חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]
ע
נשאלתי בעובדא שאירע רחוק ד' פרסאות מכאן באשה אחת יולדת ששהתה לטבול אחר לידתה עד ט' שבועות וחצי אח"כ טבלה עצמה בליל י"ט ראשון של פסח וכיון ששמעה חברתה הדרה עמה בישוב אמרה לה שאסור לטבול אחר לידה בליל י"ט וטבילתה פסולה וצריכה לטבול עוד בח"ה שנית וע"פ דבריה פירשה אשה זו ותפר האביונה מבעלה ולא קרב אליה עד ח"ה היה נפשה חותה ומהסס ומצטערת לטבול שנית ושלח בעלה אלי לכאן לשאול את פי אם היא מוכרחת לטבול שנית או אם בדיעבד עלתה לה טבילה של י"ט:
נראה לעניות דעתי שבדיעבד עבד עלתה לה טבילת י"ט והיתה מותרת לבעלה תיכף בי"ט כיון שע"פ הדין אין איסור כלל לטבול בשבת וי"ט כדתנן מטבילין כלים מלפני השבת ואדם בשבת ומפרש טעמא בגמר' משום דטבילת כלים נראה כמתקן משא"כ האדם נראה כמיקר ופסקה הב"י בש"ע מטא"ח סי' שכ"ו וסי' תקי"א אלא שנהגו להחמיר באם היה אפשר לה לטבול קודם לכן כדאי' בהג"ה ש"ע מטי"ד סי' קצ"ז והוא מדברי תה"ד סי' רנ"ז שנתן טעם לחומרא זו כיון דעכשיו לא נהגו למיקר נפשא במי מקוה בשבת וי"ט גם באדם נראה כמתקן מ"מ היינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי דטבילת' עלתה לה כיון שהיתה שוגגת דבכה"ג בכלים תנן במס' תרומו' במטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן אעפ"י דקעביד איסורא דרבנן מכ"ש אדם שטבל דלא עביד איסור כלל אלא דשינה מנהג וחומרת אחרוני' ועוד דאפי' המעשר בשבת תנן דבשוגג יאכל אע"פ דעון טבל במיתה מסקינן בביצה שאם עבר ותקנו מתוקן ש"מ דכל מה שגזרו רבנן משום שנראה כמתקן לא גזרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מועיל התיקון אפי' בדבר חמור שהוא עונש מיתה וכ"ש בטבילת נדה דלא גזרו רבנן על תיקונה והתירו לכתחלה שתטבל בשבת וי"ט אלא שהאחרוני' הנהיגו בה חומרא כ"ש שיש להקל בדיעבד ולומר דמועיל:
ואף גם זאת שכת' בהגהת ש"ע הנ"ל במקום שאין מנהג אין להחמיר אף לכתחלה דבישוב הנ"ל עדיין לא נקבע מנהג ואע"פ שראוי ללכת בישובי' בדרכי מנהגי הקהילה הסמוכה ובקהילתינו נהגו להחמיר מ"מ בד בדיעבד אין להחמיר שם גם בעה"ב הנ"ל לא דר מעולם בקהילתינו אשר יאמר עליו לנהוג בחומר המקום אשר יצא משם. ועוד ראיה ממה דדייק בש"כ מת"ה הנ"ל וז"ל משמע מדבריו דכשאין בעלה בעיר ובא בע"ש אע"ג דהיה אפשר מקודם מ"מ כיון שלא פשעה במה שלא טבלה קודם שרי לטבול בשבת עכ"ל הרי שאפי' לכתחלה התיר טבילת שבת היכא שלא פשעה האשה בהמתנה כ"ש בנידון דידן דלא פשעה האשה בטבילתה דלא ידעה דקעבדא איסורא אלא אדרבה נתכוונה למצוה בחשבה לקיים שלשה מצוותיה חנ"ה ביום א' כאשר בא במכתב השואל פשיטא די"ל דמהני טבילתה בדיעבד להתירה לבעלה אף בי"ט מיד וכ"ש אח"כ:
ועוד אני אומר שאפי' הזידה וטבלה אחר לידה בליל שבת די לן להחמיר לאוסרה בשבת לבעלה כמו המעשר בשבת דקי"ל מזיד לא יאכל אבל אח"כ שריא בלא טבילה אחרת דאין לפרש גבי מעשר במזיד לא יאכל הוא לעולם כמו המבשל בשבת במזיד לר' יודא דא"כ הוי אסור גם לאחרים בו ביום וחזינן לגמר' דשריא מדאמרו שאם עבר ותקנו מתוקן אבל מ"מ משמע דלו אסור ביום ההוא מדדייק רש"י וכתב שאם בא אדם אחר ותקנו וכן לשון התוס' משמע אבל לא הוא כיון דלשון עבר משמע עבירה במזיד לא יאכל הוא עצמו בו ביום ואין לומר דאף לאחרים אסור ביומיה אלא דהוי מתוקן למיכל מינה אחר שבת דהא התם בביצה קאי לענין הזמנה שטבל מוכן הוי לגבי שבת שאם עבר ותקנו מתוקן משמע שאוכל ממנו בשבת ואע"ג דתני להו בחד בבא במעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל מזיד לא יאכל ע"כ אין פירושן שוה אלא לענין שוגג וההיא מתניתין ר"מ היא דס"ל גם במבשל בשבת בשוגג יאכל בין הוא בין אחרים בו ביום וה"ה למעשר אבל לענין מזיד לא שוו דלר"מ המבשל בשבת במזיד אסור בו ביום בין לו בין לאחרים והמעשר במזיד שרי בו ביום לאחריני כמ"ש שאם עבר ותקנו מתוקן אבל כר' יודא לא אתיא דלדידיה אף בשוגג לא שוו דהא ס"ל המבשל בשבת בשוגג אסור בו ביום בין לו בין לאחרים אלא למ"ש יאכלו ובמעשר אפי' במזיד שרי ביומיה לאחרים וכ"ש שוגג ולא ה"ל למכללינהו בחד בבא המעשר והמבשל וכן מצאתי במרדכי ריש פ' כירה שכתב בשם סה"ם דפסק כר"מ דאמר המבשל בשבת בשוגג דשרי דסתם מתני' כוותיה במס' תרומות עכ"ל. וטעמא דר"מ דמחלק בין מבשל במזיד למעשר במזיד היינו משום דבישל אסור מדאוריית' ותיקון תרומות ומעשרות לא נאסר בשבת אלא מדרבנן כדפירש"י בביצה ואין לומר מ"ש שאם עבר ותקנו י"ל בשוגג ומלת שאם עבר לאו דווקא שעבר במזיד ונאמר דלענין שוגג די לן להתיר לאחרים בו ביום אבל לא לעושי מזיד אלא גבי המזיד שוה במעשר להמבשל בשבת דאסור לאחרים עד הערב ולא לעולם ואתיא מתני' הנ"ל כר' יודא ואע"ג דלענין שוגג לא שוו תני להו יחד שוגג אטו מזיד ולכן פירש"י שבא אדם אחר ותקנו דאלו תקנו איהו גופיה אפי' בשוגג הוי אסור מיהו דלדידיה בו ביום לסברת ר' יודא א"א לומר כן דא"כ לא מצי הגמר' לאוכוחי דטבל מוכן לגבי שבת מדלא תני במתני' ה"ז מן המוכן לשון דיעבד למידק מיניה הא בשאר שני שבוע אין זה מן המוכן כדפירש"י דילמא משום הכי לא תני לשון דיעבד דלא פסיקא ליה הדיוק בשאר שני שבוע דלפעמי' מן המוכן אם תקנו אדם א' בשוגג ולפעמי' אינו מן המוכן אם תקנו אדם א' במזיד אלא ע"כ ס"ל להגמר' דאין חילוק במעשר בין שוגג בין מזיד לעולם הוי מן המוכן בשאר שני שבוע לאחרים בו ביום א"כ אף להמתקן עצמו שרינן במ"ש אפי' תקנו במזיד כר"מ וכ"ש המטביל כליו בשבת שהוא רק תיקון בעלמא וכ"ש טבילת נדה בשבת דשרי לכתחילה אף מדרבנן אלא שהאחרונים החמירו דיש להתיר בדיעבד:
ועוד ראיה מתוס' שפירשו שאם בא אדם אחר ותקנו והן פסקו פ"ק דחולין כר"מ וכ"כ בטור א"ח סי' שי"ח בשמם א"כ אי בשוגג איירי הכא מ"ש שאם עבר ותקנו ה"ל לתוס' לפרושי שאפי' הוא עצמו תקנו הוי מן המוכן ושרי ליה לאלתר כר"מ דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל בו ביום בין הוא בין אחרים וכ"ש למעשר אלא ע"כ התוס' לא דייקו לשון שאם עבר ותקנו די"ל שעבר במזיד וס"ל לר"מ במבשל דאסור בו ביום אפי' לאחרים ובמעשר דקיל מיניה שרי בו ביום לאחרים וא"כ נחות חד דרגא דלדידיה מיהו שרי במ"ש וכל משמעות דברינו האלה לאסור עכ"פ בשבת האשה שטבלה מזידה בליל שבת הוא מצד החומרא להשוותה למעשר אבל לא מן הדין דהא כבר הזכרנו מהפוסקים דטבילת אדם מותר לכתחילה בשבת ולא דמי למעשר אלא שהאחרונים
אמנם בנידון דידן שהיה ליל י"ט אין לאסור אפי' במזיד באותו לילה אף אם נשויהו למעשר וראיה מתשובת הרשב"א סי' תשפ"ה והביאה הב"י בטור א"ח ס"ס תק"ג יותר באורך וז"ל ואע"פ שהקשו שם מהא דתנן המעשר פירותיו בשבת וכו' ואוקימנא בדאית ליה פירא אחרינא ותו אקשי מהמטביל כליו בשבת וכו' ואוקימנא בדאית ליה כלי אחרינא א"נ אפשר בשאלה אני אומר שלא עמדו דבריו במסקנא שהרי חזרו והקשו שם עוד מהמבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' ופירקו איסור דשבת שאני ומסתברא ליה דהשתא דאתית להכי כולהו אינך נמי איסורא דשבת נינהו ובהני הוא דאסרי במזיד דידהו אבל בי"ט כלל לא עכ"ל וכן פסק שם הב"י בש"ע להלכה וא"כ כ"ש לענין טבילה בי"ט דקיל טפי ממבשל דהוי רק משום דמחזי כמתקן דיש להתיר במזיד לבעלה בי"ט כך נ"ל להלכה אבל לא למעשה כי ראוי להחמיר לעושי מזיד משום מיגדר מילת' מ"מ בנידון דידן שהיתה שוגגת אין פקפוק להחמיר ופשיטא שעלתה לה הטבילה של י"ט ומותרת לבעלה לאלתר ומכ"ש ענייה זו לשוא שמרה ופירשה עצמה מבעלה בי"ט בהא נחיתנא ובהא סליקנא דשריא לאחר י"ט בלא טבילה אחרת כ"ד יו' ו' אסרו חג הפסח תח"י לפ"ק הק' שמשון דרשן בכרך:
וזאת אשר כתבתי לק"ק ורנקפורט להדייני' יצו