חוט המשולש חלק ג· רבי אליעזר יצחק פריד
סימן מז
מה שהשיב להרה"ג הנ"ל בזה:
ידיד נבחר בדבריו הנעימים אשר בפלפולא דאורייתא חזיתי אשר רב ידו בפלפולא ונחית לברורי שמעתתא בעומקא. וחדאי נפשאי כי אוותה נפשו לחוות דעתי באמריו. ועל כי טרידנא תדיר ואם יומשך הדבר יוכל להתעכב זמן זמנים מטרדות המתחדשות בכל עת. לכן אמרתי אקדים להשיבו. ולא לעבור בבל תאחר בנזירות בעזהשי"ת:
הן ראשית דברי הגאון רשכבה"ג לא הבנתי במ"ש וקשה לי דמאי אולמא דהאי מהאי ואדרבא מדין דצריך אפשר לקיים ע"י שליח אינו ברור דיש בה פלוגתא פ"ה דיבמות לזה נקט טעם פשוט עכ"ל הטהור. יעיין נא ידידי בתוס' (יבמות ד' נ"ג ע"א ד"ה רבינא כו') מסקו להדיא דלית מאן דפליג בהא. דלכ"ע לענין להתירה לינשא אין תנאי בחליצה. והפלוגתא היא רק אם מפקא זיקה לגמרי שלא יועיל אחרי' מאמר בזיקת יבמין. ויותר מזה כ' התוס' (בכתובות דף ע"ד ע"א ד"ה תנאי) וז"ל ומשום הך סברא מודו כ"ע דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח דומיא דב"ג וב"ר. אבל לענין תנאי כפול ותנאי ומעשה בד"א משמע בגיטין פ' מי שאחזו (דף ע"ה ע"א) דדוקא ר"מ אית ליה זאת ולא רבנן הרי חזינן דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל דזהו מוסכם ופשוט אליבא דכ"ע יותר משאר חלקי התנאי. ואם נבא לומר דדברי הגאון סובבים לפי דברי הראשונים ז"ל דמפרשי הסוגיא דיבמות כפשטי' דפליגי בהך כללא. (וע' באשר"י וביבמות שם ובכ"מ בפ' ז' מהל' אישות ה"א) הלא עדיפא הי' ליה להקשות דלשיטת הראשונים דפליגי שם ביבמות (ד' נ"ג הנ"ל) בהך כללא דאל"ק עי"ש. רבינא קאמר התם דכ"ע יש תנאי בחליצה ולא בעינן אלק"י עי"ש. וכאן בנזיר הלא אליבא דרבינא קיימינן. ודוקא קאמר משום דמתנה עמ"ש בתורה. וברייתא מסייע ליה בתרתי אך מי רמינן גברא אגברא. ואליבא דהתוספות ז"ל כלל זה ברור באין חולק:
ויוצא לנו לפ"ז דלשיטת הראשונים ז"ל המבואר לעיל אין מקום לקושיית התוס' כלל דרבינא לשיטתו אזיל דלית ליה הך כללא דאל"ק עי"ש. וברייתא מסייע ליה גם בזה (וי"ל דלכך השמיט הרמב"ם באמת הך כללא) אין לנו לחדש החילוק של בעל השיטה מקובצת מהך סוגיא דנזיר. והתוס' דמקשים לשיטתייהו אזלי כנ"ל. א"כ קושיית הגאון אינו חזקה כ"כ דהא לשיטתם זה הכלל פשוט אליבא דכ"ע. ומש"כ לומר דקושיית התוס' הוא שיהא נ"מ לדינא באם יתנה שאם ימות אביו יהא בטל הנזירות. יעיין ידידי בתשובת מעיל צדקה (סי' אב"ג) ויראה כי עיקר הסברא דהך דינא דירושלמי שהובא בא"ע (סי' קנ"ד סעי' ד') ברמ"א הוא משום שמתנה שלא יחול הקידושין כלל באם שימות בלא ז"ק. לכך לא הוי מתנה עמש"ב דהא מבטל המעשה דמעיקרא א"כ ודאי כדבריו כן הוא שאם מתנה ע"מ שאם ימות אביו יהא בטל הנזירות. יהא נזיר לע"ע ואם ימות אביו בטל הנזירות מעיקרא ומשום טעמא דאל"ק עי"ש הוי נזיר לגמרי. אך לא ידעתי שאם נבא לתרץ דברי התוס' ז"ל שכונת קושייתם שיהא נ"מ לדין חדש שלא נזכר במשנה ובברייתא דידן למה ליה לדחוקי נפשיה כולי האי יכול לומר בפשיטות שיהא נ"מ אם יאמר הריני נזיר ע"מ שיתנו לו מאתים זוז דלטעמא דמתנה עמש"ב לא הוי נזיר עד שיתנו לו. ולטעמא דאפשר לקיים ע"י שליח הוי נזיר אף אם לא יתנו לו. ובאמת שפיר י"ל דכונת התוס' בקושייתם כן הוא שיהא נ"מ במקום דלא שייך עקירת דבר מן התורה:
והנה קושיית הגאון השני' על תירוצם לכאורה גדולה היא וראוי' למי שאמרה ותירוצו של כבוד ידידי בהשקפה הראשונה נראה לי מאד. ותיכף אמרתי סמוכות לזה מדברי התוס' (ב"מ דף צ' ע"ב ד"ה ר' יוחנן) שכ' דלר' יוחנן עקימת שפתיו הוי מעשה היכא שע"י דבורו נעשה מעשה כמו מימר שנתפסת בהמה השניה לקרבן לאפוקי נשבע שלא נעשה מעשה. (וסברא זו היא גמ' ערוכה תמורה ד' ג' ע"ב) גם ראייתו מתנאי דב"ג וב"ר וקושייתו על בעל השיטה מקובצת לכאורה מוקשה הוא. אמנם שבתי וראיתי אחר העיון שדברי הש"מ נכונים הם וסברתו כן הוא דהיכא שנעשה מעשה קודם שיחול התנאי ובאם שלא יתקיים התנאי יעקור המעשה למפרע אז מפלגינן היכא שהמעשה היא אלימא כ"כ שא"א לעשות ע"י שליח אין ביטול התנאי של אח"כ מבטל המעשה. רק היכא שהמעשה לא אלימא כ"כ ויכול לעשות ע"י שליח התנאי מבטל אותה למפרע (וכ"ה דברי התוס' בכתובות הנ"ל) וכן בב"ג וב"ר הלא מקודם נעשה המעשה שאמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם ואח"כ והיוצא מפיכם תעשו. אבל אם לא יעברו חלוצים אז יבטל המעשה ויקחו מהם בחזרה הערים האלה. אבל בנזיר הלא לא נעשה מעשה קודם התנאי שיצטרך התנאי לבטל המעשה שלפניו. דהא הקרבנות הוא מביא אחר שישלים הנזירות וא"כ קודם שחל התנאי הא לא הוה אלא דבור בעלמא ושפיר אתי דבור דתנאי ומבטל הדבור. וכ"ה ממש דברי הגאון בעל פני יהושע בכתובות שהביא הגאון הנ"ל. לאפוקי בתנאי דב"ג וב"ר הלא נעשה מעשה קודם שחל התנאי (וכ"ה ממש דברי הרמב"ן שאביא לקמן אי"ה) א"כ שפיר מתורץ קושיית התוס' לפי סברת הש"מ וח"ו שנשוה להגאון בעל אסיפת זקנים לטועה בעיקרא דתנאי דב"ג וב"ר:
אך עכ"ז ודאי שפיר קאמר ידידי שיש לחלק כה"ג ולהגן על רבותינו בעלי התוס' ז"ל להצילם מקושיית רבינו ע"א מאור הגולה דבנדרים דהוי בשב ואל תעשה לגמרי לא הוי עקימת שפתיו מעשה. אבל בנזירות כיון דסוף כל סוף יבא הדיבור לידי איזה מעשה הוי עקימת שפתיו מעשה ובעינן שפיר שיהא אל"ק עי"ש. כמו שהבאתי לעיל ראיה מדברי התוס' ז"ל דבכגון דא הוי דבור כמו מעשה:
אך עדיין יש לי מקום עיון לפ"ד באם אמר שבועה שאוכל ככר זה אם אוכל זה דהא לפי דברי ידידי יהא חל השבועה אף אם לא יקיים התנאי דהא הוי בקום ועשה. והא אמרי' בשבועות פ"ג (דף כ"ח ע"ב) שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה חל התנאי ע"ש. וא"כ הא לא הוי הרעה דומיא דהטבה בזה ומשמע בכ"מ בשבועות דבעינן הרעה דומיא דהטבה. אך י"ל כיון דהשבועה יהא חלה בכל גווני הוי שפיר הרעה דומיא דהטבה. או שנאמר דבאמת גם בשבועה שאוכל ככר זה לא חל השבועה בלא תנאי. משום דלא חל כה"ג בלא אוכל וצ"ע ואכמ"ל):
ברם ידידי אחר שחפשתי בכללי גדרי התנאים מצאתי בעזהשי"ת שדברי רבותינו התוס' ז"ל הם שרירים וקיימים בלי שום פקפוק:
הנה הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה על הך סוגיא דיתנו לו ר' זוז וינסוב ברתי (דף כ' ע"א) כ' וז"ל בשם הראב"ד ז"ל עתה אגלה את הסוד הנעלם מבני אדם שהראשונים לא פרשוהו. כי כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בד"א ומעשה דאפשר לקיים ע"י שליח כל אלו לא נאמרו אלא כשמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצת יבם שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אא"כ נעשה כראוי ובחוזק כעין תנאי ב"ג וב"ר שהיו מבקשין ממשה שיתן להם נחלתם מיד. וע"כ הוצרך משה לכפול התנאי שאם לא יקיימו יטלו אותה הנחלה מידם. וכן דקדק בכל דיני התנאי. אבל זה שאמר תנו לפלוני מאתים זוז אם יקח בתי לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול. ומעשה דההוא גברא דבמס' ביצה אם אמר באם. אין בו ספק שלא יטול אם לא יקח הבת והאריך עוד בדבר ודבריו כצפיחית בדבש. עד שלבסוף כ'. אבל מצאתי עוד בירושלמי ראיה לדבריו (בפ' האומר ה' ג' בקידושין) דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים וירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ר"מ אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו מקודשת וא"ל אינה מקודשת. ר' חגי בעי קמי' ר' יוחנן והן אם לא כי לא אחד הוא א"ל שנייא היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם ופי' ברור שבני א"י סוברים באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים שא"צ לכפול תנאו לפי שלא חלו הקידושין עכשיו. וכאלו לא נעשה בו שום מעשה והקשו הזה האם לא שהי' בתנאי ב"ג וב"ר לאו כי לא אחד הוא ופי' הפני משה דהכי פי' הלא ב"ג וב"ר אמרו למשה כי לא ננחל אתם כו' ולמה הי' לו למשה לכפול אם לא יעברו הלא אם לא דמשה אחד הוא עם כי לא שאמרו ב"ג וב"ר] ואעפי"כ הוצרך לכפול תנאם. ותירץ שאני התם שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקין בה מעכשיו. לפיכך כפל שאם לא יקיימו יטלו הנחלה מידם. וכן בקידושין כיון שהגיעו הקידושין לידה אין במשמע האם לבטל הקידושין עד שיכפול. אלא התנאי בטל והקידושין חלין מעכשיו. אבל במפרש לאחר אינו צריך כפל מעתה נסמכו דברי הרב ז"ל שכל שלא הוחזק המתנה בידו הרי אם שלו כלאחר. וא"צ לתנאי כפול אפי' לר"מ וכן שארי חומרי תנאי ב"ג וב"ר והנה אמת נכון הדבר עכ"ל (העתקתי רוב לשונו משום שנצרך הכל לענינינו) גם רבינו אשר"י הביא בקיצור חילוק זה בין אם לעל מנת (בגיטין פ' מי שאחזו). נמצא סברתו דהיכא שאמר בלשון אם פירושו לאחר. וא"צ לכל גדרי התנאי דב"ג וב"ר. והרי בסוגיא דנדרים שהקשה הגאון הנ"ל על התוס' כ' במתניתין אם ארחץ אם לא ארחץ וכן בגמ' שם הנאות פירות עולם עלי אם ארחץ. וכן שם בר"ן (ד' ע"ט ע"ב פיסקא ד"ה אילימא) סיים בסוף וז"ל אבל כיון שתלתה נדרה באם אין במשמע שתחול נדרה אלא לאחר שתעבור על תנאה וכ"כ הר"ן בשבועות (פ' ג' על סוגיא דדף כ"ח שם) דלכך מותרת בפירות עולם קודם שתרחץ כיון שע"כ לא תלתה נדרה אלא לאחר שתרחץ הוי כמו שתלתה בזמן ובזה לא שייך דיני תנאי כלל א"כ הרי עלתה ארוכה לדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל דשפיר קאמרי דבאומר ע"מ שרוצה שיהא נזיר מעתה על תנאי שיטמא למתים שפיר בעינן כל דיני תנאי ומקשי שפיר הא לא אפשר ל"ק עי"ש. דלפ"ז יהא נ"מ גם באומר הריני נזיר ע"מ שיתנו לו ר' זוז דלא הוי לעקור דבר מן התורה ג"כ לא חל התנאי והוי נזיר. אבל בסוגיא דנדרים דקאמרה הנאת פירות עולם עלי אם ארחץ ודאי דלא הוי תנאי כלל כנ"ל והוי כאומר הריני נזיר לכשיולד לי בן דלא אסיק אדעת שום אדם דהוי דין תנאי אלא לאחר שיולד לו בן יהי' נזיר וכן שם אחר שתרחץ קבלה עליה לאסור הפירות עולם. וחילוק זה הוא ברור כשמש בצהרים ונובעים מפי גדולי הראשונים ז"ל. ותמיהני על קדוש ישראל שלא גילה סוד זה לתרץ רבותינו בעלי התוס' ז"ל לאמיתן:
נמצא לפ"ז נ"מ לדידן לדינא דמסוגיא דנדרים אין שום רמז ראי' לדברי הש"מ כנ"ל. ולפי שיטת הראשונים ז"ל דמפרשי ביבמות דפליגי בהך כללא ורבינא ס"ל דלכ"ע לא בעינן אל"ק עי"ש גם מנזיר אין ראיה דרבינא לשיטתו אזיל כנ"ל. א"כ יכול להיות באמת הדין דבנדרים ובנזיר היכא דאמר שיהא חל הנדר מעתה ע"י איזה דבר ודאי לא חל התנאי והוי הנדר מ"מ לפי שיטת הסוברים הך כללא דבעינן אל"ק עי"ש דלא כבעל השיטה מקובצת:
ואם נאמר עוד דאף היכא שאמר בלשון ע"מ אך אם אמר בפירוש שלא יחול הדבר עד אחר שיתקיים התנאי ג"כ אינו חל עד אחר שיקויים הדבר יש לתרץ ג"כ דברי הטור ביו"ד (בסי' רל"ה) שפסק שאם תלה ההפרה ע"מ שתאמרי לפלוני דברים של קלון חל התנאי וכן פי' במתני' דהמדיר והקשה הגאון ר' עקיבא דהא לדברי האומרים שאינו יכול להפר ע"י שליח אינו צריך לחול התנאי. ולפמ"ש י"ל דמיירי שאמר לה לאחר שתאמרי יחול ההפרה דאז לא בעינן אל"ק עי"ש כנ"ל. ומתורץ שפיר ממתני' אליבא דכ"ע. ואף שכ' במתני' ע"מ סתם חל עלינו לדחוקי קצת נפשין כדי לישב דברי רבינו הטור ז"ל:
ומדי עברי בסוגיא זו אמרתי דרך חידוד ליישב הרמב"ם ז"ל במה שהקשה עליו הגאון בעל לחם משנה שכ' (בפ' א' מה' נזירות הל' י"ג) האומר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערו ה"ז נזיר ואסור בכולם מפני שהתנה עמשכ"ב וכל המתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל. והקשה הלח"מ וא"ת ל"ל האי טעמא תיפוק לי' משום דאפילו לא הזיר אפי' מא' חייב בכולן דקי"ל כרבנן דהא בפ' ב' דנזיר לא הוצרך להאי טעמא אלא אליבא דר"ש דאמר עד שיזיר בכולן אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו לא. וי"ל דנותן טעם שהכל מודים בו ותירוצו דחוק:
ואמרתי דרך חידוד דשפיר צריך הרמב"ם להאי טעמא אף אליבא דידן דלכאורה יש להקשות למה אמרינן דאם אמר הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים תנאו בטל נימא דכונתו שיהא נזיר שמשון דהא פסקינן לעיל (דף ד' ע"ב) כר' יהודא דאמר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים ונימא דכונתו שיהא באמת נזיר עולם וכשמשון. ואף דאמרינן אין נזירות לחצאין היינו דוקא בשארי דברים אבל בטומאה לא. וסמך לזה יש בר"ן ובאשרי בפ' ואלו נדרים (דף פ"ג ע"ב) שכ' שם אמאי דאמרינן טומאת מת נמי אית לה צערא. האי דפריק ליה הכי ולא פריק אין נזירות לחצאין כדפריק לעיל משום דטומאה אינה תלוי' בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים כדאיתא פ"ק דנזירות עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם. א"כ למה נאמר דהוי נזיר סתם ושלשים יום. נימא דכוונתו שיהא נזיר עולם וכשמשון:
ובזה אמרתי דאפשר באמת כן הוא שאם אמר הריני נזיר חוץ מטומאת מת הוי נזיר שמשון. ולכך במתני' שפיר דקדקו וכ' ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים דוקא היכא שאמר תרווייהו. א"כ ע"כ כוונתו לעקור נזירות סתם. וכן במציעתא קאמר דוקא אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין רק בסיפא דקאמר אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי. שם שייך אף בטומאת מת לבדו דהא בנזירות שמשון א"צ התרה כלל. וע"כ כונתו על נזירות סתם. אך כל זה אם אמר בלשון חוץ י"ל שכונתו שיהא נזיר על כל דבר חוץ מטומאת מת כמו שהי' שמשון אבל אם אמר ע"מ הא חזינן דכונתו הי' לנזיר סתם רק בתנאי שיהא מותר בטומאת מת זה לא חל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה:
ולפ"ז מתורץ שפיר הרמב"ם ז"ל. דבגמ' מיירי היכא שאמר תרווייהו יין וטומאת מת התם ודאי אף בלא מתנה על מה שכתוב בתורה הוי נזיר שלם משום דאין נזירות לחצאין. אבל הרמב"ם ז"ל קאמר אף בחדא מינייהו כמ"ש או לחלק א"כ בטומאת מת לחודי' לא הוי נזירות לחצאין דהא י"ל דכוונתו לנזירות שמשון. לכן כ' משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה:
וד' יאיר עינינו בתורתו ויעמידנו על האמת: