אור ברסלב

חומת אנך על תורה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

בראשית

פרק א

פסוק א

בראשית. נוטריקון בראשית בר מלשון יהי פסת בר כי בזכות התורה נותן לחם לכל בשר. רבינו אפרים בפרישתו על התורה כ״י ואפשר לרמוז דר״ת בראשית ברא אלהים גימטריא ה׳ וס״ת אמת ויען כל לימוד התורה וקיום המצות הכל הוא ליחד קב״ה ושכינתיה וזה רמז כאן בתחילת התורה כי הכל ליחד ה׳ שהיא השכינה עם אמת שהוא קב״ה וזה כל פרי הלימוד והמצות. וכתב עוד רבינו אפרים זכרונו לברכה בראשית גימטריא תרי״ג ש׳ רמז לשבת שהיא שקולה ככל המצות עכ״ד. ואפשר לומר בסגנון זה כי בראשית גימטריא תרי״ג אש עם הכולל אש רמז לתורה שנקראת אש כלומר צריך ללמוד התורה שנקראת אש וקיום תרי״ג מצות וע״י התורה אש מבטל יצר גימטריא ש׳ ועי״ז יקיים תרי״ג מצות. וידוע דיש בתיבת בראשית תש״ך צירופים. ואפשר זה רמז פסוק ראש דברך אמת כי הנה ס״ת בראשית ברא אלהים הוא אמת וס״ת ראש דברך אמת הוא תש״ך רמז כי תש״ך צירופים יש בתיבת בראשית:

פסוק ב

והארץ היתה תהו ובהו. בספר לקוטי תורה לגורי האר״י זצ״ל כתב דזהו סוד שבירת הכלים ע״ש ולפ״ז אפשר לרמוז וחשך על פני תהום ס״ת כלים רמז סוד זה ויושלם הבירור והתקון עד שיבא משיח וז״ש ורוח אלהים מרחפת זו רוחו של משיח כמשז״ל ובזכות התורה וזהו על פני המים אין מים אלא תורה ואכמ״ל :

פסוק טז

את שני המאורות הגדולים. דע כי ג׳ שמות לחמה וכן ג׳ שמות ללבנה והם כנגד בי״ע שמש ירח בבריאה חמה ולבנה ביצירה. ולכן בברוך שאמר שהוא ביצירה יש בו פ״ז תיבות גימטריא לבנה שהוא ביצירה. חרס סהר בעשיה. גם שמש חמה חרס ס״ת שס״ה כמנין ימות החמה. ספר קדמון כ״י:

פסוק כט

אשר בו פרי עץ. כתב רבינו בעל הטורים ז״ל בפרפראותיו שנים במסרה אשר בו פרי עץ. פרי עץ הדר רמז למ״ד אילן שאכל אדה״ר אתרוג היה עכ״ל. ואפשר לרמוז כמ״ש חכמי המדע דכשנברא אדה״ר כבר היו מתוקנים בחינת החי והמדבר אך היה צריך לתקן בחינת הדומם והצומח ולכן נצטווה בעץ הדעת לתקן הצומח ובבחינה זו היה יצה״ר עכ״ד. וזה רמז ס״ת פרי עץ הדר יצר כי שם היה היצה״ר ולא שמר המצוה ולכן מת נרמז בס״ת כפות תמרים מת. ובאבות דר׳ נתן פ״א אמרו דהאילן היה צווח אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני ורמז רבינו האר״י זצ״ל דר״ת אתרוג ראת:

פרק ב

פסוק א

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. אמרו רז״ל כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בדעתם בקומתם נבראו ר״ת צדק והם נר״ן צביונם נפש דעתם רוח קומתם נשמה ובמדרש אל תקרי צבאם אלא צביונם כי אלף יש לה ציור יוד ויו ריש ואם תהפוך הריש של יוד נעשה נון נמצא אלף במקום נון וזהו אל תקרי צבאם אלא צביונם כי במקום אלף של צבאם נעשה נון צביונם. ספר כתיבת יד:

פסוק ב

וישבות. כתב רבינו אפרים ז״ל וישבת אותיות ותשבי גימטריא התשובה לרמוז שבזכות התשובה והשבת ישראל נגאלים שיבא תשבי עם משיח עכ״ל. וכבר כתבתי אני הדל בזה בנחל קדומים בס״ד. ועתה אומר אני בעניותי בסגנון אחר ונקדים מ״ש בספר ארץ החיים מזמור צ״ב. מזמור שיר ליום השבת וכו׳ בגמרא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומקשה בגמרא וה׳ הולך לפניהם יומם ומתרץ שאני קב״ה דכ״ע דיליה ובמדרש איך מוריד הקב״ה גשמים בשבת ומתרץ כ״ע דיליה א״כ מכח השבת שהקב״ה שומר ומוריד גשמים צ״ל הטעם דכ״ע דיליה ויכול למחול ולקבל בתשובה לז״א במדרש שאמר אדה״ר כך היא כחה של תשובה מיד אמר מזמור שיר ליום השבת עכ״ל. ואני עני ארחיב הדיבר קצת דהנה כתבו המפרשים דטעם התשובה הוא שאנו בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. ומצאה החקירה מקום לנוח דלפי מ״ש הפוסקים דאב שמחל על בזיונו אינו מחול. א״כ מי שפשע ודבר ה׳ בזה ח״ו אפילו לפי הדין דאב אין בזיונו מחול יש מקום לומר דאין תשובה מועלת. אך י״ל דכיון דכ״ע דיליה מצי מחיל הכל אפילו פשע ובזיון מצד דהוא מלך העולם ע״ד וה׳ הולך לפניהם יומם. ובזה ניחא רמז רבינו אפרים ז״ל האמור דמהשבת מוכח דכ״ע דיליה דאי לא איך מוריד גשמים וא״כ יש תשובה וזה רמז וישבת גימטריא התשובה דמהשבת אות היא דהתשובה מועלת לכל אף אם ח״ו דבר ה׳ בזה. ובהכי תנוח דעתנו במאמרם ז״ל וישם ה׳ לקין אות שבת מסר לו דמהשבת מוכח דכ״ע דיליה שמוריד גשמים ומצי מחיל. והן קדם אדה״ר היה סובר כי אין לו תשובה יען כי חטא בע״ז ג״ע ש״ד כמ״ש חכמי המדע והוי ח״ו בזיון ואב אין בזיונו מחול. ויהי כאשר האד״ם יראה לעינים דקין גנב דעת העליונה וחטא בש״ד ומסר לו השבת דמהשבת מוכח דכ״ע דיליה ומצי מחיל על כל דבר פשע אמטו להכי שר לו לאמר מזמור שיר ליום השבת. וזה טעם מאי דאתמר במדרשא דברקיע שביעי שבח יתנו לתשובה ואומרים מזמור שיר ליום השבת. דהשבת מכרזת ואומרת דכ״ע דיליה ושרי ושביק לכל עון ולכן ברקיע שביעי השמים מספרים כבוד התשובה ואומרים מזמור שיר ליום השבת דמהשבת יודע כי הוא היוצר הוא הבורא וכ״ע דיליה ושובת ומוריד גשמים ומהשתא תיהוי תיובתא לכל עון ופשע. וזה טעם מאי דאמור רבנן דשומר שבת אפילו עע״ז כאנוש מוחלין לו דעע״ז אין בזיון גדול מזה ואולם כששומר שבת ומודה כי הוא יתברך בורא הכל ושבת ולזה הוא שובת א״כ כ״ע דיליה ונסלח לו. וזה כונת הכתוב בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא. ואמרו רז״ל בטרם הרים יולדו שברא התשובה קודם שנברא העולם. וכי תימא איך תועיל התשובה לבזיון לז״א ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל וכ״ע דיליה לכן תשב אנוש תשב אותיות שבת אנוש אפילו עע״ז כאנוש יש תשובה עד דכ״א ר״ת דם כפירה אשה כמ״ש הקדמונים אפילו לג׳ עבירות ע״ז ג״ע ש״ד יש תשובה דכ״ע דיליה :

פסוק ה

וכל שיח. סין סבולת כל שהוא אילן או עשב או לשון דבור כלן בסין סבולת. דברי אמת כ״י להרב מהר״ר שלמה עדני ז״ל:

פסוק כה

ויהיו שניהם ערומים. כל לשון ערטילאין דגושין וכל לשון חכימין רפין. כי עירום בחולם הריש. ואשר הוא ענין חכמה הוא בשוריק וכשהוא בלשון נקבה גם ערטילאות הוא בשורק ובדגש כמו פן אפשיטנה ערומה והה״נ לשון רבות ערומות בדגש ולשון חכימות ערומות בשורק וברפא. דברי אמת כ״י להרב מהר״ר שלמה עדני ז״ל:

פרק ג

פסוק ד

ויאמר הנחש אל האשה. וא״ת איך ידעה האשה בלשון הנחש י״ל חוה היתה יודעת בכל לשון ולזה נקראת חוה תרגום של ויגד וחוי ולכן נקראת אם כל חי א״נ שדיבר בלשון הקדש כי בתחילת הבריאה היו מדברים כלם בלשון הקדש כמו שאמרו רז״ל על פסוק ויהי כל הארץ שפה אחת וחיה ועוף בכלל. א״נ שטן היה מדבר עמה כמו שאמרו רז״ל שרכב על הנחש. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י:

פסוק יב

האשה אשר נתת עמדי. ועע״ז מאהבת אדם מותר כמ״ש הראב״ד פ״ג דע״ז אך השי״ת קדם וסלקו דאין זה בציווי פרטי וז״ש אשר צויתיך לא תאכל ממנו והוא לא הבין עומק דברי ה׳. ועיין בראש דוד באורך:

פסוק יג

הנחש השיאני. פירשו ז״ל דהטיל בה זוהמא והוא לשון נישואין. ועוד רמזו שהפגם היה בשני דלתין ד׳ משדי וד׳ מאדני ונשאר מהשני שמות אותיות שי אני וז״ש הנחש השיאני:

פסוק טו

ואיבה אשית. פירשו ז״ל דבמקום שחשבת שימות אדם ותשא חוה כמשז״ל ודעתך על ביאה יהיה במקום ביאה איבה.

הוא ישופך ראש. פירש הרב מהרח״ו בכ״י כי האדם בתחילת פתוי היצר אפילו על דבר קל יתגבר עליו ולא יתן לו שום אחיזה כלל ובזה לא יוכל עמו היצר שהוא הנחש כלל וז״ש הוא ישופך ראש שיתגבר עליך הלא מראש. ואתה תשופנו עקב בעבירות שאדם דש בעקביו ואפשר הוא ישופך בתורה שנקראת ראש כמשז״ל ואמר הקב״ה בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין:

פסוק יז

כי שמעת לקול אשתך וכו׳. אפשר במה שכתבו הרב תורת חיים והרב כלי יקר ז״ל דאדה״ר הזהיר לחוה על הנגיעה לגדר וכך ראוי לעשות גדר ומשמרת למצות ה׳. אך היה לאדה״ר לומר לחוה דהמצוה היא האכילה וצריך לעשות גדר שלא לנגוע. אך אדה״ר אמר סתם דאכילה ונגיעה אסור ובחדא מחתא מחתינהו. וחוה סברה דגם נגיעה היא מצות ה׳ וזה גרם דדחפה הנחש ומזה באה לטעות. ונמצא דאדה״ר הוא היא גרמא דלא פירש הצווי שהוא האכילה לבד ומשום גדר צריך להתרחק מנגיעה. וזהו התוכחה כי שמעת וכו׳ אשר צויתיך לאמר לחוה לא תאכל ממנו ואתה אסרת הנגיעה בסתם וסברה דהנגיעה גם כן ציווי ועי״ז טעתה ואכלה והאכילתו ונמשך זה דלא ביררת הציווי והגדר. ובמ״א כתבתי דהרבנים כתבו כן מדנפשייהו וכן מוכח מאבות דרבי נתן:

פרק ד

פסוק ז

לפתח חטאת רובץ. [רובץ] גימטריא רצח כי היצה״ר רוצח לאדם. ואם זכה האדם ירצח ליצה״ר כמ״ש דוד הע״ה ולבי חלל בקרבי. א״נ רובץ גימטריא רחץ דאם זכה עושה היצה״ר טוב וזהו ואליך תשוקתו שתתקנהו ויהיה טוב:

פסוק טו

וישם ה׳ לקין אות. הרב מהר״ש אלקבץ ז״ל והרב שפתי כהן ז״ל על התורה כתבו דהוא אות יו״ד. ולפ״ז אפשר וישם הוא צירוף יו״ד שמו והוא כמש״ה והחכמה תחיה בעליה כי יו״ד היא חכמה. אמנם רבינו האר״י ז״ל כתב שהוא אות וי״ו. וכן הוא בתקוני הזהר וידוע דאות וי״ו רומז לחיים כמ״ש בזהר הקדוש. ואפשר כי אות ר״ת אות וי״ו תחיה. ורז״ל אמרו אות שבת מסר לו ודרוש אות שהוא שבת כמ״ש אות היא ביני וביניכם ועיין בתנחומא ובספר נצח ישראל כ״י מכמה״ר יהודה מהלאל ז״ל כתב ששמע מפי חכם גדול שמסר לו שם הויה בזה האופן שכשהוא הולך וחיה רעה או איזה דבר רע נגדו יחזיק פניו לקראתם ויכוין אזנו שהוא יו״ד וריסי עיניו עם לחיו שהוא ה״א וחוטמו שהוא וי״ו וריסי האחרת עם לחיו ה״א האחרת בכונה גדולה ולא יכהו כל מוצאו וכן יכוין כל אדם בלכתו בדרך בכונה וינצל:

פסוק יט

ויקח לו למך שתי נשים. ראיתי בספר רבינו אפרים ז״ל מלקוטי גאוני קמאי אשכנז ז״ל ענין מחודש ובודאי דהוא ממדרש רז״ל שהיה להם כמה מדרשים וחסרים לנו כידוע וז״ל ויקח לו למך ב׳ נשים הלך לזרע שת ורצה לקחת לו משם אשה ולא רצו ליתן לו כי בני שת לא היו מתחתנים עם בני קין כי קין וזרעו היו רצחנים וגזלנים ונגזר עליהם כליה והיה למך גבור ושר. ועדה וצלה אחת נשואה לאב ואחת נשואה לבן ורצה למך לקחתם בחזקה ובא האב ופצע ללמך וקם עליו למך והרגו ורצה הבן לעזור לאביו ועשה בו חבורה והרגו למך ולקח הנשים ואמר למך לנשיו לפי שהרג בעליהן ולא רצו להיות עמו בחיבה ולהודות לו ש[י]היו נשיו והיו רוצות לברוח ואמר להם למך דעו לכן כי כל מי שישא אתכם אהרגנו כמו שהרגתי איש לפצעי וילד לחבורתי שעשו לי. ולפי שהיו ללמך שונאים למד לבניו ללטוש חרבות וכלי זין וכו׳ על כן תודו לדברי שאתם נשי ונהיה בשלום עכ״ל:

פרק ה

פסוק א

בדמות אלהים עשה אותו. ס״ת תמהו שהמלאכים המה ראו כן תמהו לראות האדם כמ״ש רז״ל רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י:

פסוק כד

ואיננו כי לקח אותו אלהים. בגימטריא והוא חנוך בן ירד זה מטטרו״ן המלאך. הנה בשמים עדי בגימטריא חנוך. ושהדי ע״ה בגימטריא זה מטטרו״ן. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י:

פרק ו

פסוק ח

ונח מצא חן בעיני ה׳. אפשר לרמוז ונח מי שנח לבריות שהוא עניו רוח המקום נוחה הימנו וז״ש מצא חן בעיני ה׳ על דרך הרב ספר חרדים זכרונו לברכה והבאתיו בנחל קדומים בסייעתא דשמיא. והנה אמרו משם הרב מהר״ר אברהם הלוי ברוכים זכרונו לברכה דמי שהוא עניו אין שולט בו יגער ולכן דוד המלך ע״ה אמר לא גבה לבי במזמור קל״א עכ״ד ובזה אפשר סמיכות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו ה׳ לא גבה לבי הכונה והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו וכי תימא באיזה אופן לזה סמך ה׳ לא גבה לבי דמי שהוא עניו נמחלים כל עונותיו. וזהו שסיים במזמור קל״א יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם דמאחר דמי שהוא עניו אין שולט יגער יחל ישראל אל ה׳ שימחול עונותיהם כשיהיו ענוים וזה רמז ונח מצא חן, מצ״א גימטריא קל״א דמי שהוא נח שהוא עניו אין שולט בו יגער וגם נמחלים עונותיו לכן מצא חן בעיני ה׳. וכתב בספר ארץ החיים דמי שהוא עניו אם נגזר שימותו בניו מתבטלת הגזרה ויחיו בניו ואפשר דזהו הסמיכות אלה תולדות נח שמקיימין תולדות העניו שהוא נח לבריות:

פסוק ט

אלה תולדות נח. אתמר בי מדרשא במדבר רבה מזרק אחד כסף זה נח שנזרק מדור המבול כסף על שם המצוה נקרא כסף שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. וכבר בעניותי כתבתי במאמר זה. ועתה אומר בסגנון אחר בס״ד. במ״ש בתנחומא פרשת ראה הרבה כשרים היו בדור המבול כגון נח ונמחו עם הדור וכתבנו בעניותנו במ״א שהטעם שנמחו אותם הכשרים היינו משום שלא מיחו כמו שנגזר על הצדיקים בימי יחזקאל דכתיב וממקדשי תחלו. משא״כ נח שמיחה בהם כמ״ש רז״ל בב״ר על פסוק שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו. כי הוא היה מוכיחם ובני דורו היו מתעבים אותו ולזה ניצול. וז״ש מזרק אחד זה נח שנזרק מדור המבול כלומר שדור המבול שנאוהו ותעבוהו על תוכחתו כדבר הנזרק ונמאס ועל כן הוא לבדו ניצול וזה רמז אחד כלומר משום שהיה נמאס ככלי אין חפץ בו. לזה אחד הוא לבדו ניצול משא״כ הכשרים אחרים שלא מיחו. כסף על שם המצוה וכו׳ אפשר כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל כי כשנברא אדה״ר תכף הבהמות היו מתוקנות במה שקרא להן שמות ולכן נאסר בשר לאדה״ר וכשחטא לא היה בו ולעשרה דורות כח לברר מרוב הפגם עד שבא נח ובצדקתו היה לו כח לברר והותר לו הבשר. וז״ש כסף על שם המצוה אך בשר דהיה בו כח לברר והותר לו הבשר ונצטוה אך בשר וכו׳ וענתה בו צדקתו:

נח איש צדיק. ס״ת חשק כ״כ רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י. ואפשר לומר בסגנון זה דהס״ת הוא שחק וידוע דהצדיק חושק נכסוף נכסף לעשות החומר צורה זה חומ״ר בקדש וכל ישעו לצחצח הנשמה המשולה לשמים כמשז״ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה והשביע בצחצחות וזה רמז הס״ת שחק כי כל מעייניו בשמים שהיא הנשמה נבעו מצפוניו ועזו בשחקים:

את האלהים התהלך נח. לפי פשוטו אפשר דהיה מקיים שויתי ה׳ לנגדי תמיד כמ״ש הרמב״ם ז״ל במורה והביאו מור״ם ז״ל בהגהה דהוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כמו כשהוא לפני מלך גדול וכו׳ ע״ש וז״ש את האלהים התהלך נח כי תמיד היה מצייר בדעתו שהוא עומד לפני ה׳. ועוד שהיה לפניו מדת הדין וחרד על הכל וזהו את האלהים מדת הדין התהלך נח. ובספר נצח ישראל כ״י כתב את האלהים התהלך נח ס״ת חכם למפרע כדכתיב והחכמה תחיה בעליה וכתיב והחכמה תעוז לחכם ונדרש על נח עכ״ל. ואפשר דרמז בזה שהוא למפרע תיבת חכם דארז״ל שלמד נח תורה ודרשו רז״ל ויבן נח שנתבונן. ורמז שהיה מקיים הפוך בה והפוך בה דכלא בה. וזה טעם דהעניו מכוין להלכה וכמו שאמרו דהלכה כבית הלל שהיו ענותנין דהעניו אינו מאמין בסברתו וחוזר חוזר אור חוזר ואור מקיף עד שיקיף לדון את שתקיף ועי״ז מכוין אל האמת. ועוד טעם אחר דהעניו נעשה מרכבה לשכינה והלכה רומז לשכינה ולכך מכוין ההלכה. ושתים זו איתנהו בנח תמים שהיה עניו כמ״ש רש״י פ״ק דע״ז דף ה׳ ועי״ז את האלהים התהלך נח דהיה בו השראת שכינה כמ״ש אני את דכא. וזה גרם שהיה חכם בס״ת האלהים התהלך נח והוא למפרע לרמוז שע״י ענותנותו לא היה מאמין בעצמו שכיוין אל האמת ועי״ז היה חכם באמת דמכוין לאמיתה של תורה וכן רמוז בפסוק ויבן נח שהיה מתבונן ומצדד כמה צדדין ומתון בדין:

פסוק יא

ותמלא הארץ חמס. ותמלא הארץ אותם. ב׳ במסורה. פירוש ותמלא הארץ אותם שהארץ עצמה היתה מלאה שהיו יולדות בשדה ששה בכרס אחד והיו נבלעים תחת הארץ ואח״כ מבצבצים ועולים הכא נמי הארץ עצמה היתה מלאה חמס שאחד מפקיד כיסו אצל חבירו ואפרסמון והיה הנפקד מניחם תחת הקרקע עם אוצרותיו ומפקיד בא בלילה ולריח אפרסמון לוקח הכל. נצח ישראל כ״י:

פרק ז

פסוק א

אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. פירש״י לא נאמר כאן תמים מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. ובספר מנחת יהודה כתב שהקשה רבינו מרדכי בר נתן על רש״י ז״ל דא״כ מאי קאמר פ״ק דבתרא גדול הנאמר באיוב יותר מהנאמר באברהם הא באברהם בפניו היה ע״ש ויש להעיר על הרבנים ז״ל דמאי אית להו עם רש״י ז״ל הלא דבריו הם תלמוד ערוך בעירובין דף י״ח והו״ל למירמי סוגיי להדדי. והרב עיון יעקב פ״ק דבתרא הקשה קושיא זו על השני סוגיות. ומה שתירץ דבמקום אחר לא אמר כלו אינו מחוור כאשר יראה המעיין. ומ״ש עוד דמהרש״א כתב שלא יתגאה ואברהם היה עניו ולגביה לא נאמר זה ע״ש אשתמיט להרבנים ז״ל מ״ש רז״ל על פסוק אמרו לאלהים מה נורא מעשיך דאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו כלומר כשמדבר לנכח. הרי דלכב יכול אפילו אומרים מקצת שבחו ויש לישב קצת. ובמ״א כתבתי בעניותי דמאמר זה נעלם מכמה גדולים:

פסוק ד

אנכי ממטיר על הארץ מ׳ יום ומ׳ לילה. אפשר לומר דרך דרש ורמז שהם חטאו בע״ז זנות גזל ר״ת גזע ובעונות אלו אבד גזעם גם גזע גימטריא פ׳ ולזה היה המבול מ׳ יום ומ׳ לילה שהם פ׳ והוא כמנין אף עם הכולל כי אף ה׳ חרה בהם וישאר א״ך נ״ח עם הכולל גימטריא פ׳ לפי שלא חטא לא הוא ולא אשר אתו בג׳ אלה ריחם ה׳ עליהם בשם אהי״ה גימטריא אך להושיעם מצרתם עד״ש אהיה עמם בצרה. ובזכות שנשמרו מג׳ אלה אהיה הגין לנח. וגימטריא אהיה נח פ׳. ור״ת וישאר אך נח גימטריא אל הוי״ה לרחם עליהם בחסד ורחמים:

פסוק ו

והמבול היה מים. היה לו לומר והמים היה מבול אלא מלמד שגם העצים והאבנים נובלים היו מים והיו מי מבול. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל כ״י:

פרק ח

פסוק א

ויעבר אלהים רוח. ס״ת רמח גימטריא אברהם כלומר זכר הקב״ה זכות אברהם שהיה ראוי לצאת משם בן נח ועתיד לירד לכבשן האש על קדושת שמו. רבינו אפרים ז״ל בכ״י. ולי הדל אפשר לרמוז עוד כי ר״ת ויעבר אלהים רוח עם הכולל גימטריא יצחק גם תיבות ויעבר אלהים רוח גימטריא ליעקב למשה עם הכולל שם רמז דבזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק יעקב ומשה רבינו ע״ה ניצולו ונתקיים העולם. ומלבד זכות משה רבינו ע״ה כי רב הוא עוד יש ליתן טעם ויתישבו איזה רמזים בס״ד הנה בספר נצח ישראל כ״י כתב פרשת בראשית בפסוק האדם נפש חיה ס״ת משה ר״ת נפש חיה נח. ובפרשתנו נח איש צדיק תמים היה ס״ת איש תמים היה משה וצדיק אינו בכלל כי משה רבינו עליו השלום היה יותר מצדיק וחסיד. ואמרו בזהר הקדוש דהיה פקפוק על נח שלא התפלל על דורו כלל. ומשה רבינו ע״ה תקן שמסר עצמו ואמר מחני נא. ויתישב הכל במ״ש הרב מגלה עמוקות ז״ל בסיום פרשת תרומה ותחילת תצוה נחשת ואתה רמז דמשה רבינו ע״ה גלגול נח שת וז״ש נחשת ואתה ר״ל נח שת ואתה זהת״ד וא״כ משה רבינו ע״ה דהיה גלגול נח תקן מה שלא התפלל נח ומסר עצמו ואמר מחני נא. והוא צירוף מנח אני. וא״ש רמז האדם נפש חיה דר״ת נח דבזכותו היה לעולם שארית ועל מה שלא התפלל תקן משה בסוף ולכן רמוז משה בס״ת. וא״ש נח איש תמים היה ס״ת משה דנח בא בסוף במשה. ורמוז בקראין ויעבר אלהים רוח משה בצירוף האבות דמה שלא התפלל נח תקן משה ולכן ניצול הוא ואשר אתו:

פסוק ז

וישלח את העורב. דע כי שר עשו נקרא עורב ושר ישמעאל נקרא רהב והוא זרזיר כי רהב גימטריא זר וזהו מ״ש רז״ל וילך עשו אל ישמעאל הלך זרזיר אצל עורב כי עשו וישמעאל הם זרזיר ועורב. ונח שלח את העורב רמז שעשו יטול המלכות ואח״כ ישראל שהם יונה. ספר כ״י:

פסוק יד

יבשה הארץ. גימטריא תרי״ג בזכות תרי״ג שקבלו ישראל יבשה הארץ. נצח ישראל כ״י:

פסוק כ

ויבן נח מזבח. תרגם בתרגום המיוחס ליונתן וז״ל ובנא נח מדבחא קדם ה׳ הוא מדבחא דבנה אדם וכו׳ ועלוי אקריבו קין והבל וכו׳ ובנייה נח ונסב מכל בעירא דכיא ומן כל עוף דכי ואקריב עלוי ארבע על ההוא מדבחא עכ״ד ושאלוני מה פירוש ואסיק ארבע אם כונתו דהקריב ארבעה משבעה טהורים מי גילה לו ומה טעם ארבע לא פחות ולא יותר ואני בעניי השבתי דהדבר מפורש בפרקי ר׳ אליעזר פרק כ״ג וז״ל הביא נח ממין בהמה טהורה שור וכשב ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה ובנה המזבח הראשון שהקריבו עליו עולות (אדם) והבל והקריב עולות ארבע וכו׳ עכ״ל. אתה הראת לדעת דדעת פרקי ר׳ אליעזר דלא הקריב נח אלא ד׳ הכשרים בלבד על פי התורה שהם שור כשב עז תורים וחשיב תורים ובני יונה לאחד. והנה בזבחים דף קט״ו מפורש דלבני נח כשרים כל מין טהור להקרבה כגון חיות טהורות ואווזין וכיוצא ויליף מנח דכתיב מכל הבהמה הטהורה ולא נאסר לנח אלא מחוסר אבר כמבואר שם וכן פירש הרמב״ן ז״ל בפירושו. אמנם דעת פרקי ר׳ אליעזר דלא הקריב נח אלא מה שכשר לישראל לקרבנות ויתכן דלא פליגי לענין דינא עם הש״ס וגם פרקי ר׳ אליעזר סובר דלב״נ כשרים כל מיני הטהורים אבל הוא דוקא בבמות. אמנם הקריב על מזבח שקרבו אדה״ר וקין והבל שהוא בירושלם כמשז״ל ובבית המקדש לא הותרו להקרבה אלא מינים שהותרו לישראל וכמ״ש הרב צמח דוד דף ל״ד ע״ד והביא מה שכתבו התוספות בע״ז דף ה׳ ע״ש. ומאחר עלות כל האמור הרי הוא כמבואר דדעת התרגום המיוחס ליונתן הנזכר כדעת פרקי ר׳ אליעזר. והרב צמח דוד ז״ל לא זכר דברי התרגום ופרקי ר׳ אליעזר הנזכר, ועמ״ש אני הדל בענין זה בראש דוד ובקונטרס פני דוד ע״ש:

פרק ט

פסוק ד

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כלומר בשר שאדם משים נפשו בכפו להרויחו כמו בגזל וגניבה לא תאכלו כי בני נח נצטוו על הגזל וכן מצינו בדוד הע״ה שאמר הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י:

פסוק יג

את קשתי נתתי בענן. שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם קשת סימן מלחמה והקב״ה נתן הקשת לאות שלום. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י. ואפשר דלעולם הקשת סימן מלחמה דלפי מעשיהם היה הדין נותן לגזור ח״ו איזה גזרה וגברו רחמיו יתברך לבטל גזרה רעה. אמנם הוא סימן לעורר שישובו בתשובה דהדין מחייב מלחמה ולכן בדורו של רשב״י לא נראת הקשת דזכותיה מצלא ומגנא והוא אות בעולם וזה דרך דרש ורמז. ומדברי הזהר דף רכ״ה מפשטן של דברים נראה דבימי רשב״י נראה הקשת בבבל וכפ״ז צ״ל דמה שלא נראה הקשת בימי רשב״י היינו באקלים שלו וכ״כ הרב אספקלריא המאירה אמנם לפק״ד אין האמת כן וצריך לידחק בלשון הזהר כמ״ש בעניותי בפתח עינים בקונטריס אחרון הנקרא שומר הפתח דף צ״ח ע״ג:

פסוק כ

ויחל נח איש האדמה וכו׳. נראה לפי הפשט שתכף אחר יציאתו מן התיבה התחיל ליטע כרם דאין ויחל יוצא מידי פשוטו שהוא התחלה כמ״ש הרב יפה תואר דף רכ״ג ע״ד. ואם כן איך קלל כנען והיכן היה בעולם. ומה גם דמפירש״י ז״ל נראה דכנען בן רביעי לחם כמו שהוא פשט הכתובים. ועוד קצת מפרשים הרמ״א והרב כלי יקר ודעמייהו כתבו דחם למד מכנען ג״ע. וראיתי להרב יפה תואר דף רכ״ה ע״ד שכתב דעבר מיציאתו מן התיבה עד מעשה זה של נטיעת הכרם זמן רב שהוליד חם ד׳ בנים וכנען הקטון כבר היה גדול דחטא ונתקלל עכ״ד. ופשט הכתוב ויחל נח נראה שהיה תכף ליציאתו מן התיבה. אמנם ראיתי להרמב״ן ורבינו בחיי ז״ל שכתבו דכנען היה הבכור לחם ומנאו רביעי לפי שנתקלל. והרב החזקוני ז״ל כתב דהורתו של כנען בתיבה ונולד בצאתם מן התיבה ע״ש ולפי שיטה זו יש קצת ישוב דאחר ימים שיש בהם ירחים שהיו מבולבלים מאד בצאתם מן התיבה נתישב נח ויטע כרם וכנען אז בחדשים גדל כי היה סמוך לזמן המבול שהיו גדולים בצאתם מרחם. אמנם מרז״ל ורש״י ז״ל נראה דכנען בן רביעי לחם:

פרק י

פסוק ו

ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. הם ד׳ קליפות והם נגה אש רוח ועשן ועליהם אמר דוד הע״ה יגמר נ״א ר״ע רשעים ר״ת נגה אש רוח עשן. נוגה אש גימטריא השטן. רוח עשן גימטריא סטרי מסאבי. ספר כ״י ועיין בספר מגלה עמוקות אופן רכ״א:

פרק יא

פסוק א

שפה אחת. גימטריא לשון הקדש. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל וכ״כ רבינו בעל הטורים ז״ל גם שפה עם הכולל גימטריא לשון:

פסוק ג

הבה נרדה. אמר לע׳ שרים אשר ברקיע לע׳ האומות. ויפץ ה׳ אותם משם מה שלא הזכיר שבלבל לשונם כמו כן לפי שע״י שבעים שרים נענשו כי צוה לכל אחד לשון אחד. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י:

פסוק י

אלה תולדות שם. לא כתיב תולדות בחם ויפת כי מפני תולדות שם נבראו שמים וארץ רבינו מהר״א גרמיזא ז״ל בכתיבת יד:

פסוק כז

אלה תולדות תרח. תרח דכפל שמו כמו הצדיקים מלמד שעשה תשובה. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י וזכה בשביל שהוליד את אברהם:

פסוק לב

וימת תרח בחרן. פירש״י ז״ל נון הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום עכ״ל ויש שואלים דכיון דנכתב וימת תרח הרבה קודם שמת נימא דהנון הפוכה לומר שאין כאן מקום פסוק זה כמו שדרשו רז״ל בנונין הפוכות דכתיבי גבי ויהי בנסוע הארון דעשאן סימן דאין כאן מקומו אלא כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. ולי הדל אין כאן שאלה דהתם הנונין אינן מגוף הפסוק אלא לסימנא אתו. אבל הכא הנון של חרון מגופיה דקרא ובעי למדרש לעצם הענין והכתוב. וה״נ אתא להפסיק דהיה חרון אף עד עתה ופסק חרון אף. ועוד יש מי ששאל דכל פסוק זה יתר ואעיקרא למה טרח וכתב קרא וימת תרח בחרן ואי משום להודיע דעד אברהם היה חרון אף של מקום אעיקרא ממילא רוחא והדבר מפורסם האי״ר ממזרח צדק וכתיב בהבראם באברהם. וי״ל דעיקר הכתוב בא להודיע שהקב״ה פטרו לאברהם מכבוד אב ואם כאלו כבר מת כמ״ש רז״ל שא״ל הקב״ה לך אני פוטר מכבוד או״א. ואגב הודיענו בהפוך הנון דע״כ היה חרון אף ומלבד דפסק חרון אף היה נחת כרמוז בס״ת וימת תרח בחרן שהוא נחת. ועוד אפשר לומר דתרח עשה תשובה והו״א דכשמת כבר נתקן ונתכפר לו לזה רמז וימת תרח ועדיין היה חרון אף עליו עד שנתנסה אברהם אע״ה בעשר נסיונות והיו לכפר על תרח ועד אחרן שבא באיוב ונתקן. והנון הפוכה לרמוז דלעתיד יפסק חרון אף ויתקן:

פרק יב

פסוק ב

ואעשך לגוי גדול. בפסחים דף קי״ז ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך ז״ש אלהי יעקב יכול וכו׳ והביאה רש״י ז״ל. ושמעתי משם רבני אשכנז כי הנה יש י״ג אותיות בשמות האבות אברהם יצחק יעקב והם כנגד י״ג מדות רחמים. וז״ש ואגדלה שמך שתקרא אברהם וז״ש שאומרים אלהי יעקב כלומר שאם היו אומרים אלהי ישראל א״כ היה צריך דיקרא אברם ולא יגדיל שמו אברהם. משום אברם יצחק ישראל הם י״ג אותיות אך אם אומרים אלהי יעקב צריך להגדיל שמו ולקרותו אברהם ואז הם י״ג אותיות אברהם יצחק יעקב וא״ש ואגדלה שמך ז״ש אלהי יעקב דבאמור אלהי יעקב צריך להגדיל השם ולקרותו אברהם עכ״ד ועם שיש הרבה להשיב מ״מ הוא חריף. ואפשר לומר בפשיטות כי יעקב אע״ה נקרא ישראל שהקב״ה קראו אל וז״ש ואגדלה שמך ז״ש אלהי יעקב. דאם היו אומרים אלהי ישראל היה ח״ו איזה גריעות באברהם אע״ה שלא זכה שיקרא אל כיעקב. ולזה אמר ואגדלה שמך שאומרים אלהי יעקב כלומר בזה יתגדל שמו של אברהם שאומרים אלהי יעקב שיצא מחלציו אבל אם אומרים אלהי ישראל רמוז שנקרא אל מה שלא זכה אברהם והיה בצד מה גריעות לאברהם אע״ה:

פסוק ג

ואברכה מברכיך. הרב כלי יקר פירש דמחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה ולכן ואברכה ברישא לרמוז שקודם שיברכוך הם יתברכו אבל בקללה אין המחשבה מצטרפת ולכך כתיב אחר ומקללך עכ״ד ובקונטריס פני דוד על הסדר אנכי העירותיהו דבגוים מחשבה רעה הקב״ה מצרפה למעשה וישבתי לזה ע״ש ואכתי פש גבן חלוקת מחשבה טובה דבגוים אינו מצרפה למעשה ואפשר ליישב דהכא אינו בסוג מחשבה מצרפה למעשה אלא משום טובת אברהם אע״ה דכשהמברך מבורך מה׳ ברכתו מהניא ומועלת ולז״א ואברכה מברכיך על דרך שהיה כותב ר״ת בכתביו יברכוך טובים כמ״ש הרא״ש ז״ל בתוספותיו למגילה על דף כ״ה וכן הוא בספר הישר דר״ת כ״י והכוונה יברכוך המבורכים וזהו טובים שיש להם טובה ור״ת אגב ארחיה ללמד יצא דאין הקפידא אלא כשמדבר לפני ה׳ כמ״ש אני עני בפתח עינים שם ושם כתבתי שכונת ר״ת יברכוך אנשים צדיקים ולפי דרכנו אפשר לומר שהכונה יברכוך מי שיש להם טובה ומבורכים דברכתם תעשה פירות וז״ש ואברכה מברכיך. ומקללך אאור ולא יועילו כלום בקללתם כי אתה מבורך ונברכו בך כל משפחות האדמה:

פסוק ה

ואת הנפש אשר עשו בחרן. אמרו רז״ל אפילו מתכנסין כל בריות שבעולם אינם יכולים לבראת שום בריה אפילו יתוש אלא שגיירום. יש מי ששאל דהיו יכולים לבראת בני אדם על ידי ספר יצירה וכו׳ וכמ״ש בסנהדרין רבא ברא גברא. וכתב הרב של״ה ז״ל דהשבטים היו בוראין צאן ע״י ספר יצירה וכו׳ ואני הדל אומר שגם העושה בספר יצירה הוא אינו עושה רק מצרף אותיות ומכוין כונות ומן השמים עושים וקרא דדייק טובא הול״ל ואת הנפש אשר נעשו בחרן ולא יאמר עשו כי הם אינם יכולים לעשות שום דבר רק בצירוף וכונות נעשו. ועוד דייק ואת הנפש אשר עשו דמשמע דעשו הנפש ולא הגוף ולז״א שגיירום ותקנו נפשם:

פסוק ו

עד מקום שכם עד אלון מורה. פירש״י להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם אפשר לומר במ״ש רבינו האר״י זצ״ל דדינה היתה גלגול אמתלאי בת כרנבו אמו של אברהם אע״ה שבא עליה תרח בנדתה ותקונה היה על ידי שכם שבא עליה ולקח כל הזוהמא בסוד ותהי נדתה עליו ודבקתו הרעה ונתקנה אמתלאי ואפשר דעל זה התפלל דבשכם יהיה תקון אמו וכן תיבות עד מקום שכם בגימטריא לתק״ן א״ם וכיוין על השבטים שהרגוהו להצילם א״נ יש לרמוז כפי הפשט שהתפלל על השבטים שהרגו לשכם ויקשה על השבטים דאיך הורו הלכה בפני רבם יעקב אביהם והתירוץ לזה דבדין פשוט ליכא משום מורה הלכה וכמ״ש הרב בני חיי בשיטתו לעירובין דזש״ה וכן לא יעשה כלומר דהוא דבר פשוט ואפשר זה רמז עד אלון מורה ות״א עד מישר מורה ר״ל דזו הוראה במישור פשוט וישר ויוכל להיות מורה ואין כאן מורה הלכה בפני רבו דהוא פשוט במישור. א״נ אפשר שהתפלל על יוסף הצדיק ע״ה שלא יהרגהו אחיו בשכם וינצל וימלוך וימצאהו אביו כשהיה קורא שמע כמשז״ל דכאשר בא יוסף לקראת אביו יעקב אע״ה בו בפרק היה קורא יעקב אע״ה שמע ולכך לא נשקו. וזה רמז עד מקום שכם מקום הסמוך לשכם דותן שינצל יוסף. ור״ת עד מקום שכם שמע כי נתקבלה תפלתו ובא אביו אצלו והיה קורא שמע. ולכך דמם בס״ת עד מקום שכם. והיה במצרים עד אלון מורה משה רע״ה מישר מור״ה שנטלו משם. ועד״ה ויעבור ע״ב רי״ו אברהם המשכת החסדים בארץ מלכות עד ת״ת מקו׳ מ׳ שכם גימטריא שין של תפילין עד ת״ת אלון גימטריא אני ה׳ מורה גימטריא ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן אהי״ה עם ב׳ כוללים וא״ש ההי״ב:

פסוק יא

הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. כתב מהר״ם ריקאנטי ז״ל שידע שהיא עקרה ולא בא עליה ואני בעניי כתבתי בקונטריס פני דוד שהוא חידוש ושם אעשה לו עזר מדברי רבינו האר״י זצ״ל. ועתה ראיתי לשון תנחומא וז״ל הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכאן אתה למד שלא היה יודע אותה קודם לכן כדרך הנשים עכ״ל וזה הלשון משמע כדברי מהר״ם ריקאנטי ז״ל:

פסוק יג

אמרי נא אחותי. ר״ת גימטריא ב״ן שהיא השכינה כלומר השכינה עמך וס״ת גימטריא אהי״ה. את למען ייטב לי ר״ת גימטריא עם הכולל ע״ב חסד בעבורך גימטריא אלהים דיודין למתק הדינין ומשם יבא לי טובה כי אני בוטח בשמו יתברך. וזה רמז שנא מתנות יחיה ר״ת שמי כי הוא בוטח בשמי ואטה אליו חסד כס״ת אתה בסוד אתה כהן לעולם כמ״ש בזוהר הקדוש. ור״ת אתה כהן לעולם עם הכולל בן להשפיע חסד למלכות:

פסוק טז

ולאברם הטיב בעבורה. בשמות רבה ריש בשלח וינגע ה׳ את פרעה על דבר שרי אשת אברם טובים השנים מן האחד ואומר ולאברם הטיב בעבורה אפשר דקשיא ליה דהול״ל על דבר שרי לחוד ותירץ דאה״נ דזכותה סגי אבל כ״ש בהצטרף זכות אברהם וז״ש על דבר שרי אשת אברם דהוו תרי זכות אברהם ושרה. ואומר ולאברם הטיב בעבורה שהוא פרעה כמו שפירש״י ז״ל ודעתו בשביל שרה דוקא אבל הול״ל ותוקח האשה בית פרעה וייטיב בעבורה לאברם אמנם הכתוב רמז והקדים ולאברם לומר דזכותו אהני עם זכות שרה וז״ש ולאברם הטיב בעבורה:

פסוק יח

למה לא הגדת לי כי אשתך היא. פירוש הגדת לי בסוד. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה כלומר דמה שאמרת אחותי היא מורה שיקפצו עליה דכל הנושא אשה יבדוק באחיה ואתה אדם גדול ויש לך שם וחזותך מוכיח ולכן ואקח אותה לי לאשה:

פרק יג

פסוק ב

ואברם כבד מאד. אפשר לרמוז כבד גימטריא הוי״ה מאד גימטריא שם מ״ה במקנה בסוד קנה חכמה בכסף ובזהב חסדים וגבורות שהיה כל מעייניו ליחד הדודים נבעו מצפוניו למתק הדינים והיו לאחדים:

פסוק י

וישא לוט את עיניו וירא וכו׳ לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה. יש להעיר אמאי הוצרך הכתוב לומר לפני שחת וכו׳ וכי צריכא למימר היש ס״ד לומר שהיה אחר השחתה ועוד סדרן של כתובים ופרשה פתוחה פרשת וירא מכרזת ואומרת. ואפשר כי הנה אמרו רז״ל בנזיר והוריות על פסוק זה שכל הפסוק נאמר לדבר עבירה וכל קבל דנא אמרו בזהר הקדוש פרשת וירא דף ק״ה ע״א על פסוק אשר ישב בהן לוט דבזכותו היו מיושבים. וא״כ אפשר לדרוש לזכותו כי האמת בלוט בפנימיותו היה קדושה נשמת דוד הע״ה והמשיח. גם רבינו האר״י ז״ל כתב דנשמת רבא גנוזה בו והוא ר״ת רכושו בן אחי. ואפשר דלכן נקרא לוט דהוא לשון קללה דחיצוניותו היה רע. אבל בפנימיותו היה קדושה. ולכן נרמז ברמז כי לוט גימטריא אדם בסוד אדם דוד משיח. גם היה בו בחינת משה רבינו ע״ה שהוא הבל כמשז״ל. ולכן אפשר דלוט היה סובר דהשבועה שנשבע כ״י שלא יביא מבול היינו אף על אומה אחת ועל כן אף דידע שסדום רעים וחטאים עם כל זה בחר לוט לדור עמהם דלגבי דידהו הוא צדיק וכמשז״ל במה שאמר לוט עצמו פן תדבקני וכו׳ דעד האידנא הייתי בסדום ולגבי דידהו צדיק הייתי וכמו שאמרה הצרפית לאליהו הנביא זכור לטוב. ואם כן הגם דוישא עיניו וירא לשון עבירה עכ״ז בחר לוט להיות אצלם שיהא נחשב צדיק לגבי דידהו. והוה ס״ד דלא אפשר דהקב״ה ישחיתם דסבר דגם אומה אחת בכלל השבועה. וזש״ה לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמורה דעדיין לא ידע דעל אומה אחת מביא מבול וכיוצא ולכך בחר להיות אצלם. ואחר זמן ראיתי בספר צמח דוד להרב הגדול מהר״ר יוסף דוד ז״ל דף צ״ג ע״ד שכתב משם רבינו האר״י זצ״ל דהטוב שבאדה״ר נתגלגל באבותנו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ע״ה והרע של אדה״ר נתגלגל בישמעאל לוט עשו ובזה רמז הרב הנזכר פסוק מוקש אדם ילע קדש ילע ר״ת ישמעאל לוט עשו שהם מוקש אד״ם הרע של אדם הראשון ע״ש באורך. ולפ״ז מה טוב הרמז האמור כי לוט גימטריא אדם והוא לשון קללה כי הוא הרע של אדם. גם ישמעאל עשו לוט ס״ת הוא לוט. ובא וראה מפלאות תמים דעים כי מלוט שהיה הרע של אדם יצא דוד הע״ה כי הוא טוב בחינת אדה״ר וזה רמז מוקש אדם ילע כמו שרמז הרב הנזכר מוקש אדם הרע של אדם ישמעאל לוט עשו. ובתוכו יש קדש אפילו ברע כמו שהיה בלוט כאמור. וכמש״ה מי יתן טהור מטמא לא אחד גימטריא אדם עם הכולל וגימטריא לוט עם הכולל. גם ישמעאל עם הכולל והמלה גימטריא חלק רע אדם. וכן עשו עם הכולל והמלה גימטריא זהו הרע מאדם ודוק כי קצרתי:

פסוק טז

גם זרעך ימנה. ס״ת מכה דאם ימנו יהיה מכה בהם. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י ואפשר לרמוז באופן אחר שרמז שאם ימנו יהיה בהם נגף וימותו וזה גם לשון גוממו עם השופי כמו שדרשו רז״ל באסתר רבתי על פסוק גם ושתי המלכה שנהרגה ע״ש:

פרק יד

פסוק ב

ומלך בלע היא צוער. צריך לדעת למה לא הזכיר שם המלך כמו דהזכיר האחרים והמפרשים כתבו על שצוער ניצולה. ויש מי שכתב שהיו אנשים בה מעט לכך לא נזכר שם המלך ולדבריו א״ש דהכתוב עצמו מפרשה ומלך בלע ולא נזכר שם המלך מטעם היות צוער שהיתה קטנה וכמ״ש הלא מצער כפי פשט הכתוב. אך לכאורה אין זה מספיק כיון דעכ״פ הי״ל מלך הו״ל להזכיר שמו. ואין לומר דמשום כבוד המלכים האחרים לא הוזכר שם מלך צוער מכמה טעמים. והיותר נראה דשם המלך גם הוא בלע בשם העיר. וכן ראיתי בספר הישר שכתב ובלע מלך צוער:

פסוק ז

וישובו ויבואו וכו׳. אפשר לרמוז דעל ישראל רומז וישובו כאשר ישובו ישראל בתשובה אז נאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה וז״ש ויבואו אל עין משפט ואז יהיה עילוי לשכינה שיבא לה הארה מחכמה סוד קדש וז״ש הי״א קד״ש ואז ויכו את שדה העמלקי שימחה זכר עמלק וגם את האמורי היושב בחצצן גימטריא עמלק כלומר כל הנמצא עם עמלק מר לו וזה רמז תמר. ומה שתרגם אנקלוס עין משפט פלוג דינא עמ״ש בשו״ת הרדב״ז דפוס ויניציא סימן צ״ט:

פרק טו

פסוק א

היה דבר ה׳ אל אברהם במחזה. רמז כי הנבואה היתה מאברהם עד חגי זכריה מלאכי ורמוזים בר״ת מחז״ה וה׳ הנוספת רומזת על הנבואה. ספר קדמון כ״י. ולי הדל אפשר לרמוז במ״ש פ״ק דמגילה מ״ח נביאים וז׳ נביאות היו בישראל וזהו שהוצרכה נבואתם לדורות אבל כמה וכמה נביאים היו שלא היתה נבואתם לדורות וזה רמז היה דבר ה׳ נבואה לאברהם ונמשכה במ״ח נביאים וז׳ נביאות וזה שכתוב במח״ז. ה׳ רומזת לנבואה. וזהו לאמר שהוצרכה נבואתם לאמר לדורות:

פסוק י

ואת הצפור לא בתר. פירש״י ז״ל אלו ישראל שנמשלו ליונה וא״ה לבהמות. הקשה רבינו ישעיה ז״ל דבישראל נמי כתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי עכ״ד ואפשר דשאני התם ודכוותיה דכביכול הוא הרועה שלנו ואנחנו צאן מרעיתו וזה חשיבות ישראל. ואם אל סודו תדרוש קח לך בשמים ראש כי צא גימטריא הויה אדני ן׳ ש״ב ובמ״א הארכתי בס״ד:

פסוק יב

והנה אימה חשכה גדולה. דרשו רז״ל על ד׳ גליות וכתב רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י גדולה קרי ביה ד׳ גולה שהם ד׳ גליות עכ״ד ואפשר לומר ד׳ גולה היא השכינה הנקראת ד׳ שהשכינה עמהם וכ״י היא גולה עמהם נופלת כמש״ה סוכת דוד הנופלת עליו בעבור ישראל ואתא לנחומיה לאאע״ה שהשכינה עמם ועמה יפקון כמ״ש בזהר הקדוש:

פרק טז

פסוק ב

הנה נא עצרני ה׳ מלדת וכו׳. יש לרמוז מ״ש רז״ל לעולם אל יפתח אדם פיו וכו׳ ואדרבא לעולם יפתח פיו לטובה כמ״ש אברהם אע״ה ונשובה אליכם. ולזה אמרה שרה אע״ה הנה נא עצרני פירוש עתה עצרני אבל לימים עוד אלד ולפי שעה בא נא אל שפחתי וכו׳ גם אמרה עצרני ה׳ מדת רחמים כמ״ש כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד ונחום איש גמזו היה אומר גם זו לטוב. וכן שרה זאת אומרת הנה עצרני ה׳ מדת רחמים דודאי גם זו לטוב הוא והוא רחמים:

פרק יז

פסוק טו

ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. פירש״י ז״ל לא תקרא שרי דמשמע שרה לי ולא לאחרים כי שרה שמה שתהא שרה על כל. ואפשר לומר בסגנון אחר על פי מ״ש הרמ״ע ז״ל והביאו הרב עמודיה שבעה ז״ל דאברהם ושרה היו שוים כשמש וכירח ואי אפשר שיולידו מיעט שרה כלבנה שמיעטה והרבה צבאותיה כן מיעט לשרה ונתן לה יצחק וז״ש פקד את שרה מלשון חסרון ועי״ז זכתה לילד זהת״ד בקצור. ואפשר לא תקרא שמה שרי דנראה כאלו שרה עליך דתקונה הוא שתתמעט ואתה תהיה גדול ממנה ולכן לא יכון שם שרי דהיא שרה עליך. אלא שרה שמה לכל ולא עליך:

פסוק כ

שנים עשר נשיאים. אפשר לרמוז ר״ת עשן כמו שפירש רש״י ז״ל נשיאים שיכלו כעננים וזהו ר״ת עשן כמ״ש כעשן תכלה:

פסוק כג

ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכו׳ וימל את בשר ערלתם וכו׳ ואברהם בן צ״ט שנה בהמולו בשר ערלתו וכו׳ בעצם היום הזה נמול אברהם וכו׳. כל אדם חזו שלא נכתב דמל אברהם את עצמו רק תחילת דיבר כתיב ויקח אברהם את ישמעאל וכו׳. ואח״כ כתב זמן מילתו ואברהם בן צ״ט שנה וכו׳ ואח״כ בעצם היום הזה נימול אברהם. והו״ל לומר בראש אמי״ר שאברהם מל עצמו ואחר כך ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכו׳ והוה ניחא דאחר שהוא נמול מל אותם וכדכתיב המל ימול וארז״ל המל שנימול הוא ימול לאחרים. אמנם אמרו רז״ל שהיה מתירא אברהם וכ״י אחז הסכין הקב״ה עמו הוי וכרות עמו הברית. ויש מדרש שהיה מצטער אברהם אע״ה ובא עקרב ועקצו ונימול ורמז הרב מהר״ר אברהם היכיני ז״ל בעצם היום הזה נימול אברהם בעצ״ם ר״ת בעקיצת עקרב צדיק מל. ובזה א״ש דלא כתיב בהדיא בתחילה ואברהם מל עצמו כיון שכ״י היה ע״י יתברך או להבדיל היה ע״י עקיצת עקרב. ולכל הדברות ניחא דסתם הכתוב מעשה מילת אברהם אע״ה והתחיל לומר ויקח אברהם את ישמעאל ומסתמא כבר היה נימול דבעינן המל ימול. ואחרי כן כתיב בהמולו בן צ״ט שנה. וכתיב בעצם היום הזה נימול לרמוז שלא היה מילה כפשטה אלא באיזה אופן. ויומתק מאד רמז הנזכר כי בתיבת בעצם שם רמז בעקיצת עקרב צדיק מל. אחר זמן ראתה עיני דמפורש להדיא דמשום הכי אמר הכתוב נמול אברהם ולא כתיב מל אברהם שעקצו עקרב ומצא עצמו מהול ע״ש:

פרק יח

פסוק א

וירא אליו ה׳. ס״ת אוה. יושב פתח האהל ר״ת יפה כמו שאמר הכתוב ויתאו המלך יפיך רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י. ואפשר אליו גימטריא אליה עם הכולל רמז שיבא אליהו הנביא זכור לטוב בכל מילה. עוד אפשר דע״י המילה מתגלים החסדים וזה רמז וירא גימטריא גבורה עם הכולל אליו ה׳ מדת רחמים רומז לחסדים ומתמתקים הדינים. ור״ת וירא אליו ה׳ גימטריא טוב שהוא יסוד. והנה אמרו במדרש רבה על פסוק זה ואחר עורי נקפו זאת אמר אברהם אחר שמלתי הרבה גרים באו לידבק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב״ה נגלה עלי וירא אליו ה׳ עכ״ל. והנה אני הדל פירשתי בספרי הקטן ראש דוד בדין תדיר ומקודש שהוא היה סבור שע״י שנימול יבטל מצוה תדירית דהכנסת אורחים ועכ״ז מל שהוא מקודש וכדעת הרמב״ם שאיזה שירצה יקדים ע״ש. ועתה אני בעניי מוסיף דגם לרבינו עובדיה ז״ל דסבר בעלמא דתדיר עדיף הכא מודה דיש לדחות התדיר שהם האורחים מפני המילה מתרי טעמי תריצי חדא דהמילה נצטוה מפי ה׳ ומצות הכנסת אורחים היה עושה מעצמו בלי ציווי פרטי רק שהוא מצד עצמו קבל לעשות כל המצות ואין ספק דציווי ה׳ אשר ציוהו קדים ודוחה מצוה שלא נצטוה. ותו דלא דמיא מצות מילה לשום מצוה שהיא שקולה ככל התורה ונכרתו עליה י״ג בריתות ואינו שלם ובלעדה לא יכונו כל המצות. ויש להסמיך זה במאמר הנזכר ובכתוב דאמר אאע״ה אחר שמלתי הרבה גרים באו וכו׳ שהוא היה סבור שלא יבואו ולא יבא שום אורח אצלו כמ״ש במדרש לקמן ובסוף פרשת לך לך והיה חידוש אצלו שבאו אחר המילה וז״ש ואחר עורי נקפו זאת וכי תימא ולמאי דס״ד שלא היו באים איך הניח מצוה תדירית לז״א ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי זאת מהיכן היה הקב״ה נגלה עלי וירא אליו ה׳ ובזה כלולים כל הטעמים א׳ שזה מקודש ואין זה כמקודש דעלמא כי קודם המילה אינו כדאי לחזות בנועם ה׳ ואינה כשאר המצות שהיא עיקר קבלת האלהות וירא אליו ה׳ והיינו שקיים מצותו ולזה וירא אליו ה׳ וא״כ מה שציוה הוא יתברך קודם. ועוד המצוה עצמה גדולה מכל המצות והראיה והוא יושב וקודם זה היה נופל ועוד שמצוה זו היא פתח האהל ר״ל התורה ע״ד אדם כי ימות באהל והיא יסוד הדת ומצלת מגיהנם וזהו כחום היום ואפילו שתתבטל מצות אורחים אין לחוש:

פסוק ב

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וכו׳. פירש הרב גנת ורדים ז״ל א״ח כלל ב׳ סימן ט״ו שאברהם אע״ה לא היה מסתכל חוץ מד׳ אמות וברוח הקדש לצורך מצוה כתיב וישא עיניו וירא והנה איל והכא וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ולכן הקב״ה אמר לו שא נא עיניך וכו׳ עכ״ד. ואפשר לרמוז במ״ש רז״ל אין והנה אלא לשון שמחה והכא אברהם אע״ה היה סובר שאחר שנימול לא יבואו אורחים אצלו כמשז״ל ועתה וישא עיניו וירא והנה שמח שמחה רבה שאחר שנימול גם כן זוכה לקיים מצות הכנסת אורחים וכתב רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל והנה שלשה גימטריא אלו מיכאל גבריאל ורפאל:

וירץ לקראתם מפתח. ס״ת צמח א״ל הקב״ה אתה רצת לקראת מלאכים חייך אני פורע לך בזמן המשיח שנאמר רץ לקראת רץ ירוץ ומתי יהיה זה כשיבא המשיח שנקרא צמח רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י:

פסוק ה

כן תעשה כאשר. גימטריא זהו אין מסרבין לגדול. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י:

פסוק ט

ויאמרו אליו איה שרה אשתך. פירש רש״י ז״ל נקוד על איו שבאליו ותניא רשב״א אומר הכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה דאף לשרה שאלו איו אברהם וכו׳ עכ״ל והקשו הראשונים שהכא ינקד הלמ״ד ואני דורש הכתב איו. ואפשר לישב דרך דרש במה שסיים רש״י ז״ל למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. והשתא אם נקד הלמד ונשאר הכתב איו היינו דורשים דלאשה שרה אמנו שאלו איו אברהם. אבל אין ללמוד לעלמא לכך ננקד איו ונשאר למ״ד רמז ללמד לעלמא כמשמעות אות למד. א״נ להפך שאם היה ננקד למד ה״א שבא ללמד לעלמא אבל הכא ה״א מה״ש לא ידעו היכן שרה ולא שאלו. להכי ננקד אי״ו ואנו דורשים איו. וממה שלא ננקד הלמד רמז דיש ב׳ לימודים א׳ לגופיה דמה״ש ידעו היכן שרה ושאלו וגם לעלמא ושמעינן תרתי ועמ״ש הרב נמקי יוסף פרק הפועלים. ומ״ש אני הדל בפירוש מס׳ סופרים:

פסוק טז

הלך עמם לשלחם. גימטריא תרי״ג כי העושה לויה כאלו מקיים כל התורה כמו שאמרו רז״ל ושיעור לויה מיל והוא ר״ת לשלחם לויה שעושין לאורח חכם מיל. נצח ישראל כ״י:

פסוק יט

כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו׳ למען הביא וכו׳. שאלוני דא״כ היה ע״מ לקבל פרס והשבתי דרש״י ז״ל במת״ק ודש״ן עדיו פירש כך הוא מצוה לבניו ושמרו דרך ה׳ כדי שיביא וכו׳ והכונה דיפתה את בניו ואומר להם שמרו כדי שיביא וכו׳ כמו שמפתים לתינוקות ע״ד מש״ה אם בחוקותי וכו׳ ונתתי גשמכם וכמ״ש הרמב״ם ז״ל דלא נכתבו יעודים הרוחניים בתורה אלא הגשמיים כמו שאומרים לתנוקות וככה יעשה אברהם לקרב זרעו לעבודתו יתברך. שוב ראיתי מי שפירש כי לגדולים יש לומר שישמרו דרך ה׳ לעשות נחת רוח לפניו דוקא ולקטנים צ״ל שיעבדו ה׳ לזכות לטובות העה״ז וזה כונת הכתוב כי אאע״ה לגדולים יצוה לשמור דרך ה׳ שלא על מנת לקבל פרס ולקטנים הוא אומר למען הביא שהם טובות העה״ז ולזה כתיב למען שני פעמים עכ״ד ועד״ה ושמרו דר״ך ה׳ יחוד קבה״ו לעשות צדקה לתקן המלכות לחברה עם יסוד ות״ת וזהו ומשפ״ט:

אשר יצוה את בניו. ס״ת תורה כ״כ רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל ורבינו בעל הטורים ז״ל ולי הדל אפשר לרמוז אשר יצוה גימטריא יראת גם גימטריא גמילות חסדים והם גימטריא תורה והם ג׳ דברים שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג״ח והעבודה בכלל הוא יראת ה׳ תדיר. ושמרו דרך ה׳ לעשות שמירה וסייגים לתורה:

פסוק כ

זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. מהזעקה. ורבינו אפרים ז״ל כתב כי רבה אותיות כריבה שריבה א׳ היתה נותנת לחם לעני ועשו בה שפטים גדולים כמו שאמרו רז״ל:

פסוק כז

ואנכי עפר ואפר. פירשו כת הקודמין שכונתו לפי רוב הענוה שהוא כמו עפר ואפר מעורבין שאינו מועיל כי כל א׳ בפני עצמו יש בו תועלת אבל אם נתערבו לא יועילו:

פרק יט

פסוק יד

ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו במדרש רבה אדרוכלין במדינה פירוש כלי זמר והמדינה נהפכת ע״ש ואפשר דהכונה דכשיש שמחה גברה מדת רחמים והעולם שקט וזהו תמיהת חתניו דכלי זמר במדינה ששון ושמחה אשר זה מורה כי גדול יתר מאד מדת רחמים ואיך יתכן שהעיר נהפכת. והם לא ידעו כי הרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין וכמו שאז״ל וה׳ המטיר על סדום שהרשעים מהפכים מדת רחמים למדה״ד כי בעוד שהרחמים גוברים ברגע קטן נהפך למדת הדין. וזה רמז הפיכת סדום כי היתה הארץ רחבת ידים מלאה כל טוב ובפשע ארץ רבים צרי״ה הפוכה כמו רגע לדין קשה ולאות לבני מרי נהפכה העיר כלומר חזו השתא מעשה רשעים שמהפכים מדת רחמים לדין:

פסוק כד

וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה׳ מן השמים. שמעתי במ״ש פ״ב דחגיגה מכון שבו אוצרות שלג וכו׳ והני ברקיעא איתנהו בארעא איתנהו דכתיב הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקטור וכו׳ אמר רב יהודה אמר רב עד שלא בא דוד היו ברקיע וכשבא דוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ וכו׳ ע״ש וא״כ בסדום היו עדיין בשמים. וז״ש גפרית ואש מאת ה׳ מן השמים דבו בפרק היו בשמים:

פסוק לא

תוכן העניינים

חומת אנך על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה