל ליישב דזה ברור שמ"ש רש"י אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר, לא נתכוון לומר שהאונאה גופא יהיה באיסר, אלא כוונתו דכל המקח לא יהיה פחות מכאיסר. דכשהמקח הוא בפרוטות ואין מגיע לכאיסר אין בו אונאה, דאפיקתי' מפרוטה ואוקמה אמטבע כסף, אבל אם במקח יש איסר דבזה הוה האונאה מעט יתר מפרוטה הוה אונאה, דבאונאה גופא לא בעינן דוקא כאיסר, והכי מפורש כמעט ברש"י שם (דנ"ו ע"ב) בד"ה לפרוטות וז"ל סתם מוכר שטרותיו לבושם אין שם המקח של איסר ביחד אלא פרוטות עכ"ל, הרי להדיא כמו שכתבתי בכוונתו דאמקח קפדינן שיהא בכאיסר ולא על האונאה ועוד דמלשון הש"ס גופא בע"כ נראה לפרש כן דהאי אין אונאה לפרוטה דקאמר, היינו כשהמקח הוא בפרוטות, דכבר הקשה התו"ח למה נקט אין אונאה לפרוטות" בלשון רבים, אין אונאה לפרוטה הול"ל, ועוד אין אונאה לפרוטות, אין אונאה בפרוטה מיבעי לי' ועמש"ש, ולמה שכתבתי דהכוונה הוא שבמקח משערינן וכל מקח שאין עולה לאיסר אין בו אונאה א"ש הלשון לפרוטות דהיינו למקח שהוא בפרוטות וגם מה דנקיט בלשון רבים, משום דבמקח הא יש פרוטות הרבה, ולזה א"ש פסק הרמב"ם ומחבר דביתר על פרוטה כל שהוא הוי אונאה, דהא דאוקמי אכסף היינו המקח גופא ובמקח בעינן כאיסר והאונאה לפי"ז הוה יתר על פרוטה כל שהוא והוא כפי' רש"י וזה ברור:

והנה מלשון המחבר אין המאנה חייב להחזיר, משמע דרק להחזיר האונאה אין מחויב בפרוטה, אבל עכ"פ איסורא מיהא איכא גם באונאת פרוטה, כיון דנתאנה שתות, וכן היה נ"ל להוכיח ממ"ש רבא (ב"מ דס"א) דלאו דגזל לא איצטריך לגופי' דנלמד מרבית ואונאה, ולכאורה קשה למה דקיי"ל כרב כהנא דאין אונאה בפרוטה, א"כ הא צריך קרא לגזל גופא, דאי מאונאה לא נדע גזל דבפרוטה הוה, אע"כ דהא דאמרי' דאין אונאה לפרוטות היינו רק שא"צ להחזיר האונאה אבל עכ"פ עובר בלאו ככל גזל, כיון דנתאנה שתות, וא"כ שפיר יליף גזל מינה. ואכן אף כי לשון הרמב"ם ומחבר משמע כן וכ"כ במנ"ח (מצוה של"ז), מ"מ לדעתי אין הדבר ברור כ"כ שיהיה בזה איסור. דמ"ש מאונאת פחות משתות אע"ג דהוה יותר מפרוטה וממונא הוה לכל מילי ואפ"ה כתב המחבר בסמוך שיש להסתפק בזה אם מותר לכתחלה, הטעם כיון דדרך מקח וממכר הוא ועביד דמחל בשיעור כזה, מותר לכתחלה. ה"נ כיון ששיערו חז"ל דבפרוטה אין אדם מקפיד ומחל, שייך נמי לומר דמותר לכתחלה, ואי נימא דבפחות משתות מותר לכתחלה. הוה"ד באונאת פרוטה דמ"ש, ואין שום מקום לחלק ביניהם, והראיה שהבאתי מב"מ דא"כ היכי יליף גזל מאונאה הא איצטריך לגזל פרוטה, נמי יש לדחות. דאפי' נימא דמותר לכתחלה להונות בפרוטה, נמי שפיר יליף גזל מינה, דהא דאמרינן דבפרוטה ליכא איסור, לאו משום דפרוטה אין בו שיעור, דזה ודאי כיון דבכל מקום שוה פרוטה הוה ממונא. הוה"ד לענין אונאה. אלא הטעם משום דאמרינן כיון דדרך מקח וממכר הוא עביד אינש דמחיל פרוטה, וכמו דאמרינן דפחות משתות הוה מחילה אע"ג דעולה לסך גדול דהוה ודאי ממונא, וא"כ בגזל דליכא טעם דמחילה, ודאי דפרוטה הוה ממונא, וכיון שלענין עיקר האיסור שפיר ילפינן גזל מאונאה, דבכולהו הוי אזהרת ממון חבירו שאינה שלו, ממילא ידעי' דבגזל הוה שיעורו בפרוטה ודו"ק:

סעיף ו' במחבר יש להסתפק אם מותר להונות את חבירו בפחות משתות, נסתפקתי למאן דסובר דאסור להונות בפחות משתות, אם גם במקום שהלוקח ידע שיש בו אונאה ג"כ אסור. וכמו דקיי"ל באונאת שתות שאין חילוק בין ידע ללא ידע ואפי' בדידע שיש בו אונאה ג"כ יוכל לתבוע וכמ"ש הרמ"א בסעיף הסמוך, הוה"ד לענין איסורא בפחות משתות אין חילוק ואפי' בידע מאונאה יש איסור, או דלמא לענין איסורא אמרינן דכיון דידע מהאונאה וקללה לא שייך בזה שום איסורא ונ"ל להביא ראיה כצד האחרון, דהנה בעיקר מה שנסתפק המחבר אם מותר להונות בפחות משתות, דעת רש"י נראה ברור שהוא מן האוסרים אונאה בפחות משתות, דכן כתב להדיא (ב"מ דנ"ב) גבי סלע שנפחת עד יותר משקל אפי' משהו שאסור לקיימה שמא יוציאנה בשקל, הרי דס"ל שאפילו לקיימה אסור מחשש שמא ירמה בה פחות משהו. הן אמנם דהפנ"י בב"מ שם הוכיח ממ"ש רש"י בברייתא שם דאם נפחת הסלע פחות מכדי אויאת סלע דמותר להוציאה בשויה. ופרש"י ביפה, מכלל דסובר רש"י דמותר להונות כל זמן שאין שיעור אונאה, ולבד שזה דוחק גדול לומר דלרש"י פשיטא לו דבר כזה מה ששום אחד מהפוסקים לא הכריע בזה בבירור, דהרא"ש רק ספוקי מספקא בזה, וברמב"ם אין מוכח כלל, והמחבר נמי כתב שיש להסתפק בזה, והרמב"ן בפירושו על התורה פ' בהר הכריע לאסור, אבל להיתר לא הכריע שום אחד מהפוסקים זולת החינוך מצוה של"ז כתב דעתו להיתר ע"ש. עוד בלא"ה למה שכתבתי מפורש ברש"י ההיפוך, דהא קאמר דבאם נפחת עד שנחסר גם משקל אפי' משהו אסור שמא יוציאנה בשקל, הרי להדיא שאפי' במשהו אסור להונות אלא דברור דברי רש"י שס"ל דבנפחת פחות מכדי אונאת סלע דמותר להוציאה ביפה, דהיינו משום דהפחת נראה לעינים שאינו שוה כמטבע יפה וכיון שידה מזה הלוקחה ואינו מקפיד משו"ה מותר לתת לו לכתחלה, דמה אונאה שייך בזה אחרי שרואה הפחת בעיניו, אבל אם נפחת הסלע עד שהוא פחות משקל לא ניכר הפחת דאע"ג שרואה שמטבע חסירה היא מ"מ סובר דאכתי שקל מיהא איכא כיון שאין הלוקח יודע מהפחת אסור להונות לכתחלה אע"ג שהוא פחות משיעור אונאה, ואיה"נ דאם שקל גופא שנפחת פחות מכדי אונאה ודאי שמותר להוציאו ביפה כיון שניכר הפחת, אבל בסלע שנפחת פחות משקל אין הפחת של שקל ניכר ולהכי אסור, וכ"כ המהרש"א שם, הרי לפנינו ראיה ברורה למה שנסתפקתי, דהא רש"י ס"ל דפחות משתות אסור להונות וכמו שהוכחתי מדין דנפחת פחות משקל ואפ"ה ס"ל דבנפחת פחות מכדי אונאת סלע דמותר להוציאה לכתחלה כיון דפחתו ניכר וידע הלוקחה, הרי להדיא שבמקום שידע הלוקח מאונאה שמותר לכתחלה בפחות משתות אפי' למאן דאוסר. וזה ראיה ברורה וטעמא רבה יש לחלק בין ענין חזרת האונאה דלא מחלקינן בין ידע ללא ידע, ולענין איסור מחלקינן, דביש אונאת שתות אמרינן שאין ראיה מידיעתו דמחל ונתרצה די"ל שדעתו היה לתובעו להחזיר האונאה, וכיון שאין הוכחה דמחל ממילא הרי הוא באיסור האונאה כמו בלא ידע, אבל בפחות משיעור אונאה דידע שלא יוכל עוד לתובעו ואפ"ה קבלה. מכלל דנתרצה בלב שלם, ואיזה איסור שייך בכאן, ואמנם כל זה הוא לשיטת רש"י, אבל אי נימא כשיטת הרא"ש דמשו"ה במטבע מותר להוציאה בשויה משום דגם אחר יקבלה הימנו אין ראיה. אבל בשיטת רש"י א"א לומר כטעם הרא"ש דא"כ גם בנפחת משקל נמי יהא מותר, ובע"כ כמו שכתבתי ברש"י ויהיה ראיה ברורה לפשוט הספק מה שנסתפקתי, ולטעם הרא"ש י"ל דבנפחת פחות משקל ג"כ מותר. והא דקאמר בברייתא סלע עד שקל, אין כוונתו דמיד שנפחת עד פחות משקל אסור לקיימו אלא שעד שקל ואונאתו קאמר וכפי' הרשב"א ונמוק"י, אבל ברש"י שפי' להדיא דמיד שנפחת עד פחות משקל אסור לקיימו ואע"ג שאחרים יקבלוה בשקל בכ"ז אסור להונות לכתחלה אי"א לומר שיסבור כשיטת הרא"ש דמשו"ה הוה מטבע חלוק משאר דברים מפני שגם אחרים יקבלוה, ובע"כ כמו שכתבתי בכוונתו ויהיה נפשט ספיקי ודו"ק:

סעיף ז' ברמ"א היה יודע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה ומיד אחר הלקיחה כו' תובע אונאתו לא אמרינן דהואיל דידע מחל, מקור האי דינא הוא מעובדא דבש"ס (ב"מ ד"נ ע"א) ההיא גברא דהוה נקיט ורשכי לזבוני קרי' שיתא ושויא חמשא ואי הוי יהבי לו חמשא ופלגא הוי שקיל כו' אמר אי יהבינא לו חמשא ופלגא הוי מחילה אתן לו שיתא ואתבעי' לדינא, ומהך עובדא הוכיח הר"ח שאפי' אם ידע הלוקח בשעה שנתאנה ושתק אפ"ה יכול לתבוע אונאתו, דהא התם ידע הלוקח שיש בו אונאה ואפ"ה לא דחה בש"ס אלא מפני שקנה מבעה"ב ע"ש. ותמי' לי דמה ראיה הוא, דהא התם כיון שידוע לנו שגם אי הוה יהיב לו חמשא ופלגא הוי שקיל, וא"כ למה לו לתת עוד יותר, אלא ודאי משום דרוצה לתבוע אונאתו, וא"כ י"ל שדוקא התם שיש אומדנא דמוכח שדעתו לתבוע ולא למחילה, ומנ"ל ללמוד שאפי' במקום שאין אומדנא כהאי שג"כ דעתו לתבוע ולא למחילה, ונ"ל דמה שהוצרכו להביא ראיה מן הש"ס אין זה בכדי שלא נאמר כיון דידע ושתיק מחל, דזה אפילו בלא ראיה וגם מסברת עצמנו לא היינו אומרים כן דבאונאה נתלה השתיקה במחילה, דהא אין אדם רגיל למחול ולתת מתנת חנם, ורק במקום שלא היה לנו במה לתלות השתיקה יהיה הכרח לומר מדידע ושתק מחל, אבל בדין דאונאה הא י"ל משום דהיה לו רצון באותו חפץ ואם לא יתן כמו שירצה המוכר לא ישיג אותו, לזה הוכרח היה לקנות מתחלה במחיר גבוה אף שידע שאין שוה כל כך, וכיון שיש לנו במה לתלות שתיקתו מהיכי תיתי נימא שלמתנה נתכוון, וסברא זאת שייכא נמי במקום שאין אומדנא דמוכח, דלא בעינן כלל לאומדנא ע"ז, דבודאי כל זמן שיש לתלות השתיקה לסבה אחרת ולא למחילה תלינן. ורק הראיה מן הש"ס הוצרכו בכדי שלא נימא דלא מיקרי אונאה כ"א במקום שלא ידע הלוקח, אבל במקום שידע מתחלה אם כי הוא לקח אדעתא דלתבוע אין זה כלום, דאין לו רשות לקנות לכתחלה בהערמה בכדי לתבוע אח"כ, ולא מיקרי זה כלל אונאה, וכמו גבי פחות משתות אמרינן באמת דאע"ג שאסור להונות בפחות משתות מ"מ אם הלוקח ידע מותר לכתחלה וכמו שכתבתי בדבור דלעיל בארוכה, והו"א שגם באונאת שתות הדין כן הוא, לזה מביא מעובדא הזאת שאפי' אם ידע מתחלה שיש בה אונאה, כיון שלקח ע"מ לתבוע ולא למחילה יכול לתבוע, וממילא דבכל גווני שבאונאה כיון דודאי הוא שדעתו לתבוע אין זה מזיק מה שידע מתחלה, דאפי' בכה"ג הוה מיקרי אונאה וא"ש, אלא שמלשון הר"ח משמע קצת שגם ע"ז הוצרך להראיה שלא נאמר דכיון דידע מחיל וקשה קושיתנו ולענ"ד יש לפרש כוונתם כמו שכתבתי בזה, ויש ליישבה גם בלשונם:

והנה הרמ"א כאן הביא לפסק הלכה כהר"ח שאפי' אם ידע הלוקח יכול נמי לתבוע אח"כ, אלא שהב"ח הרבה להשיג עליו, דהא בע"כ לא נתכוון הר"ח להוכיח כ"א דומיא דהך עובדא כשאמר הלוקח בפני עדים אתן שיתא ואתבעי' לדינא, דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחל אעפ"י ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה, אבל אם לא נתברר שהיה דעתו לתובעו אח"כ אע"ג דנתברר שידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשא וקנאו בשש אמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב, והביא ראיה. דהא אפי' היכי דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דמסתמא ידע ומחל וכמבואר בסמוך סעיף י"ט, כ"ש היכא שידוע לנו בשעת לקיחה שאינו שוה אלא חמשא ולקחו בשש דאמרינן ידע ומחיל, וא"כ היכי סתים הרמ"א לפסוק דבכל אופן אמרינן דיכול לתבוע אח"כ ע"ש, ולענ"ד נראה שודאי כוונת הר"ח הוא כמ"ש הרמ"א שבכל אופן יכול לתבוע אח"כ, ולאו דוקא בדומיא דעובדא דהתם, דלשון הר"ח הוא ממש כלשון הרמ"א ולא הוזכר שם החלוק הזה שכתב הב"ח, וקושית הב"ח דא"כ אמאי אמרינן דטעה בכדי שאין הדעת טועה דידע ומחל, יתיישב בפשיטות, דהא זה ודאי שהדין המוזכר בהך עובדא דיכול לתבוע אפי' כשידע מקודם, לא נאמר זה כ"א באונאה, אבל במקום ביטול מקח הא אמרינן בכל דוכתא דראה ונתפייס ולא יכול לתבוע אח"כ וכמ"ש בהדיא (כתובות דנ"ח) מאי אמרת לסטים מזוין או מוכתב למלסת הנהו קלא אית להו. ופרש"י וסבור וקביל, הרי שאפי' במקום שלא נתברר שידע בודאי, אפ"ה אמרינן כיון דקלא אית להו וידע מסתמא אין יכול שוב לבטל המקח, כ"ש היכי דנתברר שידע בשעת הלקיחה מהמום דאין יכול שוב לתבוע. והחילוק שביניהם פשוט ומבואר. דבאונאת שתות שהמקח קיים לעולם אמרינן דרגיל אינש הכי למיעבד ליתן מתחלה יותר מהשווי אדעת דלתבוע אח"כ, דכיון שרצונו להשיג החפץ והמוכר לא נתרצה כ"א במקח שמבקש הוא, ואע"ג דלוקח יודע שאין שוה כ"כ יתרצה ליתן יותר אדעת דלתבוע אח"כ. גם רשאי למיעבד כן להשתמש באותו חפץ אע"ג דיודע בנפשו שיתבענו אח"כ לדינא, כיון דס"ס המקח קיים ובשלו משתמש, אבל במקום שאם יתבע יתבטל המקח כגון באונאת יותר משתות או מום במקח, אי"א לומר דלקח מתחלה אדעתא דלתבוע, חדא דלאיזה תועלת יעשה כן כיון דהמקח לא ישאר בידו כשיתבענו אח"כ וא"כ למה לקנות מתחלה אדעת דלבטל המקח, ועוד דאפי' במקום שיש לו חפץ במקח רק לשעה ולא איכפת לי' אם אח"כ יתבטל המקח, מי שרי לעשות כן לקנות לכתחלה ע"מ לבטל המקח אח"כ, דהא במקום שהמקח טעות הוו המעות גזל ביד המוכר והחפץ גזל ביד הלוקח וכמ"ש המ"ל (פ"ה מהלכות אישות) להוכיח כן מהירושלמי, ואפי' במקום שאין המוכר או הלוקח ידע שיש מום, שלא נראה לעין שנתכוונו לגזול הוה גזל, כ"ש בכה"ג שידע מתחלה שיש בו מום או אונאה יתר משתות שאין רשאי לקנות אדעת שיתבע אח"כ לבטל המקח, דאז נראה כמכוון לגזול, ובכה"ג ודאי דאמרינן מדידע מחל ואין דעתו לתבוע, ולפ"ז לק"מ קושית הב"ח, דהא התם כיון דטעה בכדי שאין הדעת טועה הוה יותר משיעור אונאה, דבכדי אונאה הוה הדעת טועה ובטור כאן ששם מקור הדין מבואר להדיא דפסק הרא"ש היה ביותר מכדי אונאה, דזה לשון השאלה, לפעמים שאדם דחוק לפי שעה ומוכר שוה סלע בדינר מחמת דוחקו וכשיזדמן לו מעות יחזור, וע"ז השיב הרא"ש דכיון שטעה בכדי שאין הדעת טועה מסתמא ידע ומחל ע"ש, וכיון דמיירי בביטול מקח אמרינן ודאי דכיון שידע מחל, דאין לומר שדעת המוכר היה לתבוע אח"כ, דהא אם יתבע יהיה בטול מקח והמעות גזל בידו, והיאך רשאי להשתמש בגזל, אלא ודאי שידע ומחל, אבל בשיעור אונאה שפיר אמרינן דאפי' כשידע דעתו לתבוע, וסרה הקושיא מן הרמ"א ומשה ותורתו אמת:

הן אמנם בעיקר הדין שהחלטתי דבמקום בטול מקח אמרי' דמדידע מחל, לא משמע כן לכאורה מן הרמב"ם (פט"ו מהלכות מכירה) שכתב והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום, משמע דאפי' ראה המום ושתק חוזר אח"כ, דאל"ה מה איריא נשתמש, אפי' ראה ושתק נמי אינו חוזר, ומזה הוכיח המ"ל שם דהרמב"ם ס"ל דידע ושתק חוזר אח"כ ע"ש וכן משמע נמי מתוס' (כתובות דנ"ח) ד"ה הנהו קלא אית להו וז"ל ותי' רבנו אליהו דהא דאמרינן (ב"ב דנ"ב) דבלסטים מזוין אומר הרי שלך לפניך, מיירי דבלא נתן הלוקח המעות. והא דאמרינן דסבר וקביל מיירי בדנתן כבר המעות ע"ש. ומשמע דבלא נתן המעות יכול לחזור אפי' כשידע בעת מעשה מהמום, ואמנם מפני שלענ"ד א"א כלל לומר במקום בטול מקח שלקח אדעת לתבוע אח"כ וכפי הטעמים הצודקים שכתבתי נ"ל פשוט דמהנהו אין ראיה, דהא התם לא מיירי שנתברר שידע ודאי בעת מעשה דלסטים הוא, ורק מפני שהנהו קלא אית להו, ובזה אפשר לומר שאין הקול מחשיב לודאי ידע, אלא שע"י הקול יוכל לברר כשירצה, דאם ירצה לחקור ולידע יוכל לברר, ובכה"ג צדק סברת רבינו אליהו דאם נתן המעות אז אמרינן דמסתמא כבר חקר ונודע לו וסבר וקביל, אבל אם לא נתן המעות עוד לא חקר עוד אח"ז ולא נודע לו עוד, ולהכי מצי לומר הרי שלך לפניך, ודוקא בכה"ג שאמרינן דלא ידע עוד בודאי יכול לחזור אבל אם נתברר שידע ודאי אמרינן דמחל, דאי אפשר לומר כשיכיר שיש בו מום יקנה ע"מ לתבוע וכמו שבארתי, וזה ברור בפשט התוס', ומרמב"ם דלעיל נמי אין להוכיח, דהרמב"ם מיירי שבשעה שלקח לא הוה ידע מהמום רק אחר גמר המקח נודע לו, ובזה בעינן דוקא נשתמש, אבל שתיקה לחוד אין ראיה דמחל, דהא דשתיק לפי שידע שיש לו יכולת לחזור, אב אם קודם הלקיחה נודע לו שיש מום ודאי דהידיעה לחוד מהני שלא יוכל לחזור, דכי גרע מעשה הקנין מההשתמשות דאח"כ, ואם אמרינן דכשנשתמש גלי דעתו דמחל כ"ש כשאנו רואים שעושה מעשה הקנין דהוי גלוי דעת שמחל וזה ברור. ומצאתי שקדמני בסברא זו השבו"י הובא בפ"ת לקמן (סי' רל"ב), ומאוד תמוה לי הוכחת המ"ל דהרמב"ם יסבור דראה וידע קודם הקנין יוכל לחזור, דמי גרע כל מעשה הקנין מההשתמשות, ועוד דאיך יעלה על הדעת שיקנה לכתחלה ע"מ לבטל המקח דהא הוה גזל וכמו שכתבתי לעיל, וזה ברור בעזה"י:

ונראה ראיה ברורה דלא כהב"ח מהא דקתני במשנה (ב"מ ד"נ) כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר, והכי קיי"ל שגם לתגר יש אונאה ואע"ג דתגר ודאי ידע ביבינתי' וכדקאמר לר' יהודה התם, ובזה ודאי לא פליגי רבנן לומר שתגר אינו בקי דהא פשיטא שתגר ספסר כיון שלא שהה בין קנייתה למכירתה, יודע באונאתו. ואפ"ה ס"ל לרבנן דיכול אח"כ לתבוע ולא אמרינן מדידע מחל שדוקא ר' יהודה ס"ל מדידע מחל אבל רבנן פליגי עלי' ואנן קיי"ל כרבנן, והא התם לא נתברר שדעתו לתובעו דהא לא אמר מידי ואפ"ה קיי"ל דיכול אח"כ לתבוע ודלא כהב"ח שס"ל דוקא דומיא דהנך עובדי דורשכי דקאמר לפני עדים איזיל ואתבעי' ודו"ק:

סעיף ח' במחבר וכן אם נודע שבא לידו בממכרו כו' אינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל, נ"ב והרשב"א כתב דאפי' נודע שראה כמותו נמכר בשוק ג"כ מצי לחזור דהמוכר חוזר לעולם בכל אופן דכיון דלא ידע אי טעה או לא טעה עד דמתרמי לי' זבינתא כזבינתי' ולא מצו רבנן למיהב שיעורא אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורין עכ"ל והובא בשמ"ק לב"מ ע"ש היטב:

סעיף ט' במחבר וכן אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה כו' אינו יכול לחזור דידע ומחל, עיין מה שכתבתי לעיל בסמוך בסעיף ז' דהיינו דוקא כשהטעות היה יותר משתות דהוה ביטול מקח בזה אמרינן דידע ומחל, דאי אפשר לומר שמדעתו היה לתבוע האונאה כיון דאם יתבע יהא המקח בטל, וא"כ מה צורך היה בקנייתו לכתחלה, אע"כ דמחל, אבל אם לא היה אלא כשיעור אונאה לא אמרינן מדידע מחל, דיותר אמרינן שבדעתו היה לתבוע שוב אונאתו וע"ש בארוכה:

סעיף י"ד במחבר כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אעפ"י שהוא בקי, ועיין בבאר הגולה שמציין דדין זה הוא דוקא לרבנן במשנה שם דאילו ר' יהודה הא פליג התם וקאמר אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי, וכן מוכח נמי לכאורה מדמוקי התם ר"נ אליבא דר' יהודה בתגר ספסר מ"ט מידע ידע דלא שוה כו' והאי דזבנה הכי משום דאיתרמי לי' זבינתא כו', משמע דעיקר טעם דר' יהודה משום דתגר הוא ומידע ידע ומדידע אחולי אחיל, אכן לענ"ד זה אינו אלא דבכה"ג דמיירי הכא אפי' ר' יהודה מודה דיש אונאה לתגר, דבאמת יש לתמוה היאך אפשר לומר דאמרינן מדידע מחל, והא גבי עובדא דורשכי דידע הלוקח שיש בו אונאה ואפ"ה אי לאו דלקח מבעה"ב הוה מצי לתבוע האונאה ולא אמרינן מדידע מחל, והבאתי זה לעיל בסעיף ז' ודוחק לומר דר' יהודה פליג גם התם ויסבור דכיון דידע לא מצי לתבוע, וגם זה אין לתרץ שדוקא בהנך עובדי דהתם דהלוקח אמר מעיקרא לפני עדים שדעתו לתובעו לדינא אח"כ משו"ה ל"א דמחיל, אבל היכי דלא גילה דעתו אמרינן מדידע מחל וכמ"ש הב"ח לדינא כן, דהא הר"ח וראבי"ה הוכיחו מהנך עובדי שאפי' במקום דלא גלי דעתו בפירוש מצי ג"כ לתבוע ולא אמרינן מדידע מחל וכמ"ש גם הרמ"א לעיל סעיף ז' מכלל דלא ס"ל לחלק כן ועיין מה שכתבנו שם בארוכה, אכן אפשר ליישב דלכאורה אינו מובן נמי באוקימתא דר"נ למה לו לאוקמי בתגר ספסר, הא כל תגר בקי, אלא, אלא ודאי שדוקא בספסר דמוכר וקונה בכל שעה, ויש לומר דהאי דזבנה בזול משום דאיתרמי לו זבינתא אחריתא, אבל בסתם תגר שאינו ספסר, שאצלו לא נוכל לתלות דעבד הכי משום דאתרמי לו זבינתא אחריתא, דלא עביד לקנות ולמכור בכל שעה, לא אמרינן גבי' דמחיל, דדוקא במקום שיש לתלות דמכר בזול לשם זבנתא אחריתא ומשום הריוח שיהיה לו במקח האחר נתרצה למכור בזול ובזה אמרינן שודאי דעתו היה למחול בלב שלם, כיון דלשם ריוח הוא מוכר, אבל היכי דליכא לתלות כה"ג לא אמרינן דמחל, דמהיכי תיתי ימחול ואע"ג דידע דעתו לתבוע וכעובדי דלעיל, וא"ש השתא בעובדא דלעיל דלא מיירי בסרסר וליכא מידי במה לתלות המחילה, להכי לא אמרינן דמחל ואפי' לר' יהודה, דבכה"ג כו"ע מודו דלאו למחילה עביד הכי, ולפ"ז מחלוקת ר' יהודה ורבנן כן הוא, דבתגר שאינו ספסר אע"ג דידע ודאי שיש בו אונאה לא אמרינן דמחל אפי' לר' יהודה, ורק בספפר פליגי, דרבנן ס"ל שאפי' במקום דיש לתלות שנתרצה למחול בלב שלם, אפ"ה לא תלינן במחילה, ור' יהודה סובר דבמקום שיש לתלות שמחל בלב שלם תלינן, ולפ"ז דין דמיירי המחבר כאן בסתם תגר ולא בספסר אפילו לר' יהודה יש אונאה ודו"ק:

סעיף ט"ו במחבר בכל מטלטלים שייך אונאה כו' ואפי' במרגליות, הנה הריטב"א (פ"ק דקדושין ד"ח) כתב לעולם דלא שוי חמש סלעים וכגון דקיבל עלי' כהן כי הא דרב כהנא זכו', וז"ל שמעינן מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה אי להאי לוקח שוה שיתא אין בו משום אונאה דבתר דידי' אזלינן כי היכא דחשבינן לי' הכא שוה חמש סלעים כו' עכ"ל, ובקצוה"ח לעיל ס"ק א' הקשה ע"ז מהא דקיי"ל הכא דאפי' במרגליות ושאר דברים שאדם רוצה לזווגן יש לו אונאה ומשמע דאפי' הלוקח גופא צריך לו ע"ש, ולק"מ דהא דמהני התם בפדיון היינו דוקא כשהכהן אומר בפירוש שמקבל לו בחמשה סלעים אבל בסתם לא מהני גם התם וכמו שאמרינן התם דאמר לדידי שוה לי, וכן מוכרח התם מברייתא גופא, דבברייתא הכי קתני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי, ועלה מסיק הש"ס לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עלויה, ויש לתמוה דכיון דבקבלו כהן מיירי א"כ ברישא נמי אמאי אין בנו פדוי, ובע"כ דזהו החילוק שבין רישא לסיפא, דברישא אע"ג דמיירי נמי שקבלו הכהן בפדיון מ"מ לא אמר בפירוש שמקבלו בחמשה סלעים, אלא האב נתן לו זה בפדיון והכהן שתק ונתרצה, ומשו"ה אין בנו פדוי דבעינן שיקבלו הכהן ויאמר בפירוש שמקבלו בחמשה סלעים, ובסיפא שהאב הזכיר בהדיא חמש סלעים, מיירי נמי שהכהן פירש דבריו ואמר שמקבלו בחמשה סלעים כמו שאמר האב, ומה שאמר בש"ס וכגון דקבל עלי' כהן, אין הכוונה דהיינו שנתרצה לקבל בפדיון, אלא הכוונה שקיבל ואמר בפירוש שמקבלו בחמשה סלעים, ועיין בס"ז (יו"ד סי' ש"ה) שכתב נמי דבעינן אמירה דכהן, אלא שנדחק למצוא הוכחה מנ"ל זה, דאי משום דאמר רב כהנא לדידי שוה לא מוכח זה לפי פי' הב"י ע"ש, ולמה שכתבתי ההוכחה לזה הוא מברייתא גופא דהיינו טעמא דרישא דאין בנו פדוי משום דחסר התם אמירה דכהן. ולפ"ז צ"ל דמה שהוכיח מהתם הריטב"א לענין אונאה, דאם להאי לוקח שוה שיתא אין בו אונאה, היינו נמי בע"כ כשהלוקח אמר בפירוש דלדידי' שוה שיתא דומיא דהתם, ולק"מ מהך דהכא דמרגלית דמיירי שקנה סתם ולא אמר בפירוש דלדידי' שוה יותר, ואפ"ה ר' יהודה סובר בב"מ שם דאין בזה אונאה משום דאדם רוצה לזווגן ותלינן מסתמא דלדידי' שוה יותר, ובהא הוא דפליגי רבנן עלי' ואמרי דמן הסתם לא אמרינן דאדם יתרצה ליתן יותר משום דרוצה לזווגן. והיינו מ"ש כאן המחבר דגם במרגלית יש אונאה משום דקיי"ל כחכמים, אבל בפירש ואמר הלוקח דלדידי' שוה יותר גם חכמים מודים ודאי דאין אונאה וכההיא דקדושין ודו"ק, ובפשוטו י"ל דמה שייך להקשות על הריטב"א מדברי המחבר כאן, דהא בש"ס סובר ר' יהודה באמת דאין אונאה במרגליות משום דרוצה לזווג. והמחבר פוסק כחכמים, אבל הא איכא פוסקים דסוברים כר' יהודה, וגם הר"ח פוסק כן באמת דאין אונאה במרגלית, וא"כ י"ל נמי דהריטב"א נמי פוסק באמת גם במרגליות דאין אונאה, ואין לומר דאכתי יקשה דברי המחבר אהדדי, דהא פוסק דיש אונאה במרגליות, ואילו ביו"ד פסק דקבלת כהן מהני, דהא באמת מסיק שם המחבר והוא ששוה חמשה לשום אדם, אבל אם אינו שוה לשום אדם איה"נ דגם התם לא מהני:

סעיף ט"ז ברמ"א וי"א דשיעור אונאה במטבע אחד מי"ב. בש"ס דב"מ פלוגתא דתנאי בזה. ר"מ סובר אחד מכ"ד, ור' יהודה אחד מי"ב, ור"ש אחד משתות, ובטעמא דר"מ ור' יהודה קאמר דמשו"ה דין דמטבע חלוק משארי דברים דכו"ע סברי עד שתות, משום דסלע כיון דלא סגי לא מחיל, ופרש"י שאינו יוצא בהוצאה ע"ש, ומשמע דבחסר חלק י"ב נמי אין יוצאה בהוצאה עוד, וקשה דא"כ מ"ט דר"ש דסובר עד שתות כיון שאינו יוצא בהוצאה ודאי דלא מחיל. ואין לומר דר"ש סובר שדוקא בחסר שתות אינה יוצאה בהוצאה, דדוחק לומר שיפלגו במציאות, דמר סבר שבחלק כ"ד אינו יוצא, ולמר בחלק י"ב ולמר בשתות, ונראה שזה יסברו כל הני תנאי שרק בחסר שתות אינו יוצא בהוצאה, והיינו טעמא דר"ש דסובר דבפחות משתות הוה מחילה, דכיון דבפחות יוצאת בהוצאה מחיל אינש כמו גבי טלית, ורק דהני תנאי סברי דאע"ג דבפחות משתות יוצאת בהוצאה אפ"ה לא מחל כ"כ, דאינו דומה לטלית, דהתם אף שימצא אח"כ שיש אונאה שתות, רק מה שנתאנה יחסר לו, אבל עכ"פ יש לו הנאה בהמותר, ולהכי כיון דעד שתות מחל אינש, בפחות משתות אין בו כדי אונאה דמחיל, אבל במטבע שעומדת להוצאה, וכל היכי דחסר שתות שאינה יוצאת שוב בהוצאה נפסדת כל המטבע וכמ"ש הרא"ש וכן המחבר בסמוך דבחסר שתות אסור שוב לקיימה, ולהכי אין מוחל עד שתות, דנהי דבאונאת השתות היה מוחל, אבל הכא שבאונאת הכתות נפסדת כל המטבע, וירא הוא לסמוך ולמחול עד פחות משתות, ולא מחל כ"א למר עד חלק כ"ד ולמר עד חלק י"ב, דבשיעור כזה בטוח הוא שלא תגיע בזה הקלקול עד שתופסד לגמרי ולא יהא ביכולתו להוציאה, ור"ש סובר דלא חייש להכי, וכיון דבפחות משתות יוצאת בהוצאה דמיא לטלית דמחיל, ויובן בזה כוונת רש"י במתני' שם שכתב סלע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר וכו' דלכאורה שפת יתר הוא, ולמה שכתבתי יבואר, דקשה לו מ"ט דר"מ ור' יהודה דס"ל שפחות משתות לא מחל אינש במטבע נמי, ומ"ט לא דמיא לטלית, ולהכי פי' כיון דפוחתת והולכת להכי מתירא הוא מלסמוך עד פחות משתות ממש, כי אז ע"י פתיחה כל דהוא יגיע עד שתות ויפסיד כולה. ומ"מ בלא טעם דקאמר בש"ס מטבע דלא סגי לא היה די דאפי' אם יופחת והולך עד שתות מאי הוה, וכיון דאכתי ליכא שתות לא היה חושש שמא יופחת, אבל כיון שקאמר בש"ס מטבע דלא סגי ובשתות תופסד כולה, וכיון דמטבע פוחתת והולכת, אפי' בפחות משתות נמי לא מחל, דירא הוא שנוא תופחת ויפסיד כולה. ומה שקאמר בש"ס סלע כיון דלא סגי, היינו בחסר שתות לא סגי עוד, ואין כוונתם שאפילו בחלק הי"ב לא סגי בהוצאה וכמו שבארתי ודו"ק:

סעיף י"ו במחבר ומיהו מדת חסידות הוא להחליפה אפי' לאחר זמן זה אם מכירה כו'. ונראה פשוט דגם בתוך שיעור שיראה לשולחני דמחויב מדינא לקבלו נמי בעינן דוקא לתנאי דמכירה ואם אין מכירה אין מחויב לקבלו מספיקא, ואע"ג דתנאי זה דמכירה לא נקט כ"א גבי מדת חסידות, דהיינו לאחר זמן דכדי שיראה, מ"מ פשוט שלענין זה אין נ"מ בין מדת הדין לחסידות כיון דכבר נסתלקו מן המכירה הוה זה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דאינו מחויב מספיקא וכמ"ש הט"ז לעיל (סי' ע"ה), וכן צ"ל בע"כ לשי' הט"ז שם שהוכיח מדין זה דכשמלא מטבע מזויפת הוי כאינו יודע אם נתחייבתי לך והביא ראיה ממתני' דנקט אם היה מכירה מקבלה, משמע באינו מכירה אין מקבלה, ואי נימא דתנאי דמכירה הוא דוקא לגבי י"ב חדש אבל קודם שיראה לשולחני מחויב לקבל אעפ"י שאינו מכירה, א"כ יהי' ראיה להיפוך דהוה כאינו יודע אם החזרתי מדמחויב לקבלה אע"ג שאין מכירה. והא דבעי מכירה היינו דוקא לגבי מדת חסידות, אלא ודאי שלענין תנאי דמכירה אין חילוק בין מדת חסידות למדת הדין, וכ"כ הט"ז כאן להדיא לגבי דין אחר הא דלא הזכיר התנא תנאי דמכירה ברישא. היינו משום דזה ודאי אשר תוך השיעור שיראה לשולחני כיון דלא עבר זמן רב ודאי מכיר אותה, אבל אם קרה המקרה שבתוך שיעור זמן המועט נשתכחה מלבו ואינו מכירה שאינו מחויב לקבלו מספיקא, וכל זה פשוט ולא הארכתי בזה כ"א מפני שראיתי בס' מ"ה שכתב להיפוך דבתוך שיעור כדי שיראה אפילו אם אינו מכירה מחויב לקבלה, ולענ"ד פשוט כמו שכתבתי:

סעיף י"ח במחבר נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימה כו'. והוא לשון הרמב"ם, והנה בתורת חיים (ב"מ דנ"ג) הקשה דברי הרמב"ם אהדדי, דאילו בפ"ד מהלכות מעשר שני פסק שאפי' בחסר שתות מחלל מעשר שני עליה. וכיון דלכתחלה נותנה למעשר שני אמאי פוסק כאן דאסור לקיימה ע"ש ובפנ"י מ"ש בזה. ובנוגע לקושיא זאת נ"ל דלק"מ, דדברי הרמב"ם הם בפשטות. דודאי כשיש בידו מעשר שני לחלל עליה מיד, דיכול לחלל, אבל לקיים בידו המטבע החסירה עד שיזדמן בידו מעשר שני אסור, דשמא בתוך כך יעשה משקל או ירמה להדיוט, ואין שום סתירה בפסקיו, ודבריו מפורשים בירושלמי (פ' הזהב) ובתוספתא, דז"ל הירושלמי הלכה ד' כשם שמוציאין לחולין כך מוציאין למעשר ובלבד שלא יכוון להוציאם, ופי' בפני משה היינו שלא יכוון מתחלה להחזיקו בידו עד שיפדה מעשר שני שלו ע"ש, והרי זה ממש כהרמב"ם דלחלל מעשר שני יכול עליה, אבל לקיימה עד שיפדה מעשר שני אסור וזה ברור:

מיהו אי קשיא הא קשיא לי בעיקר דברי הרמב"ם במ"ש דרשאי לחלל עליה מעשר שני, שדבריו תמוהים מאוד ולכאורה נגד מסקנת הש"ס, דהנה במתני' דב"מ שם קתני ונותנה למע"ש ואינו חושש, וקאמר בש"ס עלה מסייע לי' לחזקי' דאמר אעפ"י דכשבא לפורטה פורטה בשויה כשהוא מחללה מחללה ביפה ופריך למימרא דסבר חזקי' דמזלזלינן במעשר שני כו', ומשני מאי ביפה בתורת יפה, וא"כ איך כתב הרמב"ם דאם חסרה שתות כדי אונאתה מחלל עליה לכתחלה כשלימה, והא בש"ס מסיק דמאי ביפה היינו בתורת יפה, כלומר בשוויה וכפרש"י שם, ומפרשי הרמב"ם כתבו דהרמב"ם יפרש דמתני' דנקט ונותנה למעשר שני היינו אפי' בכדי אונאה וכפי' הריב"ן המובא שם בתוס', ואכן שום ארוכה לא העלו בזה לקושיתנו, שזה אמנם במתני' נוכל לפרש כן, אבל בדחזקי' דסובר שאין מזלזלין במע"ש בע"כ דאין סובר כמתני' וכדקאמר התם דלדידי' מוכרחים לומר דסובר שדוקא בתורת יפה מחללינן. וגם לפי' הריב"ן בע"כ שנאמר דלחזקי' אין מחללין ביפה ממש, וגם רש"י יפריז במתני' כפי' הריב"ן שאפי' בכדי אונאה מחללינן, דכן זוע מרש"י ד"ה מאי קאמר ובד"ה ה"ר. ואפ"ה בדחזקי' פי' שרק בשוויה מחללינן ודלא כמתני', ואם כי מחולה הביא ממתני' סיוע לדחזקי' אכן לפום המסקנא למזא סיוע, ואדרבה דמתני' קאמר דמחללין ביפה ממש וחזקי' רק בתורת יפה דהיינו בשוויה, וא"כ גם הרמב"ם שסובר כחזקי' דלא מזלזלינן במעשר שני וכמ"ש (פ"ה מהלכות מע"ש) ולא פרקינן בצמצום, וא"כ איך סובר דמחללין כשלימה ממש, והא הוה נגד מסקנת סוגית הש"ס, ותמיהני מאוד ששום מפורש לא נתעורר לקושיא החמורה הזאת, ולחומר הנושא נ"ל ליישב דהרמב"ם יפרש פי' אחר לגמרי בפרכא ושנויי דש"ס ושלפי"ז יהיה גם למסקנא דקאמר בתורת יפה, היינו נמי בשלימה, והוא דמאי דפריך למימרא דסבר חזקי' דמזלזלינן, לא דייקינן הכי ממה דס"ל לחזקי' שרשאי לחללה ביפה, והוה עוד פחות משווי המעשר וכפרש"י, דכיון דמיירי ביוצאת ע"י הדחק בסלע שלם וכדמוקי רב פפא, הרי לא פיחת מידי, ואם יטרח לפורטה אצל נפש היפה יקבלנה בסלע שלם, אלא הדיוק הוא כן, דמלשון דחזקי' מוכח שאין מוותרין במעשר לתת המעות יותר מעט משווי המעשר, דמעיקרא היינו סבורים דעיקר רבותא דחזקי' במה שאמר אעפ"י כשבא לפורטה וכו', לאשמועינן דמתני' דקתני נותנה למעשר שני היינו כאילו היא יפה, ואע"ג דבהדיוט כשבא לפורטה יפרוט בשוויה כיון שחסרה כשיעור אונאה, מ"מ בהקדש יחללנה ביפה ממש. ורבותא זאת לא שייך כ"א כשנימא דמחללין מעשר שני בצמצום, שהמעשר הוא מצומצם כנגד המעות ממש, וכשמחלל על סלע הוה המעשר נמי שוה סלע ממש, דלפ"ז כשהסלע חסירה ד' אסרים והמעשר שנתן בסלע שוה כ"ד אסרים שלמים, הרי יש כאן בזה שיעור אונאה לגבי הקדש, ושבהדיוט כה"ג הוא דאסור לרמות ולהוציאה בשוה, א"כ הוי שפיר רבותא שאפ"ה בהקדש מותר לחללה ביפה ממש, אבל אי נימא דבחלול מעשר מוותר תמיד שהמעות יהיה קצת יותר משווי המעשר, וכשמחלל סלע, המעשר שוה כ"ד אסרים פחות מעט, וא"כ אפי' אם נמצא אח"כ שהסלע היתה חסירה ד' אסרים ואינה שוה כ"א כ' אסרים, ג"כ לא נתאנה ההקדש בד' אסרים שלמים, דהא המעשר היה שוה פחות מכ"ד אסרים, וא"כ מאי רבותא הוא דהקדש מקבלה ביפה כיון שאצלם אין האונאה משיעור שתות, ובהדיוט נמי כשאין האונאה שתות ממש מותר להוציאה ביפה, ורק דהא דקתני בהדיוט שאם חסרה ד' אסרים פורטה בשויה, היינו דוקא משום דאדם מצמצם במקחו וכשיתן זה סלע ידקדק להשיג התמורה ג"כ שוה סלע שלם, וכשנמצא הסלע חסירה ד' אסרים היה גם האונאה שתות, להכי ודאי שאסור להוציאה ביפה, אבל בהקדש אי נימא דמוותרינן אף אם יהיה החסרון ד' אסרים, האונאה לא יהיה ד' אסרים, ופשיטא דהקדש צריך לחללה ביפה, ומדאשמועינן חזקי' הרבותא בזה שהקדש נוטלה ביפה מכלל דס"ע דמזלזלינן במעשר שני לחלל תמיד בצמצום, וע"ז פריך והאמר חזקי' מעשר שני שאין בו שוה פרוטה כו' ומשני מאי ביפה בתורת יפה. כלומר כמו ביפה בעינן ויתור, אף הכא נמי בעינן ויתור, היינו שהמעשר יהיה שוה פחות קצת מכ"ד אסרין ואצטריך לחזקי' למשמועינן זה, משום דבלא חזקי' היינו מוכיחין ממתני' דלא בעינן ויתור כלל במעשר, דאי בעינן ויתור א"כ מאי אשמועינן המשנה דנותנה למעשר שני ביפה, הא פשיטא היא כיון דלגבי הקדש אין שיעור אונאה, לזה אשמועינן חזקי' שבאמת בעי' ויתור, וגם המשנה ודאי הכי ס"ל שעכ"פ בעינן ויתור, דתרי זילי לא מזלזלינן לתת סלע חסירה וגם בלא ויתור, והרבותא דמתני' אע"ג דהשתא דבעינן ויתור בכל מעשר הוי שיעור אונאה גם להקדש, כיון שלעולם בעינן שהמעשר יהיה שוה פחות קצת מהמעות, ואם הסלע שוה כ' אסרים, המעשר צריך להיות פחות מעט מכ' ונמצא שאפי' אם גם עתה המעשר שוה רק פחות מעט מכ"ד, אכתי יש אונאה להקדש בד' אסרים שהוא שיעור אונאה ואכתי הוי רבותא גדולה, שאע"ג דבהדיוט כה"ג פורטה בשויה, בהקדש מחללה ביפה, ולפ"ז גם למסקנת הש"ס ס"ל דמחללינן בשלימה ממש, רק דבעינן ויתור, נזה לא הוצרך הרמב"ם לאשמועינן דסמיך על מ"ש בפ"ה שה דבעינן ויתור, ודו"ק כיי חריף הואי

ומה שבחר הרמב"ם לפרש כן ונטה מפרש"י ותוס' היינו משום דלפרש"י תמוה מחוד הסוגיא וכמ"ש בשמ"ק, חדא דלפירושו למסקנא דין הדיוט והקדש שווין ולא נאמר בחזקי' לשון אעפ"י כדלעיל, אלא נאמר כשם שבא לפורטה כו' כך כשבא לחללה וכמ"ש רש"י להדיא, וכיון דחזר ממאי דקאמר לעיל הול"ל אלא, גם מה שפי' דמאי, בתורת יפה היינו בשוויה ג"כ חשה דכיון דהקדש אינו מקבלה אלא בשויה כמו הדיוט, המאי שני חזקי' בלשונו, בהדיוט קאמר בשויה ובהקדש אמר ביפה, וגם לפי' התוס' דחוק טובא עיין בב"ז בשמ"ק, ולפי' הרמב"ם מתורץ היטב כל הסוגיא מכל הדקדוקים, וכפירושו מוכח להדיא בירושלמי בב"מ שם דקאמר בא לצורפה בירושלים מצרפה ברעה, בא לצרפו בגבולין, כלומר כשמחלל עליה מעשר, מצרפו ביפה, והיינו כפי' הרמב"ם, דאילו לרש"י ותוס' למסקנא אין חילוק בין ירושלים לגבולין ודו"ק היטב:

שם במחבר ואם חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל כו', והנה אם נפחת עד שעמד פחות כשקל משהו יש בזה מחלוקת הראשונים, לרא"ש ורשב"א ונמוק"י מותר להוציאו בשקל, ולרש"י אסור. וטעמם עיין מה שכתבנו לעיל בסי' זה סעיף ו', ועתה נבוא לבאר שיטת רש"י, הנה בב"מ (דנ"ב ע"ב) על המשנה דקתני פחות מכן איסר אסור, פריך הש"ס מאי קאמר, אמר אביי ה"ק פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור, א"ל רבא א"ה אפי' משהו נמי, אלא אמר רבא פחתה סלע איסר לדינר אסור וסתמא כר' מאיר, וברש"י ד"ה מאי קאמר כתב וז"ל הא ליכא למימר פחות מכן דאם עמד סלע על פחות משקל איסר אסור לקיימו דמאי איריא איסר אפילו משהו נמי כו' עכ"ל, והרי להדיא שסובר דאם נפחת הסלע פחות משקל אפי' משהו אסור להוציאו שוב אפי' בשקל, ואמנם מלבד קושית התוס' שהקשו שם על רש"י, תמוה מאוד פירושו, דכיון דפסיקא להש"ס דלא מצי קאי על נפחת פחות משקל ולענין איסור קיום, דא"כ אפי' משהו, מה הועיל אביי בתירוצו דבפחתה יותר מכדי אונאה איסר, הא הכא כ"ש דיקשה מ"ש איסר, ואפי' בכדי אונאה נמי אסור, ואי נימא דהש"ס לא חש לקושיא זאת עד שהקשה רבא, א"כ מאי פריך מאי קאמר, דהא מצינן לאוקמי נמי דמיירי בנפחת יותר משקל, ואכן כפי שראיתי בשמ"ק למדתי לדעת שמפרש בשיטת רש"י כוונה אחרת, דמאי דמוקי אביי בחסר יתר מכדי אונאה איסר, לא בשנפחת האיסר יותר משיעור האונאה, אלא ה"ק שאם פחתה יותר מאיסר לדינר שהוא שיעור אונאה לר"מ אסור להוציאה ביפה, ואיסר דקאמר אביי לאו אפחת היתר אלא אשיעור האונאה, והפחת היתר איה"נ שלא היה כ"א משהו, ולא גרס בתר הכי קושית רבא דא"ה מ"ש איסר אפי' משהו נמי, אלא דגרים רבא אמר פחתה איסר לדינר וכו' ע"ש. וכלל פירושו לפי"ז דאביי מוקי דהא דקתני פחות מכן איסר אתא לאשמועינן בזה הדין אם נפחת יותר משיעור אונאה שאסור להוציאה ביפה, והא דהזכיר רק שיעור אונאה דר"מ, היינו משום דהוזכר ראשון, אבל הוה"ד לשיעור אונאה דר' יהודה וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה יתר מכדי אונאה לר"מ כדאית לי' ולר' יהודה כדאית לי', והתנא לא אשמועינן כ"א דבנפחת יותר משיעור אונאה אסור להוציאה ביפה. ולפ"ז מתורץ קושיתו דלעיל, אלא דאכתי קשה קושית התוס' דאי לענין להוציאה ביפה, קאמר מ"ש דבנפחת יותר משיעור אונאה, הא אפי' בכדי אונאה נמי אסור, והנה לשון רש"י בד"ה אסור שכתב להוציאה ביפה. מזה מוכח לכאורה להדיא שדעת רש"י דאוקימתא דאביי דיתר מכדי אונאה לענין איסור הוצאה הוא, וזה גרם לתוס' להקשות על פירושו דאפי' בכדי אונאה נמי, אכן לו נראה דרש"י יפרש דאוקימתא דאביי היינו רק לענין איסור קיום, משום דבברייתא לא הוזכר בהדיא כ"א דביותר משקל אסור לקיים. אבל אם נפחת הסלע רק יותר מכדי אונאה ולשקל לא הגיע, לא הוזכר בהדיא. ע"ז קאמר אביי דמה דמסיים בברייתא פחות מכן איסר, היינו דנפחת יותר מכדי אונאת איסר לר"מ אסור ג"כ לקיימו וכדרב הונא דבסמוך שם, ולא מיירי כלל התנא מאיסור הוצאה ביפה, שבזה ודאי דאפי' בכדי אונאה נמי אסור, והתנא רק איסור קיום אשמועינן שאם נפחת יותר משיעור אונאה למר כדאית לי' ולמר כו' אסור לקיימה, ומה שכתב רש"י אסור להוציאה ביפה, לא קאי זה על אוקמתא דאביי, אלא על אוקמתא דרבא דבנפחת רק כדי אונאה, דלדידי' יתפרש שפיר דהתנא איסור הוצאה קאמר וסתים כר"מ, אבל לאביי דמוקי בנפחת יותר מכדי אונאה לאו לענין איסור הוצאה מיירי התנא אלא לענין איסור קיום ומיושב קושית התוס', ואי"ל דנהי דלרבא נוכל לפרש גם לאיסור הוצאה, מ"מ גם לאיסור קיום נוכל לפרש. וא"כ מי דחק לרש"י לפרש אוקימתא דרבא לענין הוצאה דלא כאוקימתת אביי די"ל דרש"י לשיטתו מוכרח לזה, דלקמן ס"ל דהא דנותנה למע"ש אכדי אונאה קאמר. דכן מוכרח ממ"ש שם בע"ב בד"ה מאי קאמר ובד"ה וה"ק. א"כ יש הכרח דהתנא סובר בבכדי אונאה יקיים ודוקא ביתר מכדי אונאה יקוץ, וא"כ הרא"ש ס"ל שגם בכדי אונאה אסור לקיים, היינו משום דנפרש דנותנה למע"ש אפחות מכדי אונאה אבל בכדי אונאה יקוץ, אכן לשיטת רש"י מוכרח ממתני' דבכדי אונאה יקיים, ומשו"ה לאוקימתא דרבא דמיירי רק בנפחת כדי אונאה, א"א לפרש דלענין איסור קיום קאמר התנא דהא התנא ס"ל דבכדי אונאה יקיים, ומוכרח לפרש דלענין איסור הוצאה קאמר וזה ברור ונכון ברש"י ואם כי למה שכתבתי גם אביי מוקי דאיסור דנקט התנא לאו אפחת היתר שהופחת איסר יותר אלא אשעור אונאה הוא, דנפחת יותר מאיסר שהוא שעור אונאה. אפ"ה מיאן רבא לפרש כאביי, משום דלדידי' אין מדוקדק מאי תפס התנא דוקא שעור אונאה דר"מ, ולדבריו הכי הו"ל לתנא לומר פחות מכן אסור, ומשו"ה בחר לפרש דבנפחת רק כדי אונאה ולענין איסור הוצאה וסתים כר"מ ובזה נצול רש"י מכל הקושיות שהקשו עליו, ואמנם בשיטת תוס' נ"ל להוכיח דסברי כהרשב"א ונמוק"י שבאמת מותר גם בנפחת יותר משקל והא דקתני עד שקל, שקל ואונאתו קאמר והוא ממ"ש התוס' שם בד"ה אמר אביי בסוה"ד אבל בפחות מאיסור שרי דלהפסד מועט לא חששו ע"ש. וקשה לי דא"כ למה הוצרך אביי לאוקמי דמיירי בנפחת יותר מכדי אונאה, לוקי בפשיטות דלענין סלע שנפחת פחות משקל איסר ודוקא באיסר יותר דהוי הפסד מרובה חששו ולא בפחות מאיסר דהפסד מועט הוא. וגם הפנ"י העיר בזה, אע"כ שהתוס' סוברים כהרשב"א שבאמת מותר גם בנפחת יותר משקל, ושקל ואונאתו קאמר התנא ולהכי לא מצי לפרש דפחות מכן היינו בנפחת יותר משקל איסר דהא אפי' יותר מאיסור נמי מותר כיון דהשעור הוא שקל ואונאתן, ואונאת השקל הרבה יותר מאיסר, דבשלמא לפירושם השתא דקאי על הרישא דנפחת יותר מכדי אונאה א"ש כיון דשעור האונאה דסלע הוזכר בהדיא במתני' וקאמר אח"כ דבנפחת איסר יותר משעור המוזכר אסור. אבל בשקל כאיסור האונאה שלו לא הוזכר בברייתא, לא נוכל לפרש דפחות מכן איסר דנקט היינו איסר יותר משעור האונאה, דאיך שייך לומר פחות מכן דמשמע פחות משעור האמור, אחרי שהשעור לא הוזכר כלל, אלא דהוי מפרשינן דפחות משקל איסר, היינו שהשקל הופחת כשעור איסר וזה א"א דהא אונאת שקל הרבה יותר מאיסר ובע"כ דקאי על הרישא וכפי' התוס' ונכון:

סעיף י"ט הלוקח בדמים אכסרה כגון שהפן מעות וא"ל מכור לי פרתך באלו קנה ומחזיר אונאה כו' עיין בחדושנו לעיל בריש סי' ר"ט מה שתמה על דין זה, כיון דשניהם אינם יודעים מה נמצא בחפינה הזאת, רב או מעט למה יהי' בזה דין אונאה דלמה לא נימא כיון דמקבלים שניהם עליהם המוכר והלוקח הן פחות הן יתר, ולכן בשביל ההנאה דשמא ימצא יותר נתרצה המוכר גם על הפחת וכן בלוקח ואם לענין איסור רבית דהתורה החמירה בו יותר מבאיסור אונאה אפ"ה אמרי' דבכה"ג שלוקח בין רב בין מעט כמו מה שעזי חולבות מכור לן דמותר, ולא חשבינן המותר לאגר נטר בשביל הקדמת המעות, אלא אמרינן דמשום שמקבל הפחת והיתרון הוא דנתרצו על הסכום הזה, וא"כ למה לא נימא זה גם באונאה, דבכה"ג אין זה משום שנתאנה אלא משום דמדעתו נותן הלוקח יותר דשמא ימצא יותר, ולכן כתבתי דדין זה אינו שייך כ"א היכי דהלוקח יודע כמה מעות יש בחפניו ורק המוכר לא ידע, ובכה"ג בלוקח ודאי לא שייך לומר דמשום ספק דשמא שוה המקח יותר נתרצה על הפחת, דהא ידע כמה היה שם, ובודאי דשלא מדעתו היה נותן אלא משום שנתאנה במקח, ואפי' כשנתאנה מוכר א"א לומר דנתרצה מדעתו למכור בפחות מספק דשמא ימצא מעות יותר, דכיון שהלוקח ידע כמה שם ולכן לא שייך לומר דהמוכר קנה הספק, דודאי שלא יתן הלוקח יותר, ובכה"ג מיירי הדין דבב"מ (דמ"ז ע"א) מכור לי באלו דמחזיר אונאה. אבל במקום ששני הצדדים אינם יודעים, שפיר יש לומר דאין בזה אונאה אלא מדעתם נתרצו לקנות הספק ע"ש. ואולי יש לכוון זה נמי בלשון הרמב"ם ומחבר במה שכתבו כגון שחפן מעות, דאין הכוונה שהלוקח חפן בפנינו המעות באופן שגם הוא לא ידע כמה יש בחפנו, אלא שבא לפנינו בחפן מלא וא"ל למוכר מכור לי בזה, אבל הוא ידע כמה הניח בחפניו, ורק המוכר לא ידע ומשו"ה יש בזה אונאה, אבל במקום ששניהם לא ידעי אין אונאה ודו"ק ועיין מה שכתבנו עוד בסמוך בסעיף כ"ח:

סעיף כ"א במחבר אבל אם אמר ע"מ שאין בו יש בו אונאה, ורש"י פי' דה"ק אני מבטיחך שאין בו אונאה ומקח טעות נמי הוה, ובתוס' שם הקשו דא"כ היכי מדמה לה במס' מכות לעל מנת שלא תשמיטהו שביעית ע"ש שתי' בדוחק לשיטת רש"י. ויש להבין מה דחק לרש"י לפרש כן ולא ניחא לו בפי' רבינו שמואל דע"מ שאין בו משמע שלא יהא בו דין אונאה ולהכי לא מהני לעקור דבר מה"ת. ומכאן יהיה ראיה נכונה למ"ש הקצוה"ח לעיל (סי' ר"ט) בשיטת רש"י דס"ל שאפי' באומר ע"מ שאין בו דין אונאה נמי מהני, והוכיח כן מלשון רש"י בכתובות. ואם כי בחדושנו שם שדיתי נרגא בדבריו חורש"י דהתם אין ראיה, אכן מרש"י זו שפיר מוכח כן. והיינו דלא כפי' הר"ש משום דלשיטתו בכתובות דס"ל דאפי' באומר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה נמי מהני, לזה הוכרח לפרש משום מקח טעות וכן מוכח בשמ"ק בב"מ שמפי' רש"י מוכח דאפי' בדין אונאה נמי מהני ע"ש היטב:

שם בסמ"ע ס"ק ל"ז ולא כע"ש שכתב הטעם משום מתנה עמשכ"ב, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (ס"ס ר"ט) ליישב דברי הע"ש:

סעיף כ"ח הנושא ונותן באמנה אין לו עליו אונאה, עיין בנתיבות שהקשה מ"ש מהא דאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה וכן ממכור לי באלו דיש אונאה, ולמה שכתבתי לעיל בסעיף י"ט דבמקום שאין שניהם יודעים לא שייך אונאה דהמעות היתרים שנותן הוא בשביל הנאת הספק דשמא שוה המקח יותר, לק"מ, דבנושא ונותן באמנה נמי כיון שאין שניהם יודעים לא שייך אונאה דכיון שאין שניהם יודעים שווי החפץ לא נחת אדעתא דשווי כלל, וחידוש האי דינא דבכה"ג לא שייך אונאה כתבתי זה מכבר רק בהגיעי עתה למקום הזה ראיתי שהנתיבות מיישב כן, וב"ה שכונתי לדעתו, ורק מ"ש דבמכור לי באלו יש אונאה דחוק. דפשוט דהתם מיירי נמי כשהאחד יודע וכמו שבארתי לעיל:

סעיף כ"ט במחבר אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות כו', ראיתי בזה שני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד, הרמב"ן בפירושו על התורה תמה דהא עיקר אונאה בקרקע כתיב דכתיב לפי רוב השנים תרבה מקנתו, דמשמע מזה שים לו למכור לפי ערך השנים כדי שלא יבוא לידי אונאה, ותי' דלא נתמעטו קרקעות רק מהשבה אבל לאו דלא תונו איכא בהו, וכ"כ מהרש"ל ביש"ש הובא בסמ"ע כאן. ואכן הפנ"י (ב"מ דנ"ו) הקשה ג"כ כקושית י"ק ותי' שרק איסורא לכתחלה איכא בקרקע, אבל אזהרה דלא תונו לא קאי על קרקע ע"ש. והנה מה שנסתפקו האחרונים אם יש מלקות באונאת קרקע, למ"ש הפנ"י ודאי שאין לוקין כיון שאינם כלל בכלל האזהרה, ולשיטת הרמב"ן דאזהרה איכא בהו נ"ל דתליא במחלוקת הרמב"ם והתוס' שהבאתי בריש סימן זה דלמה שכתבתי בשם התוס' דס"ל דהא דאמרינן לאו הניתק לעשה אין לוקין, היינו היכי שהתורה ניתקה מפורש וכגון בגזל ואבידה שהתורה ניתקה מפורש להשבה, וכיון שגילתה שהשבה הוא תיקון הלאו להכי אין לוקין, אבל אונאה אע"ג שחייב להחדר האונאה, מ"מ אחרי שבתורה לא הוזכר להדיא השבת האונאה ואין אנו יודעים אם ע"י החזרה יתוקן הלאו לוקין ע"ז. ומה"ט ס"ל שאפי' באונאת מטלטלים שמחויב להחזיר נח לוקין. א"כ כ"ש באונאת קרקע שנפטרו גם מתשלומין לוקין ע"ז. ואכן לשיטת הרמב"ם דכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין, נ"ל שאפי' באונאת קרקע דנפטרו גם מתשלומין מדינא, מ"מ כיון דלצאת ידי שמים ודאי מחויב להחזיר, דכיון דאיסורא איכא בהו מחויב לצאת ידי שמים וכמ"ש בס' ארעא דרבנן אות י"ג בהגהות עפרא דארעא דאם אך נימא שאיכא איסורא מחויב להחזיר בכדי לצאת יד"ש, מיקרי זה לאו הניתן לתשלומין, דהא לסברת הרמב"ם דס"ל שאע"ג דהתורה לא ניתקה מפורש וא"כ אין אנו יודעים שהחזרה הוא תקונו של לאו ואפ"ה אין לוקין, וטעמו שכיון שעיקר האיסור אזהרת ממון חבירו הוא ולזה מעצמנו נדע שבחזרתו מתוקן האיסור ולאו מידי עבד. ולפ"ז אין נ"מ אם מחויב התשלומין מדינא או שמדינא פטור ומשלם מעצמו, דהא אפי' היכי שמחויב מדינא נמי אין לנו ראיה מה"ת שלאו זה מתוקן בחזרה כיון שהתורה לא ניתקה מפורש, ואלא מסברא ידעינן שלאו הניתן לתשלומין כיון דעיקר אזהרתו אינו אלא בשביל ממון חבירו, בחזרתו יתוקן, דממון איתא בחזרה, ומה לי אם החזרה יהיה מחמת שמחויב מדינא או מחזיר מעצמו דרך תשובה משום שרוצה לצאת יד"ש, הן אמנם ראיתי בס' נחלת צבי כאן שהקשה על היסוד דארעא דרבנן מהא דאמרינן (ב"מ דכ"ו) נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה ואחר יאוש נתכוון להחזירה עובר משום לא תגזול דכיון דהדרא לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא ואיסורא דעבד עבד, הרי משמע דהיכי דאינו בו דין חזרה לא מתוקן האיסור ע"ש. אכן אין מזה שום תפיסה, שבאמת כמעט כל הראשונים כמעט העבירו בקולמס על דין זה וכמבואר בשמ"ק שם, וגם בתוס' שם כתבו שרק הלאו דלא תוכל להתעלם לא ניתקן אבל לאו דלא תגזול ניתקן אפי' אם הדרא לאחר יאוש בשעה שהוא פטור מדינא, ועיין בפ"ת לקמן סי' רל"ז בשם חמדת שלמה שהיכי דמחזיר דרך תשובה יתוקן האיסור אפי' אם מחזיר חזרה שפטור מדינא ע"ש, וכיון שכן נראה פשוט שאפי' באונאת קרקע דפטור מדינא נמי מיקרי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין לשיטת הרמב"ם:

והנה במנחת חינוך (מצוה של"ז) הקשה אמאי אין לוקין באונאת קרקע דמ"ש מחובל בחבירו דעובר בלא יוסיף, ובהכאה שוה פרוטה דמפורש בתורה תשלומין ישלם ואינו לוקה. ובחובל בהכאה שאין בה שוה פרוטה כיון דאינו משלם לוקה וכר"י (כתובות דל"ב), וא"כ ה"נ באונאת מטלטלים דניתן לתשלומין שפיר אינו לוקה. אבל באונאת קרקע דאינו משלם למה אינו לוקה. וע"ש שרצה להוכיח מזה דהרמב"ם יסבור שגם אהרה ליכא בקרקע, ולענ"ד נראה שלא קרב כלל זה לזה, דבחובל בחבירו, קפידת החבלה וחיוב הממון מחמת שני רשעיות מיוחדות הם, דקפידת אזהרת עשיית החבלה אינה מטעם הפסד ממון שחובל לחבירו ומפחיתו מכספו, אלא עיקר הקפידה הוא החבלה עצמה אלא שממילא יש בזה גם דין ממון במה שהזיק והפסיד שווין של חבירו, והא דאמרינן דביש שוה פרוטה בחבלה נפטר ממלקות אין זה משום דע"י חזרת הממון מתוקן הלאו, דזה א"א כיון דעיקר האיסור אינו אזהרת ממון, איך יתוקן בחזרת הממון, אלא הטעם משום דמכדי רשעתו ילפינן דבשני רשעיות א"א לחייבו. והתורה רבתה מפורש לתשלומין, אבל עיקר הלאו לא ניתן לתשלומין, ולהכי באין בהכאה שוה פרוטה דלא מחייבינן רשעה דממון, חייב מלקות מטעם הלאו דלא יוסיף, אבל הכא באונאה שעיקר האיסור אזהרת ממון הוא ועצם הלאו ניתן לתשלומין ולאו בר מלקות הוא, ולהכי אין לוקין עליו אפי' באונאת קרקע נמי כיון דעכ"פ מחויב לצאת יד"ש, לאו הניתן לתשלומין מיקרי, ובחזרת הממון מתוקן האיסור ואין ראוי ללקות על לאו כזה, משא"כ לאו דחובל דעצם הלאו לא מיקרי ניתן לתשלומין, ורק הפטור יבוא משום כדי רשעתו, ולהכי היכי דליכא חיוב רשעה דממון מלקינן שפיר, ועוי"ל דאפי' היה לאו דחבלה לאו הניתן לתשלומין, ג"כ בחבלה פחות משו"פ ראוי הוא ללקות. דהשבה דפחות מפרוטה לא מיקרי השבה וכמש"כ רש"י (סנהדרין דס"ז) דפחות משו"פ אינו בהישבון, וכיון שהאיסור הוא אפי' על פחות משו"פ נמי, וההשבה אינה כלום, נמצא שלאו מידי עבד בהשבה ולא תיקן כלום ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' של"ז) עוד מזה:

ולמה שבארתי יצא לנו כנוגה צדקת הרמב"ם במה דס"ל לאו הניתן לתשלומין אין לוקה. והכ"מ הקשה שזהו נגד סוגיא מפורשת בכתובות דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ע"ש, והנה הכ"מ הבין דכל היכא דאיכא ממון ומלקות כגון בחובל ועדים זוממין, לאו הניתן לתשלומין מיקרי, ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי הכ"מ להשוות הנושאים אשר אין להם שום שווי ודמיון, דסברת הרמב"ם הוא דוקא במקום שעצם איסור הלאו ניתן לתשלומין. היינו שבתשלומין יתוקן הלאו, וכגון בלאו כזה שעיקר הקפידה הוא משום אזהרת ממון חבירו, ובזה שפיר אמרינן דבחזרת הממון יתוקן האיסור, ונמצא דלאו מידי עבד ואין ראוי שוב ללקות, ומה ענין זה לכל היכא דאיכא ממון ומלקות שבחובל ועדים זוממין, דעיקר האזהרה אינה בשביל הפסד ממון חבירו, ואפי' שלא במקום הפסד נמי אסור להעיד עדות שקר, אלא שיש בזה נמי חיוב ממון בשביל ההפסד שגרם לו ואפי' כשיחזיר הממון נמי אין מתוקן האיסור, וא"כ לאו כזה לא מיקרי לאו הניתן לתשלומין, ולהכי ס"ל דמלקא לקי אם לא במקום שריבתה התורה מפורש לתשלומין כגון בחובל וזה ברור:

והנה בס' מעייני החכמה הוכיח שבקרקע אין לוקין דאי נימא דלוקין א"כ בר"פ איזהו נשך דאוקמינן הלאו דלא תגזול בכובש שכר שכיר ולא בגזל גופא משום דאין לוקין על גזל ואמאי לא מוקי באונאת קרקע דלוקין עליו אע"כ שגם בזה אין לוקין ע"ש. וראיה זאת אינה דהא פריך שם באמת ולוקמי ארבית ואונאה ומשני דבענינא דשכיר כתיב, ומה"ט לא רצה לאוקמי גם באונאת קרקע וק"ל:

שם במחבר וההקדשות. ראיתי מקשים דהא בקרקעות שנתמעטו ג"כ מאונאה קיי"ל (קדושין דמ"ב) דבטעה ע"י שליח אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, א"כ בהקדש נמי שהגזבר אינו אלא שליח, וא"כ איך יאנה להקדש ע"י גזבר הא י"ל לתקוני שדרתיך כו'. ושותא הזאת לא ידענא, דהא כיון דמכירת הקדש א"א כ"א ע"י גזבר שהוא שליח ואפ"ה גלתה התורה שאין אונאה, הרי פירשא התורה שאפי' בטעה ע"י שליח אין אונאה. ויש עוד להסביר הדברים, דהנה בהדיוט גופא כשהתנה השליח בין לתקון בין לעוות אזלינן בתר תנאו, ובהקדש שהגזבר שליח דרחמנא הוא על תנאי משפטי האמורים בתורה ירד לשליחותו. וכיון שרחמנא אמר שאין אונאה להקדש, הוי כאילו נתרצה המשלח על הפוות וכיו"ב כתב הרשב"א (ב"ק ד"כ) על מה דאמר רבה התם הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, דכמו בהדיוט מדעת היינו שהתנה עמו שישלם שכר הדירה שצריך להעלות לו שכר. כן בהקדש גם שלא מדעת, דכיון שמפורש בתורה שאסור ליהנות מן ההקדש הוי כאילו התנה כן ע"ש שזה תוכן כוונתו, הרי מפורש מדבריו שבהקדש שאין מי שיתנה. דיני התורה עצמם הן הם תנאי השליחות. וה"נ כיון שלדין תורה אין אונאה בהקדש הוי כאילו התנה כן שגם אם יעוות יהיה מעשהו קיים ועוד היה אפשר לומר דהנה הא דאמרינן דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' היינו דוקא בשליח ומשום דאמר לו אדעתא דהכי לא עשיתיך שליח וכמ"ש רש"י (בכורות דס"א) אבל בפועל ועבד דהוי מטעם יד מסתבר שלא מצי למימר הכי ואפי' אם עוות הפועל ג"כ לא מצי לבטל המעשה, ולפ"ז י"ל שהגזבר עדיף נמי משליח ויש לו דין יד וכמ"ש בב"ק (דף ל"ו) גבי גבאי צדקה, אנן יד עניים אנן, אלא שקשה לי דא"כ באפוטרפוס שנתאנה נמי נימא הכי דיש לו דין יד וא"א לבטל המכירה ובאמת מפורש במחבר בסמוך דאפוטרפוס דומה בזה לשליח דמצי א"ל לתקוני שדרתיך, ועיין בנה"מ לעיל (סי' ר') בפתיחה שכתב דהגזבר גופא דומה לשליח ע"ש:

שוב ראיתי שאין אנו צריכים כלל לכל התירוצים, דבלא"ה ניחא. דהא הטעם דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, משום דהוי טעות בשליחות ואדעתא דהכי לא עשיתיך שליח וכמ"ש רס"י שם בבכורות, וא"כ בהקדש הא לא שייך טעות דמאן טעה, ומשום מקח טעות לא שייך בהקדש וכמ"ש (בב"מ דנ"ז) ברש"י ד"ה אבל אהקדשות וז"ל דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא קנה אבל בהקדש ליכא למימר הכי דמאן טעה עכ"ל, הרי להדיא דבהקדש לא שייך לומר אדעתא דהכי לא עשיתיך, ואין בזה אפי' ריח קושיא:

שם במחבר אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף כו'. הכי קיי"ל דגם בטול מקח אין בכל הני, וטעם הדבר משום דהא דאין אונאה לקרקעות אין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף וכמ"ש החינוך (מצוה של"ז) וכ"כ הרשב"ם (ב"ב דס"א). ונ"ל גם להביא ראיה מן הש"ס לזה. דבב"מ (דק"ח ע"א) גבי מצרן קאמר זבן במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל ר"נ אין אונאה לקרקעות, ואי נימא דאין אונאה לקרקעות לאו משום דשוה הוא, אלא מגזה"כ, א"כ מאי משני דאין אונאה, הא אכתי הוה עיוות, ואין אנו דנין התם לענין החזרת האונאה אלא אם עיוות הוא או לא ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא נמי שום עיוות משום דשוה כל מה שנתן בעדם, וכן איתא ברא"ש שם דאין אונאה משום דמדעתו ישלם יותר ע"ש, ולהכי ממילא גם בטול מקח אין להם כיון דשוה כל מה שנתן בעדם ומדעתו משלם יותר, אלא דצ"ע לפי"ז א"כ קרא למה לי למעוטי קרקע מאונאה, תיפוק שלא נתאנה כלל, וכעין זה הקשה התוס' בב"ב שם על פי' רשב"ם, ואין לומר דקרא אתי למעוטי אונאת מוכר כשמכר שוה אלף בדינר, דבכה"ג לא שייך טעם זה, דהא חז"ל השוו מדותיהם שלא יהא כח המוכר עדיף מכח הלוקח, וכיון שבלוקח אין אונאה הוה"ד במוכר וכמ"ש המחבר בסמוך במה דקיי"ל דשליח שנתאנה מקחו בסל מטעם דא"ל לתקוני שדרתיך, הוה"ד שאם השליח אינה את המוכר נמי מקחו בטל אע"ג דהכא לא שייך טעם דלתקוני שדרתיך אפ"ה מקחו בטל מטעם דחז"ל השוו מדותיהם וכמ"ש הסמ"ע, ולשיטת הרמב"ם דפליג ע"ז ולא ס"ל הסברא דחז"ל השוו מדותיהם, אלא דבשליח שאינה כיון דלא שייך הטעם יש לו אונאה, י"ל דגם הכא הוי הדין כן דבמוכר הו"א דיש אונאה לקרקע, ואיצטריך לגזה"כ למעוטי מוכר, אכן לשיטת הראב"ד דחז"ל השוו מדותיהם, ל"ל קרא לאונאת מוכר, ולכן נ"ל דטעם שכתבתי משום דקרקע שוה כל כסף לא שייך כ"א היכי שהמוכר אין מכוון להונות רק הוא סובר שהלוקח יתן זה מדעתו אבל אם יודע המוכר שחבירו הלוקח טועה ומכוון להונות אותו לא שייך לומר כן דהא אונאה גמורה הוא והו"א שצריך להחזיר האונאה, להכי איצטריך קרא למעוטי, ודו"ק היטב בזה:

סעיף ר' במחבר בד"א במוכר נכסי עצמו אבל השליח כו'. עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ק"ט) מזה:

סעיף ל"ב במחבר כך שכירות קרקע אין לו אונאה אפי' שכר טרקלין כו', מזה מוכח להדיא דתלוש ולבסוף חברו כמו בית הוי כקרקע דגם בזה אין אונאה, וצ"ע מנ"ל הא, דהא בש"ס (חולין דט"ז) משמע דבית הוי כמטלטל לענין איסור ע"ז. ומה שחילק הש"ך לעיל (סי' צ"ה) בין איסורא לממונא דבאיסורא חשוב כמטלטל, אין שום סברא לחלוק זה, וגם שארי הראיות שהביא הש"ך דבית חשיב כקרקע מקנין וגם משעבוד ע"ש, כבר הארכתי בזה בחדושנו לעיל בסי' צ"ה לדחותם, ונ"ל דלא קשה מהך דחולין דבאמת י"ל דבית יצא מכלל מטלטל ממש כיון שאינה מטלטלת, וגם לכלל קרקע ממש נמי לא בא, דהא ס"ס היתה תלוש מעיקרא, וכן במקום דבעינן מטלטל דוקא, שם לא חשבינן בית למטלטל, ובמקום שהקפידה הוא על קרקע דוקא, שם ממעטינן בית, כיון דמתחלה היתה תלושה, ולפ"ז באונאה דממעטינן קרקע מקרא דיד עמיתך, דבר הניתן מיד ליד, וכיון דבעינן בזה דבר הניתן מיד ליד דהיינו מטלטל ממש, א"כ בית דאינו ניתן מיד ליד הוי דינו כקרקע, אבל בההיא דחולין דמיירי לענין איסור עכו"ם דממעטינן התם קרקע מקרא דאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוקיהם, דכל דבר שלא היה בו תפיסת יד אדם לא נאסרה, ושם בית לא הוי כקרקע דלא הוי דומיא דהרים דהא היתה בה תפיסת יד אדם, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' צ"ה) מזה בארוכה:

סעיף ל"ג במחבר ועבדים אין בהם אונאה, עיין מה שכתבתי בדבור הסמוך מזה:

סעיף ל"ו במחבר הקבלן יש לו אונאה כו'. מאוד תמוה פסק זה דהא בב"מ (דף נ"ו) בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה ממכר אמר רחמנא והא לאו ממכר הוא, וכל הראשונים פירשו דהבעיא הוא אי בשכירות יש לו אונאה כלל, דממכר אמר רחמנא ולא שכירות, ולפ"ז בשכירת פועל או בקבלת מלאכה פשיטא שאין בו אונאה, דאפי' למאי דפשיט התם דבשכירות יש אונאה, היינו משום דשכירות כיון דליומי' מכירה הוא, הוה נמי ממכר, דאטו ממכר לעולם כתיב, אבל בהנהו דליכא מכירה כלל אין בהם אונאה. והכי איתא להדיא בשמ"ק ונמוק"י שם. וא"כ יקשה טובא מ"ש הרמב"ם והמחבר דבקבלנות יש דין אונאה, והמ"מ כתב דטעם הרמב"ם משם דס"ל דקבלן לא דמי לעבד, ודוקא פועל דמי לעבד ולא קבלן, ומאי דאימעיט מאונאה הוא עבדים שהוקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי ע"ש במ"ל. ולמה שכתבתי יקשה טובא דנהי דמטעם עבד א"א למעוטי מאונאה, מ"מ נמעטו מטעם דבעינן מכירה וליכא, ופליאה נשגבה על מפרשי הרמב"ם ושו"ע שלא דנו בזה כ"א מטעם מיעוט דעבדים, ולא דנו כלל דהא לאו מכירה הוא, ואיך לא נתעוררו דפסק השו"ע הוא נגד הסוגיא דב"מ, הן אמנם דעל הטור ושו"ע יש לי ליישב. דהנה זה ודאי שמ"ש השמ"ק ונמוק"י דבקבלנות ליכא מכירה, היינו רק למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, וכיון דאין זוכה בהשבח ורק שכר פעולה שקיל, אין שייך מכירה, אבל אי נימא דאומן קונה בשבח כלי יש כאן מכירה ממש, דמתחלה זכה האומן בשבח ואם חוזרו הרי חוזר ומוכרו וכמ"ש רש"י (ב"מ דק"ב) בד"ה אומן וז"ל וכשמחזירו לו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו ע"ש, והנה כבר נתעוררו הרבה אחרונים על הסתירה שיש בזה בפסקי הטור ושו"ע, דלקמן (סי' ש"ו) פסקו אין אומן קונה בשבח כלי, באה"ע (סי' כ"ח) הביאו שני דעות בזה והכריע הטור כשיטת ר"י ור"ת דאומן קונה בשבח כלי, וע"ש בב"ח ובדרישה שתי' דבדבר שבממון ס"ל דאין אומן קונה, ובקדושין דאיסורא הוא פסקו להחמיר כשיטת ר"י ור"ת דקונה ע"ש היטב. ובענין אי אונאה נחשב לאיסורא או ממונא הובא בתוס' (ב"מ דנ"א) בד"ה בד"א שני דיעות ע"ש, והפוסקים הכריעו דהלכה כרב משום דאונאה הוה איסורא וכמ"ש הרא"ש שם וכן פסקו הטושו"ע כאן. ולפ"ז א"ש דהטור ומחבר דסברי דאונאה הוה איסורא, ולשיטתם באה"ע דבדבר איסור אמרינן להחמיר דאומן קונה בשבח כלי, ומשו"ה שפיר אמרינן דבקבלן יש אונאה כיון דקונה בשבח כלי הוה מכירה מעליא, ועצה הזאת אמנם נכונה מאוד בישוב הטור ושו"ע, אכן הרמב"ם דס"ל שגם בקדושין דאיסורא הוא אין אומן קונה בשב"כ, וא"כ בקבלנות ליכא שום מכירה ואמאי יש בו אונאה, ומה שנ"ל בישוב הרמב"ם עפמ"ש בשמ"ק שם בשם רבינו יהונתן וז"ל שכירות יש לו אונאה כלומר אם אדם משכיר לחבירו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות כדין מטלטלין או דלמא דין מכר יש לו ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה עכ"ל, והמתבאר מפירוש הזה דמה דמספקא לר' זירא בשכירות, אין זה בשכירות מטלטלין ומשום דבעינן ממכר, ודינא דשכירות יהיה גרוע ממכירה בדין דאונאה. דזה פשיטא דבדין אונאה לא בעינן ממכר דוקא, ורק הספק הוא בשכירות קרקע אי ממעטינן נמי מאונאה כמכר. ושמא שכירות עדיפא ממכירה, דדוקא במכירה ממעטינן קרקע מאונאה, אבל בשכירות אפי' בקרקע נמי יש אונאה, וסברת הספק י"ל עפ"י מה שהבאתי לעיל בשם החינוך דהא דממעטינן קרקע מאונאה, אין זה מגזה"כ אלא טעמא רבה יש כאן דבקרקע כיון שדבר קיים ועומד הוא לעולם דרך הבריות למחול בו כל אונאה וכעין משאז"ל שקרקע דבר השוה כל כסף הוא, ולטעם זה י"ל שהרמב"ם מפרש נמי כוונת הבעיא כן, וא"ש פסק הרמב"ם, דהא לפירוש זה פשיטא לן דבכל דבר שנתאנה הן במכירה והן בקבלנות יש אונאה, דלא בעינן מכירה דוקא, ורק הספק הוא בש"ס אם בשכירות דיינינן אונאה אפי' בקרקע, אבל במטלטלין פשיטא דיש אונאה אפי' בשכירות דלא בעינן מכירה דוקא. ומדוקדק לפ"ז לשון הרמב"ם שז"ל כשם שאין אונאה במכירת קרקע כך אין אונאה בשכירת קרקע, והפרישה תמה ע"ז דמלשון הרמב"ם משמע דהיה הוה אמינא בש"ס בשכירות קרקע יהא אונאה, והיכי אפשר לומר כן והא כיון דבמכירת קרקע אין אונאה כ"ש בשכירות דאפי במטלטלין מספקא לן ומאי אשמעינן הרמב"ם בזה ע"ש שטרח ליישב, ולמה שבארתי מדוקדק מאוד. דבאמת זהו הבעיא דר' זירא אי שכירות קרקע יהא עדיף ממכירה לענין אונאה, ופשיט דבשכירות נמי אין אונאה דדמיא למכר וכלשון הרמב"ם ממש ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה