חוט השני· רבי יאיר חיים בכרך [החוות יאיר]
ל
גבר בגוברין ואיש תרומות. גבר חכם בעוז ותעצומות. גבר יחיה ולא יראה מות ואימות אהו' האלוף המרומם מהר"ר אנשיל לבית הלוי יצ"ו:
על אשר בא כ"ת לתהות בקנקני קנקן ריקן חדש שאין בו לא חדש ולא ישן אודיע למ"כ את אשר לבבי אף כי ידעתי כי כל רז לא אנס לך והגם כי קשה עלי מאוד להשיב בזה וכמאמר ר' פלוני [והוא רבה בר אבוה עכ"ה] כי קיימינא במסכת חדא לא תשיילו לי במסכת אחרית' וכ"ש בענינים אלו שהן הלכות חמורות וגופי תורה מאותן הדברים שדרשו עליהם חז"ל ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו וחכמי התלמוד עצמן נתקשו בהלכותיהן כ"ש ר"פ בארבע לא מצינא בשיתא מצינ' על כל זאת אשיב מפני הכבוד. ראשונה בענין שני המשניות [עיין בתוי"ט שהרגיש ג"כ בזה עכ"ה] אשר ממסכת' זבין דמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ד משנה ו' שטומאת מדף אינו אלא ראשון ובפרק ה' משנה ב' משמע שטומאת מדף דהיינו עליונו של זב הוא אב הטומאה ובספר משנה תורה כת' ג"כ שאינו אלא ראשון. לכאורה היה נ"ל לומר דמ"ש בפ"ד שאינו אלא ראשון היינו לאחר שפירש שאם נגע עליונו של זב לאחר שפירש באוכלי' ומשקין אז אינו אלא ראשון אבל אם נגע בהם מקודם שפירש אז דינו כאב הטומאה דהיינו שהוא מטמא שנים ופוסל א' ומ"מ צ"ל לפ"ז דאפי' קודם שפירש אע"פ שהוא אב הטומאה מ"מ אינו מטמא רק אוכלי' ומשקין ולא אדם וכלים ואפי' כלי שטף אינו מטמא שהרי נתקו הכתוב לטומאה קלה כדאמרי' בפ' בנות כותיים וקרא איירי מסתמ' קודם שפירש כדאיירי שאר קראי שבפרשת זבים ואל תתמה במה שאמרנו שאינו מטמא רק אוכלי' ומשקים ואפ"ה מטמא שנים ופוסל אחד שכיוצא בזו מצאנו בדין כלים הנוגעים בזב כמ"ש הר"ר שמשון בפ' ה' בביאור תוספת' המתחלת כלים הנוגעים בזב וכו' וז"ל כלים הנוגעים בזב מטמאים שנים ופוסלים אחד דבשעת מגעו חשובי' הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלי' ומשקי' ועושי' ראשון שני שלישי אע"פ שאין חשובים כאב הטומאה לגבי כלים. אחרים עכ"ל וה"נ אפ"ל בעליונו של זב שאע"פ שאינו חשוב כאב הטומאה לגבי כלים אחרים מ"מ חשוב כאב הטומאה לגבי אוכלי' ומשקי' לטמא שנים ולפסול אחד וכגון שנגע בהם קודם שפירש זה מה שהיה נ"ל בתחילת העיון ומסתייע הדין פירושא ממ"ש הרמב"ם בפ"ד וז"ל אמנם הכלי ההוא טמא טומאה קלה ר"ל שאינו אב הטומאה אבל דינו כדין כלים שנגעו בזב אשר מטמאים אוכלים ומשקי' בלבד לא אדם וכלים עכ"ל וכ"כ הרב בחיבורו פ"ו מהל' מטמאי משכב ומושב שמדף דינו כדין הכלים שנוגע בהם שהוא ראשון. והרי בתוספת' שנינו כלי' הנוגעי' בזב מטמאים שנים ופוסלים אחד פירשו מטמא אחד ופוסל אחד מכל זה נראה להדיא שדעת הרמב"ם בעליונו של זב הוא כדכתיבנ' ולפ"ז נוכל לפרש עוד שמ"ש הרמב"ם בפ"ד שאינו אלא ראשון איירי אפי' קודם שפירש אלא שהרמב"ם לא איירי לענין שאינו מטמא שנים ופוסל אחד אלא ר"ל לענין זה הוא ראשון שאינו מטמא כלים והכי דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל שהעתקתי לעיל ופירוש זה הוא יותר מחוור מן הראשון דלפירוש ראשון קשה דה"ל להרמב"ם לפרש דאיירי דווקא אם נגע עליונו של זב לאחר שפירש אבל קודם שפירש הוי אב הטומאה אבל להך פירושא א"ש דהרמב"ם לא איירי אלא לענין שאינו מטמא כלים ובזה אין חילוק בין קודם שפירש ובין לאחר שפירש אכן קשה לי על פירוש זה למה לא כתב הרמב"ם דין זה בחיבורו דעליונו של זב אם נגע באוכלי' קודם שפירש שיהיה מטמא שנים ופוסל אחד והרי ראינו שבפ' הנזכר סתם דבריו שעליונו של זב הוא ראשון:
מיהו קושיא זו יש לדחות שהרב ז"ל סמך לו על מ"ש שדין מדף כדין הנוגע כלים בהם שהוא ראשון וכו' וההיא איירי דווקא לאחר שפירש כמו שנזכר בתוספת' הנזכרת ואולי שבאיזה מקום בחיבור כתב דין כלים הנוגעים בזב כמו שנזכר בתוספת' אבל קשה לי שמתחלת דברי הרמב"ם בפ"ה בפי' המשנה נראה שמה שהוא מטמא שנים ופוסל אחד בשעת חיבורו הוא מטעם שהוא אב הטומאה ומטמא בגדים שהרי כתב וז"ל והאדם ההוא בעת שמיטמא בו במגע או במשא אם הוא מטמא בגדים במשא דווקא בעת שהוא מחובר במטמאיו כי אז יחשב כזב עצמו לענין שהוא מטמא שנים ופוסל אחד אלא שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס וכשפירש ממטמאיו נשאר ולד הטומאה וכמו שאינו מטמא כלי' אחר פרישתו כך אינו מטמא שנים וכו' עכ"ל נראה להדיא שמ"ש במשנה מטמא שנים הוא מטעם שהוא אב הטומאה:
עוד יש לדקדק בלשונו שבפרק ד' זכר תמיד עליונו של זב וכאן זכר תמיד כל מה שינשא ע"ג הזב ובפ"י מפרה כשמדבר מדין מדף זכר ג"כ עליונו של זב. הן אמת שדקדוק לשון זה אינו מוכרח כל כך שהרי בחיבורו כתב כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף ומ"מ נראה שאפ"ל שהרמב"ם נחית לה מטעם היסט ולא מטעם עליונו של זב וכדברי הרא"ש ז"ל שמפרש המשנה דאיירי בהיסט וכנ"ל עיקר בפירש המשנה דלישנא דמתני' הכי דייקא וכ"כ התוספו' פ' דם הנדה דף נ"ה וז"ל והא דתנן במסכת זבים כיצד אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה וכו' נראה דהיינו היסיטו ע"ג אבן מסמא דהתוספת' וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב וכו' עכ"ל וכ"כ התוספו' בפ' ר"ע וא"כ א"ש מ"ש הרמב"ם ז"ל דבשביל שהוא אב הטומאה ומטמא בגדים לכן הוא מטמא שנים ופוסל אחד ודין טומאת היסט פשוט הוא דדוקא בשעת מגעו הוא מטמא שנים ופוסל אחד אבל לאחר שפירש אינו מטמא אלא אחד וכן שנינו במסכת זבים בפ"ה הנוגע בזב ובזבה וכו' מטמא ב' ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט עכ"ל ובהכי איירי נמי מתני' זו ואע"פ שזכר הרמב"ם בפירושו למשנה זאת ענין טומאת מדף וז"ל ולשון ספרי ק"ו שיעשה ע"ג משכב וכו' אינו ר"ל דמשנה זו איירי בטומאת מדף אלא בא לומר שמשכב ומושב אין טומאתו למעלה מן הזב כמו שהיא טומאת מדף אבל מתני' לא איירי במדף כלל ומתני' ה"פ כל הנישא ע"ג הזב והזב מסיטו טמא והיינו אצבעו של זב תחת הנדבך וכו' ובבת מלשון בבא קמא עכ"ה] האוכלי' ומשקי' ומשכב ומושב מלמעלה וכל שהזב נישא עליו טהור כגון האוכלים ומשקים והמדף מלמטה והטעם כי אין שייך היסט ר"ל שיסיט הטהרה את הטומאה אלא בדבר שיש בו רוח חיים ולכן אע"פ שהזב למעלה לא נטמאו חוץ מן הראוי למשכב ומושב פי' היינו בבת של המשכב ומושב למטה:
ומ"ש ולאדם היינו בבת הטמא מלמעלה והטהור מלמטה וה"ט שהאדם נטמא מחמת משא הזב פי' שהוא נושא את הזב ועכ"פ בין שנפרש דברי הרמב"ם כפי' קמא או כפי' בתרא צ"ל שמ"ש הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שני' וכו' מטעם נושא אתינן עלה דכל נושא זב הוא אב הטומאה וז"ש חוץ מן האדם ר"ל דמטמא (מ"ש) משום נושא וכן מפורש במתני' ג' בדברי הרמב"ם ז"ל שמשכבו של זב שלמעלה מן הטהור הוא מטמא במשא וכ"ש לזב עצמו וזה ברור. ומ"ש מעלתך להפלא על בבת הטמא מלמעלה ואצבע הטהור וכו' דהא כל אפייא שוין במיימוני ובסמ"ג דאם נישא הזב ע"ג האדם ונגע בו נעשה ראשון ולא אב הטומאה הא ודאי לית' ואני תמה דאם נגע בו הא קרא כתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ש"מ שהוא אב הטומאה ומטמאי בגדים אלא שאני אומר שאפי' במשא בלא נגיעה נמי דינו כן שהרי ק"ו מן הנושא משכב ומושב כדכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו כ"ש לנושא זב עצמו ומאחר שלמדתי ק"ו זה מעצמי מצאתיו בת"כ שהביא הר"ש בפ"ק דכלים וז"ל כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים הא אם מטמא משכב ומושב לטמא בגדי' היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים וכו' ומהאי ק"ו יש ללמוד גם הנושאה עכ"ל הר"ש וה"ה לענין משכב ומושב של זב דחד דינא אית להו. ומ"ש הרמב"ם בחיבורו ספ"ו וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם אלא שהאדם ראשון וכו' היינו לאחר שפירש דווקא וזה ברור. ומצאתי בפי' הר"ש דיבור אחד וז"ל מלמעלה של נדבך ואצבע הזב מלמטה אינן אלא ראשון ומטמאים אחד ופוסלים אחד ולאחר שפירשו נמי כך דינם עכ"ל וכ"כ בפירוש הר"ע מברטנורה ולא יכולתי להולמו גם פירוש הר"ע בעצמו דחוק הוא שפירש המשנה לענין טומאת מדף וכתב שהוא אב הטומאה וכמו שהקשה מ"כ וצריך לפרש דבריו כפירוש ראשון שכתבתי והוא דוחק מאוד בדבריו:
ולענין מה שהקשה מההיא דמכשירי' במה שפר"ש בפ' בתרא בין גדולי' משקי' היוצאים מפי הטבעת שהרי אפי' בשות' מי טבריא אמרו באותו פרק שאעפ"י שיוצאי' נקיים אינם מכשירים לכאורה קושיא חזקה היא ואני אוסיף בה קמח ומים שהרי במסכת פסחים אמרו רב אשי אמר לעולם בטלו במעיה לגמרי משום דה"ל משקה סרוח ופרש"י ותניא בת"כ וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח עכ"ל והנה אין לך משקה סרוח יותר מזה ולדעתי שהר"ש לא אבה לפרש דאיירי במי רגלים של כל בני אדם גדולים וקטנים דלישנא לא משמע הכי דהל"ל ומי רגלים בין של גדולי' וכו' ומדקאמר בין גדולים משמע דמי רגלים עצמם גדולים הם ולכן פירש דאיירי במשקין היוצאים מפי הטבעת ואיירי במי רגלים היוצאים משם מחמ' חולי או מחמת חסרון ולכן דקדק לומר משקין היוצאי' מפי הטבעת דלא איירי ברעי צלול היוצא משם. ותדע שהר"ש מפרש כן שהרי לפירושו צ"ל דבין גדולי' קאי אמי רגלים דסליק מיניה וה"ק בין מי רגלים גדולים ובין מי רגלים קטנים אכן הרמב"ם ז"ל פי' בחיבורו בפ' עשירי דטומאת אוכלי' שר"ל מי רגלי' של אדם בין של גדולים בין של קטנים וכמו שפירש מ"כ וצ"ל שגירסתו הית' בין של גדולים או שהיה גורס ומי רגלי אדם ופירושו נראה יותר נכון. ומ"ש מהני תרי סתמי דקשיין אהדדי תמיהני על זה שהרי הבריית' דאסר דבש גזין וצרעין ר' יעקב קאמר לה ולא בסתמ' מתני. ועוד דגם אי אתני' בסתמ' ל"ק מידי דזהו ברייתא וזהו משנה ותנא דבריית' שנה דברי ר' יעקב ורבינו הקדוש ידע דיחידאי היא וסתם דלא כוותיה וכן הוא רוב המשניות הסתמות שבתלמוד וזהו ברור זהו מה שנראה לי להשיב בשאלותיו ועמך עוז ותושיה גפן פוריה. וכשורש מארץ ציה דברי אוהב הצעיר אברהם שמואל בכרך: