חוט המשולש חלק ב· רבי הלל מוולוז'ין
סימן א
שאלה איש א' מק' קרינאק היה חולה בהקדש דק' הוראדנא ובאתה אשתו בתחלת ר"ח אדר שני ובקשה כמה אנשים להשתדל מבעלה שיתן לה ג"פ ע"ת כדרך ש"מ שלא תיזקק ליבום והיבם קטן בן חמש שנים אף שהיה לה בן קטן אך היה חולה גדול ולא רצה בעלה החולה לגרש אותה בשום אופן ונסעה לביתה. אח"כ נודע לו שמת הילד שלו גם הכביד עליו חליו. אז נתרצה ליתן לה ג"פ זה י"ב ימים בחודש ניסן העבר ובא הרב המסדר עם עדים והסופר לחולה הנ"ל וקודם שצוה לכתוב אמר להם שהוא רוצה ליתן על תנאי שתחזור אליו כשיבריא. והשיבו לו שבודאי תקח אותה בחזרה כשתקום מחליך אח"כ בעת הכתיבה והנתינה לא הזכיר מזה כלום ואחר הכתיבה צוה המסדר להבעל שיתן הגט להשליח וא"ל בזה"ל זאי זוכה דעם גט פון מיין ווייבש וועגין אז זיא זאל תיכף מגורשת ווערין פון מיר והשיב השליח איך בין זוכה פון איהרט וועגין (אז זיא זאל תיכף מגורשת ווערין פון דיר) אח"כ נטל הגט בחזרה מהשליח ומסר לו בתורת שליח להולכה אך המסדר לא פירש להבעל כונת הדברים כדי שלא ירגיש שהוא מסוכן והבעל הבין פי' המלות היטב מכל הסדר:
תשובה בגמ' דיבמות (דף קי"ח ע"ב) המזכה גט לאשתו במקום יבום מהו כיון דסני' ליה זכות הוא לה או כיון דזמנין דרחמא ליה חוב הוא לה אמרו ליה תנינא וחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת ע"ש. המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו ופשטי' מדר"ל טב למיתב טן דו וכו' ע"ש תוס' בד"ה א"ל תנינא כתבו דהפשיטות רק מסיפא עיין מהרש"א מה שתירץ בדוחק ורש"י פירש דהפשיטות מתרי בבא דמתני' זימנין דרחמא ליה וזמנין דסני' ליה וכן גבי גט מספקא לי' וחולצת ולמ"ת ע"ש ובש"ע אה"ע (סימן קמ"ה סעיף י') דהוי ספק מגורשת עוד (בסי' ק"מ בהג"ה ס' ה') אם בעלה מומר ומהדרת אחר גט י"א דמהני זיכוי ויש מחמירין מתשו' הר"ן ע"ש המזכה למומרת או להנאסרת ע"ש. ויש מחמירין בזה והוא ממהרי"ק ועב"ש (שם ס"ק ה') דדעת הר"ן דבעל יכול לחזור בו דאינו זכות הוא לה דילמא חזרה עוד כתב שם בב"ש (ס"ק ז') דדעת מהרי"ק הוא שחייש לדעת הרי"ף דלא מהני זיכוי כלל ואינה מגורשת עד שיגיע לידה והנה טרם שנבא לבאר אם בזה"ז בודאי זכות הוא לה לפי שאין אנו נוהגים ליבם כלל ומה גם ביבם קטן כמה פוסקים ראשונים מתירים בזיכוי. צריך לחקור קודם בדעת הרי"ף ז"ל שהביא מהרי"ק דלא מהני זיכוי כלל עד שיגיע גט לידה דוקא וז"ל הרי"ף ס' פ"ק דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור יחזור דר"מ וחכ"א כו' דזכין לאדם ש"ב ואין חבין אלא כו' בגמ' כל האומר תנו כאלו אומר זכו דמי ומסיק הרי"ף ה"מ בחזרה דלא מצי למיהדר אבל עבד לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן גיטין (דף י"ג ע"א) האומר תנו גט זה לאשתי וש"ש לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושמעינן מינה כו' אח"כ בסמוך הביא הסוגיא דיבמות הנ"ל והפשיטות דפשיט שם הגמ' וע"ש בהר"נ שהקשה כמה קושיות על הרי"ף ומסיק דמהני זיכוי להשתחרר מיד כשמסר להשליח וכן הוא ברא"ש פ"ק דגיטין אבל הרמב"ם (פ' ו' מה' עבדים ה' א') מחלק בין האומר תנו לאומר זכו דהאומר תנו אז לא מהני רק שלא יוכל לחזור בו אבל בזיכוי מהני תיכף. וכ' הכ"מ מה שהרמב"ם מחלק כדי לתרץ כל הקושיות של הר"ן על הרי"ף והטעם מדאפקה בלשון נתינה ר"ל דעד שיגיע גט לידו לא הוי גט והובא בש"ע יו"ד (סי' רס"ז סעי' ע"ו) כדעת הרמב"ם והרמ"א בהג"ה הביא דעת הי"א דאף בתנו מהני זיכוי תיכף והוא דעת הרא"ש והר"ן וז"ל מהרי"ק (בשורש קמ"א) ע"מ שנוהגים למי שהמירה אשתו ורוצה ליקח אחרת לזכות לה גט ע"י אחר כדי שתתגרש בו אם תחזור לדת יהודית ושאלתי אם צריך. ואם מהני השיב וז"ל הנה לא באתי לחלוק על המנהג דנהרה כו' אמנם דע לך שאין מנהגינו בכך כו' ואשר שאלת אם מהני. נלפענ"ד דודאי לפירש"י ביבמות [שם ד"ה המזכה גט לאשתו יעו"ש] הוא דאיבעי לן מהו לזכות שהספק הוא אצל בעל האיבע' אם תתגרש מיד שזכה האחר הגט בשבילה א"ל בודאי הכא מגורשת שהרי לא קמיבעי לן שם אלא משום דר"ל דטב למיתב טן דו כו' אבל הכא שהיא אסורה עליו עולמית בודאי דמזכין וכן נמצא בתשובת רש"י שהתיר לזכות במקום יבם קטן וכן יש דעות במרדכי אמנם לדעת האלפסי בפ"ק דגיטין כו'. ובפ' האשה המזכה גט לאשתו במקום יבום מהו וכו' ומסיק מדהביא כאן שתי מימרות שהן ביבמות ובגיטין גבי פלוגתא דר"מ ורבנן אשר בגיטן פירש"י לענין חזרה ולא לענין חירות פשיטא שגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין שתתגרש האשה מיד רק כשיגיע הגט לידה וזה ברור. ופשוט דדעת הרי"ף כן. ואע"ג דדעת התוס' לא הלכו בשיטת הרי"ף וגם הרמב"ם פסק דמהני זיכוי. מ"מ כדאי הוא הרי"ף לחוש לדבריו אפי' באיסור קל ש"ת כש"כ באיסור חמור דהיינו א"א ומ"מ לא בעינן למשכוני נפשאי אמנהג מקומות וכש"כ הכא דדילמא סבירא להו כרש"י ותוס' והרמב"ם עכ"ל מהרי"ק:
והנה לדברי היש מחמירין בהג"ה שחשו לדברי מהרי"ק אין תרופה להך איתתא הגם שהב"ש (בסי' ק"מ בס"ק ז') הקשה דדברי הרמ"א סתרי אהדדי. ומתרץ דרמ"א מודה במומרת דמהני זיכוי אבל דבריו תמוהים דמשמע מפורש די"מ קאי על התרי בבות המבוארים ברמ"א מומרת ונאסרת. ואכ"ז לק"מ קושיית הב"ש דבסי' א' מיירי לענין לישא אשה אחרת ולהתיר להבעל החרגמ"ה אבל להתיר האשה להנשא וודאי דצריכה גט אחר לדעת הי"מ שהביא הרמ"א בסי' ק"מ וכבר השיג על הב"ש הס' בית מאיר. אמנם דברי הרמ"א סתרי אהדדי ממקום אחר דבשו"ע א"ע חשש לדעת מהרי"ק הנ"ל והביא הי"מ כנ"ל וביו"ד סי' רס"ז לא הביא כלל דעתו להחמיר ואדרבה הביא דעתו ודעת הרא"ש להקל יותר שגם בתנו מהני' קודם שיגיע לידה. וי"ל בתרי גווני דנוכל לאמר באופן זה. דמה שהביא הי"מ הוא רק לכתחילה שלא להתיר להבעל לישא אשה אחרת עד שיתקן קודם היינו שיהא הגט מזומן ת"י אחד למסור לה כשתחזור לדת יהודית (וקושיית הב"ש על הרמ"א שלא הביא הי"מ בסי' א' נוכל ליישב לפע"ד אולי משום דשם בסי' א' כ' הרמ"א מזכה לה גט ע"י אחר בלשון לכתחילה ונוכל לפרש דשם כוונתו כדעת הי"מ כאן שיהא מזומן הגט ת"י הזוכה למענה למסור לה כשתחזור לד"י אבל כאן בסי' ק"מ כתב הרמ"א שאם זיכה לה גט על ידי אחר כשתחזור לד"י אינה צריכה גט אחר ומשמע דאפי' לא יבא עתה הגט הראשון לידה מגורשת היא מעת הזכיה. וזהו כדעת הר"ן לכן כ' כאן הי"מ דלכתחלה צריך לתקן שיהא הגט שמור ת"י הזוכה למסור לה כשתחזור לד"י. ולפי"ז לא ס"ל כדעת מהרי"ק בשום מקום דהרמ"א בי"מ מחמיר רק לכתחילה אבל בדיעבד מגורשת היא אף אם לא הגיע הגט לידה) אבל האשה מותרת להנשא בגט זה כשתחזור לד"י אף אם לא הגיע הגט לידה כדעת הר"ן. או שנאמר שהרמ"א בי"מ לא חשש לדעת מהרי"ק רק באיסור א"א אבל באיסור לאו כגון לישא בת חורין לא חשש לדבריו לפ"ז מתורץ ג"כ קושיית הב"ש הנ"ל דשם בסי' א' החשש ג"כ משום איסור לאו [ע"ש בב"ש ס"ק כ"ה]. כש"כ אם החשש שם משום חרגמ"ה מכל הלין יש לצדד בהאי איתתא להתיר לדעת הגהת רמ"א דגם בנ"ד הלא רק איסור לאו דיבמה לשוק הוא אמנם אשינויא ניקום ונסמוך לדינא ובפרט באיסור תורה. לכך הנצרך להעמיד על דברי מהרי"ק ולדקדק אם פירושו מחוור בדעת הרי"ף מתחלה צריך להבין איך אפשר לפרש דברי הרי"ף דלא מהני זיכוי בעבד ואשה ולעשות דברי הרי"ף כמו חוקים בלי שום טעם לחלק בין כל הזכויים שבש"ס הלא זיכוי מטעם שליחות כדאיתא בהדיא בש"ס בב"מ (דף עא ע"ב) בסוף הסוגיא רבינא אמר נהי דשליחות לכותי לית ליה זכי' מדרבנן מיהו אית ליה מידי דהוי אקטן דל"ל שליחות ויש לו זכי' מדרבנן ע"ש וכו' א"כ בעבד ואשה דמצי למיעבד שליחא לקבלה ודאי דאית להו זכיה [אף דבעבד הוא בעיא בש"ס כבר תירץ הר"ן ברפ"ב דקידושין ע"ש] אבל מסקנא יש בירושלמי הביאו התוס' בגיטין (דף יא ע"ב ד"ה בגיטי נשים) וז"ל ר"ח בעי הרי שהיה עבדו של קצין וכו' עי"ש בתוס'. והנה פי' הירושלמי קשה להולמו עי' מהרש"א על התוס' הנ"ל שמפרש הירושלמי שהתוס' הלך לשיטתו (בדף י' ע"א ד"ה בשליחות בע"כ) לפי' ר"ח שם. ומסיק המהרש"א דעת התוס' לפי הירושלמי דזכות וחוב לא מעלה ומוריד כלל בעבד ואשה ועדיין לא הועיל כלל כי האיך יפלוג גמרא ירושלמי אמתני' כדמפורש להדיא החילוק בין עבד לאשה מחמת זכות וחוב עוד קשה שהירושלמי הנ"ל יפלוג על ירושלמי בפ' התקבל שהביא הר"ן וז"ל זכין לאדם שלא בפניו השיב ר' שמי הגע עצמך היתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה עכ"ל הירושלמי ע"כ. משמע דאם לא חזרה מהני זיכוי שלא בפניו. ונראה לפרש הירושלמי לפי שיטת המהרש"א אבל בסגנון אחר וכי הוא זה בירושלמי הוא ב' איבעיות ולא קושיות. ר"י בעי הרי שהיה עבדו של קצין. ועוד בעי הרי שהיה אשה של מוכת שחין וקאי על מתני' דקתני בעבד אינו יכול לחזור ומשוחרר תיכף כדעת חכמים ובאשה יכול הבעל לחזור ובעי להיפך מה הדין בעבד של קצין ואשה של מוכ"ש ופשטי' בעבד כיון דיכול למכור אותו לאחר שלא מידיעתו. מיד כשמסרו לשליח יצא מת"י שאינו יכול לחזור אף שהוא חוב גמור כמו הוה אמינא דפי' ר"ח הנ"ל בתוס' ד"ה בשליחות בע"כ וכן פי' המהרש"א אבל אינו משוחרר עד שיגיע לידו דוקא כיון שהוא חוב ובאשה באשת מוכ"ש אינו יכול לחזור כיון שזכות הוא לה אבל אינה מותרת עד שיגיע לידה דוקא כי אי אפשר להתגרש ע"י אחרים בע"כ [יעויין בתוס' שם דף י"א ע"ב ד"ה בגיטי נשים שהביא לשון הירושלמי והפני משה פי' שם דכונת הירושלמי שלא מידיעתה] כמו שאינו יכול למכור אותה לאחר:
עוד אפשר לפרש בעבד באופן אחר דלא כמהרש"א כיון שיכול למכרו לאחר בע"כ א"כ לעולם השחרור זכות הוא לו אף שרבו קצין מ"מ יכול למכור אותו לעני שלא מדעתו. והשתא מתפרש המשנה שפיר. דבעבד מחמת שזכות הוא לו זוכה תיכף לשני הפירושים הנ"ל ובאשה מיירי מתני' בסתם נשים דחוב הוא לה ויכול הבעל אף לחזור ג"כ אבל במוכ"ש אינו יכול לחזור דזכות הוא לה ומ"מ אינה מתגרשת ע"י אחר עד שיגיע לידה כנ"ל. והשתא לא פליגי שני המימרות בירושלמי אהדדי דשם בפ' התקבל מיירי לענין חזרה דקאי על מתני' האומר התקבלי כו' יכול לחזור. ומבעי אם צווחת להתגרש ומשני דחיישי' שמא חזרה אבל אם לא חזרה אין הבעל יכול לחזור והירושלמי דפרק קמא מיירי דאינו יכול לזכות שתתגרש האשה תיכף קודם שיגיע הגט לידה כנ"ל והשתא נהדר אנו לקושייתינו מה טעם של הרי"ף והירושלמי הנ"ל שלא יכול לזכות וכו'. ויש ליתן טעם בדברי מהרי"ק בדעת הרי"ף בתחלה אחקור קצת בענין זכיה שלא בפניו דזכין לקטן אם הוא מן התורה או מדרבנן. איתא בב"מ (דף ע"א ע"ב) רבינא אמר נהי דשליחות לכותי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה מידי דהוי אקטן דלית ליה שליחות ואית ליה זכיה מדרבנן. אמנם התוס' בסנהדרין (דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן) מקשה מכמה מקומות מהש"ס ומהירושלמי דמשמע שהוא מה"ת ותירצו דיש ספרים דלא גרסי זכיה מדרבנן ונראה דאעפ"י כן משמע שהוא מדרבנן מדמשני שאני קטן דאתי לכלל שליחות. ובדאורייתא לא שייך לחלק בזה כיון דהשתא לית ליה ואינו מוכרח. אמנם בקידושין משמע שהוא מה"ת ע"ש (דף מ"ב ע"א) וז"ל הגמ' ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין לשליחות מנשיא א' נשיא א' דחלוקת ארץ ישראל ופריך הש"ס ותסברא הא קטנים לית להו שליחות ומסיק אלא כרבא בר"ה משמיה דר"ג מנין שזכין לאדם שב"פ מנשיא א' משמע דזכין שלב"פ שייך אף בקטנים ע"ש בר"ן שנתקשה מההיא סוגיא דב"מ הנ"ל ותירץ בדוחק ע"ש. עוד בגיטין (דף ס"ד ע"ב) אמר ר"י אר"א צרור וזרקו וכו' חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים כו' שם אר"ח אחד זה ואחד זה אינו זוכה לאחרים. ע"ש בפירש"י זוכה לאחרים מדרבנן ע"ש בתוס' ד"ה שאני שדחו פירש"י והוכיחו ממסקנא דזוכה לאחרים מה"ת. ול"נ להוכיח מגופיה שהוא מה"ת דלמה להו לרבנן לתקוני שיזכה לאחרים בשלמא לעצמו משום כדי חייו ע"ש בתוס' שהקשו הא אין שליחות לקטן ותירצו דאין למעט שליחות בקטן רק במידי דליתא כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשיה אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ודבריהם אינם מובנים לי הא לקמן משנה מפורשת האשה שאמרה התקבל לי גיטי הבעל יכול לחזור אף דיש לה יד לקבל את גיטה וכן יש לה חצר לזה אעפ"י כן לית לה שליחות לקבל גיטה וצ"ע ומצאתי בתוס' כתובות (דף י"א ע"ב ד"ה מטבילין אותו) דמתרץ הקושי' הנ"ל באופן אחר וז"ל ואע"ג דזכי' מטעם שליחות ואין לו שליחות מה"ת ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון כו' אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות. אבל גם בתירוצם זה אין מיושב הקושיא הנ"ל שהקשו בגיטין דהא שם פריך הגמ' מהא מתני' דעירובין ומזכה להם ע"י בנו כו' ומתני' נקטה סתמא ולא חילקה בין חצר לחצר ובעירוב פעמים דחוב לאדם כגון בחצר הפתוח לשתי מבואות (ואולי היה רוצה להשתתף במבוי השני וכמבואר בגמ' עירובין (דף פ"א ע"ב) שמחלק שם בין חצר זו לחצר אחרת. ועיין ברמב"ם פ"ה מהלכות עירובין ה' ד' ובכ"מ שם) עוד שם בתוס' הנ"ל דמדמה זוכה לחצר שאמרו בש"ס ב"מ (ד' י"א ע"א) דלא גרע משליחות ואינו מובן דהא קטנה יש לה חצר ואין לה שליחות ומוכרחים אנו לומר דהש"ס קאמר דלא גרע משליחות וכן זיכוי לא גרע משליחות ועדיפי עוד טפי משליחות דמהני אף בקטנים ושליחות לא מהני בקטנים ולדרכינו בפנים דזיכוי הוי מטעם מיגו דזכי כו' אכ"ז לא יקשה מה דמהני טבילה בגר קטן אף דשם לא שייך המיגו הנ"ל דכיון דהגר עושה מעשה וטובל א"ע מהני הזיכוי מה"ת וכן כתבו התוס' בסנהדרין (דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן) אבל במקום שצריך לקנות בהגבהה או במשיכה לא זכה רק מטעם מיגו הנ"ל (ועיין בירושלמי פ' ד' דמעשר שני והובא בר"ש שם) דמשמע שם מפורש דקטן זוכה לאחריני מה"ת דמסיים שם אבל אין מתנתו מתנה דכתיב ואיש כי יתן. מזה נשמע דלא הוי מטעם שליחות רק מטעם מיגו אף בדעת אחרת מקנה אותו. עוד נראה להביא ראיה ממה דמבעיא בקדושין (ד' כ"ג ע"ב) אליבא דרשב"א אם עבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו ואפ"ה מזכין לו ע"י אחרים ועיין בר"ן רפ"ש דקידושין שנתקשה בזה מאוד. ותירוצו אינו מובן לי דסוף סוף הזיכוי אינו מטעם שליחות כנ"ל. לכן אפשר דמהני בקטן. מזה מוכח נמי דאף בדעת אחרת מקנה אותו אינו מטעם שליחות וצ"ל כדעת הי"ס שהובא בתוס' סנהדרין (דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן) דבב"מ (דף ע"א ע"ב) דמסיק שם הש"ס קטן אית ליה זכיה מדרבנן והי"ס לא גרסי שם תיבת מדרבנן (ובענין מיגו דזכי לנפשיה לא גמרתי הדבר והדבר צריך עיון אך מחמת שאינו נוגע לדינא בגופא דעובדא לכן לא באתי כל הצורך כי אין פנאי לעיין היטב) ומדקטן זוכה לאחריני מה"ת ש"מ דזכיה לא הוי מטעם שליחות ואידך דפליג הוא מטעם דאין לקטן יד כמו שאינו יכול ליתן במתנה לאחר. אבל בזה צ"ל דודאי מודה שזכין לו שלא בפניו כדי שלא יהא פלוגתא רחוקה ביניהם וד"ל:
עוד איתא בעירובין (דף ע"ט ע"ב) מתני' ומזכה לו על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ושם בתוס' (ד"ה ומזכה להם) וז"ל אומר ר"ת דלרבי יוחנן דאמר בב"מ מציאת בנו לאביו לא גדול גדול ממש כו' רק אם סמוך על שולחנו נקרא קטן כן הדין בעירובין עיין שם מזה מוכח דלא הוי מטעם שליחות דהא אם אחד עשה לבנו הגדול שליח לקנות איזו חפץ מאביו מי לא קנה וראיה מפורשת ממשנה דב"מ (דף צ"ח ע"ב) שלחה לי על ידי בנך תיכף שמשך השליח נתחייב זה באונסין (ורק בעבד כנעני דידו כיד רבו מבואר שם בגמ' דלא מהני משיכתו) ולא מצינו לשום פוסק שחילק בין סמוך ע"ש לאינו סמוך. מכל הלין משמע דזכיה שלא בפניו לא הוי מטעם שליחות:
ונראה לפע"ד דעיקר טעמא דזכי' שלב"פ הוא מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וכן בדעת אחרת מקנה אותו דמי גם כן למציאה שהבעלים מסלקין את עצמן מן החפץ כדי שיזכה אותו חבירו לפיכך בבנו הגדול הסמוך ע"ש דמציאתו לאביו אינו יכול לזכות לאחרים ואם הי' אביו מקנה לו לעצמו הי' זוכה ואף שהרמב"ם חולק על ר"ת הובא בב"י (בשו"ע או"ח סי' שס"ו) בשם הרמב"ן טעם על הרמב"ם משום דמן הדין זוכה במציאה ורק משום איבה תקנוהו. משמע דאם לא הי' זוכה מן הדין אף הרמב"ם מודה לטעם המבואר. והשתא א"ש דההיא דקידושין הנ"ל ובבא בתרא דמשמע דזכין לקטן מה"ת (שם דף קנ"ז) ר' יהושע אומר זכין לקטן ק"ו לגדול משמע דשניהם שוין מיירי במציאה ומטעם מיגו הנ"ל. לפי מה דמסיק הש"ך [בחו"מ סי' רמ"ג ס"ק ו'] דקטן זוכה לעצמו בין במציאה בין בדעת אחרת מקנה מה"ת אתי שפיר ההיא סוגיא דגיטין דזוכה אף לאחרים מה"ת במיגו דזכי לנפשי' מה"ת ואידך פליג משום שאין לו יד להקנות כנ"ל. וכדי ליישב הסוגיא דב"מ (דף ע"א) הנ"ל דמשמע מטעם שליחות. ולהי"ס דל"ג זכי' מדרבנן אתי שפיר. ואף לגירסתינו אפשר לומר בדעת אחרת מקנה שצריך הזוכה להוציא מרשות המזכה לרשות שזוכה בשבילו כתוס' גם מטעם שליחות אבל עיקר הטעם הוא מיגו דזכי לנפשיה כמו שהוכחנו מדעת ר"ת לא גדול ממש כו' רק בסמוך ע"ש כו' והסוגיא דב"מ מיירי בדעת אחרת מקנה וכו'. ונ"ל להביא ראיה דהרי"ף סובר דהעיקר הטעם משום מיגו דאיתא בב"מ (דף ט' ע"ב) מתני' הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה שם בגמ' מי שליקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ר"נ ור"ח אמרו המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכו' שם במסקנא אמר ר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכ' התוס' (שם דף י' ע"א ד"ה א"ר יוחנן) והרא"ש שם אף דר"י סבר תופס לבע"ח במשחל"א ל"ק. ר"י מפרש הטעם במציאה משום מיגו דזכי לנפשיה. ועוד ברא"ש שם וז"ל וכ' רב אלפס בתשו' דוקא במקום פסידא יכול לתפוס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים ותקנה שהתקינו וכו' והרא"ש השיג עליו דמשמע מן הדין ע"ש דאינו מוכרח. ונ"ל דהרא"ש והתוס' הלכו לשיטתם דעיקר הטעם בזכי' הוא משום שליחות שנעשה שליח עבור הזוכה לקנות במשיכה לכן פסקו בתופס לבע"ח מהני כמו שליח. אבל רב אלפס סובר דעיקר הטעם משום מיגו לכן כ' בתשובה דלא מהני תפיסה דשם לא שייך האי מיגו דתופס בע"כ של הבעלים. וכן משמע מפשטי' דסוגיא דב"מ (דף ט') דמפרש הטעם משום מיגו קודם מימרא דרב נחמן ור"ח שאמרו דבמציאה שייך חב לאחרים. ולפי שהוכחנו בעז"ה דעיקר הטעם דזכין הוא משום מיגו דזכי כו' לפי"ז יש ליתן טעם לדעת מהרי"ק בדעת הרי"ף דלהכי לא מהני זכי' בג"נ ושחרורי עבדים דלא שייך האי מיגו דזכי לנפשי' אף דאמר זכו כדאסקינן דאף בדעת אחרת צריך להאי טעמא דמיגו כדמוכח מההיא דעירובין כו'. והשתא מתפרש הירושלמי הנ"ל היטב דמחלק בין שחרורי עבדים לג"נ משום דיכול למכור העבד לאחר שלא מדעתו ויש קצת האי מיגו דזכי. אבל לא בג"נ וד"ל. וא"ת למה פסק הרי"ף דאין האדון יכול לחזור והזוכה יכול למסור השט"ש בע"כ להעבד והא לא זכה בשבילו עדיין י"ל דיש לחלק ונקדים דאיתא בגיטין (דף ל"ב ע"ב) נהי דבטל לשליחותא דשליח גיטא גופי' מי קא בטל. וכ' הרמב"ם (בפ' ו' מה' גירושין ה' כ"א) והר"ן והרשב"א לפסק הלכה אפי' אם אמר הבעל בפירוש שמבטל להגט לא מהני מידי ויכול לגרש בו אח"כ דלא אתי דיבור ומבטל למעשה ע"ש במ"מ ובטור א"ע. והשתא א"ש דודאי להשתחרר תיכף ע"י קבלתו לא שייך האי מיגו דזכי אבל לזכות בגוף השטר שלא יוכל האדון ליקח השטר בחזרה ולבטל השליחות שייך שפיר האי מיגו [עי' בגמ' ב"ב דף קנב בתוס' ד"ה תנו לענין מעמד שלשתן דבגט שיחרור ובג"נ מהני רק לענין גוף הנייר שלא יכול לחזור אבל לא לענין מה שבתוכו] דזכי לנפשיה כמו בשאר חפץ ויכול למסור השטר להעבד בע"כ של אדון ולהגט גופי' ג"כ אינו יכול לבטל ולחזור בו אם זיכה לה ע"י אחר כדלעיל. ולהכי מביא הרי"ף הראי' מהולך מנה לפלוני בחובו דמהני רק שלא יוכל לחזור אבל לא הוי כאלו בא ליד הזוכה שיתחייב הזוכה באחריותו וד"ל. ולפ"ז יש נ"מ לדינא גם לדידן דהכותי יכול לזכות במציאה עבור ישראל כיון דלא הוי מטעם שליחות רק מטעם מיגו דזכי לנפשיה:
אבל אעפ"כ דברי מהרי"ק דחויים הם שאי אפשר לפרש שהרי"ף בהלכות סובר כנ"ל. ואף אם נאמר שבתשובה סובר כן ע"כ צ"ל שבחיבורו חזר בו וס"ל דהעבד משוחרר מיד הגם שכל הקושיות שהקשה הר"ן מכמה מימרות מש"ס שהרי"ף בעצמו הביאם אפשר לדחוק דשם מיירי בכסף ע"י אחרים. אבל הדבר מוכרח ממה דאיתא בפ' השולח (דף מ' ע"ב) הביאה הרי"ף האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דהתם אי אפשר לאוקמא בכסף דזיכה ע"י אחר משמע בשטר ומשמע דהעבד משוחרר אף אם לא הגיע הש"ש לידו. ויש לתרץ באופן אחר דמ"ש הרי"ף דלא מהני לזכות ע"י אחר עד שיגיע הש"ש לידו מיירי לענין איסור שאסור בבת חורין אבל לענין שיעבוד מפקיע א"ע תיכף משיגיע הש"ש ליד השליח וכיוצא בזה מצינו בגיטין (דף ל"ט ע"א) במפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין. וכן פסק בש"ע יו"ד (סי' רס"ז סעיף ס"ד) ובשארי מימרות שהביא הרי"ף דמשמע שמשתחרר מיד ע"י זיכוי אף לענין להתירו בבת חורין מיירי שהרב קיבל כסף מאחר ע"מ שיצא העבד לחירות שלא מדעתו דאז גם הרי"ף מודה בזה. וחילוק גדול ביניהם דשם אף אם העבד עומד בצידו וצוח דאינו רוצה לצאת לחירות מהני בע"כ כדאיתא בקידושין (דף כ"ג ע"א) רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו וכו'. אבל מ"מ כבוד מהרי"ק במקומו מונח שנעלם ממנו מה שכ' הרי"ף בהדיא בקידושין בפ"ק בהלכות וז"ל בכסף ע"י עצמו כיצד כגון דאקני לי' אחד מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות ובכסף ע"י אחרים כיצד כגון שנתן א' מנה לרבו של עבד ע"מ שיצא אותו העבד לחירות אעפ"י שנתנו לרבו שלא מדעתו של עבד דקי"ל זכות הוא לעבד וכו' כדתנן בגיטין האומר תנו גט לאשתי וכו' בשטר ע"י עצמו כיצד כגון דכתיב ליה וכו' ובשטר ע"י אחרים כיצד כגון שכתב לו רבו ג"ח וזיכה לו ע"י אחר כיון דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו וכו'. מזה נראה להדיא שסובר דאף בזיכה לו שטר ע"י אחר שיוצא העבד לחירות תיכף אף שלא מדעתו ומדנקט סתמא משמע דיוצא לחירות אף לענין להתירו בב"ח. ואי אפשר לדחוק ולפרש שכונתו דזכין לו רק שלא יוכל האדון לחזור בו מכמה טעמים א' שקאי על מתני' דקתני וקונה א"ע בשטר ע"י אחרים ומשמע לגמרי. ועוד כיון שכייל כל הארבעה בבא בחדא ובהני תלתא בבא בודאי הדין שיצא תיכף לחירות ומסתמא גם דין הרביעי איירי נמי בכה"ג דאל"כ הי' לפרש שזה הדין חלוק משלפניו. ומה שדבריו סותרין את דבריו בה' במס' גיטין ע"כ צריך לחלק כמ"ש הרמב"ם בין תנו לזכו והלח"מ מפרש הטעם מדאפקי' בלשון תנו כדלעיל ומסתמא הלך הרמב"ם בעקבות הרי"ף כדרכו עפ"י רוב ונידון הירושלמי הנ"ל שהביא התוס' לא נפקא מיני' לדידן להלכה כיון שבש"ס דילן במס' יבמות מיבעיא לן המזכה גט לאשתו במקום יבום אי מהני מספקא לי' אי סניא לי' אי רחמא לי' ש"מ דחולק על הירושלמי והלכה כבבלי. ועוד שאפשר לדחוק ולפרש דלא כמהרש"א עיין בקרבן העדה בפי' על הירושלמי שדחק לפרש בענין אחר. ומה שהביא המהרי"ק ראיה מדהביא הרי"ף בסמוך לסוגיא דגיטין האיבעיא דיבמות משמע שמפרש שם לענין חזרה הגם שאינו מוכרח דנוכל לומר שר"ל שגם בגיטין משכחת פעמים זכות כגון באופנים אלו וד"ל ומביא המימרות הנ"ל כדי שנדון מדין עבד לדין אשה לענין זכות וחובה אבל במקום זכות יכול להיות דדעת הרי"ף דמהני להתגרש תיכף. אדרבא משם ראיה להיפך לדבר כיון דמזכה במקום יבום מסתמא שחושש שלא ימות קודם שיגיע הגט לידה ועושה שליח לקבלה עבורה ומביא הרי"ף המימרא דבאופן זה מתגרשת תיכף. אבל לפי' מהרי"ק שעושה רק שליח להולכה ומהני רק שלא יכול לחזור בו אבל האשה לא תתגרש עד שימסור לה השליח הגט הלא נראה מזה שאינו חושש לטובתה אולי ימות קודם שיגיע הגט לידה דלמה לו לזכות ע"י אחר שלא יוכל לחזור משלוחו. מי הוא זה שיעשה דבר שיוכל להיות אח"כ נגד רצונו ולא יוכל לתקן. וזה דוחק גדול. היוצא לנו מזה שא"צ לחוש כלל לדעת מהרי"ק ובפרט שגם לדעתו הרי"ף הוא יחיד נגד החולקים עליו בפירוש:
ועתה נבא לחקור אם זיכוי במקום יבום מהני בזה"ז והנה היש אומרים הראשון שהביא הרמ"א (בהג"ה בסי' ק"מ) מתשובת הר"ן וראיתי בתשובתו וז"ל בקיצור ואשר כ' עוד רבינו שיש טעם אחר בגט זה שאינו יכול לבטלו שכ' בשטר השליחות זכה בגט זה לאשתי והוליכהו לה כו' ואע"ג דאיבעי לן ביבמות בשלהי פ' האשה שלום המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו ואסקינן דאפ"ה חוב הוא לה דטב למיתב טן דו וכו' וכדאמרינן טעמא דטב למיתב כו' אבל היכא דהכל יודעים דלא תרצה לדור עמו וטוב לה המות ממנו בודאי שהוא זכות לה וזכין לה שלב"פ וכן יש לנו לומר בנידון זה שאנו רואים שהאשה שאלה גט כמה פעמים ולבקשתה נעשה גט זה כו' ואנו רואים שמחשבתו לזכות מצי לזכות לה שליח כשיאמר הבעל זכי בגט זה לאשתי. ע"כ דברי מורינו. והשיב הר"ן וז"ל וגם זה לפי דעתי כו' דכיון דאסקינן בגמ' דאפי' במקום קטטה חוב הוא לה סתמא קאמרינן ואפי' תובעת להתגרש והכי איתא בהדיא בירושלמי בפרק התקבל כו' שזכין שלא בפניו כו' השיב ר"ש הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה. וכן כ' בחידושי רשב"א שאפי' אשת מוכ"ש או שהיתה קטטה בינו לבינה ותובעת להתגרש אין חוששין לה כלל אלא חולצת או מתייבמת. וגם אני ידעתי כי מורינו הרב אמת ותורתו אמת ולפי שהאשה באשר היא שם מותרת להנשא עשה סניפין לדבריו לצורך שעה עכ"ל הר"ן בתשובה. וכן כ' הר"ן ביבמות בשם הרשב"א. הנך רואה שעיקר יסודו של הר"ן והרשב"א מירושלמי הנ"ל דחיישינן שמא חזרה הובא בהג"ה לענין מומר ונראה דוקא באשה לאיש שאהבתם קשורה בלבם מעת הדבקם יחד ואף במומר אולי ממתנת שיחזור לדת יהודית אז חיישינן שמא חזרה ודברי הרשב"א צ"ע הא בירושלמי משמע רק דחיישינן וכ"פ בש"ע א"ע (סי' קמ"ה סעי' י') דחולצת ולא מתייבמת. והיש"ש פסק שעכשיו שיש חר"ג ויש להיבם אשה מזכין לה גט גם ביבם קטן ורחוק מהני זיכוי עכ"ל. ונלפע"ד מכ"ש דמהני במהדרת אחר גט ביבם קטן וד"ל. עוד נראה להביא ראיה מסוגיא דיבמות הנ"ל דמהדרת מהני ביבם. וקודם נדקדק בסוגיא הנ"ל כפי שהבאתי לעיל ע"ש והתוס' (שם דף קי"ח ע"ב ד"ה אמר לי') הקשו האיך פשטו דזמנין דרחמא לי' וזמנין דסניא לי' דילמא מש"ה אינה מתייבמת משום דשוויתה על נפשה חתיכה דאיסורא ע"ש תירוצם דחוק. וגם מהרש"א הקשה על תוס' מה שלא הביא רק הפשיטות מסיפא ולא מרישא ותירץ בדוחק ע"ש. ולכאורה משמע ברש"י דהפשיטות הוא מתרי בבא דמתני' אבל קשה דרש"י סותר דבריו במתני' שפירש שם ברישא הטעם דאסורה לשוק משום דשוי' אנפשה חד"א. ועוד קשה למה לא פי' גם בסיפא כך. ונראה לפרש כל הסוגיא בדרך אחר ויתורץ הכל בחדא מחתא דאיתא בסוף מס' נדרים האומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיני' נתנה וכו' ע"ש בר"ן שהקשה איך מתירים איסור תורה מחשש זה ותירץ דמן הדין אינה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה דמשועבדת לי' ולמשנה האחרונה אוקמי' אדינא וקשה איך מתירין להאשה לשמש עם בעלה הלא שוויא אנפשה חד"א ע"כ כנ"ל כיון דמשועבדת לבעלה כייפינן לה וכ"פ בש"ע לזה מתורץ קושיא שני' דרש"י בכונה לא כתב הטעם דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא בסיפא כיון דמשועבדת ליבם ויכול ליבמה בע"כ לא שייך חד"א. וממילא מתורץ ג"כ קושית התוס' הנ"ל ואפשר שהתוס' מחלק בין יבם לבעל אבל הוא דוחק לפ"ז יש לדקדק כיון דמרישא א"א למפשט א"כ בסיפא מיפשיט רק מחד גווני דזמנין דרחמא לי' וכו' וצ"ל דזה פשוט להש"ס דמסתמא צ"ל דאשה סני' ליה להיבם רק דמיבעי אם יש לחוש זמנין דרחמא לי'. וכן הלשון מדוייק בגמ' כיון דסניא לי' א"ד זמנין דרחמא לי'. ומה שפירש"י בגמ' הפשיטות גם מרישא ע"כ צ"ל שהוא רק לרווחא דמילתא כדי שלא יסתרו דבריו אהדדי כנ"ל. ולפ"ז מתורץ ג"כ קושית המהרש"א על התוס' דלא מקשי מרישא דעדיפא משום דעיקר הפשיטות רק מסיפא דזמנין דרחמא ליה כו' לפ"ז דהוכחנו דמסתמא סניא לי' רק דלפעמים חיישינן דילמא רחמא לי' א"כ כיון דפעם אחד גלתה דעתה דסניא ליה בזה שהיתה מהדרת בודאי תו לא חיישינן דילמא חזרה ואוקמא אחזקתה הראשונה ואחזקת שארי נשים דעלמא. עוד נ"ל אף אם נאמר דהוא ספק שקול אם רחמא לי' אם סני' לי' אעפי"כ אם גלתה דעתה פעם א' דסניא לי' אוקמא אחזקתה דלא חזרה וראיה לזה מדפסק בש"ע א"ע (סי' ל"ה ס"ד) וז"ל יש אומרים שאפי' לא מינה שליח לקדש רק שגילה דעתו שחפץ בה והלך השדכן וקידשה בלא מינוי שליחות ה"ז מקודשת. וכ' הב"ש דמקודשת בודאי לדעת הרא"ש עכ"ל וקשה דהא מירושלמי דלעיל משמע דחיישינן שמא חזרה אלא ע"כ צריך לחלק דבעל שאני משום דבתחלה בודאי היתה מרחמא לי' א"כ אף שנולד איזה שינוי ביניהם חיישינן שמא חזרה לאהבתה הראשונה לאפוקי באיש דעלמא בגילוי דעת פעם אחת סגי וכן בכה"ג גבי יבם. לפ"ז בנ"ד בהאי איתתא שג' שבועות קודם נתינת הגט היתה בקהלתינו ובקשה כמה אנשים להשתדל אצל בעלה שיתן לה גט ודאי אוקי אחזקתה שלא חזרה. אך אם נסמוך אהתירא דמהדרת יש לפקפק בהאי איתתא כי האנשים שבקשה אותם להשתדל גט מבעלה אחד העיד לפני שבקשה שיתן לה בעלה תנאי גט יש לחוש שמא היתה כוונתה שיתן לה הגט דוקא ע"ת אם יקום מחליו שיחזור ויקחנה ובלא תנאי לא נתרצית לקבל הגט. ולדעתי פשוט מה דקתני בש"ס המזכה במקום יבום מיירי ג"כ בכה"ג כי תנאי הוא זה משנה מפורשת במס' גיטין (דף ע"ב ע"א) ה"ז גיטיך אם מתי כו' ועוד אף אם הי' גלוי לנו שהיתה מהדרת בלא תנאי עדיין יש לספוקי כיון שהוא נגד בעלה הדרא חששא דירושלמי הנ"ל לדוכתא אף אם צווחת דלמא חזרה בה וגם כל ההתירים מה שנמצאו בתשובת רש"י והמרדכי דלמא מיירי בתנאי דוקא דאז אין לחוש שמא מאהבתה אליו חזרה בה כיון שמתנה שיקחנה אח"כ נפיל פיתא בבירא בנ"ד כיון שלא הזכירו התנאי בעת נתינת ומסירת הגט כנ"ל בהגב"ע:
ויש לצדד בהתירא דהאי איתתא כיון שרש"י והמרדכי לא פרשו דמיירי בתנאי דוקא מסתמא איירי בכל גוונא. וצ"ל דהא מסוכן או גוסס שיכול לדבר ועפ"י דין יכול ליתן גט ואעפי"כ הוא בחזקת שרובם למיתה ואסור ליתן בחזקת שהוא חי. וכן פסק בש"ע אה"ע (סי' קמ"א סעי' ח') שגוססים רובם למיתה ואסור למסור בחזקת שהוא חי וכן בנ"ד שהבעל הי' מסוכן גדול כמו גוסס ולמחר מת רק שהי' לו חולאת הנקרא דער ר"ל שמספרים ומתים פתאום וכיון שנראה לעין שהי' מסוכן שרובן למיתה מוכחא מילתא שאשתו לא היתה מקפדת על תנאי. והנה הגם שעל היתר יבם קטן לבד אי אפשר לסמוך כי לדעת הרשב"א והר"ן שסוברים דמהדרת במוכ"ש לא מהני ומתייבמת ויסודם מחמת שהש"ס בבלי אצל בעי' במקום קטטה והש"ס ירושלמי היתה צווחת להתגרש לא חלקו בין מוכ"ש לשאר ב"א מסתמא מיירי בכל גווני רק הר"ן מחולק עם הרשב"א שכ' בפ' התקבל המזכה במקום קטטה הוא בעי' דלא איפשיטא ובכולי חולצת ולא מתייבמת וכן נראה לדעתם במזכה במקום יבום ומדמיבעי סתמא משמע דמבעי אף ביבם קטן מ"מ כל במהדרת אצל יבום דגלתה דעתה דסניא לי' לא שייך האיבעי כלל גם הר"ן והרשב"א מודים בזה כפי שכתב לעיל עי' בב"י א"ע (סי' ק"מ סעי' ה' בהג"ה) שהביא התה"ד שמצדד להתיר במהדרת אצל בעל מומר. ועוד כמה דעות להתיר אצל יבום. ולבסוף מסיק הב"י וז"ל ולענין ש"מ שיש לו אח מומר וזיכה גט לאשתו כו' אפשר לצרף סברת המתירים לזכות לה מבעל מומר כו' עם סברת המתירים יבמה שנפלה לפני מומר ומותר לזכות לה גט [ובזה"ז שאינו נוהג יבום דמי ליבם מומר] ומכ"ש במהדרת אצל יבום ובסי' קס"ה בהג"ה פסק אף אם שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם אא"כ ניכר שכוונתם לשם מצוה. ובדידן שהוא ילד והיא יותר משלשים שנה ע"ז אמרו נותנים לו עצה הוגנת כלך אצל שכמותך וליכא מצוה גם הרמב"ם פסק להתיר באיסור לאו בשני ספיקות מאיבעיות בש"ס וכן פסק ביו"ד (סי' נ"ט) בגלודה. ובנ"ד יש כמה ספיקות א' בעי בש"ס ב' ספיקות בפלוגתא דרבוותא א' ביבם קטן וא' במהדרת (בסי' ק"מ סעי' ה' בהגה"ה) עוד בזה"ז שאין נוהגים ליבום והפ"מ כ' (בסי' ק"י) דלא שייך חזקת איסור בספק פלוגתא דרבוותא ואין לומר דהוי דשיל"מ בחליצה כיון שצריכה להמתין ולא שייך רק בדבר מאכל שנאכל בפעם א' לאפוקי אשה אצל בעלה וד"ל [לכן באיסור נדה מתירין בס"ס] ועדיין צריך לחקור קצת שא' מהעדים אמר שקודם כתיבת הגט אמר הבעל שרוצה ליתן ע"ת והשיב העד שא"א ליתן על תנאי אך הם יצוו להשליח שיקח באווארענעש ממנה קודם מסירת הגט ואח"כ לא הזכיר מזה כלום מזה מוכח שלא הבין הבעל ענין הזיכוי שתהא מגורשת תיכף אף שאמר בלשון אשכנז דאל"כ הי' שואל נידון התנאי הנ"ל ובש"ע (סי' קל"ו בהג"ה) כ' בשם סדר הגט שהבעל צריך לידע מה הוא אומר בעת מסירת הגט ליד האשה ואינו יודע אם מעכב בדיעבד. עוד אפשר מחמת שבעצמו הרגיש שהוא מסוכן גדול כאשר העיד האיש מההקדש ע"ז וזירז אותו שיביא להמסדר והסופר חיש מהר שלא ימות פתאום מחמת זה לא הקפיד ובתחלה אמר רק לרווחא דמילתא והדבר ספק וצ"ע:
הנה בש"ע (סי' קל"ו) כ' המגרש צ"ל ה"ז גיטך וא"ל פסול ואם עסוקים באותו ענין ונתן בשתיקה כשר ע"ש. אמר איני אישך איני בעלך כו' אף עסוקים כו' אינו גט. וי"א אם עסוקים באותו ענין ה"ז ספק מגורשת. ולכאורה לפי הי"א דמכשירים התם משום דעסוקים באותו ענין מתקן הלשון גרוע שאמר וכאלו לא אמר כלל כן בדידן מה שהיו עסוקים באותו ענין משליח להולכה דוקא כנ"ל הלא מגרע ללשון קבלה שאמר אח"כ. ויש לחלק דהתם אינו סותר הלשון שאמר לזה שהי' עסוקים באותו ענין ודמי כאלו נתן בשתיקה לאפוקי בדידן שאמר בפירוש לשון קבלה והוא סותר לדבריו הראשונים הולכין אחר לשון האחרון כדקי"ל בשטרות ובכל התורה אם אי אפשר לקיים שתיהם האחרון הוא עיקר רק עדיין נשאר החשש בכאן אולי הי' הכוונה לשליח הולכה:
ולכאורה יש להביא ראיה מש"ס דהכונה מגרע האמירה בגיטין בר"פ האומר התקבל גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור ומקשה שם בגמ' הא הגיע לידה מגורשת הא אין הבעל יכול לעשות שליח לקבלה ומשני אדם יודע שאינו יכול והתקבל והולך קאמר וכו' משמע אף שאומר בלשון קבלה כוונתו מהפך ללשון הולכה כן בדידן מהפך הכונה להולכה. ויש לחלק דהתם הכונה מועיל ליישב דבריו וכאלו מפרש בדבריו ואמר התקבל והולך ואינו מתנגד להכונה לאפוקי בדידן שאמר בפירוש שתהא מגורשת תיכף במסירת השליח ואי אפשר לתרץ דברו כלל אף אם נאמר דכונתו הי' להולכה הוי דברים שבלב ואינו כלום. ומצאתי ראיה לזה בריב"ש (סי' תע"ב הובא בב"י סי' ק"מ ד"ה הא"ש) והמעשה הי' שם שהאשה עשתה לאחד בפני הבעל שיהי' שליח לקבלה מיד בעלה שכ"מ שלא תזקק ליבום והבעל אמר להשליח הולך גט זה לאשתי ותהא מגורשת ידך כידי וכו' ואח"כ הלך השליח ואמר בפני ב"ד בשבועה שכונתו הי' להיות שליח לקבלה דוקא. והשיב ז"ל שאינה מגורשת עד שתגיע לידה שהלשון שאמר הבעל הולך ופיך כפי וידך כידי משמע שעשה אותו שליח להולכה דוקא ואיברא אם הי' לנו הוכחה שהשליח לא נתכוין להיות שליח להולכה לא היתה מגורשת כלל כדאיתא בש"ס. אבל בכאן אין הוכחה כלל שלא קיבל שליחותו של בעל שהרי קיבל הגט מידו עפ"י דברים של בעל שא"ל. ואם מפני שאומר שבלבבו לא הוי כן הוי דברים שבלב ואינו דברים אפי' לחומרא כדתנן בפ' האיש מקדש ובכולן כו' עכ"ל. מדבריו מוכח להדיא שאין הכונה מזיק כלום ומכ"ש בנ"ד מה התם שלא אמר השליח שום דבר נגד כונתו רק כיון שקיבל בשתיקה מסתמא נתרצה לדבריו של בעל פשיטא בדידן שאמר הבעל בפירוש שעושה שליח לקבלה אף שלא כיון לזה הוי דברים שבלב ואינו כלום ולא מגרע לדברו שאמר בפירוש שתהא מגורשת תיכף בקבלת השליח. רק אפשר מה שאמר קודם שהוא רוצה ליתן ע"מ שיקחנה כשיקום מחליו וכיון דעסוקים באותו ענין הוי כמו תנאי אם יקום מחולי זה לא יהא גט ואף שלא אמר בפירוש בשעת נתינה הוי כמו אומדנא דמוכח כמו אדעתא למיסק לארעא דישראל דלא הוי מכירה. אבל בנ"ד כיון שמת נתקיים התנאי. מכל הלין יש לצדד להתירא בהאי איתתא:
ומצאתי בשו"ת חכם צבי (שאלה צ"ו) שהחמיר בענין זוכה למומרת ודבריו בקצרה אבל אם נדקדק בלישנא משמע דוקא במומרת חוכך להחמיר. וז"ל ואני בעניי חוכך להחמיר וכו'. כי דבר שהראשונים נ"נ בעלי התלמוד לא אמרו בו טעם וכו'. ותלמוד שלנו ביבמות (דף קי"ח ע"ב) משמע הוא בהיפך אף שיש לדחוק ולחלק בין הפרקים אשנויא לא סמכינן באיסורים כאלה עכ"ל. ולענ"ד כונתו רק על הבעי דש"ס במזכה במקום קטטה דפשטי' טב למיתב כו' התם לא חלקו כלל בין מוכת שחין ולא נשאר בספק. וכן דעת רוב הפוסקים בא"ע (סי' ק"מ סעיף ה') דמתייבמת משום טב למיתב וכו' לאפוקי במקום יבום דמפורש הטעם משום זימנא דרחמא לי'. ועכשיו שאינם נוהגים ביבום כלל לא שייך הטעם מעיקרא. וכן כ' בתשו' מהר"י מינץ (סי' י"ד) בפירוש לענין עד אחד דנאמן להעיד דלא שייך סני' לי' וז"ל אבל בין האשכנזים כבר פשט המנהג ויתד בל תמוט שאין ליבם כלל רק לחלוץ לא שייך סני' לי'. ובתשו' צמח צדק (סי' פ"ח) משיג ע"ז מטעם דאין כופין אותו לחלוץ א"כ שייך הטעם דסני' לי' עכ"ל. אבל לענין דידן כש"כ דמהני זיכוי מהא טעמא דבודאי זכות הוא לה והכל מודים. גם בתשו' פנים מאירות (סי' מ"ג) צידד להתיר ומה שרוצה ליתן טעם לדעת הרי"ף ומדמה לעדיו בחתומיו זכין לי' ואעפי"כ אם מצא גט שיחרור לא יחזיר דלמא מימלך כדאיתא בריש ב"מ לא הבינותי דשם יכול לחזור ג"כ ולא דמי כלל דעדים אינן מזכין לו רק בהאי שטרא לכן צריך שיגיע לידו מכל הלין נראה להתירה להאי איתתא. אך כל חכמינו אינם רוצים לסמוך ע"ז כי מלתא חדתא היא עד שיסכימו כל בעלי גדולי הוראה דמדינתינו. וק"ל וצ"ע:
דברי הלל בהגאון ר' שמחה זללה"ה: