אור ברסלב

חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]

סא

ס

ובמילתא תניינא דשאיל מר בענין בר מתא דמצי מעכב אבר מתא אחריתי שלא להתעסק שם היכא דלא שייך בכרגא אפי' אם הערלי' פותחים לו להביא סחורה לביתם אם זה מותר או אסור ודן ע"פ הסברא דבכל ענין אסור גם כאן דלא מצינו חילוק זה בפוסקי' קמאי ובתראי וכו' עוד צידד להחמיר דאף אם הנכרי מרצה שלא לעסוק עוד בעירם שהקהל טוענים אין לנו להושיב שומר עליך בכל עת שתהא בהחבא להתעסק ואנחנו לא נדע דמחויב אותו הנכרי לקבל בחרם ובשבועה שלא יעסוק עוד שם עכ"ל בשינוי קצת לשון לאהבת הקיצור. אנחת לן חדא ואקשית לן חדא דבדין הראשון ודאי לא יועיל רשות הערלים ולדעתי הוא נלמד ממ"ש מהרי"ק בתשו' סי' קנ"א לענין הבא לדור ולהתיישב בעיר שלא מרצון יושביה ולמיהב כרגא כא' מהן וז"ל אבל אם יוכל לסגור לפניו הפתח שלא יבא פשיטא ופשיטא שהרשות בידו דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כשם שהוא רוצה לבא בע"כ של יושבי העיר ע"י השר כן יעכבו גם הם על ידו ע"י השר שלא יבא ויישר כחם עכ"ל והוא שלא כדעת ר"ת והרא"ש דס"ל דאי בעי למיהב כרגא ולהיות כא' מבני העיר לדור שם רשאי ולא מחינן בידיה כמו שנזכר גם בש"ע דעות האלו ומהרי"ק הכריע כרש"י ורמב"ם דפירשו דוקא אם היה שייך מקדם בכרגא כמו שהביא שם בארוכה ומ"מ לא נתן תיפלה להשר המקבל היהודים אחרים משום דמסתמא לא להראשונים לבדם ניתנה הארץ מידו לשבת בה אלא יכול להוסיף דיורין כל שעה אבל בסי' קפ"ו כת' דאם השר ביאר לתת חק הישוב לראובן לבדו ושלא יכול שום יודי לבא לדור שם בלי רשות ראובן כן יהיה וכן יקום וגם השר עצמו אסור לשנות וז"ל שם והרי לך בהדיא שזכה ראובן הישוב מכח קנינו מן השר לדחות כל היהודים מעליו ומאחר שכן הוא אם הוא כדברי ראובן שמעולם לא נתרצה שתנתן דת ליעקב להלוות שם בלתי לו לבדו ולא לבניו כמבואר בטענות פשיטא שלא היה כח ביד השר להרשות אחר זולתי יעקב לבדו כאשר נתרצה ראובן שהרי כבר זכה ראובן בישוב ונתן הכסף וקם לו וכל קנינו של א"ה אינו אלא בכסף ובכה"ג לא שייך לומר דינא דמלכותא דינא וכו' עכ"ל א"כ כ"ש שאין הערלים שבעיר יכולין להרשות לאחר לדור ולהלוות שם דלאו בדידהו תלה אלא בישראלים הדרים שם שקנו חזקת ישוב מן השר דהא אפי' השר אינו יכול לשנות ולהחליף את משכרתו כנז':

והנה דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטני' נדון שלפנינו אם באים אחרים לעסוק בעיר שאינן דרין שם דבזה כ"ע מודו אף ר"ת והרא"ש דמחינן בידייהו אע"פ שרוצים ליתן מס הואיל דאינן מבקשין לדור שם כדאית' בש"ע בלי שום חולק וע"כ ה"ט דהוי כאלו התנה השר עם אותן דיורין לומר שבו וסחרוה והאחזו בה בכל משא ומתן להנות מכל טוב הארץ וזכיותיה אתם ולא אחרים שמחוץ לגבולו והוי כאלו קנו הדיורים חזקת הישוב בתנאי שלא יעסוק אחר שם כי אם הן היושבי' בארצו לבדם וא"כ הדין נותן דאין כח ביד השר להרשות לאחרים נכריי' לעסוק שם בשביל הנאת ממון ומס שיקבל מהן דבכה"ג לא שייך דינא דמלכות' כיון שכבר קנו הדרי' תחתיו זכות המשא ומתן בכסף לדחות כל הנכריי' מעליהם כעין שכתב מהרי"ק בסי' קפ"ו לענין ראובן שהתנה על חזקת הישוב והכא אפי' לא התנו הוי כאלו התנה מדנאסר המשא ומתן לנכריי' אפי' אם רוצים ליתן מס לכ"ע ולא התירו בזה ר"ת והרא"ש אי בעי למיהב כרגא ש"מ דזכות משא ומתן שייך להדרים שם דוקא כאלו קנו אותו מהשר וא"כ כ"ש שאין הערלים בני העיר יכולין להרשות לנכריי' להביא סחורות לשם. וכ"ת לחלק בין היכא שהערלים נותנין רשות ע"פ בקשתו מהן ובין היכא שהערלים מתחילין לבקש ממנו דבזה לא נראה כוונתו להזיק חבירו דהא הלוקחי' רודפים אחריו ולא הוא אחריהם. איברא לאו הכי הוא דלאו בדידהו תלה כדכתיבנא. ועוד מוכח ממה שפסק בש"ע דאפי' ידוע שמוכרים דעלמא נותנין יותר בזול מחינן בהו ולא משגיחינן דליהוי תקנת' לערלים מכ"ש כשאומרים סתם להביא ואינן מבקשין להדיא שיתן יותר בזול אלא ממילא ירווח תרעא ע"י ריבוי הסחורו' דהיינו שלא יתייקר השער דאפשר גם בלוקחי' ישראלים אסור כיון דאין הנאת הלוקחים מבוררת והמוכר המשיג גבול רעהו אינו מוותר מאומה ואע"ג דחזינן דניחא ללוקחים בכך כיון שציווהו להביא לא איכפת לן בהו דאלת"ה לעולם לא היו יכולין למחות חנונים בבני העיר אחרת ישראלים להביא סחורתם שמה דאנן סהדי דמסתמא ניחא לבני העיר הלוקחים דירווח תרעא ולא יתייקר והר"י הלוי בעל סברא זו לא ה"ל להזכיר בחילוקו אם הנכריי' מוכרין כשאר בני העיר או נותנין יותר בזול אלא ה"ל לחלק ודוקא שאין בני העיר הלוקחין מבקשין להביא שם וכו' ואפי' הוא מחלק בכך מ"מ לתועלת הערלי' לא שרינן כדכת' הרמ"ה וכדפסק בש"ג ומה שדקדק מ"כ דמסתמא כשמוכר דעלמא נותן יותר בזול אומרי' לו להביא אינו מוכרח גם מ"ש מ"כ דאל"כ יערים בכל יום וכו' היה אפשר לתקן ע"י חרם או שבועה אי הוי רגלים לדבר אבל לא תלי בכך דאפי' הגוי אומר מעצמו להביא לא מהני כ"ש אם פירש הגוי להביא לו יותר בזול דאז חשדינן ליה שהוא עושה לקפח מחייתו של ישראל שכינו למען לא יהיה לו הקמת רגל וירד לטמיון והיה כי ירעב והתקצף ילך לו משם ויעזוב את עירו ובפרט בזמן הזה רבים קמים עלינו לכלותינו מתוע"ב והמונ"י שכבי בישא טפי איכא למיחש על כן אומרי' לאיש נכרי שאינו מן הישוב כי יסיתך הגוי להביא לו סחורות לא תאבה לו ולא תשמע אליו ואם בדברים לא יוסר ישראל הנכרי רמינן גוד' רבה ושדינן ביה וכל טצדקי דאפשר למיעבד ליה להרחיקו מעל לגבול בכפיות ונגישות עבדינן ליה:

ואקשת לן חדא במה שכת' מכ"ת שדעתו נוטה שאם ישראל הנכרי אומר שאין רצונו להביא עוד סחורות לשם שצריך לקבל עליו בחרם ובשבועה לא אדע מאין הרגלים וסברה זרה היא בעיני הלא קי"ל כר' יוסי דבכל מקום שאין ההיזק בשעת מעשה על הניזק להרחיק את עצמו כ"ש במקום שאין רואין עדיין מעשה אשר יבא ממנו ההיזק אלא מדאגה מדבר אולי ירצה חבירו להזיקו באיזה זמן רק אומרי' לזה הירא ודואג פן יהיה ניזק בשום פעם השמר והזהר להשגיח בשמירה מעולה שלא יזיקך חבירך ואם תראה שיבא להזיקך שבור את שיניו וקפח את שוקיו אבל לא מחייבינן לחבירו שיעשה בטחון שלא יזיקנו:

וראיה ממ"ש בהגהת ש"ע וז"ל בני העיר שעוסקין בסחורה בעיר אחרת אינן ברשותו לכוף אותן ליתן מס כפי רצונם אלא א"ל תנו כך וכך או מוחין בידו מלעסוק בעירן עכ"ל ולא כתב או משבעינין אותו שלא לעסוק בעירן אלא במחאה סגי שגוזרין עליהן בעונש קנס ותפיסה וכיוצא אם יסרבו ויעסקו עוד שם. וכן נראה ממ"ש בש"ע בהג"ה סי' תכ"א מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו קודם זמן השכירות ואם מסרב יכול להכותו עד שיצא עכ"ל ולא כתב יוכל להשביע שלא יגנוב לו דהוי טפי עדיף ממה שירשהו לבטל קנין השכירות ואף להכותו וכי תימא דאיירי שאינו רוצה לישבע מ"מ ה"ל להזכירו שישבעהו ואם לא ירצה לישבע להוציאו וכו' ואי משום שכבר מושבע מהר סיני שלא יגנוב גם בנדון דידן כבר מושבע ע"פ דין תורה שלא ימכור על יד במקום שאינו שלו וכ"ש לחזור על פתחי ב"ב ואף את"ל דהאי איסורא לא משמע לאינשי שהוא מן הדין דקסברי כל ישראל יש להם חלק בכל המקומות לשוט אחר מחייתם לקנות ולמכור אפי' בגבול של חבירו משא"כ איסור גניבה ידוע מ"מ קשיא דה"ל לאשבועי להבא שלא יגנוב דקי"ל מגו דחשי' אממונ' לא חשיד אשבועת' וכתבו התוס' פ"ק דב"מ א"כ אמאי גזלן פסו' לשבוע' ותירצו בש' ר"י חס' הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל משא"כ גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה עכ"ל א"כ היה ראוי להשביע להבא למשרתו שהוא חשוד בעיניו על הגניבה דאז יפרוש ולא יגנוב אלא ע"כ אין הדין נותן כלל להשביע למי שחושש עליו שיזיקוהו ועדיין אין לו טענה עליו דהלה א"ל שמור לך שלא אזיקך וכיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וזה משרתו דר עמו תמיד בבית א' א"א להשמר בכל פעם ממנו לכן יוכל להוציאו משא"כ מבני עיר אחרת יוכל להזהר היטב שלא יבואו ויעסקו בעירו וכן יעשו להשגיח על זה ולהתרות בהן שימנעו לבא ולסחור ואם יעברו יענישם כמ"ש לינקוט פיזרא וליתב אבל אין להכריחם שישבעו:

ועוד נ"ל ראיה ממה דקי"ל דאין משביעין על ספק אפי' לשעבר וכ"ש להבא ואפי' חרם אין להטיל מן הדין על הנתבע בטענת ספק אלא חרם סתם על כל מי שיודע שחייב לו ואינו פורעו ק"ו שאינו יכול להכריח למי שהוא חשוד בעיניו בספק שיקבל בחרם על עצמו להבא וכ"ש שאין משביעין אותו. ועוד אני דן מן הסברא דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יתבוע את שכינו שישבע לו שלא יזיקנו בהיזק ראיה או שאר נזקי שכנים שאינו מרגיש בם לאלתר וכן בכמה עניינים ירבו השבועות בכל עיתים ושעות. ואין להאריך בשמועות, האל למושעות יצילנו מטעות וינקינו משגיאות ויורינו דרך הנאות ויעשה עמנו לטובה אות למהר קץ הפלאות הנלע"ד כתבתי שמשון דרשן בכרך חונה פה ק"ק ווירמיישא יו' ו' ל"ג בעומר תכג"ל:

פסק הלכה למעשה במי שעמד לקרות בתורה ובירך וקודם שהתחיל לקרות נמצא פסול בס"ת והוציאו אחרת אם צריך לחזור ולברך הואיל ועדיין לא קרא כלום:

תוכן העניינים

חוט השני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה