אור ברסלב

חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין

סימן כא

סימן כ

שאלה ותשובה מהרב הגאון הגדול מוה' חיים מוולאזין יצ"ו:

בענין שאילתא דשאילנא מנידון דגים יבשים הנקנים מן הנכרים שהנהיג הגאון מוה' רפאל בגליל שלא לאוכלם. ובבאריסעוו אף שהיא מערי הגליל אוכלים אותם. ובקהלתכם יש אוכלים ויש נמנעים. תחלה נבאר עפ"י הדין אם יש להחמיר. הנה בסביבותינו אינם בנמצא לחקור עליהם ולפ"ד השליח מוכ"ז יודעים מקום מוצאם שזה דרכם למלוח טהורים עם טמאים ביחד במרתף אחד. ואח"כ מיבשים אותם. אך אומר שגם במקום קניתם מהגוים גם במקום מליחתם אין הטמאים רק א' מאלף ואם כדבריו כן הוא שהטמאים פחות מחלק א' מששים נגד טהורים במקום מליחתם הוה כאלו לא נמלחו כלל עם הטמאים. וא"כ פשוט כביעתא בכותחא דשרי' עפ"י דינא דגמ' לכל הדיעות. אמנם במקום המצוי ושכיח למולחם עם הטמאים הרבה יש קצת מקום עיון. שנינו במשנתינו שלהי פרק אין מעמידין ואלו מותרים באכילה וטרית שאינה טרופה. כ' הר"ן וז"ל וטרית פירש"י דגים מלוחים וא"ת אעפ"י שהחתיכות ניכרות אמאי לא חיישי' שמא נמלחו עם הטמאים כו' ואע"ג דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מ"מ היכא דשכיח איסורא כי הא ודאי חיישי'. וי"ל כיון דפליטת דגים הם מדרבנן וכו' והא ספיקא היא אזלינן לקולא עכ"ל נמצא למדין מהר"ן אף היכא דשכיח למלוח עם הטמאים ביחד מ"מ ספיקא איכא דאכתי הנך שלפנינו מאן יימר שנמלחו עם הטמאים וכיון דרבנן הוא מש"ה שרי. אבל הרמב"ן בחידושיו הביאו גם הרשב"א בתה"א הקשה ג"כ קשיא זו ותירצו דטהורים בטמאים לא נמלחו דטהורים צריכין לאפושי עלייהו מלחא טפי. א"כ משום דספיקא דרבנן הוא לקולא עכ"ל. וא"כ לתירוץ הראשון היכא דשכיח למלוח טהורים וטמאים ביחד מחזקינן איסורא מספיקא. ונראה דזהו דעת הריב"א המובא במרדכי שכתב שהמנהג לאסור דגים מלוחים חוץ מן הערי"נג ומרקיי"ש שאין דגים טמאים נמלחים עמהם. ונראה דס"ל דהוה ספיקא דאורייתא אי משום דס"ל ציר דגים דאורייתא. או משום דחייש לשמנונית כמבואר במ"מ אבל יחידאה הוא וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו דציר דגים אינו אלא מדרבנן וכוותייהו קבע הב"י בש"ע יו"ד (סי' פ"ג סעי' ה') להלכה להתיר אף הנמלחים בכלי א' עם הטמאים ואף המחמירים שהובאו ברמ"א לאו משום דס"ל כדעת הריב"א דא"כ אף אם אין רואין דג טמא נאסור נמי. אלא דאינהו נמי ס"ל כתירוץ האחרון של הרמב"ן והרשב"א וכדקבעי הר"ן דמשום דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא וכ"כ להדיא הש"ד והתה"ד ושהם מקור דברי רמ"א דציר דגים אינו אסור אלא מדרבנן ומדינא שרי אף אם הם בכלי אחד עם הטמאים אך במארה הוא דארר הש"ד לאדם שרואה בעיניו טהורים וטמאים המלוחים בכלי אחד ואוכלם. ובהגהת מהר"י וכן בהתה"ד הוסיף להחמיר כדעת הא"ז דאף אם אין מונחים בכלי א' רק שרואים בערבוביא עם הטמאים ג"כ יש להחמיר ומ"מ חומרא בעלמא הוא דאחמיר. אבל מדינא כתבו להדיא דשרו מטעם דהוה ספיקא דרבנן הארכתי בזה הענין קצת חוץ מגדרי לאפוקי מדעת הגאון הנ"ל שראיתי בספרו חי"ק שחולק ועל מה שכ' רמ"א שאין להחמיר לפשפש ולבדוק אם יש בם דגים טמאים ודבריו לא נהירין כלל וע"ש שלא הביא כלל מקושיית הרמב"ן והרשב"א והר"ן שהבאתים לעיל רק הביא דברי הש"ך דבס"ק י"א בסי' הנ"ל וחולק עליו וז"ל ודבריו אינם מובנים לי כלל דהא לקמן סימן פ"ד סעי' ח' אמרי' דגבי דברים דצריך בדיקה דהוה כמו סירכות הריאה דצריך בדיקה משום דהוה מיעוט המצוי. ולפ"ד ה"ה הכא היכא דשכיח שמולחים עם הטמאים והוה מיעוט המצוי מהיכי תיתי לא נצטרך בדיקה כיון דיכולים לברר כמו גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאמרינן היכא דיכולים לברר מבררין משום דהוה מיעוטא דשכיח. א"כ ה"ה הכא ולא ידעתי שום מקום לחלק ביניהם עכ"ד בספרו חי"ק. ובאמת החילוקים פשוטים וברורים מאד דבין הך דלעיל ס"א ברור חילוק הש"ך דהתם בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ובעינן לאפוקי מאיסורא ע"י דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן בהא הוא דלא סמכינן ארובא היכא דאפשר לברורי. אבל הכא בהנך דגים טהורים לא אתחזק איסורא משום הכי אף היכא דאפשר לברורי לא מחזקינן באיסורא. ולהך דסימן פ"ד נמי לא דמי דודאי אי הוה הך בדיקה בכדי שלא יוכל לבא לאכול הטמאים בעצמם שפיר מקרי מיעוט המצוי בהך דסימן פ"ד וסירכות הריאה דהמיעוט בעצמו הוא האיסור בעצמו. אבל בנ"ד הא הך בדיקה היא בכדי שאם נמצא דגים טמאים לאסור אף בטהורים בחשש שמא נמלחו יחד והאי מיעוט המצוי לאו איסור דאף אם נמצא בהם דגים טמאים אכתי לא ברור איסורייהו דטהורים דמאן יאמר שנמלחו עמהם ואף במקום המצוי ושכיח למלוח טהורים עם טמאים אכתי הנך דגים שלפנינו מאן יאמר שנמלחו עם טמאים והוא ברור לחלק בהכי ואף דהוה ספיקא דאורייתא ולפי סברתו דהוה מיעוט המצוי ולא שכיח ומצוי גמור (והרבה יש לרצות בהכי בדין שכיח ומצוי דאורייתא ודרבנן ואכמ"ל) ופשיטא דהרמ"א אזיל בשיטת כל הפוסקים דס"ל כתי' הר"ן דמשום דאיסורא דרבנן הוא אקלינן בדידהו ולא אחמרי המחמירים אלא אם רואים לפנינו דגים טמאים הרבה שאין ששים נגדם (עי' ש"ך ס"ק ח') אבל לאחמורי כולי האי להצריך בדיקה לא חש שום פוסק. סוף דבר הך בדיקה שהחמיר הגאון הוא דלא כמאן. דלדעת כל הפוסקים והש"ע והרמ"א ברור דלא בעי בדיקה ולראב"י לא מהני בדיקה דאף אם לפנינו רק דגים טהורים מחזקינן איסורא היכא דשכיח למלוח עם הטמאים ביחד. ונראה דס"ל להראב"י דלאו מיעוט המצוי מיקרי דהא לא מהני אלא להצריך בדיקה. אלא דס"ל דמקרי מצוי ושכיח גמור דבכה"ג מחזקינן ריעותא לאיסורא. הארכתי בזה כי אולי ימצא בפנקס הגליל טעם הגאון שגזר שלא לאוכלם ואם ימצא כתוב שמחמת שנתברר ביד האנשים המוכרים גם דגים טמאים ואין איש שם על לב לפשפש ולבדוק. א"נ אזל לטעמיה דבספרו הנ"ל וכיון שבדעתינו אין דבריו מחוורים בזה היינו יכולים לסמוך על דעתינו להתיר אבל אולי לאו משום האי טעמא הוא דגזר אלא משום שרצה לעשות גדר וסייג שלא יבואו לאכול גם הטמאים או משום חשש שמנונית. א"נ שרצה להחמיר כדעת הראב"י אף דיחידאה הוא ובמנהג כי האי הנעשה משום גדר וסייג אין מקום לסתור מנהגו דדמי להך דבני ביישן פסחים פ' מקום שנהגו (דף נ' ע"ב) ועי' פ"ח א"ח (סי' תצ"ו) שהאריך לחלק בדיני איסור מנהגים. ונהירנא כד הוינא טליא כבר תמניא נתחדש איסור באסיפת הגליל לפני הגאון הנ"ל בדגים יבשים אבל לפי דמיוני לא גזר אלא בחרוזות של דגים קטנים התחובים בשפוד ומשום שבאותן מחרוזות קשה להכיר אם יש דגים טמאים ביניהם ואוכלים גם הטמאים אבל איני נאמן להעיד מה שזוכרני מקטנותי בפרט מפי השמועה. ואולי כך שמעתי שגזירתו הי' משום דבקטנים איכא איסור גמור כי הך דסימן פ"ד ומשום לא פלוג גזר אף בגדולים. ולא כתבתי דמיוני זה אלא בכדי לחקור שמא צדקה דמיוני וטרם יתברר טעמו אין להקל במקום שפשטה גזירת הגאון שהרי כבר קבלו אבותיהם עליהם ובמקום שלא פשטה גזירתו אף בערי הגליל ודאי שרינן בלי שום פקפוק אף בלי שום בדיקה והבו דלא לוסיף על חומרת רמ"א שלא החמיר לבדוק ועוד צריך לחקור לידע ענין מליחתם במקום מוצאם גם אם יש בהם שמנונית דהיכא דשכיח למלוח עם הטמאים הרבה שאין ששים לבטלם ואית בהו שמנונית ודאי יש למנוע לאכלם בכ"מ וד"ל:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה