חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]
לט
שטר חוב שכתוב בו זכרון עדות שהיה בפנינו עדי' ח"מ באחד בשבת בט' באב שנת שלש מאות וארבעים ושבע לבריאת עולם בא לפנינו כמר פלוני ואמר לנו קנו וכו' ואף חתמו ותנו ליד האלמנה מרת פלונית וכו' איך שנטלנו וקבלנו ממנה ר"ן זהובי' לפורעם לה או ליורשיה לר"ה שנת ש"ס דהיינו בערך ב' שנים ועל זה השכננו לה הבית העומד לע"ע בין האלוף כמר פלוני ובין וכו' ואם יגיע הזמן ויפרעו וכו' אז יהיה השטר הלז בטל ומבוטל ויהא חוזר הבית הנ"ל לכמר פלוני הנ"ל כבראשונה ואם יגיע הזמן ולא יפרעו אז הבית יהיה תכף להאלמנה אכן בתנאי זה שצריכה האלמנה ליתן תכף ד' מאות זהובי' לכמר פלוני וכל הנ"ל קבלו עליהם שני הצדדים עליהם ועל יורשיהם שאם יעבור אחד מהם על כולו או על מקצתו לתת להקדש מאה זהובי' נוסח שטר זה יצא בפני פה ווירמיישא והנה ודאי שאין ממש במכירה זו שאינה אלא אסמכת' בעלמ' שאם יגיע הזמן ולא יפרעו וכו' ועוד שהרי לא הוזכר בו לשון מכירה רק אז יהי' הבית תכף להאלמנה ואין זה לשון מכירה ועוד שכת' אכן בתנאי זה שצריכה לתת תכף ד' מאות זהו' וכיון שלא נתנה א"כ אין המכר כלום. אכן מה שיש לדקדק הוא ע"ד הר"ן זהו' כי הנה הנתבע טוען פרעתי ע"י שהיה לו משלי כמה וכמה מסרסרות ושכר טורח ועמל ויגיעה ודברים רבי' כאלה ולכן יש לנו להתבונן אם השטר הוא כשר או לא ומקום הספק ידוע הוא לכל מי שיראה אותו שכתו' בו שנת שמ"ז וכתו' בו אח"כ לפורעם שנת ש"ס דהיינו בערך ב' שנים ועניני' אלו הם סותרים זה את זה ודבר פשוט הוא שהיה לו לסופר לכתוב שנת שנ"ז וטעה וכת' שמ"ז ועוד כי בשנת שמ"ז עדיין לא היתה אלמנה:
ויראה לי ששטר זה כשר ולא זו לדעת הר"ר אליעזר בר שמעון שהכשיר שטר שהיה כתוב בו ד' בשבת כ"ב בתשרי וזהו אי אפשר לפי שר"ה היה ביו' שני ויו' ד' בשבת אינו כ"ב בחודש ועוד שכ"ב בחודש הוא יו' שמיני עצרת וכתב שהוא כשר די"ל שהסופר טעה לפי שלא היה בקי בעיבורו של חודש וטעה בשני עיבורים א"נ שחשב ששני י"ט של ר"ה כיום אחד חשיבי כיון שהם קדושה אחת ולכן לא פסלינן שטרא מאחר שהשטר נכתב כהלכתו ומקוים בעדים כשרים דכל דיני ממונות תלינן בטעו' דזמן השטר בכל מה שיכולי' לתלות כדי להכשירו עכ"ל ואע"ג דהכא לא שייך ה"ט שטעה בעיבור' של חודש מ"מ ע"כ טעות אחר יש והוא טעות הקולמוס שא"א לומר שלא ידע ששתי שנים לאחר שנת שמ"ז שאינו שנת ש"ס וע"כ צריך לומר שטעות הקולמוס הוא ולא טעות החשבון ומתוכו מוכח הטעות ולכן ג"כ אינו נפסל מטעם שהוא מוקדם דהא אי אתי למטרף יוכיחו הם מן השטר שאינו זמנו שנת שמ"ז אלא אפי' לדעת הראב"ן שחולק שם והוא בסי' מ"ח בספר אבן העזר י"ל דהכא מודה דשאני הת' שיש לתלות בשגגת החשבון וכמו שכתו' הוא שם דאילו הוו קמן ע"כ הוי אמרו טעינו בחשבון והטוע' בדבר שלא ה"ל לטעות שהוא דבר גלוי לכל לא תלינן בטעות אלא שקר הוא אבל כאן אי לא הוי קמן הוי אמרי' שהוא משגגת הקולמס שנתכוונו לכתוב שנ"ז וכתבו שמ"ז שהרי אי אפשר ליישב השטר בענין אחר ולכן טענינן להו נמי הכי ומ"מ יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאדרב' בנדון דידן גם הר"א בר שמעון יודה דפסול כיון דלא מצינן למתלי בטעות עיבור החודש כמו התם ולכן ה"ל כאחד אומר בה' ואחד אומר בז' שעדותן בטילה עוד שאני אומר שדברי הר"א בר שמעון יש לדקדק עליהם במ"ש דטעו בעיבור' דירח' דהא אסקינן דמשעבר רובו של חודש לא טעו אינשי בעיבור' דירח' ועוד דהא משמע בגמר' דבתרי עיבורי לא טעו וכ"ת דיש חילוק בין זמנים הללו לדורו' הראשוני' א"כ אף לענין טעות העיבור נימא דיש חילוק וכמ"ש הראב"ן ז"ל ומסתבר טפי למימר הכי דהשת' כ"ע ידעי אימתי נקבע החודש ממה שאומר דהשת' לא ידע אפי' לאח' רובו של חודש אימתי נקבע ר"ח ותמה אני על הראב"ן במה שלא השיגו בזה ולא אוכל לעמוד על דעתו בזה וגם אין הכרח מדבריה' לנדון דידן מה דעתם בזה ולכן אמרתי להביא ראיה מדברי הרא"ש בכלל מ"ה סי' כ"ה בגט שהיה כתוב בו ך' לחודש שבט והוא כ"א לשבט ונמצא שהקדים זמן הגט יו' אחד והשיב ע"ז דליכא למיחש דכיון דידוע דר"ח היה יו' ה' וד' בשבת א"א להיות כ' בחודש אלא כ"א תלינן בטעו' הסופר שלא היה זכור קביעות החודש ולא הוי מוקדם והכי חזינן בדיני נפשות אחד אומר בשני לחודש וכו' כ"ש הכ' בנידון זה כיון דכתי' ברביעי בשבת וא"א להיות אותו, רביעי אלא כ"א יום ע"כ צ"ל דטעו בעיבור' של חודש ואם זינתה בשלישי תיהרג שהרי העידו שברביעי נתגרשה הלכך ליכא למיחש בגט זה משום הקדמה כלל וכשר ואע"ג דקאמר התם דדוקא עד רובו של חודש טעו אינשא בעיבורי' וכו' הכא אין חילוק דע"כ טעה שהרי דבריו מכחישין זה אם זה אם רביעי הוא כ"א בחודש ואם ך' כמו שכתב הוא יום ג' וע"כ טעה או בקביעו' חודש או בין ג' וד' ובימי שבוע לא שכיחי אינשי דטעו הלכך ע"כ תלינן טעותי' בקביעות החודש ואין כאן הקדמה כלל ואין לפוסלו משום שנכתב טעות בגט ואמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו וכו' אבל אם יש ט"ס שאין ריעות וקלקול יכול לבא ממנו לא מפסל בהכי עכ"ל:
ויראה דגם בנדון דידן כיון שדברי השטר סותרין זה לזה ע"כ צ"ל שהיה שם ט"ס וכ"ת התינח התם שיש לתלות בטעות העיבור משא"כ הכא הרי גם שם אין לתלות בטעות העיבור כיון שהוא אחר רובו של חודש אלא מחמת שאנו רואים שדברי השטר סותרין זה את זה אנו מוכרחי' לומר שטעו אע"ג דלא טעו אינשי בהכי וכן בנדון דידן אנו מוכרחים לומר שיש טעות הקולמס וכ"ת דשאני שטרא דידן שהוא מוקדם דעיקר הזמן הוא שנתכוונו לכתוב הוא שנת שמ"ז ובאמת הקנין ן היה שנת שנ"ז והשתא אתי שפיר מ"ש לר"ה שנת ש ס דהיינו בערך ב' שנים אין השטר נפסל בשביל כך שהרי טעם פיסול שטרות המוקדמין הוא מפני שמא יטרוף מן לקוחות שלא כדין ובנדון דידן א"א לטרוף שיאמרו לו הלקוחות מדכתיב בשטרא לר"ה שנת ש"ס וכו' חזינן בהדי' שמ"ש שנת שמ"ז הוא ט"ס ועוד שהרי בזמן ההוא לא היתה אלמנה מיהו אין ראי' מוכרחת לפי מ"ש ב"י בסי' מ"ג בשם תשובת רשב"א בשטר שהיה לו לכתוב שנת נ"ח וכת' שנת ז' וכת' לפלוני חתני ובשנת שנ"ז עדיין לא היה חתנו דאפ"ה השטר פסול וצריך לפרש הטעם דמ"מ הוא מוקדם ואין מוכח מתוכו שאינו מוקדם ואע"פ שכת' שם חתני ונמצא שהיו הלקוחו' יכולים להוכיח מתוכו שלא נכת' בשנת נ"ז י"ל שאין הוכח' זו הוכחה כל כך שאפשר שהלקוחו' לא ידקדקו לשאול אם היה באותו פעם חתנו או לא וגם אם ידקדקו אפשר שלא יוכלו להביא עדות על זה כנ"ל לפרש דעתו וכן בנדון דידן נוכל לומר כן שאולי הלקוחו' לא ידעו לדקדק שלא היתה אלמנה בשנת שמ"ז אבל מ"מ מדכתיב בשטר לר"ה שנת ש"ס וכו' הרי מוכח מתוכו שאין יכול לגבות מן הלקוחות ולכן אינו מוקדם כלל גם אם נאמר שנתכוונו להקדים הזמן וכ"ת דמ"מ כיון שנתכוונו להקדים א"כ הם רשעים ופסולים הא לית' שהרי אין בקדימת כלום שהרי השטר מוכיח מתוכו שאין יוכל לגבות מן הלקוחות שלא כדין:
ועוד אומר אני שאם נתכוונו להקדים נוכל לדון אותו לכף זכות ולומר שאותו פלוני הודה שקיבל המעות שנת שמ"ז ומ"מ לא יחול הקנין עד שנת שנ"ז דהיינו ב' שנים מיום הקנין אבל בוודאי האמת הברור הוא שיש כאן טעות הקולמס ואע"ג דלא אשכחן בשום מקום טעות כזה מ"מ אנו מוכרחים לומר כן מאחר שלשון השטר סותר זה לזה ועו' דהא טעות סופר שכיח הוא ועוד אפ"ל שבאמת הית' ההלואה בשנת שמ"ז בחיי בעלה אלא שהקנין היה שתי שנים לפני שנת ש"ס ולשון השטר מיושב היטב לפ"ז וה"פ זכרון עדות שהיה בפנינו שנת שמ"ז איך שבא כמר פלוני וא"ל הוו עלי עדים וקנו ממני ומ"מ הקנין לא נעשה אז אלא לאחר עשרה שנים שהרי בשטרות שלנו כותבי' למעלה וא"ל הוו עלי עדים ובסוף השטר כתבו שכן עשו וי"ל גם בנדון דידן שהציווי היה בשנת שמ"ז והם המתינו עד שנת שנ"ז א"נ שקנו ממנו בשנת שמ"ז אלא שהתנה שלא יחול הקנין אלא עד שני שנים קודם שנת ש"ס וכיוצא בזה השיבו חכמי רעגנשבורג והיא בתשובת ראב"ן דף כ"ו ע"ד והם כתבו האלמנה לפי שבזמן שהיה לו לקנין לחול הית' באמת אלמנה והשטר לא נכתב עד העת ההוא. איברא שבנדון דידן אפשר דלא שייך לומר כן כי לפי דעתי בשנת שמ"ז עדיין היה העד קטן מ"מ כתבתי לברר כל הצדדין שבנדון זה ועוד אומר אני דבנדון דידן כיון ששני הזמנים הם מרוחקים זה מזה וסותרים זה את זה הולכין אחר התחתון כדתנן כתב למעלה מנה ומלמטה ר' הכל הולך אחר התחתון משום דאיכ' למימר חזר בו מן העליון אלא שאני מסופק אם הדין השנוי במשנה שייך בכל מילי שאפשר שאינו שייך אלא במנה ומאתים שיש בכלל מאתים מנה אבל אם כתב למעלה חבית של יין ולמטה של שמן אפשר שהוא פסול א"נ יש לחלק עוד ולומר דווקא חזרה התלוים בבעלי הדבר אמרינן אבל חזרה התלוי' בעדים לא אמרינן שהרי מה שהתחיל לכתוב שנת שמ"ז הוא זיוף ומוקדם ולא שייך לומר חזר בו דמ"מ מתחילה לא ניתן לכתוב וכן עיקר ומ"מ חוזר אני לדברי הראשונים ששטר זה כשר הוא ותלינן בטעות סופר כיון שהטעות מוכח מתוכו כך נ"ל וחתמתי שמי שמואל בלא"א יצחק שליט"א: