חוט המשולש חלק ב· רבי הלל מוולוז'ין
סימן ז
שאלה בחצר א' גדול היו שני אנשים רווקים פרוצים ושם אשה אחת א"א היתה תמיד רגילה אצלם היא הולכת תמיד לביתם והם הולכים לביתה ומשחקים תמיד עמה בדברי נבול פה אפי' בפני בעלה ובעלה קינא לה שלא תעשה זאת ולא השגיחה. עוד זאת עשתה לבעלה שלא הלכה לטבילה כמו עשר שבועות. פ"א שמע א' בלילה שהי' מתקוטט עמה ואמר לה מפ"מ אתה נפקה עם הפריצים הנ"ל. ועוד עד אחד ואצל כל בני החצר היתה חשודה שמנאפת עם הפריצים מחמת שהולכת תמיד אצלם והם דרים יחידים בביתם פ"א ראה א' שהלכה אצלם בשעה ד' בבוקר בימות הקיץ אח"כ ראה אחד מאנשי החצר בחודש מרחשון באישון לילה ואפילה מאד שאחד מהפריצים הי' הולך עם אשה קטנה ובא עמה לביתם והתיחדו שם שניהם עמה כמו חצי שעה בבית אפל ממש אח"כ כשיצאו ביחד מביתם הרגישו שאנשים מהחצר מביטים עליהם אף שהי' חשך אעפי"כ הרגישו וחזרו והכניסו להאשה הנ"ל בביתם וסגרו במסגרת מבחוץ בבית אפל הנ"ל והלכו לאכול. וזה האיש שהרגיש הדבר שלח שני פעמים לבית האשה הנ"ל ולא מצאה. אז נתודע שבודאי היא שם והלכו כמה אנשים ופתחו המסגרת ומצאו אותה שיושבת אחורי התנור בהחבא והוציאו אותה משם בקולי קולות והיא לא ענתה שום דבר שאחד הסגיר אותה רק שתקה בחרפתה. ובעלה הנ"ל בא לקול הצווחה ופכר ידיו על המעשה נבלה זאת אח"כ ביום המחרת בא בעלה אצלי והתחיל להמליץ עבורה בדברי שקרים שלמדוהו לאמר שהוא בעצמו שלח אותה לבית הפריצים. אח"כ הוכחנו אותו על פניו שממליץ עבורה והודה לפנינו שהוא שקר גמור אך שלמדוהו לאמר כן. אח"כ בא העד הנ"ל והעיד בפני מתחלה ועד סוף ושתק לדבריו ומשמע שהאמין לדבריו גם הודה שקרא לה נפקה בלילה רק אמר וכיחש שלא קרא לה רק מאיש אחר ולא מהאנשים פריצים הנ"ל. ונתן טעם לזה מחמת שחמותה היתה בעת הזאת בדחקות והיו מקבלים טובות מהפריצים הנ"ל שנכנסים תמיד לביתם בעניני שחוק וניבול פה. ואסרתי אותו בעת ההיא להתייחד עם אשתו בבית אחד עד שיבורר הדבר ואח"כ כשבא אבי' מדרכו שמענו שלמדוהו לשקר על המעשה הלז ושלחנו לקרא אותה מה תאמר על המסגרת שזה ידוע לכל ולא באה לזה נגשו הצדדים אם להתירה א"ל. והנה הבעל רוצה בל"ז לגרשה מחמת הפריצות שראה בה מקדם ובפרט שמצוה לגרשה אפי' בע"כ מחמת שראה אותה משחקת תמיד עמהם ואין בזה איסור חרגמ"ה כלל. אך אמר שהוא יתום וחפיצים שלו לערך מאה רובל כסף אצל חותנו המה ומתירא מאד לנפשו מחמת דוחק של חותנו כעת שהעבירו אותו מלהיות ש"ץ בקהלתם יאבד את כל אשר לו ואין לו למי לפנות אפי' על מזון סעודה אחת לזה מבקש מאתנו שישליש תיכף את החפיצים הנ"ל אז יעשה עמה דין ויגיד לפנינו כל תעלומות לבו מה שראה עלי' מקטן ועד גדול. והנה יצא מאתנו שקודם שנעיין בדינם אם לאוסרה עולמית א"ל שישליש החפצים תיכף. ונידון כתובתה הגם שאין לזה שני עדים על כל הנ"ל מבואר בח"מ סי' ג' ובטור ובב"י שב"ד וז' טובי העיר יכולין לקנוס לעוברי עבירה אפי' בלא עדות גמורה ובפרט אם הדור פרוץ אם ח"ו יתקרבו הזוג הנ"ל מחמת הדחק כו' אז הותרה ח"ו הרצועה בזנות בפרהסיא אם בזאת הפרוצה הכבושה ת"י (כי אבי' הי' ש"ץ דמתא) ונתגדלה ממעות העיר לא נעשה משפט מה יעשו הארזים. כי הוא קלא דל"פ שהיא זנתה עם הפריצים הנ"ל באותה הלילה ובפרט שמקודם ריננו עלי' מאד וצריך לעמוד לימין צדקו של היתום להציל כל החפיצים שלו והוא יקיים כמצוותו להשליש ג"פ כמבואר בב"ש (סי' י"א ס"ק ו' אף במקום שאין כופין אעפי"כ מצוה לגרשה ואין בזה איסור דר"ג וכן לפסק רמ"א סי' הנ"ל סעי' הנ"ל דבחדא מלתא כופין לנחשד כן לבעל מצוה לגרשה. אך אולי לא יעלה בידינו לעשות זאת ומחמת הדחק ירצה לדור עמה ויחזור מדבריו לאמר שאין מאמין להעדים הנ"ל. צריך לעיין עפ"י ד"ת אם מותר לכולנו להזדקק להתירו מאיסורה או אם צריך למחות בידו:
תשובה הח"מ בסי' י"א ס"ק ח' פסק אם מאמין לעד אחד על דבר כיעור אסורה עליו ומשמע קצת מלשונו אף בלא קלא דל"פ ואינו מוכרח. והב"ש בס"ק י"ד חולק ופסק דאינו מועיל האמנה בעד כיעור. ולכאורה לשון הרמ"א שם משמע כך והח"מ סיים עיין בגוף התשובה של מהר"מ בר' ברוך וכן הב"ש סמך על תשו' מהר"מ הנ"ל. ועיינתי בגוף התשובה בתחלה כתב שאינו מועיל ולבסוף כ' למעשה אם מאמין לעד מכוער אסורה עליו. ואפשר באיסור תורה החמיר הח"מ ופסק כסוף דבריו וצ"ע במקור הדין עיין בב"ש סי' הנ"ל ס"ק ד' דהביא כל דעות הראשונים וכ' אף שראוי להחמיר בא"ת אך הוא קולא לכוף לג"פ לכן צריך לילך לרוב דעות וסיים שהרמ"א עשה פשר דבר מעצמו להחמיר דרגא אחת מבעל וכן מנחשד וא"ל לדעת הפר"ח ביו"ד סי' ק"י אות א' [הפר"ח בסי' ק"י אות א' כ' כן. והפ"מ כ' שדבריו סותרים לסימן כ"ט אות א' שכ' דלא מהני חזקה לספיקא דדינא מפלוגתא דרבוותא. ולדעתי אינו סותר כלל דהתם בסי' הנ"ל הביא ראיות אף לשיטת הפוסקים דאמרי' חזקה בספק שקול אף בד"ת. אבל בפלוגתין לא מהני כדאיתא בכ"מ בש"ס. אבל אחר שמסיק לפסק הלכה דבמקום דאתיליד ריעותא מחיים לא מהני חזקה א"כ אין ראיה מכל המקומות שהביא שם דהתם אתיליד ריעותא מחיים לאפוקי בשאר ספיקא דדינא מהני חזקה ובאופן זה מיירי הפר"ח בסי' ק"י אות א' שכ' דמהני חזקה נגד פלוגתא דרבוותא כונתו היכא דלא הוי ריעותא מחיים] דמועיל חזקה אף לפלוגתא דרבוותא דבנידון דידן יצאתה האשה הנ"ל מחזקת היתר מקודם לפי שעברה על דת יהודית כפי שהגיד הבעל ומצוה לגרשה ואיבדה כתובתה אף שאין כופין ע"ז עכ"פ יצאתה מחזקת שארי נשים העומדות בחזקת מותרת לבעלה כמו שכתבו הפוסקים ביו"ד בבהמה דאתיליד בה ריעותא מחיים אין לה חזקת היתר בספק איסור כן בנ"ד נחית חד דרגא להחמיר באיסור תורה כדעת השאלתות וכפי שפי' הר"מ דבריו [כמובא בב"ש ס"ק הנ"ל] דאף בקלא דל"פ לחוד מוציאין מבעל וצ"ע. עוד צריך לחקור אם תבא האשה הנ"ל לפני ב"ד ותכחיש להעד ותאמר אמתלא מי שסגר אותה שם בבית אפל לא התיחד עמה. ולא יכנס האמתלא שלה באזני הבעל ויתאמת בלבו שכל דבריה שקר אפשר לומר דהוי כהודית לדברי העד ואסורה עליו כמו שמבואר בי"ד סי' קכ"ז סעי' א' בהג"ה דאם מאמין אף בלבו לבד להעד אסור עליו הדבר. וצ"ע עוד שם בי"ד סי' הנ"ל סעי' ג' דעד אחד אינו יכול להחמיר באיסור. וכ' הש"ך ממ"נ אם אין לדבר חזקת היתר ולא איסור ממילא אסור בא"ת מספק וצ"ע. השתא נבא לבאר מקור הדין. הרא"ש בפסקיו שהביא דעת ר"ת כ' בתחלת דבריו הטעם שמחמת העדים יצא הלעז והקול אז צריך להוציאה משמע שלא כדברי הב"ש שהביא בשם רש"ל דאם הקול יצא מהעידי כיעור אינו מועיל [ופשיטא בעד א' שמאמין דהוי כראיית הבעל אף דהקול יצא מהעד מהני. ולבסוף מסיק בשם ר"ת דראיית הבעל וקול חייב להוציאה. ודעת הרא"ש דבראיית הבעל וקלא דל"פ אין מוציאין עד שיהי' שני עדים בכיעור וקשה על הרמ"א שהוא דעת הרא"ש שלא הביא דראיית הבעל לא מהני עד שיהי' עדי כיעור וצ"ל דראיית הבעל לגבי נפשי' לשווי' חתיכה דאיסורא בודאי מהני עם הקול אבל לא להוציאה בע"כ. ולגבי נחשד כ' רמ"א דבקול דל"פ לחוד מוציאין וא"צ ראיית הבעל לפ"ז אם מאמין לדברי העד דהוי כראיית הבעל מהני לאסור עליו ובפרט עם קלא דל"פ הוא לעז גדול ואסור לדור עמה אף דהקול יצא מהעד כפי הטעם שכתב בתחילת דבריו כנ"ל] עיין ברמ"א בשו"ע א"ע סי' קט"ו סעי' ז' שכתב בשם מהרי"ק וי"א דדוקא אם מאמין להעד גם בש"ד. ולא מחמת שחשודה בעיניו. והב"ש בס"ק ל"ג העתיק לשון מהרי"ק דוקא דקים ליה כבת רב חסדא ע"ש. ובסי' קט"ו בח"מ ס"ק כ"ה כתב אם הבעל מעיד שזינתה עמו א"צ לפלגינן דיבורו ואף שהוא רשע לדבריו אכ"ז כיון שהבעל מאמין לדבריו אסורה עליו משמע שלא חש לדברי הרמ"א הנ"ל. ונראה שדעת המחבר אינו כן שכתב סתם בסי' קע"ח סעי' ט' אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים כו'. וכן כ' זה הלשון בסי' קט"ו סעי' ו'. ואם היא בעצמה אומרת שזינתה כו'. ואם הי' מאמינה ודעתו סומכת על דברי' ה"ז חייב להוציאה ושם בודאי לא קים לי' כבת רב חסדא ובפרט שאומרת שזינתה גם שם ברמ"א כתב דברגלים לדבר לחוד נאמנת ומסתמא אינו צריך להאמין כבי תרי וכן משמע פשטיות הסוגיא בקידושין (ד' ס"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה רבא אמר. עוד נראה ממשמעות לשון רמ"א שלא העתיק לשון מהרי"ק שיהי' נאמן כבי תרי כונתו רק לשלול אם בל"ז לא הי' מאמין לו כלל רק מחמת החשד מאמינו לאפוקי אם העדות מכוונת שניכרים דברי אמת כמו בנ"ד שנכנס באזני כל השומעים שאמת הדבר הכל מודים. ובל"ז כיון שהביא רק בשם י"א הלכה כהמחבר ובפרט באיסור תורה ולדעת המחבר אדרבא הרגלים לדבר יותר מועיל כמו באשתו שאומרת שזינתה. ואין להאריך. ע"ש ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ט"ז אם שתקו הבעלים בתחלה כשאמר העד אף דאח"כ אומר שאינו מאמין לא מהני וכמבואר שם בש"ך ס"ק י"ח. ובנ"ד אף שהיום חוזר מדבריו ואומר שאינו מאמין לא מהני כיון שאינו נותן אמתלא מבוררת כי ניכרים הדברים שלמדוהו לומר כן מחמת הדוחק שיש לו היום וקודם כל דבר צריך לקרוא להאשה הנ"ל שתאמר ברבים ההכחשה שלה ואם לא תכנס באזני השומעים ובאזני הבעל. ובלבו יתאמת שהיא משקרת הוי לגביה כהודית לדברי העד ואסורה עליו לכל הדיעות. ולדעת הח"מ אם מאמין לדברי העד אסורה אף שהב"ש חולק בזה צריך להחמיר באיסור תורה. אח"ז מצאתי במרדכי בפ"ש דיבמות דאם מכחשת העד צריך שתתנה אמתלא המתקבל לכל וא"ל הוי כהודית לדברי העד ומפסדת כתובתה:
עוד נראה דהח"מ מפרש דהרמ"א בסי' י"א סעי' ג' שכתב דע"א בכיעור לאו כלום הוא מיירי לענין להוציאה מהנחשד דמה שהאמין הבעל להעד לא מהני להוציאה מהנחשד אבל להוציאה מבעלה מהני, ע"א בכיעור אם מאמין לו הבעל כנ"ל. וקלא דל"פ דבתר נשואין דמצינו בגמ' גיטין (דף פ"ט ע"ב) ואר"א כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לי' וכמובא בא"ע בח"מ בסי' י"א ס"ק ו' ע"ש. מיירי באשה כשירה אבל לא באשה שכבר אבדה כתובתה (ובנ"ד הלא אבדה כתובתה כי היא עוברת על דת כמבואר לקמן) גם הי"א ברמ"א בסי' קע"ח סעיף ט' שכתב דעתה שיש חר"ג לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד מיירי בשארי נשים. אבל בכאן נ"ד כבר אין לו חר"ג מחמת שהיא עוברת ע"ד (כמבואר בסי' קט"ו סעי' ד' בהג"ה) והיא היתה עוברת ע"ד ודאי כמבואר בסי' הנ"ל בב"י בדיני עוברת ע"ד היתה משחקת עם הבחורים כו' והלא זה ראה בעלה כי היתה משחקת עם הפריצים כמבואר בהגב"ע. עיין בב"י ובב"ח על הטור שלר"ת ומוהר"מ מוציאין מהבעל בקלא דל"פ לחוד בלי שום עדים גם הפסידה כתובתה רק הרא"ש חולק ע"ז מחמת דקיי"ל דקלא דבתר נישואין לא חיישינן. עיין בר"ן גיטין דף פ"ט וז"ל וזו נשואה ועומדת לכהן שנים רבים ומפני שיצא עלי' קול גירושין יוציאה מתחתיו הא קלא דבתר נישואין הוא עכ"ל כי מסתמא היא בחזקת היתר לבעלה לאפוקי אשה זאת שראה אותה משחקת עם הפריצים בניבול פה דמקרי עוברת על דת ומצוה להוציאה בלא כתובה אין לה חזקת היתר. עי' שם בד"מ שכ' שהרמב"ם סובר כהרי"ף כיון שכתב בפ' כ"ד מה' אישות ה' ט"ו אם מוציא בכיעור הפסידה כתובתה הוי כתצא בע"כ דומה לדעת הרי"ף המובא בטור] שכופין להוציא. עכ"פ יוצא מזה שהוא נקרא כאלו יצאת מבעלה ודמי לקודם נישואין ואין לה חזקת היתר כלל:
הח"מ בא"ע סי' י"א ס"ק ח' פסק אם מאמין לעד א' כיעור מהני לאוסרה עליו עם קלא דל"פ. והב"ש בס"ק י"ד כ' בשם תשובת מוהר"מ וד"מ דלא מהני. אמת לשון רמ"א משמע כך דאל"כ מאי אתא לאשמועינן. עי' בד"מ שהביא בשם המרדכי דמהני עד כיעור באמונה ותמה ע"ז הלא בתשובת מהר"מ משמע שאינו מהני. והמרדכי הביא התשובה הנ"ל ע"ש בתשובת מהר"מ סוף נשים כ"ה שבתחלתו כ' דלא מהני. ולבסוף כ' דמהני למעשה באותה אשה לאסור על בעלה. וכן המרדכי לא הביא רק סוף דבריו למעשה וע"ז סמך הח"מ לאסור במאמין לעד כיעור וסיים עיין בגוף התשובה שכיון למה שכתבתי שסוף דבריו הוא עיקר. ועוד שהמרדכי לא הביא רק מה דמסיק בסוף אחר הפלפול רק להלכה למעשה. ומה שלא השיג על הרמ"א מחמת שאינו מפורש בדבריו להיפך וכן בנ"ד שהוא איסור תורה צריך להחמיר כח"מ ובפרט שהב"ש אינו חולק בפירוש על הח"מ רק שהביא תשובת מוהר"מ ובתשובה משמע להיפך. ותחלת דבריו יש לתרץ דעדיין לא סבור שהוא דבר כיעור וכן משמע מלשונו שכ' אמנם אם יש עדים על רוכל יוצא ולבסוף חזר למעשה מחמת שהי' עוד רגלים לדבר שהיתה מעוברת ע"ש. ע"ש בב"ש ס"ק כ' בשם רש"ל דהקול צ"ל שלא מחמת העידי כיעור. ע"ש בדרישה שהקשה על תשובת רש"ל הנ"ל וסתר את דבריו בכמה ראיות וכן משמע ברא"ש בשם ר"ת בראיית הבעל בעצמו שבודאי אמת הדבר צריך שיהי' קול מעידי כיעור ואז הוא לעז גמור אז צריך להוציא משום הלעז לאפוקי ע"י עצמו אינו לעז גמור דאולי מחמת שנאתו אותה הוציא הקול. וכן בנ"ד הכל מאמינים להעד מחמת הרגלים לדבר מהמסגרת שראו כולם הלעז הולך וגדול שבודאי זינתה:
הב"ח מסיק להלכה פסוקה דאם טוען קים ליה כמהר"מ ור"ת דבקלא דלא פסיק לבד מוציאין מבעל ואין לה כתובה אזי יכול להוציאה בלי כתובה ואם טוען דקים ליה כדעת הרי"ף בהלכות וכפי' הרא"ש בשאלתות אינו יכול לכופה להוציאה. ובנ"ד הבעל רוצה שיחזיר לו החפיצים ואז יגרש אותה תיכף בע"כ ומה שאבי' הוחזק בחפיצים אינו חזקה כלל לטעון דקים ליה כהרי"ף ופי' הרא"ש הנ"ל:
סימן [תשובה זו חסרה בתחילתה וגם קשה להבינה לענ"ד. רק לאשר יקרו בעיני דברי א"ז הגאון ז"ל לאשר מעטים המה לכן הנני מדפיסם ככתבם. ואח"ז יבוא עליהם באור מהמבאר לפענ"ד]. מה שמשיג על הט"ז אינו מוכרח כי פשטות הש"ע והטור כוותיה וצ"ל שהטעם של הרא"ש הוא רק לרוחא דמילתא לכן לא חילקו בטור וש"ע אף שיש למצוא כמה אופנים כגון דהניחה לפניו לאכול והיא הלכה משם למקום אחר רחוק דאז לא שייך טעם הרא"ש. וכה"ג הרבה. גם הר"ן לא חילק כלל ולא כתב שום טעם. גם הש"ס הי' לאוקמי' בכה"ג. ואינו דומה לתירוץ הר"ן במודה דזה שכיח ושכיח. אך לכאורה קשה כיון דרצתה להכשילו בודאי הוי עוברת על דת משה. י"ל כיון שהי' לי' זכות שלא נכשל בדבר עבירה תירתת מכאן ולהבא להכשילו. וגם הוא לא יקפיד ע"ז מאוד כיון שלא נכשל. רק אחר התראה שתעבור עוד אז בודאי יקפיד ודמי לדת יהודית:
ולכאורה יש להוכיח מזה שדעת התוס' והרא"ש שלדת משה אינו צריך התראה. דאח"כ בודאי לא גרע מכולם כיון שרגילה להכשיל אסור לדור עמה. וגם הפסידה כתובתה. ולא שייך טעם התוס' והרא"ש. אך מהש"ס דפריך אי דלא ידע אין להוכיח. דאכתי לא ידעו מזה האיבעי' אם צריך התראה כלל. אך לפ"ז קשה על הטור שהביא תשובת הרא"ש שצריך התראה לדת משה. וגם פסק כרא"ש אם רצתה להכשילו לא הפסידה וא"ל:
רק מלשון המחבר שהוא דעת הרמב"ם מוכח דצריך התראה לכולם. מדסמיך לזה אם רצה לקיימה דקאי על כולם. אבל באמת ברמב"ם לא מצינו חילוק זה כלל דאפשר דעתו דאף ברצתה הפסידה. שאין דרכו להוכיח מקושית הש"ס שום דין חדש. והמחבר פסק כדעת הרמב"ם בהתראה שצריך לכולם. ולפ"ז בנ"ד דלא הי' התראה ממ"נ אינה מפסידה כתובתה אפילו לדעת רש"י. דעיקר הדיוק של רש"י מש"ס בסוטה דאי הדרה תהדר לאפוקי בכאן דעדיין לא הכשילו יכולה להדר כמו דת יהודית:
ונכון לדעת רש"י שאינו צריך התראה. ולדעת הפוסקים שצריך התראה י"ל להיפך דעיקר דיוק הרא"ש והר"ן הוא מקושית הש"ס אי דידע נפרוש. ועדיין לא ידע מאיבעי' הש"ס אי צריך התראה א"ל. אבל למסקנא דצריך התראה בודאי שווי' רצתה להאכילו להאכילתו כבר. אך לפ"ז קשה על המחבר דכתב בפשיטות כנ"ל דצריך התראה בכולם. וצ"ל כפי דבריהם דגם הפוסקים סוברים כרש"י וב"ש לא כתב רק דמשמעות הפוסקים. אבל אינו מוכרח דחולקים על רש"י. לכן הביא דעת רש"י שהוא יחיד. וא"ל דהביא דעת יחיד דיכול לומר קים לי' כרש"י בממון. עכ"פ בנ"ד ממ"נ לא הפסידה כתובתה כיון דלא הכשילתו ולא הי' התראה וכנ"ל. ולמה דכתבינן י"ל דדעת הר"ן ג"כ דלא צריך התראה לכן לא חילק כמו התוס' והרא"ש והחליט סתם בלא הכשילתו אינה מפסדת כתובתה. עכ"ל הטהור:
וזה ביאור דבריו הקדושים לפענ"ד. אולי היתה השאלה בדבר אשה אחת שהיתה רגילה להכשיל את בעלה באיסור תורה. רק לא נכשל אפי' פעם אחת וגם לא התרה בה שלא תעשה כן והעלה בסוף תשובתו דלא אבדה כתובתה משום דלא הכשילתו עדיין וסמך א"ע בזה על דברי הט"ז בשו"ע א"ע (סי' קט"ו ס"ק א') ע"ש בט"ז שהעלה כן בפירוש. והשיג אחד על הט"ז מדברי התוס' בכתובות פ' המדיר (ד' ע"ב ע"א ד"ה אי דידע) דמקשי שם התוס' אמאי לא מתרץ הגמ' דידע ופירש רק היא רצתה להאכילו שלא היתה סבורה שהוא יודע. ותירצו דברצתה לחוד אינה מפסדת כתובתה משום דיכולה לומר משחקת הייתי בך ואם היית בא לאכול הייתי מונעך עכ"ל התוס'. וכן במשמשתו נדה ודאי יכולה לומר כן אם היית בא להיות עמי הייתי מונעך. ולפי דברי התוס' אלו דהטעם דאינה מפסדת כתובתה ברצתה לחוד הוא משום דיכולה לתרץ דבורה. משמע דבאופן דאינה יכולה לתרץ דבורה מפסדת אף ברצתה לבד דלא רגילה להכשילו בא"ת והוי עוברת עד"מ וכיון שהיתה רגילה בכך הלא אינה יכולה לתרץ דבורה שבכל פעם היתה מונעתו מלעשות האיסור כי בזמן רב מן הנמנע הוא שלא יקרה פעם אחת אשר לא היתה יכולה לתרץ דבורה וא"כ מדוע לא תפסיד כתובתה. וזה אשר השיב להמשיג על הט"ז]. מה שמשיג על הט"ז אינו מוכרח כי פשטות הטור והשולחן ערוך אה"ע (בסי' קט"ו סעי' א') כוותי'. כהט"ז הנ"ל. ובנ"ד דנראה מדברי תשובתו שהיתה וצריך לומר שטעם התוס' והרא"ש בכתובות פ' המדיר (ד' ע"א ע"ב ד"ה אי דידע נפרוש וברא"ש פ' הנ"ל סי' י') הוא רק לרווחא דמלתא דמקשי שם התוס' וז"ל תימא דלוקמי כגון דידע ופירש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהוא יודע כו'. ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעך עכ"ל התוס' והרא"ש הנ"ל. ובוודאי כן היתה יכולה לומר במשמשתו נדה דאם היית בא להיות עמי הייתי מונעך. אמנם הלא נוכל למצוא אופן ברצתה להאכילו ולא תוכל לתרץ דיבורה כגון שנתנה לפניו לאכול הדבר איסור והיא הלכה למקום רחוק אשר לא היתה יכולה למונעו אם בא לאכול וכה"ג הרבה וכן במשמשתו נדה יכולין למצוא אופן דלא תוכל לתרץ דיבורה כגון שהלכה לישן ולא הגידה לו שהיא נדה והלא הי' יכול לבא עלי' כשהיא ישנה ולא היתה יכולה למונעו. ואם נאמר דטעם התוס' והרא"ש הנ"ל הוא דוקא. אבל באופן שאינה יכולה לתרץ דיבורה אבדה כתובתה אף ברצתה לבד. א"כ הדרא קושיית התוס' הנ"ל לדוכתא דלמ"ל להש"ס לדחוקי ולתרץ כגון דאמרה פלוני חכם כו' טפי הו"ל לתרץ בפשיטות כגון דרצתה להכשילו באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה כנ"ל. ומדלא משני הש"ס הכי מוכח דברצתה לבד לא אבדה כתובתה אף באופן דלא היתה יכולה לתרץ דיבורה. גם הר"ן לא חילק כלל ולא כתב שום טעם. ומדוע לא כתב טעם דהתוס' והרא"ש והו"ל לחלק ברצתה בין היכא דיכולה לתרץ דיבורה ובין היכא דאינה יכולה לתרץ. ואינו דומה לתירץ הר"ן על קושייתו דמקשה מדוע אינו מתרץ הש"ס על קושייתם אי דידע נפרוש וכו' דמיירי במודה ומתרץ הר"ן דמודה לא שכיח. אבל רצתה באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה שכיח ושכיח מזה נראה דגם הר"ן ס"ל דברצתה לבד לא אבדה כתובתה אף באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה. לכן בטור ושו"ע סי' הנ"ל כשהביאו דין זה דברצתה לא הפסידה כתובתה לא חילקו בין היכא דיכולה לתרץ להיכא דאינה יכולה לתרץ דאז איבדה כתובתה כיון שהוכחנו מכל הנ"ל דברצתה לבד אף באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה ג"כ לא אבדה כתובתה. ואם דלכאורה קשה כיון דהיא לפי דעתה רצתה להכשילו ודאי כגון באופן הנ"ל שלא היתה יכולה למונעו מדוע לא תחשב בזה עוברת ע"ד אף אם לא נכשל בהאיסור מידיעתו. אך הלא היא היתה סבורה להכשילו בודאי בהאיסור. י"ל כיון שהי' לו זכות שלא נכשל בדבר עבירה תירתת מכאן ולהבא להכשילו הוא לא יקפיד ע"ז מאוד כיון שלא נכשל. רק אחר ההתראה כשתעבור עוד ודאי יקפיד ע"ז ודמי לדת יהודית. ולכאורה יש להוכיח מזה דדעת התוס' והרא"ש דלדת משה אינה צריכה התראה דהלא אחר ההתראה בודאי לא גרע רצתה להכשילו בדבר עבירה מעוברת על ד"י וכיון שרגילה בכך להכשיל אסור לדור עמה וגם הפסידה כתובתה ולא שייך כאן טעם התוס' והרא"ש הנ"ל דכיון דרגילה להכשיל אי אפשר שלא יזדמן פ"א דרצתה להכשילו באופן שלא היתה יכולה למונעו אח"ז כנ"ל. ואם נאמר דלד"מ נמי צריך התראה הלא הי' להם להביא גם דין זה דברצתה ובאופן דלא היתה יכולה לתרץ דיבורה אם התרה בה אבדה כתובתה. אלא ודאי דלד"מ אינה צריכה התראה לכן לא הביאו דין זה דברצתה ובאופן הנ"ל אבדה כו'. משום דבלא התראה לא אבדה אף באופן דאינה יכולה לתרץ ובהתראה הלא ודאי דלא גרע מד"י ולמ"ל להביא דין זה בפ"ע. א"כ הוכחנו מכל הנ"ל דלד"מ אינה צריכה התראה. ונכון לדעת רש"י דס"ל בסוטה (ד' כ"ה ע"א ד"ה עוברת ע"ד יעו"ש) דלד"מ אינה צריכה התראה. ולדעת הפוסקים דס"ל דאף לד"מ צריך התראה י"ל להיפך דדיוק התוס' והרא"ש הוא מקושיית הש"ס שם אי דידע נפרוש ומדלא משני ברצתה מוכח דברצתה לא אבדה כתובתה אף באופן דלא היתה יכולה לתרץ. ועדיין לא ידע מהאיבעיית הש"ס בסוטה אי צריך התראה או לא. ובלא התראה ודאי דלא מהני רצתה. אבל למסקנא דמסיק שם הש"ס דצריכה התראה ולדעתם צריכה התראה לכל אף לד"מ ודאי דאחר התראה שוה רצתה להאכילו כמו האכילתו [אך לפי זה קשה על המחבר דכתב בפשיטות בסי' הנ"ל דברצתה לא אבדה כתובתה ולא חילק בין היכא דיכולה לתרץ דיבורה להיכא דאינה יכולה. וגם כתב דצריך התראה לכולם ובהתראה הלא הוכחנו דאבדה כתובתה אף ברצתה לבד היכא דאינה יכולה לתרץ דבורה] וצ"ל לפי דברינו דגם הפוסקים ס"ל כרש"י דלד"מ אינה צריכה התראה והב"ש (בסי' הנ"ל בס"ק י"ז) לא כתב רק דמשמעות הפוסקים דאף לד"מ צריך התראה אבל אינו מוכרח דחולקים על רש"י לכן הביא דעת רש"י אף דבפסק דין זה בפירוש הוא יחיד אחרי שאין חולקים עליו בפירוש. וא"ל שהביא דעת יחיד דיכול לומר קים לי' כרש"י בממון כמו שהוכחנו דלדעה זו לא הפסידה כתובתה ברצתה ובלא התראה. עכ"פ בנ"ד ממ"נ לא הפסידה כתובתה כיון דלא הכשילתו ולא התרה בה כנ"ל. ולמה שכתבנו י"ל דדעת הר"ן ג"כ דלד"מ אינה צריכה התראה לכן לא חילק ברצתה כמו טעם התוס' והרא"ש הנ"ל והחליט סתם דבלא הכשילתו לא אבדה כתובתה. אך מהש"ס דפריך אי דלא ידע מנא ידע ולא משני ברצתה ובאופן דלא היתה יכולה לתרץ דיבורה אין להוכיח דלד"מ אינו צריך התראה דאכתי לא ידע מזה האיבעי' אם צריך התראה כלל. ובלא התראה ודאי דלא מהני רצתה אף בכל אופן. רק מהתוס' והרא"ש דידעי כבר ממסקנת הגמ' דצריך התראה ולא כתבו דברצתה באופן דלא יכלה לתרץ דיבורה אבדה כתובתה שפיר יש להוכיח דלד"מ אינה צריכה התראה אף להמסקנא כדעת רש"י שם. רק מלשון המחבר שהוא דעת הרמב"ם ז"ל מוכח דצריך התראה לכלם מדסמיך לזה אם רצה לקיימה דקאי על כלם אבל באמת ברמב"ם לא מצינו חילוק זה כלל דברצתה לא הפסידה כתובתה ואפשר דדעתו דאף ברצתה הפסידה כיון דס"ל דצריך התראה לכלם דכל ההוכחה דרצתה לא הפסידה כתובתה הוא רק מקושיית הש"ס דפריך שם אי דלא ידע כו' ולא משני ברצתה כנ"ל. ואין דרך הרמב"ם ז"ל להוכיח מקושיית הש"ס שום דין חדש והמחבר פסק כהרמב"ם בהתראה שצריך לכולם [אך לפי"ז קשה על הטור שהביא בסי' הנ"ל תשובת הרא"ש דצריך התראה לכתובה. וגם פסק כהרא"ש דברצתה לא הפסידה כתובתה וא"ל] לפי"ז בנ"ד דלא הי' התראה ממ"נ לא הפסידה כתובתה אפי' לדעת רש"י דס"ל דלד"מ אינה צריכה התראה דהא עיקר הדיוק של רש"י ז"ל הוא מש"ס סוטה דבעי שם אי צריכה התראה דאי הדרא תהדר אחר התראה וזה לא שייך בהכשילתו בד"מ דבמאי תהדר כיון דכבר הכשילתו ורק בד"י מהני ההתראה דתהדר ולא תהי' פרוצה עוד לאפוקי כאן בנ"ד דלא הכשילתו עדיין הלא יכולה להדר כמו בדת יהודית ואם הי' מתרה בה היתה חוזרת ולא היתה רוצה להכשילו עוד וכיון שלא התרה בה לכן לא הפסידה כתובתה:
סליקא להו שו"ת מהגאון ר' הלל זצ"ל בסיעתא דשמיא
סוף הספר