אור ברסלב

חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד

סימן נג

סימן נב

מה שכתב להרב הגאון מהר"י העשיל ז"ל אשכנזי האב"ד דק"ק לובלין:

ולבסוף העלה בפלפולו בפסק הלכה מנדון הנחה לחודא בכרמלית:

ידיד נבחר. הנה עת בואי לביתי שלום אחרי נוחי מדרכי שמתי עיני על דברי מע"ל הנחמדים וראיתי אשר ראשי ורובי דבריו בנוים על סוגיא דפ"ק דשבת (דף ג' ע"ב) ועל דברי המג"א ופ"מ לכן באתי מקדם לבאר סוגיא הנ"ל כאשר העליתי לפענ"ד ונבא אח"כ ממילא לדברי מע"כ וזה החלי:

אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם אינו לא כר"ה ולא כרה"י כו' מהו שתעשה כרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורי או לאו עיין רש"י ד"ה בעי אביי וזהו תוכן דבריו דכיון דלאו בתר גופא גרירא נעשה לה רשות אחרת מדרבנן דגזור רשות מדבריהם לשבת עכ"ל רש"י ז"ל ולכאורה קשיא קושיא גדולה מה איבעי ליה לאביי אם הוי ככרמלית הא בלא"ה אסור דהא חזינן במתניתין דעקירה לחודא וגם הנחה לחודא פטור אבל אסור וכאן הוי הנחה ברה"י. וכן פסק הפ"מ בשמ"ח בט"ז דאסור זאת מדבריהם. ואין לומר שזה גופא איבעי ליה לאביי לא הוה ליה להקדים פשיטא לי וגם לא הויא ליה למימר מי הוי ככרמלית ותו דלקמן. בעי למימר בגמרא דלא הוי ככרמלית וכך מסקינן ולא אסור רק מטעם קנסא. א"כ קשיא ממתני' דחזינן דהנחה לחודא אסור. ואין לומר שכאן שרי מטעם דלא ליתי לידי חיוב חטאת הא חזינן לקמן דלית ליה הך סברא כדמקשה הגמרא מדקא משני שמחשיכה מותר וא"כ קושיא חזקה מאוד מאי איבעי ליה כלל הא חזינן במתניתין דאסור אלא הנראה לפענ"ד ברור שזה פשיטא ליה שאין בו איסור משום הנחה לחודא דלא דמיא כלל למתניתין דהתם אתעבידא מלאכה בין שניהם שזה עשה עקירה מר"ה וזה עשה הנחה ברה"י או להיפך נמצא. שבין שניהם היה עקירה מר"ה והנחה ברה"י והיא מלאכה שלימה רק שהתורה פטרתם משום דהוי שנים בעשותה אבל כאן שלא היה כלל מלאכה שלימה דהא אף לכתחלה להוציא חפץ מרה"י לר"ה ולהחזירה לאותה רה"י לא אסור אלא מדרבנן דהא קלוטה לאו כמי שהונחה דמי. ועקירת ידו לא הוי כעקירת חפץ ממקומו. וא"כ בכאן שכבר הושיט ידו לר"ה בדיעבד א"כ להחזירה הוי חצי מלאכה דרבנן. ובין שניהם לא אתעביד מלאכה כלל דהא לא הוי רק עקירה בר"ה ולבסוף הנחה ברה"י א"כ ודאי שאין בו חשש איסור כלל אלא מיבעי ליה שאולי עשו חכמים את ידו ככרמלית משום קנסא שתהא אסור להכניסה. (ולכאורה יש להביא ראיה מזה לדבריו דעקירה או הנחה מכרמלית אסור. דהא האיבעי' הוא רק אם עשו את ידו ככרמלית משמע שאם ודאי הוי ככרמלית ודאי אסור להכניס. והא כבר אסיקו דעקירת ידו לא הוי כעקירת חפץ ממקומו וא"כ אף אם הוי כרמלית אינו רק הכנסה מכרמלית לרה"י בלא עקירה אלא ע"כ דמכרמלית אף הנחה אסור. אך שזה יש לדחות דאולי שזהו גופא הקנס דליאסר אף הנחה מכרמלית ויתורץ בזה הגירסא מי קנסוה רבנן. אך לפי דברי התוס' שמגיהים מי אסרוה מוכח לכאורה דלא כעבודת הגרשוני. ואין לומר כיון דחזינן דהנחה לחודא מכרמלית אסור א"כ חזינן דחצי מלאכה דרבנן אסור. וא"כ נשאר קושייתי הראשונה דלתסר מטעם הנחה מר"ה לרה"י. לא דמיא כלל דבכרמלית יש לומר שעשוה כמו ר"ה בכל דבריו וא"כ הוי כמו שעושה הנחה מר"ה לרה"י) די"ל דהכי פירושא שעשוה לידו ככרמלית וא"כ הוי החפץ כמו שנח בכרמלית ואח"כ כשמכניס ידו עם החפץ הוי כמוציא מכרמלית לרה"י. ואח"כ מביא הגמרא ב' ברייתות שבא' שרי ואידך אוסר וע"כ פליגי בהכי. ומתרץ דכ"ע הוי ככרמלית ושם מיירי שהוציא למעלה מי' לכך שרי ואבע"א דכ"ע לאו ככרמלית דמי ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה. ומשחשיכה אינו אסור רק מטעם קנס אבל מצד הדין מותר להחזירה עיין רש"י ז"ל ופריך תפשוט כו' ואבע"א לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוהו רבנן במזיד קנסוהו ועיין רש"י ד"ה בשוגג כו' ודרב ביבי לא תפשוט לא לאיסור ולא להיתר דהאי דלא קנסוהו בשוגג לאו משום דדלמא שדי להו אלא משום דלא עביד איסורא במזיד והחזרת ידו אינו אפילו שבות אי לאו משום קנסא והכא לא קנסוהו אבל רדיית הפת הוא שבות כו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי הוא להדיא כדברי הנ"ל אשר החזרת יד אינו אפילו שבות. ואף במזיד כ' רש"י ז"ל דלא הוי אלא קנס דלא כהפ"מ שכ' דהוי איסור החזרת ידו לחצר שעומד דהוי רק הנחה לחודא. ואתפלא גבר אשר כל סתרי אורייתא נגלו ליה ונעלמו ממנו דברי רש"י ז"ל. ופניתי על כל צד ולא מצאתי לתרץ דבריו הקדושים רק אם אומר שהוא כ' זאת עפ"י דברי התוס' אך הדרא קושייתי הראשונה. כי הכרחתי זאת מגמרא כמבואר לעיל ואבע"א אידי ואידי בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד כו' ואבע"א לעולם לא קנסו [פי' שוגג אטו מזיד ואידי ואידי בשוגג] כאן לאותו חצר כאן לחצר אחרת כדבעי מיניה רבא מר"נ כו' ומאי שנא כו' התם לא אתעבידא מחשבתו הכא אתעבידא מחשבתו וע"כ צ"ל לפירוש רש"י ז"ל דבאמת אף לחצר אחרת אין איסור כלל כיון דהוי עקירה מרה"י וגם הנחה ברה"י. ואף לכתחלה אינו אסור רק מדרבנן וכאן כשהושיט בשוגג א"כ החזרה לא הוי רק חצי מלאכה דרבנן ושרי מן הדין אף לכתחלה. רק מצד קנס קנסוהו כיון שכוונתו היה להוציא לר"ה. והשגיאה היה שלא ידע שהוא שבת א"כ אם נתיר לו לחצר אחרת אם יושיט פעם אחרת חיישינן שמא ישליך בר"ה דוקא. ואז יהיה איסור דאורייתא בתחלת שוגג וסופו מזיד כדלקמן לכך קנסו אותו שלא יחזיר רק לאותו חצר ומקשים התוס' הא לחצר אחרת הוי מושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה והוי איסור דאורייתא. א"כ מאי מקשה הגמ' ומאי שנא [אם כי באמת יש לתרץ שכאן ע"כ מיירי למטה מעשרה. דלמעלה מי' הא אסיקנא לעיל דשפיר שרי ואם כי לא מוכרח הוא. אך עכ"פ יכולין אנו לאוקמא אף למטה מי' ורש"י ס"ל דמושיט למטה מיוד פטור וא"כ מקשה הגמ' שפיר אלמטה מי' מאי שנא] ומתרצים התוס' דכאן איירי בזה נגד זה וא"כ לא הוי איסור דאורייתא ומאי שמקשה הפ"מ הא עכ"פ אסור מדרבנן לא ידעתי היכן מצינו דאסור מטעם גזירה אטו מושיט דהא דמצינו דאסור מושיט מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע היינו גזירה אטו עקירה והא ראיה דאף זורק אסור דאף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי אפ"ה מדרבנן אסרוה דנראה אח"כ כמושיט מר"ה לרה"י אחר אבל כאן היכא שהושיט כבר בשוגג לר"ה אז לא הוי רק חצי מלאכה דרבנן כנ"ל ומותר אף לכתחלה להכניס לחצר אחרת כנ"ל. ותירוץ הב' של התוס' הוא דלא איירי בר"ה באמצע. וצריך להבין פי' דבריהם שהמג"א מפרש דמפסיק כרמלית והיינו טעמא דמצד הדין מותר אף לחצר אחרת. ואף דשייך למגזר אטו מושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה היינו דוקא דלכתחלה אסור להושיט מרה"י לרה"י דרך כרמלית אבל בדיעבד שכבר הכניס ועשה חצי מלאכה בשוגג. חצי השניה מותר אף לכתחלה. אבל אם איירי בר"ה א"כ הוי דאורייתא ובדאורייתא לא שייך לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד והוי איסור דאורייתא תחלתו שוגג וסופו מזיד דודאי אסור. אבל באיסור דרבנן לא אסור רק להתחיל לכתחלה להושיט מרה"י לרה"י דרך כרמלית בדיוטא אחת אבל אם הושיט כבר ועשה חצי המלאכה. בשוגג מותר לגומרה אף לכתחלה. רק דקנסוה לחצר אחרת אולי יזדמן פעם אחרת וישליך לכרמלית גופא ויהיה איסור דרבנן. ואם כי יהיה רק איסור דרבנן מ"מ אין מדמין גזירות זו לזו כמש"כ המג"א ואם תאמר הא אף אם ישליך לא יהיה רק חצי מלאכה דרבנן בדיעבד לא דמיא כלל דהתם אם יניח בכרמלית יתעבד בין שני הפעמים מלאכה דרבנן עקירה מרה"י והנחה בכרמלית וחכמים עשו כרמלית נגד רה"י כר"ה וא"כ אתעביד בין שניהם איסור דרבנן אבל מרה"י לרה"י דרך כרמלית לא הוי רק עקירה מרה"י והנחה ברה"י. ולא אתעביד בין שני הפעמים מלאכה גמורה אף דרבנן. דהא דאסרו לכתחלה מרה"י לרה"י דרך כרמלית היינו האיסור משום הכרמלית המפסיק. וכאן הואיל והושיט כבר להכרמלית נתבטל כבר האיסור והוי דיעבד והנחה לרה"י האחר הא אינו איסור כלל אבל בעוקר מרה"י לכרמלית הא הוי עיקר האיסור העקירה וההנחה. א"כ אף אם כבר עשה העקירה אפ"ה אסור לעשות ההנחה. ולפ"ז מוכרח דלא כהעה"ג דהא חזינן אם יעשה ההנחה לחודא בכרמלית יהא אסור אך שלא מוכרח מזה רק אם הוא בעצמו עשה העקירה בשוגג. אבל אם אחר עשה עקירה אפשר לומר דמותר:

ידיד ה' ונפשי. את כל הנ"ל הארכתי בדברים אף שהוא לא דרכי מאז כאשר רואה מע"כ רק הואיל ויגעתי עצמי על שיטת הסוגיא זו עד שעלה זאת לפענ"ד ואין אני אומר קבלו דעתי כו' רק לפי דעתי כך הוא ואם יש את ידידי באמת פשטא אחרת בסוגיא זו יודיעני נא. לא לחזק דבריו הראשונים כי הוא דרך הגדולים הרב פרי מגדים. אבל כבר חויתי דעתי אשר דבריו אין להולמם והשתא נבא על העיון בדברי מעכ"ה תחלת קושייתו לפי דבריו האיך מתירים בכרמלית הא מכניס מכרמלית לרה"י. לא ידעתי דבריו דהא לפי שיטתו אף לאותו חצר אסור. כך. א"כ שפיר צריך לחלק משום דאתעבידא מחשבתו. וע"כ דהתירו משום שלא יפול מידו א"כ מאי אתקין אם יכניס לאותו חצר הא אף לאותו חצר אסור מטעם הנ"ל. כדאיתא בפ"מ להדיא:

(הקונטרס הזה חסר בסופו וחבל על דאבדין):

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה