חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן יג
שאלה בענין אומר מותר איך קיי"ל לדינא והואיל ולא ראינו שום פוסק שיחוור דין זה על מכונו ראיתי להאריך בזה בעז"ה ואל אלקים אמת ינחני בדרך אמת:
גרסי' בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח כו' לאו מאהבה ומיראה. ורבא אמר לך לא באומר מותר והקשו התוס' וז"ל ובריש הגולין (דף ז' ע"ב) דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם רבה גרסינן דעני אביי בתרי' א"נ גבי גלות טובא בשגגה כתיב ולכאורה לפי תירוץ הראשון שבתוס' דגרסי רבה לא מחלקי בין גלות לקרבן. אמנם כד מעיינת שפיר א"א לומר כן. חדא דקושיית התוס' בריש פ' הגולין מתינוק שנשבה כו' לא מתרצא בתי' זה (ועי' מה שאכתוב לקמן לשיטת רש"י דלא תקשי מתנוק שנשבה) וע"כ צריך לחלק בין גלות לקרבן כמ"ש התוס' בריש הגולין:
ועוד הא אמרינן בפ"ב דמכות (דף ט' ע"א) דלמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב נמי לאו שוגג מקרי לענין גלות ופטור ואי לא מחלקינן בין גלות לקרבן א"כ נימא דכוותיה לגבי קרבן נמי פטור דלאו שוגג הוא תמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו השוגג השנוי ברוב התלמוד. סבור שהוא שומן ונמצא חלב סבור שהיא אשתו ונמצא אחותו (ועי' רש"י סנהדרין דף ס"ב ע"ב ד"ה שבשאר מצות. שבועות י"ט ריש ע"א ד"ה פרט למתעסק) ואפי' לרבא דס"ל סבור שהוא שומן ונמצא חלב הוי מתעסק (עי' שבת דף ע"ג ע"א רש"י ד"ה דסבר שומן) ואפ"ה חייב קרבן ודאי אפי' לרבא דחלבים ועריות כדתניא התם חומר בשאר מצות כו' שגג בלא מתכוין חייב וע"כ לא מתוקמא אלא בסבור שומן הוא ואכלו כמסקנת הגמ' שם (ודוחק גדול לומר דלתי' התוס' דגרסי רבה יפרש ברייתא דשגג בלא מתכוין כקושית התוס' דף ע"ג ד"ה אלא לאו ויפטר מתעסק גם בחלבים ועריות. ועוד הא מתעסק נמי שוגג מקרי ולא מפטר אלא מאשר חטא בה פרט למתעסק) ועוד בהא דקתני ביבמות (דף לג ע"ב) ובשעת כניסתן לחופה החליפו על כרחך היינו הוחלפו כדמסיק בגמ' וחייבים דקתני ע"כ היינו חטאת כדקתני להדיא בברייתא דר' חייא ואם כן על כרחך מוכח דמתעסק כי האי אפילו לרבא חייב:
ועוד אי גרסי' רבה ולא מחלקינן בין גלות לקרבן א"כ רבא דלא כרבה ודלא כאביי. דלרבה פטור מקרבן משום דהוי קרוב למזיד כמו בגלות. ולאביי פטור מקרבן משום דהוי אנוס ואנוס ודאי פטור מקרבן (כדאיתא שבועות י"ח ע"א לא חדא לחייב דאכניסה אנוס הוא) ואם כן ע"כ רבא דמחייב אומר מותר בקרבן הוא דעת שלישי דסבר אומר מותר לאו אנוס ולא קרוב למזיד הוא אלא שוגג גמור הוא וחייב בקרבן. וזה דוחק. ועוד תקשי לרבא דס"ל אומר מותר שוגג גמור הוא וחייב בגלות היאך יפרש ברייתא דריש הגולין בשגגה פרט למזיד. בשלמא אביי לא פליג אאוקימתא דאומר מותר רק אלישנא דברייתא קא מתמה היאך קוראהו מזיד. וכדפירש"י ד"ה אנוס הוא ואיהו דשני לנפשי' כמ"ש התוס' (דף ט' ע"א ד"ה ורב חסדא) דאפי' אי אנוס הוא מ"מ קורהו מזיד כיון שיודע בטוב שהוא הורגו אבל לרבא אי ס"ל דאומר מותר שוגג גמור הוא ופטור מגלות איך יפרש הברייתא דבשגגה פרט למזיד (ודוחק גדול לומר דאיהו דחיק ומוקים נפשיה כקושיית התוס' ד"ה פשיטא):
ולכאורה י"ל דלרבא ימעט פרט למזיד דברייתא כגון הזורק אבן לר"ה או סותר כותלו ביום כדאי' פ' המניח (דף לב ע"ב) דהוי שוגג קרוב למזיד וכמאן דמתני התם אליבא דרבא הא דריב"ח אסיפא א"נ י"ל אפי' לרב פפא משמיה דרבא דמתני ארישא י"ל דפטור ג"כ היכא דהוי קרוב למזיד אלא דס"ל להאי לשנא דאפי' נכנס ברשות לא הוי קרוב למזיד כקושיית התוס' ד"ה דלא סגי ואף שהתוס' (כ' בד"ה מיתבי) בסופו דלמאן דתני ארישא חייב קרוב למזיד מ"מ אין פירושם מוכרח די"ל כמ"ש והכי משמע מדשני התם רב פפא גופיה אליבא דלשנא קמא הב"ע באשפה העשוי להפנות בלילה. וכן הרמב"ם (פ"ו מה' רוצח הל' י"א) פסק כמאן דמתני ארישא ובהל' ז' ח' פסק בכל הנהו דהוי קרוב למזיד דפטור אבל מ"מ דוחק גדול לומר דרבא יהא דעת שלישי ויפרש הברייתא באוקימתא שלא הוזכרה בסוגיא כלל. ועוד דנראה דשוגג דומיא דסותר כותלו ביום חייב נמי, בקרבן אע"ג דהוי ליה לעיוני דהא בפ' אלו דברים (דף עב ע"ב) אר"י אשתו נדה בעל חייב אע"ג דהו"ל לשיולי' ואפי' סמוך לוסתה (ועי' תוס' שם דאפי' ידע שהוא סמוך לוסתה ובעל הנדה חייב בקרבן) ודוחק גדול לומר דרבא פליג אדר' יוחנן:
מיהו הא ל"ק לי מדאביי דאמר אומר מותר אנוס הוא. א"כ גם מקרבן פטור אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן והכא מחייב אביי קרבן בעובד מאהבה ומיראה והיינו ע"כ באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה כדפרש"י (דף סא ע"ב ד"ה חייב וד' ס"ב ד"ה אלא לאו) וא"כ לכאורה קשה דאביי אדאביי (ולפמ"ש אי"ה לקמן בשם רש"י ריש כריתות דלא מקרי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה כו' בלאו הכי לק"מ) הא לאו קושיא היא דנוכל לפרש דעת אביי כדפירש"י פ' כלל גדול לר"י ולר"ל דאומר מותר מעיקרו כגון תינוק שנשבה דלא ידע האיסור מעולם הוא דהוי אנוס. אבל הכיר ולבסוף שכח הוי שוגג כמתני' דהשוכח עיקר שבת (וכמ"ש לקמן לשון רש"י לחלק בזה לאביי) ואם כן לק"מ דבסנהדרין (דף סב) מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח ונתעלם ממנו האיסור כמ"ש לקמן בשם התוס' להדיא דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי. אף דאין ראיות התוס' שייך באומר מותר מאהבה ומיראה דהא שפיר הוא מודה בע"ג מ"מ נראה נכון לתרץ כמ"ש ולהכי מחייב קרבן דשוגג הוא ובפ"ב דמכות דפריך אביי אומר מותר אנוס הוא היינו באומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם. והא דפריך אביי אנוס הוא ופשיטא ליה דבברייתא ממעט אומר מותר כי האי שלא למד מעולם היינו משום דאי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח חייב אף בגלות כמו בקרבן. ולא הוי ממעט ליה מבשגגה דהאי שוגג גמור הוא ובהכי ניחא דלא תקשי לאביי קושיית התוס' פ' כלל גדול (דף ע"ב ע"ב ד"ה באומר מותר) ע"ש אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן דהתם מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח וכדכתבו התוס' שם להדיא ד"ה עד כאן דאומר מותר דע"ג היינו דוקא הכיר ולבסוף שכח דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ג אינו ישראל כיון שמודה בע"ג. ואומר מותר כי האי שוגג הוא לאביי וחייב ובפ"ב דמכות מיירי באומר מותר מעיקרו כמש"ל:
אבל אי קשיא הא קשיא לי. דהא ודאי מסתברא דלמ"ד אומר מותר מעיקרו קרוב למזיד הוא כ"ש הכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד וכן יש להוכיח מדהקשו התוס' על רבא דמחייב קרבן באומר מותר דע"ג (דהיינו בהכיר ולבסוף שכח כמש"ל בשם התוס' דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי) מהך דריש הגולין וכן הקשו התוס' בפ' כלל גדול. ולא תירצו כמ"ש לדעת אביי לחלק בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם. ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי כמ"ש דלאביי דסבר אומר מותר אנוס הוא. הוא דשני ליה בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם (דשפיר הוי אנוס דמאין היה לו לשום על לבו לשאול וללמוד דין זה) ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח דכיון שהכיר האיסור וידעו פעם א' היה לו לשום על לבו ולא הוי אנוס אבל לרבא דס"ל דאפי' אומר מותר מעיקרו הוי קרוב למזיד משום דהו"ל ללמוד כ"ש הכיר ולבסוף שכח דהוי קרוב יותר למזיד דהוי ליה לשום על לבו יותר. וא"כ אכתי לא תירצו כלום בתירוצם דגרסי' רבה. דהא אכתי קשה לרבה דס"ל אפי' בהכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד איך יתרץ מתני' דהשוכח עיקר שבת:
אלא ודאי מחוורתא דשאני גלות דטובא בשגגה כתיב והא לכל מילי ודאי שוגג גמור הוא למאן דסבירא ליה אומר מותר קרוב למזיד הוא כתי' שני שבתוס' סנהדרין הנ"ל וכ"כ התוס' פ"ב דמכות ובפ' כלל גדול דס"ח ע"ב ושלהי פ' כיצד הרגל וכ"כ הרשב"א בחידושיו ס"פ כיצד הרגל דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי הא לכל מילי שוגג גמור מקרי וכ"פ הרמב"ם הל' רוצח פ"ו היה עולה על דעתו שמותר להרוג ה"ז קרוב למזיד ואינו נקלט וכן בפ"ה הל' ד' גבי גר תושב כתב ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוין להרגו. ולענין קרבן פ"ב מה' שגגות ה"ו פסק דחייב והיינו כרב פפא ריש כריתות (דף ג' ע"ב) דמוקים כגון בתינוק שנשבה כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' דבהתראה הוא ומחייב בקרבן אפי' היכא דלא הוי ליה ידיעה מעיקרו (ובחנם נדחק הכ"מ שם בטעמו. ועי' רמב"ם שם ריש פ"ו מהל' שגגות הביא הך דרב פפא והכ"מ את מקורו לא הראה כנראה דאשתמיטתי' סוגיא זו) וכ"מ מהא דהוי בה רבא שבועות (דף י"ח ריש ע"א) ואי עם הארץ הוא כו' משמע דבע"ה שלא למד מעולם ולא הו"ל ידיעה מעיקרו נמי חייב קרבן ורבא בתראה הוא] ולי נראה דאפשר לומר דהתוס' גם לתירוץ הראשון ס"ל לחלק בין גלות לקרבן. אך האמת תפסו דרבה גריס מדעני אביי בתרי' אבל לדינא אין נפקותא מזה דהא רבא ודאי מחלק בין גלות לקרבן כמו שהוכחתי לעיל והלכתא כוותיה נגד אביי. אמנם בהא יש להסתפק רבא כמאן ס"ל אי כרבה דקרוב למזיד הוא אי כאביי ודאי אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכי הא דא' בפ"ב דמכות (דף ח' ע"א) אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא דודאי אינו אלא קרוב לאנוס וכן כתב הרמב"ם להדיא (ה' רוצח פ"ו ה"ז) ועוד דאביי גופיה דקאמר אנוס הוא ס"ל דלאו דוקא אנוס אלא קרוב לאנוס ומחלק בין גלות לקרבן דאל"כ תקשה קושית התוס' ריש הגולין מתינוק שנשבה דחייב בקרבן (דהא התוס' בפ' כלל גדול סברי דטעמייהו דר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה לאו משום אומר מותר אנוס הוא אלא מהקישא דמונבז) ואפי' אם נאמר דהתוס' דהכא בהא כשיטת רש"י ס"ל (דטעמייהו דר"י ור"ל משום אומר מותר אנוס הוא) ולא תקשה מתינוק שנשבה כמש"ל מ"מ תקשי הא דסבור בהמה ומצא אדם דקרי ליה אנוס וכה"ג ודאי חייב בקרבן כמש"כ אלא ודאי נראה דגם אביי דס"ל אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכמ"ש התוס' בפ' כלל גדול (דף ס"ח ע"ב ד"ה אבל תינוק) ע"ש:
והנה רש"י בפי' משנה א' דכריתות פסק בהדיא דאומר מותר אנוס הוא ופטור מקרבן ולכאורה נראה דהיינו כאביי וס"ל דלאביי הוי אנוס גמור לכל מילי וכן משמע לשנא דגמ' דנקטו בלשנא דרבא קרוב למזיד ובלישנא דאביי אנוס הוא ולא קרוב לאנוס וכ"מ לכאורה מדאמר אביי סנהדרין (דף ס"א ע"ב) מנא אמינא לה כו' לאו מאהבה ומיראה כו' ורבא כו' באומר מותר משמע דלאביי אומר מותר פטור מקרבן ואי קשיא קושיית התוס' ריש הגולין מתינוק שנשבה. עיין רש"י פרק כלל גדול (דף ס"ח ע"ב) אהא דאר"י ור"ל אבל תינוק שנשבה כו' וגר שנתגייר בזה"ב פטור דקא סברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא ולפ"ז ל"ק לשיטתו דבאמת אביי ס"ל כר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה מקרבן. וכן נראה מלשון רש"י מדתפס בלשונו אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה משמע להדיא דכיון להא דאביי דממעט אומר מותר מבשגגה מטעם אנוס. ואע"ג דדחו התוס' לפירש"י בפ' כלל גדול מדאמרינן שם אנן דאמרינן כמונבז וטעמא דמונבז מפורש בגמ' מהקישא דתורה אחת יהיה לכם. נ"ל דעת רש"י דבאמת מונבז נמי לא פטר תינוק שנשבה אלא מטעם אנוס דהא אבנין אב דנקיט בברייתא וכך היה מונבז דן כו' אף שוגג שהיה לו ידיעה ודאי לא סמיך מונבז כדפירש"י ד"ה מ"ט דמונבז כו' ומהקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס לא מוכח למעט היכא שלא היה לו ידיעה אלא לחייב אף בהיה לו ידיעה כדילפינן בגמ' מהאי הקישא אף לחייב שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ולא ילפינן איפכא דלא לחייב אלא בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה. ועי' תוס' ד"ה כ"ש שהוספת שסיימו מיהו ק' לר"י דהא פטרי מהקישא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח והיינו לשיטתם דלא ס"ל טעם אנוס. אבל לרש"י ניחא דבאמת תינוק שנשבה לאו מהאי טעמא מפטר אלא מטעם אונס והקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס למונבז לא קאי אלא אהא דמחייב אף בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ובהא לא ס"ל לר"י ור"ל כמונבז ובהכי ניחא הא דפליגי ר"י ור"ל אליבא דרבנן דפליגי אמונבז ועי' בכ"מ פ"ב דשגגות ה"ו ובלח"מ שם ואם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת התוס' שהבאתי לעיל דאומר מותר דע"ג היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה ודאי לק"מ אאביי מכל הני דוכתי דמוקים בגמ' שגגת ע"ג באומר מותר דהא אביי כר"י ור"ל ס"ל לשיטת רש"י ומודה בהכיר ולבסוף שכח דלאו אנוס הוא וחייב קרבן אבל באמת רש"י לא פי' כן עי' בפ' כלל גדול (דף ע"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר) פי' בהדיא כגון גר בזמן הבית כו' וכן פי' בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו') כיון שלא הוזכרה לו מעולם ע"ש ונראה דמשמע לרש"י לשנא דאומר מותר דבש"ס דהיינו שלא ידע האיסור מעולם וכ"נ מלשון רש"י ריש פ' כלל גדול שהבאתי לעיל דקרי לתינוק שנשבה אומר מותר. וכ"נ מלשון רש"י ריש כריתות (דף ב' ע"א בסופו) שכ' אבל באומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס ופטור והא ודאי בהכיר ולבסוף שכח ליכא מ"ד אנוס הוא דהא משנה ערוכה היא השוכח עיקר שבת כו' ובודאי כיון רש"י להא דר"י ור"ל ומדלא פי' כן להדיא דמיירי בכגון תינוק שנשבה משמע דנכלל בלשון אומר מותר ואפ"ה לא קשה לרש"י מכל הני דוכתי אאביי די"ל דכל הני דוכתי דמוקים שגגת ע"ג באומר מותר אליבא דרבא הוא דשקל וטרי הש"ס לאוקמי בהכי וכולהו גרירי בתר הך סוגיא דסנהדרין (דף ס"ב ריש ע"א) דאביי מוקי באהבה ומיראה ורבא מוקי התם להדיא שגגת ע"ז באומר מותר. ולהכי קאמר, בכל הני דוכתי (שבת דף ע"ב ע"ב סנהדרין ס"א ע"ב בסופו כריתות ג' ע"א בסופו) אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי אלא לרבא מא"ל אלא באומר מותר ואדסמיך ליה קאי דפריך לרבא מא"ל ואהא קאמר אלא (ע"כ רבא לטעמי' כדמוקי בסנהדרין ריש דף ס"ב) באומר מותר והיינו לרבא דוקא אבל אביי מוקים במאהבה ומיראה כטעמי'. אבל באומר מותר באמת פטור לאביי דאנוס הוא ובהכי ניחא לי לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' כלל גדול (דף ע"ב ע"ב ד"ה עד כאן כו') אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת ולפמ"ש אתי שפיר דניחא ליה לאתויי מרבא להקשות דידיה אדידי' וא"כ לשיטת רש"י א"צ לחלק בין גלות לקרבן לאביי ופטור אף מקרבן דאונס גמור הוא ואע"ג דהך דסבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב ודאי לאו אנוס גמור הוא אלא קרוב לאונס (לרב חסדא דסבר כאביי) דהא דכוותיה ודאי חייב בקרבן כמש"ל ובהגולין (דף ט' ע"א) מדמה להו אהדדי דקאמר התם ואזדו לטעמייהו כו' לאו משום דחד דינא אית להו אלא י"ל דהא בהא תלוי דלמאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה קרוב למזיד הוא שהיה לו ללמוד הא נמי קרוב למזיד הוא וליכא למימר קרוב לאנוס הוא דאבעי ליה לעיוני כמ"ש רש"י שם ד"ה כסבור בהמה אבל למאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה אונס גמור הוא שפיר איכא למימר בהא דסבור בהמה כו' דקרוב לאנוס הוא ואף שזה דוחק לומר דלאו חד דינא אית להו מ"מ כתבתי כן לישב דעת רש"י. ולפי משמעות לשונו שהבאתי לעיל דמשמע להדיא דאביי כר"י ור"ל סבירא ליה דאנוס גמור הוא ופטור מקרבן:
אבל לרבא ודאי גם לרש"י צריך לחלק בין גלות לקרבן כתי' התוס' דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי דאל"כ תקשי לרבא קושיית התוס' מתינוק שנשבה והנה קושיא זו יש לתרץ דהא טעמא דרבא דא"ל קרוב למזיד הוא היינו משום שהיה לו ללמוד כמ"ש (דף ט' ע"א ד"ה כסבור בהמה) וכן פי' התוס' (בד"ה ואזדי לטעמייהו ובד"ה דאומר מותר) משא"כ בתינוק שנשבה (עי' רמב"ם הל' שגגות פ"ב ה"ו שפי' תינוק שנשבה לבין עו"ג וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם כו' כשיודע לו שהוא ישראל כו' ע"ש ובכה"ג) נראה דלא שייך לומר שהיה לו ללמוד כיון שלא ידע שהוא ישראל ולא ידע דתם משום הכי חייב בקרבן אבל אכתי תיקשי (אי גרסי' רבא) מכל הני דוכתי דמוקים רבא להדיא באומר מותר ואין לומר דכל הני דוכתי דשגגת ע"ג מיירי ג"כ בתינוק שנשבה דהא בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) מיירי בכהן משיח (בידע שהוא ישראל ומה הם ישראל ודתם ושפיר היה לו ללמוד) ועוד אפי' אי גרסינן רבה דלא תקשי מכל הני דוכתי דמחייב קרבן באומר מותר דהתם לרבא הוא דשקיל וטרי הש"ס כמש"כ מ"מ אכתי תקשה לפי מש"ל דלמ"ד אומר מותר קרוב למזיד הוא אין סברא לחלק בין אומר מותר מעיקרו להכיר ולבסוף שכח תקשי לרבא (או לרבה) משנה ערוכה דהשוכח עיקר שבת גם מה שהקשיתי לעיל מהך דסבור כותי ונמצא גר תושב דחייב דכוותיה ודאי בקרבן אלא ודאי לרבא (ולרבה) גם לשיטת רש"י ע"כ נחלק בין גלות לקרבן. והא דפסק רש"י ריש כריתות דאומר מותר אנוס הוא ופטור מקרבן. לא אדע על מה פסק נגד רבא דס"ל להדיא איפכא דקרוב למזיד הוא ואף אם נאמר דרש"י גריס כגירסת התוס' סנהדרין דרבה לא פליג אאביי וס"ל דלאביי אנוס גמור הוא לכל מילי כמ"ש ליישב דעתו וא"כ הלכתא כאביי (ותלי בפלוגתא דרבוותא אי הלכתא כאביי ורבא נגד רבם) עדיין קשה מכל הני דוכתי דמחייב רבא להדיא אומר מותר בקרבן בפ' כלל גדול (דף עב) ובסנהדרין (דף סב ע"א וע"ב). וכבר כתבתי דלפרש"י איירי התם בכגון תינוק שנשבה והתם ודאי רבא דסבירא ליה הכי. וא"כ הלכתא כרבא נגד אביי:
ומהא דאמר רבא שבועות (דף י"ח ע"א) ואי ע"ה הוא כו' דמשמע דע"ה שלא ידע האיסור מעולם חייב קרבן לרבא. וכן רב פפא דבתרא הוא מוקי בריש כריתות (דף ג' ע"ב) בתינוק שנשבה כו' אי נמי דטעי בהדין קרא כו' ומחויב קרבן באומר מותר מעיקרו לא קשיא ארש"י דהא רש"י כתב במשנה א' דכריתות הבאתי לשונו לעיל דלא הוי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף (וסברתו נראה דבאומר מותר כל הגוף איכא למימר דאנוס הוא דמאין ולאין היה לו לשום על לבו לשאול שום שאלה אבל אם יודע עיקר הדין דע"ג אסורה היה לו לשאול כל פרטי הדינים שיזדמנו לו וללמוד כל פרטי האיסור ואף בהך דפירש באבר חי היה לו לשאול וללמוד מקודם דין זה) והך דרבא ודרב פפא לאו עוקר כל הגוף הוא:
ולכאורה היה נראה ליישב דעת רש"י דכיון דלא מצינו דרבא פליג בהדיא אר"י ור"ל אלא משום דהוה קשיא ליה ברייתא דקתני שגגת מעשה בע"ג (כיון דס"ל לרבא דמאהבה ומיראה פטור) א"כ על כרחך דחיק ומוקים באומר מותר אבל למסקנא דמשני רב פפא בריש כריתות בתינוק שנשבה כו' דידע דאסירא כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' וא"כ ל"צ למפלג אר"י ור"ל אלא מוקמינן שגגת מעשה דע"ג כאוקימתא דר"פ ולא באומר מותר על כל הגוף. ואי תקשי קושיית הש"ס היינו העלם דבר (כיון דלאו בעוקר כל הגוף מיירי) דיש לומר לענין הוראת בית דין עקירת ע"ג דעץ ודאי מקרי עקירת כל הגוף דע"כ לא מיבעיא ליה לרב יוסף בהוריות (דף ד' ריש ע"ב) אלא בחרישה בשבת ודדמי ליה השתחויה בע"ג (כדדמי ליה הגמ' התם להדיא) אבל עוקר כל ע"ג דעץ נלפענ"ד דהוי עקירת כל הגוף לענין העלם דבר. אבל אין תירוץ זה נראה נכון דודאי (משמע אי) לישנא דאומר מותר משתמע דוקא באומר מותר מעיקרו כמש"ל לדקדק מלשון רש"י. אם כן ע"כ דרבא פליג אר"י ור"ל מסברא דאי משום דברייתא דכהן משיח בשגגת ע"ג קשיתי' מאי דוחקיה לאוקמי באומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף (כדמשמע לשיטת רש"י לשנא דאומר כמש"ל) הא מצי לאוקמי בבטל מקצת בדבר שהצדוקים מודים בו דלא הוי העלם דבר כדאיתא בהוריות (דף ד') א"נ בעוקר כל הגוף ובהכיר ולבסוף שכח ואם כן דרבא מסברא פליג אר"י ור"ל הלכתא כרבא דבתראה הוא ורב פפא דמוקי כגון דידע כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' לאו משום דפליג אאוקימתא דאומר מותר אלא דבעי לאוקמי בזדון עבודות:
ונלפענ"ד ליישב דעת רש"י דבאמת רבא לא פליג אר"י ור"ל. והא דמחייב קרבן באומר מותר גבי כהן משיח מיירי בהכיר ולבסוף שכח דוקא. אבל באומר מותר מעיקרו אנוס הוא. והא דפירש"י בפ' כלל גדול (דף ע"ב ע"ב) דאומר מותר מיירי כגון גר שנתגייר בזמן הבית לאו משום דלישנא דאומר מותר משמע לרש"י דוקא בהכי. דלפי ס"ד דגמ' התם לישנא דבלא מתכוין דחקו לפרש כן. וכדפרש"י בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו') דכיון דלא הוזכרה לו מעולם אינו מתכוין קרי לי'. אבל לפי המסקנא דגמ' שגג בלא מתכוין מתוקמא התם בגוונא אחריתא. והא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן בסנהדרין (ריש ד' ס"ב) ובכריתות (דף ג' ריש ע"ב) מצינן למימר דמיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח. וא"כ אין בדעת רבא הכרע אי ס"ל כר"י ור"ל. ומהא דבעי מיניה רבא מרב נחמן שבועות (דף כ"ה ריש ע"ב) איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר כו' אי דלא ידע אנוס הוא אין ראיה דס"ל לרבא אומר מותר אנוס הוא. וכן מדמשני ר"נ (וכן אר"י א"ר דל"א ע"ב) באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע כו' משמע דוקא בידע שאסורה הא אם אינו יודע הוי אנוס ומפטר. וכ"כ רש"י בפ' כלל גדול (ד' ס"ט ע"ב ד"ה אבל איני יודע) וכ"כ שם התוס' דצריך לידע עכ"פ איסור עשה. אבל באמת אין ראיה מזה כלל. דהא אכתי הוי מצי לאוקמי באינו יודע ששבועה אסורה ובנתעלם ממנו האיסור לפי שעה ובכי האי אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח לכ"ע לא הוי אנוס. א"נ באומר מותר על שבועה זו ולא על כל הגוף אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דדוקא הכא גבי שבועה ממעטינן כה"ג מהאדם בשבועה פרט לאנוס. וכן מוכח מהא דבפ' כלל גדול (דף ס"ט ריש ע"ב) דהוה ס"ד דגמ' דהא ברייתא (התם מוכח דברייתא היא וצ"ל דר"י א"ר דשבועות ד' ל"א ורב נחמן דף כ"ו פשטו מהא ברייתא) דיודע אני ששבועה זו אסורה אתיא כת"ק דמונבז. ואי ס"ד דהא דדחיק לאוקמי ביודע ששבועה זו אסורה. היינו משום דאל"ה הוה מפטר מטעם אומר מותר אנוס הוא. א"כ היאך ס"ד דאתיא כרבנן דפליגי עליה דמונבז (ע' רש"י ד"ה חייב) הא לדידהו אומר מותר לאו אנוס הוא (כמ"ש לעיל שיטת רש"י דפליגי בהא מונבז ורבנן) מדחייבי בתינוק שנשבה. וא"כ מאי אריא יודע אפי' אינו יודע נמי אלא ודאי אף דלשאר מילי לאו אנוס הוא לענין שבועה מקרי אונס ופטור מהאדם בשבועה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב דשגגות ה"ו דתינוק שנשבה חייב בקרבן. ולענין שבועה פ"א דשבועות פסק כמו שכתבו רש"י ותוס' דדוקא ביודע ששבועה זו אסורה חייב אבל אם אינו יודע האיסור אנוס הוא. [ועיין חידושי הרשב"א פרק כלל גדול דפליג ארש"י ורמב"ם ופוסק דאפי' בשבועה אומר מותר חייב כמו בע"ג וחלב בתינוק שנשבה ולא מקרי אנוס בשבועה אלא היכא דלבו אנסו וסבור שהוא נשבע באמת ולא בטועה בדין ע"ש. וע"ש שכ' דלשנא אחרינא דבגמ' פ' כלל גדול (דף ס"ט ע"ב) דפריך התם מני אילימא מונבז פשיטא השתא בכל התורה כו' היא הנכונה שבגרסאות. ולא פי' איך לקיים הגי' ונ"ל (דתו') דלא גריס ליה לטעמי' אזיל כמ"ש ד"ה הא מני. אבל לשיטת הרשב"א הא דנקט יודע אני ששבועה זו אסורה לרבותא נקט דאפי' יודע הלאו ושגג רק בקרבן אפ"ה שמה שגגה וכ"ש באומר מותר לגמרי ששגג גם בלאו. ושפיר פריך אי לימא מונבז פשיטא כו' והוא פשוט וצ"ל לשיטת הרשב"א הא דאמר רבא לרב נחמן שבועות (דף כ"ו ריש ע"ב) אי דלא ידע אנוס הוא היינו דלא ידע השבועה כגון אכל ושכח ונשבע שלא אכל ופשט ליה רב נחמן מברייתא דאפי' ביודע ששבועה אסורה חייב כ"ש בשאינו יודע]. נחזור לעניננו דדעת רש"י נראה כיון דבדעת רבא אין הכרע אי ס"ל כאביי אי כרבה הדרינן לכללא דהלכתא כאביי נגד רבה דבתראה הוא ואע"ג דכתבתי לעיל דנראה דלאביי נמי לאו אנוס גמור לכל מילי אלא קרוב לאנוס הוא ומגלות הוא דמפטר כמ"ש התוס'. וכן מוכח מהא דאמר בגמ' ואזדו לטעמייהו כו' (ומהא דמוקים אביי שגגת מעשה דכהן משיח במאהבה ומיראה ולא מוקים באומר מותר אין ראיה דס"ל אומר מותר אנוס גמור הוא ומפטר בקרבן. דהא אפי' אי ס"ל כר"י ור"ל אכתי הוי מצי לאוקמי בהכיר ולבסוף שכח. אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דאפשר לומר דלא הוי ניחא לי' לאביי לאוקמי בכה"ג דכהן משיח ה' יעקור כל הגוף דע"ג). מ"מ כיון דעכ"פ אין הוכחה דאביי פליג אר"י ור"ל הדרינן לכללא דהלכתא כר"י ור"ל נגד רב ושמואל:
ואפשר לומר דאפי' לגירסתינו דרבא הוא דא"ל קרוב למזיד הוא אין לדחות דעת רש"י מסוגיא זו. די"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף והר"מ פ' המניח (דף ל"ב ע"ב) דהלכתא כר"פ דמתני משמי' דרבא ארישא. אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אע"ג דהוי קרוב למזיד דאיבעי ליה לעיוני (וסבירא ליה לרש"י דהאי קרוב למזיד דאומר מותר לא הוי קרוב יותר מהך דנכנס ברשות דלא כהתוס' (שם ד"ה מיתיבי) ואם כן הך סוגיא דריש הגולין דממעט לרבא קרוב למזיד מגלות דלא כרב פפא דמתני משמיה דרבא ארישא (וכעין זה כ' התוס' שם ד"ה מיתיבי) ולרב פפא דמתני ארישא והלכתא כוותי' ע"כ מוקי הך ברייתא דממעט אומר מותר כאביי ומטעם אנוס ולא משום דקרוב למזיד הוא. ואף שעדיין יש להסתפק ולומר דהאי אנוס לאו דוקא אלא קרוב לאנוס כמש"ל מ"מ כיון דמסוגיא זו אין הכרע וגם מהא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן אין הכרע כמה שכתבתי לעיל די"ל דמיירי בהכיר ולבסוף שכח הדרינן לכללין דהלכתא כר"י ור"ל. כן נ"ל לקיים ולישב דעת רש"י ז"ל. אבל עדיין לא נתיישבה דעתי היטב בשיטתו:
אבל לדינא נראה דדעת רש"י יחידאה הוא (ואף שהברטנורה בריש פ' כלל גדול ובריש כריתות הלך בעקבותיו) מ"מ כיון דהרמב"ם (פ"ב דשגגות ה"ו) פסק דתינוק שנשבה חייב בקרבן והראב"ד לא השיגו. וכ"כ התוס' ריש הגולין (דף ז' ע"ב ד"ה אלא פרט) דתינוק שנשבה חייב קרבן. וכ"כ הרשב"א בחי' ר"פ כלל גדול שהבאתי לשונו לעיל. וכ"כ התוס' והרשב"א שלהי פ' כיצד הרגל והלכתא כוותייהו דרבים נינהו. וא"כ לענין קרבן ודאי שוגג גמור מקרי אפי' אומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה לבין העו"ג ולא ידע כלל שהוא ישראל. ולענין גלות בישראל אינו נקלט דלא סגי לי' בגלות דקרוב למזיד הוא. ובגר תושב חייב מיתה וכ"פ הרמב"ם להדיא (ואע"ג דהרא"ש בשם הרי"ף והרמ"ה פסק כרב פפא משמי' דרבא. מ"מ אומר מותר יותר קרוב למזיד כמ"ש התוס' בפ' המניח וממעט ודאי מבשגגה) ואף לפי התוס' בתי' קמא דגרסי רבה הי' נראה דהלכתא כאביי דאנוס או קרוב לאנוס ובגר תושב פטור. מ"מ כבר הוכחתי לעיל דרבא דמחייב אומר מותר בקרבן ודאי לא יהא דעת שלישי אף לגי' זו אלא מחלק בין גלות לקרבן ובגלות ס"ל אי כאביי אי כרבה. וא"כ כיון דאף לגי' זו אפשר דלרבא קרוב למזיד הוא. לא מדחינן ודאי דגי' דידן (וכ"פ הרמב"ם וכן גרסי התוס' בכמה דוכתי) מקמי ספיקא דגי' התוס' בתי' קמא (וגי' התוס' דפ' כלל גדול (דף ס"ח ע"ב) דמהפכי אביי לדרבא ודרבא לדאביי. נראה שטעות סופר הוא דבמכות (דף ט') נצטרך לפי גי' זו למחוק כמה פעמים רבא ולגרוס אביי וע"ש):
ונראה דאע"ג דמפשטא דסוגיא משמע בכל הני דוכתי דנקט הש"ס אומר מותר מיירי בעוקר כל הגוף כמש"כ בשם רש"י דהא בסנהדרין (ריש דף ס"ב) משני להדיא באומר מותר לגמרי וכו'. (אף דאינו מוכרח דדוקא בהכי מקרי אומר מותר. ולכאורה משמע מדעת המקשה אפכא) וכ"מ שבת (דף ע"ב ע"ב תד"ה עד כאן) שכתבו דאי אומר מותר מעיקרו אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"ג (וגם בזה י"ל דהתוס' סמכו אהא דמדמי לה הגמ' להעלם זה וזה בידו) וכ"מ מדמדמי לה הש"ס שבת (דף ע"ב ע"ב) וסנהדרין (דף ס"ב ע"א בסופו וע"ב) להעלם זה וזה בידו. ועי' רש"י שם ד"ה עד כאן (ואף בזה י"ל דגבי שגג בלא מתכוין ה"ק אפי' אי תוקמי באומר מותר דעוקר כל הגוף אכתי לא מפרשא הא דקתני בברייתא משא"כ בשבת דפטור דעד כאן וכו' וכן בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב) וכריתות (דף ג' ע"ב) דמדמי התם להעלם זה וזה בידו. היינו כיון דלא אסיק אדעתי' אוקימתא דרב פפא. לא הוי מתוקמא שגגת ע"ג אלא באומר מותר לגמרי. אבל מ"מ פשטא דהש"ס משמע ודאי דלשנא דאומר מותר משתמע בעוקר כל הגוף דוקא) והכי משמע כריתות (דף ג') דלא קרי לאוקימתא דרב פפא אומר מותר. וא"כ הי' נראה דאומר מותר דגלות בהכי מיירי:
אבל מ"מ נראה לענין גלות דאפי' אומר מותר על מקצת רציחה נמי ממעט מבשגגה דהא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב דמודה בעיקר רציחה רק על דבר זה אומר מותר אפ"ה אומר מותר מקרי וממעט מגלות. ועוד דאם באומר מותר דעוקר כל הגוף הוי קרוב למזיד אף שלא ידע דין זה כלל. ולא הי' לו לשום על לבו ללמוד ולשאול. כ"ש באומר מותר דבטל מקצת דידע לעיקר הדין פשיטא דהוי קרוב למזיד דבזה יותר קל הי' ללמוד ולשאול. ונראה דהכיר ולבסוף שכח הוי יותר קרוב למזיד מאומר מותר מעיקרו דכיון שהכיר האיסור וידעו פעם אחת יותר היה לו לשום על לבו ללמוד מאם לא ידע מעולם:. ונראה דאף בהכיר ולבסוף שכח מקצת רציחה דלכאורה יש מקום לומר דגולה. דלא הוי קרוב למזיד כיון שלמד הכל רק שכח דבר א' ממשנתו. אבל מ"מ נראה פשוט דפטור מגלות דכיון שידע בטוב שהוא הורגו אף שעלה על דעתו שמותר להורגו. היה לו לשאול דין זה ולא לסמוך על דעתו. כיון שהוא יודע שעושה מעשה:
אחר כתבי זאת מצאתי להרמב"ן ז"ל בחי' למס' מכות וז"ל ואיכא דק"ל והא גבי שבת וע"ג דכתי' תחטא בשגגה ואומר מותר חייב בהן כדאמרינן פ"ד מיתות ב"ד כו'. ואיכא למימר דהתם כתיב תחטא בשגגה. וכיון שהוא שוגג בחטא שאין לו ידיעה שהוא אסור כו'. אבל הכא כתיב מכה נפש בשגגה ההכאה עצמה בעינן וזה מזיד בהכאה הוא כו' ואביי סבר כר"י דפטר לי' אפי' בשאר מצות כו' ורבא אמר לך טעמא דהכא משום דבעינן מכה בשגגה עכ"ל. ולשיטה זו ודאי כל שהוא מזיד בהכאה ויודע שהורגו פטור מגלות. ולכאורה מדכ' הרמב"ם הל' רוצח פ"ה ה"ד הטעם דהוי קרוב למזיד הואיל ונתכוין להורגו. נראה שכיון לשיטה זו:
אבל לשיטה זו לא יכולתי לכוין הסוגיא (דף ט' ע"א) הא דאי' התם ואזדו לטעמייהו כסבור שהוא בהמה כו'. הא לא טעמי' דמר איכא הכא ולא טעמי' דמר איכא דמ"ד קרוב למזיד טעמי' משום דהוי מזיד בהכאת נפש. והכא בהכאת נפש לאו מזיד הוא דהא כסבור בהמה הוא. ונפש בהמה לאו נפש הוא לענין רציחה ומ"ד אנוס הוא הא טעמי' משום דסבירא לי' כר"י דפטר בתינוק שנשבה אפי' בשאר מצות. ובהא דסבור בהמה הא דכוותי' ודאי חייב בשאר מצות כמש"ל סבור שהוא שומן כו' ועוד הא דמותיב ליה רבא לרב חסדא ואביי לרבא מאבימלך מאי קושיא הא רבא לא אמר קרוב למזיד אלא בגלות דכתי' מכה נפש בשגגה. אבל בשאר מילי לא. אלא ודאי מחוורתא כתי' התוס'. וכ"כ הרמב"ן שם לחד תירוצא דשאני הכא דמיעטה בו תורה שגגות הרבה וטעמי' דמ"ד קרוב למזיד משום שהי' לו ללמוד וניחא דאזדו לטעמייהו כדפירש"י ותוס' שם. ומותיב שפיר מאבימלך דהא אפי' בשאר מצות בן נח היה נהרג שהי' לו ללמוד ולא למד:
אבל מ"מ נראה דהדין דין אמת דאפי' בהכיר ולבסוף שכח דין א' נמי הי' לו ללמוד כיון שיודע בטוב שהורגו ועושה מעשה הי' לו לשאול ולא לסמוך על דעתו. ועוד דהא אפי' כסבור בהמה כו' (דמי לא עסקינן בציד אשר יצוד חיות הרבה בכל יום ורגיל בזה כל הימים ונזדמן לו אדם כבהמה נדמה וירה חץ להרגו. ומה הי' לו לעיין כיון שבבירור נדמה לו כחי' והוא רגיל בזה תמיד להרוג חי' וזה אומנתו ואפ"ה) אמרינן איבעי ליה לעיוני. כ"ש בזה שיודע שהורג נפש מישראל. ודאי בזה שייך יותר לומר הי' לו ללמוד ואע"ג דלא דמו ממש להדדי מ"מ כיון דחד טעמא הוא קאמר ואזדו לטעמייהו כאן חסר בהעתקה וחבל על דאבדין דמסקינן בפ' האשה רבה דלא עבדינן עובדא במאי הוה לה למיעבד והיינו מדרבנן כמ"ש לקמן אי"ה. אבל מדאורייתא שוגגת מקרי ובהא פליג ארשב"א:
גם מה שכתב הרשב"א בסוף דבריו ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה כאונס הוא. מהרי"ק פליג עליו מדכתב בשורש פ"ד דשינויי דחיקי נינהו ולא סמכי' אהנהו שינויי אלא משמע דלא אמרינן מאי הו"ל למיעבד. ועוד אפי' לפי הנהו שינויי דה"ל לאמתוני או לאקרויי גיטא וכו' כ"ש הכא דאיכא למימר דהו"ל לאמתוני עד אשר ישאו ויתנו בדבר כל החכמים הבקיאים בהוראה ולא להשען על משענת קנה הרצוץ הגס לבו בהוראה וכו' עכ"ל הרי להדיא דעתו דלפי המסקנא דשינויי דחיקי נינהו. אפילו אם היו נושאים ונותנים כל החכמים הבקיאים בהוראה כב"ד של שאול. אפ"ה לא אמרינן מאי הו"ל למיעבד:
וגם הרשב"א נראה דפליג אטעמא דמהרי"ק מדכתב דא"כ כל הנשים שזינו נתיר. ואי ס"ל כסברת המהרי"ק מה זו ראיה מכל הנשים שזינו דאפילו אם סברי שאין איסור בדבר. אפ"ה א"א להתירן דהא מעלו מעל באנשיהן משא"כ בסבורה שלא נתקדשה דלמא באמת אנוסה היא אלא ודאי דהרשב"א לא סבירא ליה טעמא דמהרי"ק. אבל לדינא ודאי מודה למהרי"ק בזינתה תחת אישה באומרת מותר דאסורה מדאורייתא כמ"ש לעיל וכן הב"י בסי' קט"ו אחר שהביא דברי מהרי"ק כתב וכ"מ מתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט נמצינו למדים ד' חילוקי דינים:
דין א' אשה שזינתה ויודעת שמזנה תחת אישה אף שסברה שאין איסור בדבר אסורה מדאורייתא בין להרשב"א בין למהרי"ק למר מטעמיה ולמר מטעמי' כמ"ש לעיל:
דין ב' אשה שנתקדשה וסברה שלא נתקדשה אפילו טעות עצמה וניסת לאחר אסורה להרשב"א מדאורייתא ולמהרי"ק מדרבנן. דין ג' אשה שנתקדשה והורו בה מורים מובהקים בטעות שאין ממש בקידושין וניסת לאחר ואח"כ נודע שטעו המורים להרשב"א שריא ולמהרי"ק אסורה מדרבנן:
דין ד' אשה שזינתה תחת אישה ע"פ טעות הוראת ב"ד מובהק. להרשב"א שריא ולמהרי"ק אסורה מדאורייתא:
ועתה אשוב לבאר בעז"ה כל דין מארבעה דינים הנ"ל איך קי"ל לדינא:
הנה בדין הא' כבר כתבתי דהרשב"א ומהרי"ק שוין דמדאורייתא אסורה ואין שום חולק עליהם. וכן הרמ"א ז"ל סימן קע"ד הביא דברי מהרי"ק לדינא. אך הרמ"א בהג"ה (סימן כ') כתב דלהכי כתב הטור מתי חייבת מיתה לידע באיזה ביאה אסרינן על בעלה. ונראה דאף לדעת רמ"א לא חילק אלא בין ביאה לביאה. אבל בביאה גמורה אף היכא דאין חיוב מיתה אפילו הכי נאסרת אבל הב"ח כתב ואחריו נמשכו הח"מ וב"ש דכללא כייל הרמ"א דהיכא דאינה חייבת מיתה אינה נאסרת וא"כ באומרת מותר דאינה חייבת לא נאסרה על בעלה לפי פירושם וקצת תימא על האחרונים שלא הרגישו בזה להקשות דברי רמ"א אהדדי לפי פירושם. ובאמת דברי רמ"א בסי' כ' תמוהין בעיני דבטור לא משמע כן דא"כ לענין מאי כתב הטור דמשמש עם מתה דפטור. ועוד הטור בכל הסימן לא הזכיר כלל דין איסור לבעלה רק בדברי הרמב"ם שהביא בנשים המסוללות. והרי משמע שם איפכא דאי כפי' הרמ"א כיון שכתב כבר ואין מלקין ע"ז למה היה לו לכתוב דאין האשה נאסרת על בעלה בכך. ובד"מ משמע דעיקר ראייתו הוא מדברי הנמוקי יוסף שהביא שם ז"ל במנאפים שוכבים זע"ז אפי' שלא כדרכה ואפילו הערה בה חייב מיתה ונאסרת על בעלה. ומשמע מהא להרמ"א דאינה נאסרת אלא במקום חיוב מיתה. וכן כתב הב"ח דמכאן למד הד"מ כלל זה ותמיהני טובא מה זו ראיה דפשוט לפענ"ד דהמ"כ שבנ"י כיון לסתור דעת הבה"ג הובא ברא"ש וש"פ בסוגיא דרוכל דאינה נאסרת אלא בעידי כמכחול בשפופרת. וסתרו כל הפוסקים את דבריו. מדמחייב מיתה על כדרך המנאפין. א"כ מכ"ש לענין איסור דסגיא בכדרך המנאפין ולזה כיון המ"כ שהביא כל הדינים דחייב מיתה ללמוד במכ"ש דנאסרת על ידיהם. אבל לומר להיפך דהיכא דאין חיוב מיתה אין נאסרת לא ידעתי מאין ולאין נלמוד קולא מנפשות לאיסור (כדכתיב והצילו העדה) והנה בד"מ הנ"ל נראה לומר דבאמת דעת רמ"א שהביא הנ"י ללמוד רק חומרא דעל כל פנים היכא דחייב מיתה נאסרת במכ"ש וא"כ להכי כתב הטור כדי ללמוד אף שהוא שוגג או אנוס מ"מ כיון שהיא מזידה נאסרת במכ"ש דחייב מיתה אבל בדבריו שבהגהת ש"ע דוחק גדול לפרש כן:
ואיך שיהיה אין לסתור לדין דמהרי"ק המובא בש"ע סי' קע"ח מחמת הגהות הש"ע דסימן כ'. דנראה פשוט כמו שכתבתי דאף לדעת הרמ"א נאסרת בביאה גמורה אף בלא חיוב מיתה ואף לפי' האחרונים הנ"ל הא כבר כתב הב"ש דלאו כללא כייל וראייתו נכונה משחוף דלקמן סי' קע"ח (אף שיש ליישב בדוחק דבשחוף גזירת הכתוב הוא) וא"כ אף לפירש האחרונים אולי גם דין דמהרי"ק יצא מן הכלל. ובפרט שאין להרמ"א שום ראיה לדבריו כמ"ש לעיל ע"כ ודאי פשוט גמור שאין לסמוך על כלל שכללו בכאן בפרט לפי' האחרונים שאין מתקבל על הדעת כלל:
ובדין הב' כבר כתבתי דלהרשב"א אסורה מדאורייתא ומסתברא דהלכתא כוותיה נגד משמעות המהרי"ק:
ובדין הג' בניסת לשני ע"פ טעות המורה בקידושין הראשונים דלהרשב"א שריא ולמהרי"ק מדרבנן אסירא. הנה רמ"א ס"ס י"ז סתם כדברי הרשב"א. והט"ז הרבה להשיב על דבריו יעו"ש. ולפענ"ד קושייתו פלטי לא עשה שום מעשה לק"מ דמי היו עדים שהעידו ע"ז. דהא נתייחדה עם פלטי לשום אישות כדכתיב וילך אחריה אישה והן הן עידי ביאה ואפי' אם דוד ראה ברוה"ק כדרש הגמ' שפלטו אל מן העבירה לא ידעתי אם הותרה לו כיון שיש הרבה עדים שנתייחדה עם פלטי לשם אישות ועוד דהא משעת כניסתן לחופה נאסרו כמבואר בש"ע (סי' ז' סעיף י') והוא מוסכם באין חולק שוב ראיתי שהרשב"א עצמו בסי' י' תירץ קושית הט"ז בדרך אפשר לומר ע"ש שכ' וא"ת מנין היה יודע כן י"ל כי נביאים היו בימי דוד וע"פ נביא עשה והוא דוחק גדול לפענ"ד:
גם קושיית הט"ז על הרשב"א שקראה בלשון אנוסה והקשה מדחייבת קרבן על הוראת ב"ד לק"מ דכהאי גוונא אשכחן טובא בש"ס בענין זנות אשה קורא לשוגגת אנוסה כדאיתא בפ' האשה רבה מאי הוה לה למיעבד מינס אנסה והא התם לענין קרבן שוגגת היא כדקתני להדיא במתני' דחייבת קרבן. אבל לענין להתירה לבעלה כיון דילפינן מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא קורא לכל המותרות לבעליהן אנוסה לכוללה בלשון המקרא דנתפשה וכן הר"ן והרשב"א וש"פ שלהי נדרים כתבו דבהך עובדא באשת ישראל שריא דאונס בישראל מישרא שריא. והא התם לענין קרבן שוגגת היא דדמיא ממש להך דובשעת כניסתן לחופה הוחלפו דחייבים חטאת. כדקתני התם במתני' וברייתא אלא ודאי כמ"ש וכ"כ הרמב"ם ה' אישות פכ"ד ה"כ שהשוגג צד אונס יש בה ורצה לומר דלפיכך השוגגת בכלל נתפשה היא. ועי' רש"י בפרק האשה רבה ד"ה מותרת לחזור וד"ה שלא עפ"י ב"ד:
אמנם קושיא ג' של הט"ז וכן הקשה הב"ש מדקי"ל דלא עבדינן עובדא במאי הו"ל למיעבד לכאורה קושיא אלימתא היא והיא ראיית המהרי"ק סוף שורש פ"ד מנמצאת הערוה איילונית ודכוותיה ולכאורה היא ראיה מכרעת ונצחת דהא התם הוי אונס גמור דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שתמצא איילונית לפי מסקנת הש"ס דלא הו"ל לאמתוני ואפילו הכי אסירא ולא אמרינן מאי הו"ל למיעבד:
ומ"ש הש"י בתשו' (סי' מ"א) לתרץ דעת הרשב"א מקושיא זו דשאני ניסת ע"פ עדים דהוי טעות ולא הוראה וכדאיתא בגמ' (דף צ"ב ע"א) אמר זעירי אין זה הוראה אלא טעות וכ"פ הרמב"ם הל' שגגות פי"ד ה"ג דמטעם דהוי הוראת טעות חייבת בקרבן מה שאין כן בשגגת הוראת ב"ד העושה ע"פ פטורים עכ"ל ש"י שותי' דמר לא ידענא וכי מה ענין הוראת טעות ב"ד לכאן דבודאי בהוראת ב"ד לאו באונס תליא מלתא דהא התירוה ב"ד על פי שני עדים ודאי יותר אנוסה מהתירוה ע"פ עד א' ואפ"ה לתנא דמתני' ריש פרק האשה רבה וכן לר"נ ור"א (בדף צב) דהוראה היא. ובניסת ע"פ עד א' פטורה מקרבן אפ"ה בניסת ע"פ שני עדים חייבת ומשמע ודאי ואפי' התירוה ב"ד ע"פ שני עדים וכדאיתא התם (דף צ"א ריש ע"ב) רבינא אמר לענין קרבן קתני עשו ב"ד בהוראתן לא מתיא קרבן ע"פ עדים מתיא קרבן. והא התם מיירי בברייתא בעשו ב"ד ע"פ עדים אלמא התם ודאי שאני דאימעוט מבעשותה דהוראה הוא דאמעיט ולא טעות משא"כ לענין היתר אשה לבעלה כל אונס או שוגגת מותר ואם כן מה לי טעות הוראה מה לי טעות ע"פ עדים ס"ס הב"ד התירוה והרי עכ"פ היכא דחייבת בקרבן שוגגת מקרי ושגגות איש באשה מותר מדינא כמש"ל אלא דרבנן גזרו שוגג אטו מזיד כדאיתא (דף צ"ד ע"ב) וא"כ כיון דמסקינן דאפי' היכא דלא ה"ל למיעבד כלל גזרו בה רבנן מאיזה טעם נחלק בין טעות הוראה לטעות ע"פ עדים וביותר תמוה מש"ש בשם הרמב"ם דהיכא דטעו בהוראה היחיד פטור. והרי הרמב"ם כתב להדיא (הל' שגגות פי"ג סוף ה"א) וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל הרי ב"ד פטורין. ואלו המעוט שעשו חייבים וכבר הרגיש המשנה למלך (פי"ז ה"ג) לתמוה על הרמב"ם בזה שנתן טעם דחייבת בקרבן משמע דאין זה הוראה אלא טעות דהא כיון דפסק דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב בלאו הכי חייבת בקרבן:
והנה בפ' המצניע (דף צ"ג ע"א) אייתר בעשותה למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין. ופירש"י דלר"ש באמת חייב והתוס' גרסי לר"ש ל"צ קרא למעוטי ופי' התוס' משום דהא אנוס הוא ואף שהשגות התוס' מהך דהוריות (דף ג' ע"ב) כבר תירצה רש"י בפי' למשנה שם בד"ה הורו ב"ד דמיירי שעשו רוב הציבור ע"פ. ולפענ"ד פשטא דמתני' הכי משמע מדקתני דין שהביאו כפרתן וכפרה ודאי לא מיירי אלא בעשו רוב הציבור (ור"י דמחייב במשנה דף ה' בשעשה אותו שבט על פיהם היינו משום דס"ל דשבט אחד נמי מקרי קהל כדאיתא התם דף ה' ע"ב) וכן מהא דאיתא התם בגמ' (דף ג' ע"ב) א"ד אומר היה ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב ציבור כו'. משמע לכאורה דעיקר החיוב הוא מחמת שעשו רוב הציבור דוקא ולפענ"ד לזה כיון רש"י בפ' המצניע שכ' ור"ש לטעמיה דא' בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ולפענ"ד דגם הרמב"ם הוה משמע ליה הא דאמר בגמ' כל הוראה שיצא ברוב ציבור דהיינו שעשו רוב הציבור. ומשום הכי אע"ג דפסק (פי"ג ה"א) דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמש"ל מ"מ הביא דין זה ספי"ד משום דס"ל דהכא מיירי שעשו רוב הציבור וכללו בלשונו שפשטה ברוב הציבור. ובזה נסתלקה השגת הראב"ד מעליו. ואף להראב"ד שלא הבין לשונו כן מ"מ הרי כתב להדיא דמיירי שעשו רוב הציבור ואם כן לא קשה מידי על ראית רש"י מה שהקשו עליו התוספות [כאן חסר בהעתקה] פוטר יחיד העושה כו' הטעם משום דהוי אנוס והרי בעשו ב"ד ע"פ עדים יותר אנוסה ודאי ואמאי חייבת קרבן:
ולולא דמסתפינא ה"א לקיים גי' הגאונים דגרסינן דלר"ש ל"צ קרא ולא מטעמייהו דהתוספות והרשב"א דהוי אנוס אלא משום דהוי מזיד בדעת עצמו דהא לולי התרת ב"ד היה לבו נוקפו להתיר ולא הי' סבור שהוא מותר רק הב"ד התירו לו נמצא השגגה אצל הב"ד שסברו שהוא מותר ולא אצלו דהא הוא לא היה סבור שהוא מותר (וע' הוריות דף ג' ע"ב רש"י ד"ה לפי שלא נתנה כו') וא"כ ע"פ ע"א לולי התרת הב"ד לא היתה סבורה שהיא מותרת לינשא דהא בכל התורה ע"א לא מהימן משו"ה פטורה מקרבן דהשוגג הוא אצל הב"ד ולא בדעתה משא"כ בהתירוה ע"פ ב' עדים דאף בלא הב"ד היתה סבורה שהיא מותרת לינשא מדעת עצמה דמי לא ידעה דשני עדים נאמנים להעיד וכיון דאף בלא הב"ד לא היה לבה נוקפה א"כ שוגגת היא בדעת עצמה מש"ה חייבת בקרבן. והכי קתני בהדיא בברייתא עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה והיינו כמ"ש דהאיש והאשה עשו בזדון רק הב"ד היו שוגגין (ועי' תוס' ד"ה רבינא אמר) שנדחקו לפרש הא דנקט כזדון איש באשה סימנא בעלמא הוא. והוא דוחק גדול למנקט סימנא דזדון אאנוס אבל לפמ"ש אתי שפיר כפשטא. ובהא נמי הוי ניחא הא דפטורה מקרבן בהוראת ב"ד גרידא דכיון דהך סוגיא דר"פ האשה רבה כר"ש אזלא ולר"ש ס"ס הרי היא מזידה בדעת עצמה אף בהוראת ב"ד גרידא אבל בטלה דעתי נגד כל המפרשים ז"ל ולא כתבתי זאת אלא אולי ימצא באיזה קדמון שיפרש כן ואהיה סניף לדבריו כי לפענ"ד הוא נכון בסוגיא והא דהורו מזידין ועשו שוגגין עדיין צ"ע קצת כי יש לישב בדוחק ואיך שיהיה עכ"פ משום אנוס אי אפשר לפרש כלל כמ"ש מאוקימתא דרבינא. וכן הך סוגיא (דדף צ"ב ע"א) דשקל וטרי הש"ס בניסת ע"פ ע"א אי הוי הוראה או טעות ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דממעט מבעשותה דאי משום אנוס (או מזיד) מה לי הוראה או טעות ס"ס הוי העושה הוא אנוס (או מזיד) וא"כ דלאו משום אונס מפטר יחיד העושה כו' אלא דאמעיט מבעשותה הדרא קושיית הט"ז וב"ש לדוכתיה כמו שכתבתי לעיל:
ולפענ"ד לתרץ דעת הרשב"א גם מקושיא זו דהרשב"א לשיטתו אזיל דהא באמת טעמא בעי אמאי לא אמרינן מאי הוה לה למיעבד כיון דבאמת מינס אנסה הואיל ועפ"י שני עדים ניסת ואף דבגמ' (דף צ"ד) אמרינן כיון דבמזיד אסורה מדאו' בשוגג גזרו בה רבנן אכתי קשה מאי שנא מהך דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה ולא גזרינן שוגג אטו מזיד ומ"ש הכא דגזרינן. והנה בדבר זה נחלקו בו חכמי ישראל רש"י ודעימי' ס"ל דהכא הואיל וע"י נשואים גמורים נשאת לשני חיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והרשב"א בחי' ס"ל דלשמא יאמרו לא חיישינן אלא מביא ירושלמי, דרמי הך דהכא אמתני' דהוחלפו ומשני קנס הוא קנסו בה שתהא בודקת יפה. וצ"ל הא דאיתא בגמ' אשה דייקא ומינסבה לאו בהותרה עפ"י ע"א לחוד דוקא. אלא אפי' בהותרה ע"פ שני עדים נמי דייקא בתר סהדי דלמא שיקרי נינהו (וכ"כ התוס' ד' פ"ח ע"ב ד"ה והבא עלי' דאפי' הותרה ע"פ ב' עדים דייקא) והא דלא דייקא שפיר קנסוה רבנן. והשתא ניחא דהא קנסא דלא דייקא לא שייך אלא בטעות עפ"י עדים דאי הוה דייקא שפיר בתר הני סהדי אי שקרי נינהו. וכן אחר בעלה אם הוא חי הוה מתודע לה האמת משא"כ בעובדא דמיכל בת שאול מאי הו"ל למידק כיון דשאול בחיר ה' וכל הסנהדרין הכי הוו ס"ל והתירוה להנשא. האם תעלה השמימה אין לה אלא לדרוש השופטים אשר בארץ בימים ההם. וכן דקדק הרשב"א בלשונו וכו' דגבי עובדא דמיכל וטעות כזה אנוס הוא כן נ"ל ברור ונכון דעת הרשב"א אבל מהרי"ק ס"ל דהטעם דלא אמרי' מהו"ל למיעבד משום שמא יאמרו גירש זה כו' כשיטת רש"י ודעימי' וא"כ אפילו בכה"ג דלא הו"ל למידק כלל אפ"ה אסורה שמא יאמרו כו':
ועתה אשובה אראה כמאן קי"ל לדינא אי כהרשב"א אי כמהרי"ק ובתחילה אבאר בעז"ה שיטת רש"י והרשב"א על בורים כבר כתבתי דמהרי"ק ס"ל דאפי' בניסת עפ"י טעות מורים מובהקים כב"ד של שאול דלא הו"ל למידק כלל אפ"ה אסירא היינו כשיטת רש"י שכ' להדיא בגיטין (דף פ' ע"ב בד"ה דמיחלפ') דהטעם הוא דאסרי' לה למיהדר משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו. וכ"כ התוס' שם וכ"כ התוס' ביבמות (דף צ"ב ע"א ד"ה אבל חכמים) וכ"כ הרא"ש בסוגיא דאין קידושין תופסין ביבמה דהטעם הוא שמא יאמרו כו' וכ"כ הראב"ד והרמב"ן בס' הזכות הובאו גם ברא"ש בסוגי' דכל שפוסל וכ"כ הרמב"ם פ"י דגירושין גבי גט בטל הטעם דשמא יאמרו. ומשמע שם וכן בגמ' דחד טעמא הוא דאל"כ לא הוה פריך מידי בגמ' ועמ"ש לקמן אי"ה בדעת הרמב"ם וכ"כ רש"י (דף צ"ה ע"ב ד"ה וא"ר הונא כגון שקידש) דאי בנשא אחיו ודאי מותרת דליכא למיחש לגירש זה כו' דהא גרושת אחיו היא וכ"פ הרא"ש והטור שם ולשיטתם צ"ל הא דמשמע ר"פ האשה רבה דלא שאני בין קלקלה לנשאת אלא לענין קרבן כדמפרש טעמא שלא התירוה אלא להנשא ומשמע ודאי דאסורה לראשון בזנות דשני כמו בנשואין דשני וכ"ה בתוס' גיטין (דף פ' ע"ב) וכ"כ הרשב"א שם להדיא ולדעתי גם רש"י מודה בזה. ואע"ג דלא שייך גירש זה כו' כיון דזנות הוא צ"ל דלא פלוג רבנן דאפי' בשומרת יבם אמרינן ביבמות (דף צ"ב) ובגיטין (דף פ' ע"ב) דמחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים אע"ג דאמרינן בגיטין זינתה לא מיחלפה. היינו זנות דיבמה בנשואין שהלך בעלה למדה"י אבל זנות דידה בנישואין דידה ודאי מיחלפה ואין להקשות לשיטת רש"י ודעימי' דהא משמע בגמ' (דף פ"ח ע"ב) דטעם שמא יאמרו גירש זה כו' לא קאי רק אמאי דצריכה גט משני דהא לא פריך התם רק אמאי דצריכה ולא אתצא מזה ומזה דבאמת לא ק"מ דפשטא דמתני' ודאי לא קאי רק אניסת בע"א ובהא לא צריכינן לטעמא דשמא יאמרו דהא בלא"ה לאו מינס אנסה בניסת ע"פ ע"א. וטעמא רבא איכא לאסרה כדפירש"י ר"פ האשה רבה. וכ"כ הר"ן משום דשריותא דע"א הוא משום דאיהי גופא דייקא והיא דלא דייקא ראוי לקונסה אבל ע"פ ב' עדים דמינס אנסה איכא למימר דטעם דאיסור הוא שמא יאמרו כו' ובהכי ניחא דלא תקשי קושיית התוס' (דף צ"א ד"ה עפ"י ב"ד) ע"ש דודאי בניסת בע"א אף בלא גט אסורה כמ"ש אבל בניסת עפ"י ב' עדים דעיקר האיסור הוא רק משום שמא יאמרו ומשום האי חששא אמרי' בגמ' דבעי נמי גט וא"כ פריך שפיר מגט אאיסור דבחד טעמא שייכין:
אבל לשיטה זו קשה הא דיהיב בגמ' (דף פ"ט) טעמא משום דעבדא איסורא קנסוה רבנן וחיישינן שמא יאמרו. והא בניסת ע"פ עדים דלא עבדא איסורא דמהו"ל למיעבד וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' אמאי חיישינן לשמא יאמרו ולהרמב"ם שכ' (פ"י דגירושין ה' ז') הטעם דנתקדשה מותרת הוא משום דלמא תנאה הו"ל בקידושין לק"מ ועי' לח"מ דבאמת למסקנא דקיי"ל כר"ע דחוששין לתנאי קידושין לא צריכינן לטעמא דעבדא איסורא כמ"ש התוס' ד"ה אמרי קידושי טעות כו' ואולי גם מחמת קושיא זו כ' הרמב"ם כן אבל חלוקים על הרמב"ם כל רבותיו וחביריו. דהא הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן הביאו מסקנת הגמרא דהכא דהטעם לחלק בין נשאת לנתקדשה הוא דבניסת עבדא איסורא ונלפענ"ד דדעת כל הפוסקים הנ"ל דלא חייש ר"ע לתנאי קידושין אלא לחומרא אבל לתלות לקולא בתנא' לא שמעינן לר"ע:
והיה נראה לישב קושיא זו ולומר דאע"ג דהשתא באמת לא עבדא איסורא מ"מ כיון דבנשואין אלו הוה במזיד הוי איסורא ודאי קנסו שוגג אטו מזיד (לרבנן דפליגי עלי' דר"ש ואמרי אף בניסת שלא ברשות) אף בנתקדשה אפי' הוי מזיד לא עבדא איסורא לא קנסו שוגג ואפ"ה לא קשיא הך דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה דתרווייהו בעינן עבדא איסורא וחששא דשמא יאמרו ודהך דהוחלפו אע"ג דאילו הוה במזיד הוה עבדא איסורא מ"מ כיון דזנות בעלמא הוא ולא שייך חששא דשמא יאמרו מש"ה שרינן וא"כ מהא נמי מוכח דלא כהרי"ף דגרס אלא רישא דעבדא איסורא עיין ברא"ש שהשיג עליו בזה ולפמ"ש גם מהך דהוחלפו ק' על גי' הרי"ף (ולמאן דס"ל הטעם משום שמא יאמרו) דאי בעבדא איסורא לחוד תליא הך דהוחלפו אמאי שרינן הא אלו הוה במזיד הוי עבדא איסורא:
וראיתי להרשב"א בחידושיו בסוגיא דכל שפוסל ע"י עצמו (דף צ"ה ע"ב) שהקשה על שיטה זו מה שהקשיתי לעיל מהא דמשני בגמ' (ד' פ"ט) נתקדשה דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן. והא נמי הרי לא עבדא איסורא ועוד הקשה מהא דא"ר ששת לעיל (דף צ"א) מהו"ל למיעבד מינס אנסה ואי ס"ד הטעם הוא שמא יאמרו כו'. א"כ מאי קאמר מינס אנסה. והא אנן משום גזירה אסרינן לה וכן לרב פפא היאך הוי סבר למיעבד עובדא למשרי' במאי הו"ל למיעבד כיון דאיכא למיחש שמא יאמרו:
ולפענ"ד לק"מ מהא אשיטת רש"י דבאמת היא קושיית הגמ' דפריך דכיון דלא הו"ל למיעבד ומינס אנסה. וא"כ לא עבדא איסורא. וא"כ אמאי קנסוה דניחוש לשמא יאמרו כו'. ומש"ה גם רב פפא סבר למיעבד עובדא הכי דכיון דלא עבדא איסורא לא נקנוס לה ולמסקנא דגמ' דלא עבדי עובדא במאי הו"ל למיעבד באמת נשארה בקושי' ולא ידעינן טעמא דמילתא. דהא גם לשיטת הרשב"א נשארה הקושיא דמאי הו"ל למיעבד בגמ' דידן. רק לפום גמ' ירושלמי מתרצא. והשתא לא צריכינן למדחק נפשין בפירושא דטעמא דיהיב בגמ'. רישא דעבדא איסורא קנסוה לדחוק ולומר כמ"ש לעיל דכיון דבמזיד הוה עבדא איסורא כו' אלא פירושא כפשטא דבניסת ע"פ ע"א איירי הגמ' התם ושפיר עבדא איסורא דלא דייקא ואינסבה אבל בניסת עפ"י ב' עדים באמת נשאר הגמ' בקושי' ואפ"ה לא עבדינן עובדא ומ"מ למסקנא דלא אמרי' מאי הו"ל למיעבד. אפשר דטעמא דפרישית אמת לחלק בין נשאת בשני עדים לנתקדשה:
ונראה דעת רש"י ודעימי' דהך ירושלמי קאי אניסת בע"א ואהא הוא דמשני שתהא בודקת יפה והיינו כש"ס דילן שהחמרנו עלי' בסיפא (דף פ"ח ע"א) וא"נ דהירושלמי קאי גם אניסת בשני עדים כמו שהביא הרשב"א מ"מ ס"ל לרש"י ותוס' דלא משגחינן עלי' דאיהו ס"ל כס"ד דש"ס דילן דאמרי' גבי כל הנך דתנן בפ' הזורק דכל הדרכים האלו בה הוה לה לאמתוני או לאקרויי לגיטא וכהנהו שינויא דשנינן. אבל למסקנא דש"ס דילן דשינויי דחיקי נינהו ולא אמרי' הוה לה לאמתוני ה"נ לא אמרי' הו"ל למידק אם לא בניסת ע"פ ע"א דמתוך שהקלנו עלי' בתחילתה החמרנו עלי' בסופה דאי לא הוה מחמרינן בסופה לא הוה מקילינן עלי' בתחלתה כדאי' בגמ' (דף פ"ח ע"א):
ובאמת לכאורה קשה על הרשב"א דמשמע למעיין בדבריו דס"ל דבניסת עפ"י עדים לא מתסרא אלא משום דהו"ל למידק כטעם הירושלמי וכן משמע בר"ן בסוגיא דכל הפוסל כו' (ד' צ"ה) משמע הא היכא דלא ה"ל למידק כלל לא מתסרא (וכמש"ל לתרץ דברי הרשב"א בתשובה) וא"כ כל הנך דתנינן בפרק הזורק דתצא מזה ומזה כגון נמצא הערוה איילונית וכן נתן גט לאשה ושובר לאיש אמאי מתסרו כיון דלא הו"ל למיעבד כלל למסקנת הש"ס דשינויי דחיקי נינהו. ואפשר לומר דבכל הנך דפ' הזורק היינו טעמא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י וכדאי' התם במסקנא גבי שומרת יבם ואי קשיא כיון דס"ס אפי' היכא דלא ה"ל למידק כלל אסורה משום דמחלפא א"כ קושית ט"ז וב"ש על תשו' הרשב"א הדרא לדוכתא דהא ודאי היכא דמחלפא יש לנו לאסור אף בדבר שלא הוזכר בש"ס להדיא דהא אפי' בקטנה שלא מיאנה והגדילה קיי"ל כהרי"ף והרמב"ם דאסורא משום דמחלפא אע"ג דלא הוזכר בש"ס ואף שהראב"ד לא פליג התם אלא משום דהוי קדושי דרבנן עיין פ' ב"ש ברא"ש סי' ז'. וא"כ בהך עובדא דתשו' הרשב"א ה"ל למיסר משום דמחלפא וע' תוס' (דף צ"ב ד"ה אבל חכמים) וכ"כ הרא"ש שם דבנישאת בהוראת ב"ד כמחלוקת ב"ש וב"ה לא שייך טעמא דמחלפא וא"כ לק"מ על הרשב"א שנראה דבמחלוקת ב"ד של שאול ודוד נמי עשו כל אחד כדבריהם:
אי נמי י"ל דאפי' למסקנת הגמ' כל הנך דבפ' הזורק בלתא דנפשייהו מתסרן משום דה"ל לאקרויי גיטא או לאמתוני. והא דאמרי' בגמ' שינויי דחיקי נינהו ולא סמכי' עלייהו לא אתא אלא לאפוקי מס"ד דהנהו שינויי דחששא דה"ל לאמתוני ולאקרויי גיטא אלים מחששא דה"ל למידק ומש"ה הוי סבירא לן דאפי' למ"ד בניסת ע"פ שני עדים שריא ואמרי' מה"ל למיעבד אפ"ה בהנך דפ' הזורק אמרי' דה"ל לאמתוני ולאקרויי אהא לא סמכינן דשינויי דחיקי נינהו לומר דהאי חששא אלים מטעמא דה"ל למידק אלא הני תרי חששי כי הדדי נינהו ואי אמרי' בניסת ע"פ עדים מאי הו"ל למיעבד אף בהנך דפ' הזורק נמי אמרינן מה"ל למיעבד. וא"כ למסקנא דניסת ע"פ עדים אסורה משום דהו"ל למידק באמת הנך דבפ' הזורק נמי בלתא דנפשייהו אסירן דהו"ל לאמתוני ולאקרויי גיטא והא ל"ק לי על הרשב"א מסוגיא דנשאו אין זינו לא דבפ' הזורק דמוכח התם להדיא דהטעם הוא משום שלא יאמרו ועיין תוס' שם וכ"כ שם הרשב"א בחי' להדיא ומשמע ודאי דנשאת בגט בטל ואשה שהלך כו' חד טעמא אית להו דאל"כ לא הוה פריך הגמ' מידי בהאשה רבה (דף צ"א) כמ"ש הרשב"א דאי טעמא משום שמא יאמרו לחוד הא לא שייך למימר מהו"ל למיעבד וכמש"כ לדעת הרמב"ם:
אבל משום הא לא תברא די"ל דהס"ד דפ' הזורק אזלא כר"י נפחא אליבא דר"י ביבמות (ד' צ"ה) ואליבי' גם הרשב"א מודה דס"ל הטעם משום שמא יאמרו:
ואי קשיא א"כ הדרא קושי' הט"ז וב"ש לדוכתי' דאפי' בעובדא דמיכל בת שאול הו"ל למיסר משום שמא יאמרו כר"י נפחא אליבא דר' יוסי דנקטינן כוותי' לחומרא כיון דלא איתבריר אליבא דמאן פסק שמואל הלכה כר"י אי אליבא דר' אמי או אליבא דר"י נפחא וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ שם הרשב"א גופי' י"ל דודאי דר"י נפחא גופי' לא אסר משום שמא יאמרו (לשיטת הרשב"א) אלא היכא דעבדא איסורא קצת דלא דייקא שפיר. דאל"כ אפי' נתקדשה נמי וכ"כ הרשב"א שם לחד שינויא דלר"י נפחא בעינן תרווייהו דעבדא איסורא ושמא יאמרו וכו' ולאפוקי מדר' אמי דלא בעי אלא עבדא איסורא לחוד (לשיטת הרשב"א) וא"כ בעובדא דמיכל בת שאול כיון דלא הו"ל למידק כלל וכמש"ל אפי' לר"י נפחא ליכא למיחש משום שמא יאמרו:
ונראה לפענ"ד להביא ראי' לדעת הרשב"א מהא דמקשה בגמ' (דף צ"ד ע"ב) ותאסר בשכיבה דאחותה. והא הכא ע"כ בשני עדים איירי כמ"ש התוס' (בד"ה ואע"ג) וכ"כ כל הפוסקים דע"א על מיתת אשתו לא מהימן לישא אחותה וא"כ אי טעם האיסור בניסת ע"פ עדים הוא רק היכא דשייך שמא יאמרו כשיטת הסוברים כרש"י ובנשואת אחיו דליכא למיחש לשמא יאמרו שריא וא"כ מאי מקשה הגמ' הא הכא לא שייך שמא יאמרו ואף אשתו בכה"ג לא מתסרא (ורש"י עצמו אולי נשמר מקושי' זו וכ' בד"ה וגיסו דע"א מהימן על מיתת אשתו אבל על תוס' וש"פ דאזלי בשיטת רש"י בטעמא דשמא יאמרו. ובנאמנות עד אחד על מיתת אשתו פליגי על רש"י קשיא טובא אבל לשיטת הרשב"א פריך הגמ' שפיר דהא אשתו אפי' היכא דליכא למיחש לשמא יאמרו כגון נשואת אחיו אפ"ה אסורה משום דה"ל למידק ויש לישב בזה גם לשון התוס' והנה הב"י אף שלא ראה דברי הרשב"א בחידושיו שהבאתי. מ"מ הסכימה דעתו הנקי' להבין ולהורות דפלוגתא דרבוותא היא ע"ש מ"ש בב"ה סי' קנ"ט דמשמעות הרי"ף והרמב"ם דאפילו בנשואת אחיו אסורה אף שראייתם הוא מדהשמיט הרי"ף הא דרב ולפענ"ד איכא למימר איפכא דמש"ה השמיט הא דרב משום דס"ל כשיטת רש"י דבנשואת אחיו דלא בעי גיטא משרא נמי שריא וא"כ כיון דכבר פסק כר"ע והביא הא דאמר ר' חייא בר יוסף א"ר כגון שקידש אחיו כו' עד אבל בנשואין דליכא למימר תנאה כו' ממילא נשמע דבקידש אחיו אסורה ובנשא אחיו שריא מ"מ נראה דכיון אל האמת דהרי"ף ס"ל כהרשב"א ובהכי ניחא גי' הרי"ף דגרס אלא רישא דעבדא איסורא קנסוה ומה שהשיג עליו הרא"ש מהא דאמרי' הכא דליכא למיחש לשמא יאמרו כגון בנשא אחיו אפי' לר"ע לא בעי גט עיין בר"ן אהא דאמר בגמ' דעבדא איסורא קנסוה שפי' בשם הירושלמי דקנס הוא כדי שיבורר איסורו של הראשון וכ"כ הרשב"א והרמב"ן במלחמות כהירושלמי דקנסו וברמב"ן מתברר יותר פירושו כדי שיאמרו מדהצריכוה גט משני מסתמא נשאה אחר שגירש הראשון ובזה יבורר איסורא לראשון שיאמרו הוא מחזיר גרושתו ומכ"ש קודם גירושי שני יאמרו שנשא א"א בלא גט. וכה"ג אשכחן דמחמת דמצרכינן גט משני חיישי' לשמא יאמרו כדאמרי' בגיטין (דף פ"ט סוף ע"ב) אבל מגרש שני ונשא ראשון לא שמא יאמרו מחזיר גרושתו ע"ש) וא"כ לגי' הרי"ף ה"פ אלא לאו כדס"ד דמשום שמא יאמרו בעי גיטא אלא משום דעבדא איסורא (דלא דייקא שפיר) קנסוה דלבעי גיטא כדי שיאמרו גירש זה. ונמצא מחזיר גרושתו. וא"כ באשת אחיו ואחות אשה אע"ג דאסירי משום דלא דייקא אבל גיטא לא בעי דהא לא יבורר איסורא בזה דודאי לא יאמרו דמסתמא נשא אחר שגירש ראשון דהא גרושת אחיו היא כנ"ל ברור ונכון דעת הרי"ף דס"ל כהרשב"א וכן הר"ן בסוגיא דכל שפוסל כ' דהאיסור בניסת עפ"י עדים שהוא משום דלא דייקא שפיר והיינו כהרשב"א (ואע"ג שבסוף דבריו הביא דעת הרמב"ן איהו לא ס"ל הכי):
וראיתי להב"ש ס"ס ט"ו שכלל בקצרה כל הסוגיא. ע"ש שכל דבריו נכונים זולת מ"ש דלהרי"ף אף בנשואת אחיו צריכה גט משני הואיל ועבדא איסורא. לפענ"ד לא כיון יפה בזה דהא הרי"ף כ' להדי' לקמן בסוגיא דא"ל מתה אשתו ונשא אחותו וחזינן מאן דכתב כו' ולא קמפליג בין נשואין לקידושין ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ואף שבזה יש מקום לדחוק ולומר דהרי"ף לא פליג אמאן דכתב שהביא אלא בלא עבדא איסורא כגון אחות אשתו דבמזיד לא אסירא מדאורייתא (וא"כ צ"ל דלהרי"ף מצריך ר"ע גט אפי' באחות אשתו גרידא והא דפריך בגמ' לימא מתני' דלא כר"ע מלתא באפי נפשא היא והיינו דלא כתוס' ד"ה לימא מתניתין) אכן תחלת דברי הרי"ף שהביא הא דר"י בר יוסף א"ר כגון שקידש אחיו את האשה כו' אבל בנשאת כו' לא אמר ר"ע ופסק הלכה כר"ע לא ידעתי איך יפרש הב"ש אבל לענין לאוסרה על בעלה כיון האמת כרבי' דהרי"ף ס"ל כהרשב"א וכמ"ש לעיל דבנשואת אחיו נמי אסורה:
ובדעת הרמב"ם יש מקום עיון בזה דהנה (פ"י דגירושין ה"ד) כ' הטעם דבנשאת בגט בטל תצא מזה ומזה הוא משום שמא יאמרו ואע"ג דלכאורה אין ראיה מניסת בגט בטל לאשה שהלך כו' דהתם כיון דבאמת גירש זה ונשא זה רק שנמצא הגט בטל שייך יותר חששא דשמא יאמרו הגט הי' כשר משא"כ באשה שהלך כו' דלא הי' שום גט ליכא כ"כ חששא דשמא יאמרו מ"מ הא משמע שם ברמב"ם דחד דינא וחד טעמא אית להו. וכן מוכח בגמ'. (דף צ"א) דאס"ד דבהנך דבפ' הזורק הוי טעמא משום שמא יאמרו אלא ודאי מחד טעמא אית להו וע"כ נראה דס"ל כרש"י:
ומהא דכ' (בהל' ה') שם דאפי' אשת פקח שנשאת לחרש אסורה משמע דס"ל כשיטת הרשב"א דהא התם לא שייך שמא יאמרו כו' דהא אפי' גירש פקח ונשא חרש לא מחזיר גרושתו הוא להרמב"ם (בפי"א הל' ט"ו) וכ"ה בש"ע (סי' י' סעיף ב') ומהא דכ' בה' ח' וכן הדין באחיו שקידש א' כו' אין ראיה דאפשר דס"ל כרי"ף ורשב"א וכמש"כ להשיג על הב"ש וא"כ אפשר דמשום גט נקט קידש (דבנשא אחיו לא יבורר איסורא) אבל לענין איסור אף בנשא אסורה (דהו"ל למידק) וכ"כ הב"י בב"ה שהבאתי לעיל אבל מדלא חילק הרמב"ם בין נסיב אחות אשתו פנוי' ובין נסיב אשת גיסו כדחלק הטוש"ע (ס"ס ט"ו) נראה להוכיח דס"ל דקי"ל כשינויא דר"י נפחא דר"י מפליג בין אזלא אשתו וגיסו ובין אזלא ארוסתו וגיסו וא"כ כיון דכבר פסק בהלכה (ח' ט') כר"ע לחלק בין הלכה אשתו ארוסה להלכה אשתו נשואה אין חילוק בין נסיב אחות אשתו פנוי' או אשת גיסו ולעולם באשתו תליא מילתא אם היתה ארוסה תרווייהו אסירן אף אם אחותה היתה פנויה ואם היתה אשתו נשואה אף בנסיב אשת גיסו שריא כדפסק הל' (ח' ט') (וסברת הרמב"ן דלמא אתי גיסו מקמי אשתו לא ס"ל) ואע"ג דבגמ' לא אתבריר הא דא' שמואל הלכה כר"י אליבא דמאן הוא אי אליבא דר' אמי אי לר"י נפחא כמ"ש הרי"ף וכל הפוסקים ומש"ה פסקו בטוש"ע ס"ס ט"ו כחומרא דר' אמי ולפענ"ד דדעת הרמב"ם דסוגיא דהכא ושינויא דר' אמי דמפלגי בין ניסת ע"פ ב"ד לע"פ עדים אתי כס"ד דש"ס דס"ל הכי לעיל (דף צ"ח) אבל למסקנא דלא אמרי' מאי הו"ל למיעבד ולא מפלגינן בין ניסת ע"פ ב"ד לניסת ע"פ עדים ע"כ קי"ל כשינויא דר"י נפחא ולענ"ד ברור ופשוט דהרמב"ם ס"ל כר"י נפחא אליבא דר' יוסי וא"כ ע"כ ס"ל להרמב"ם דהטעם הוא משום שמא יאמרו דהא אליבא דר"י נפחא גם הרשב"א מודה דלר"י הוה טעמא משום שמא יאמרו רק דלהרשב"א בעי ר"י נפחא תרווייהו דעבדא איסורא ושמא יאמרו. כדדייק מנתקדשה דשרי' כמש"ל ולהרמב"ם לא בעינן דעבד איסורא למסקנא ובנתקדשה שריא משום דאמרי' תנאה הוי בקידושין. וא"כ הא דהלכה ה' דאשת פקח שניסת בטעות לחרש אסורה טעמא בעי דהא הכא לא שייך שמא יאמרו להרמב"ם כמש"ל ואפשר משום דמחלפא בניסת לפקח אוסר לה (אבל בירושלמי שהביא ה"ה שם עוד היא באלין קנסיא לא משמע כן) ומ"מ אפשר לומר דהירושלמי קאי בניסת ע"פ ב"ד דההיא ודאי קנסא הוא דמחמרינן בסופה:
שוב ראיתי במל"מ על הרמב"ם פ' הנ"ל שהאריך קצת בזה ודעתו בפשיטות דהרמב"ם סבירא ליה הטעם שמא יאמרו. ומש"ש נפ"מ בין שני הטעמים היכא דזינתה לפענ"ד ליתא דהא התוס' ס"ל הטעם שמא יאמרו ואפילו הכי משמע מדבריהם בפ' הזורק בסוגיא דנישאו אין זינו לא דבזינתה נמי אסורה וכ"מ פשטא דמתני' ר"פ האשה רבה וכמש"ל דלשיטת רש"י ודעימיה צ"ל דזינתה אסורה משום דמחלפא דזנות דידה בנשואין דידה מיחלפה כנלע"ד:
היוצא לנו מזה דלהרשב"א דס"ל דקנסוה משום דלא דייקא שפיר. א"כ בניסת לאחר ע"פ טעות המורה בקידושין הראשונים כיון דלא הו"ל למידק כלל לא קנסוה ודוקא כמעשה שהיה בב"ד של שאול ודוד וכגון מחלוקת ב"ש וב"ה דעשו כל א' כדבריהם הא לאו הכי אסורה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י ומכ"ש במורים שאינם מובהקים ודאי אסורה אף להרשב"א דהא ודאי הוה ליה למידק ולשאול אצל כל החכמים הבקיאים בהוראה מה דינה ולרש"י ודעימיה דס"ל הטעם הוא שמא יאמרו לעולם אסורה דחשש זה שייך לעולם אך בטעות מורים מובהקים כבית דין של שאול ולהסוברים כשיטה זו צ"ל התי' הראשון של הרשב"א בחי' דבאונס גמור נתנה שאול לפלטי וכן תירץ גם בתשובה:
ולדינא נראה דנקטינן בפלוגתא דהנך רבוואתא כחומרי דתרווייהו. וקנסו את אחיו וכבר התעורר הב"י בבד"ה וחשש להחמיר כמשמעות הרי"ף. וגם הב"ש הלך בעקבותיו. ובפרט שזכינו לראות דברי הרשב"א שס"ל להדיא כן. וגם הר"ן נראה פשוט דס"ל הכי מי יקל נגדם ודלא כהגהת רמ"א סי' קנ"ט. ובודאי אילו ראה או ידע הרמ"א פלוגתא זו לא היה סותם בש"ע להקל נגדם נגד הנך רבוואתא ופשטא דירושלמי דמשמע הכי. ולא אשכחן בש"ס דידן דפליג עליו ומכל שכן בניסת ע"פ טעות המורה נקטינן ודאי להחמיר דחיישינן שמא יאמרו כו' כדעת רש"י ותוספות וראב"ד ורמב"ן ורא"ש וטור וגם דעת הרמב"ם נראה כן ודלא כרמ"א שהביא הך דתשובת הרשב"א ס"ס י"ז כנ"ל ברור בס"ד:
ובדין הרביעי באשה שזינתה על פי הוראת מורה מובהק בטעות אף שהוא רחוק מהמציאות שמורה מובהק יורה להקל באיסור דאורייתא. אמנם מקרא מלא הוא אם נעלם דבר מעיני הקהל. והכי תנינן הורו ב"ד לעבור כו'. גם עלינו לבאר דין זה. כבר כתבתי דלהרשב"א שריא כיון דהב"ד הטעוה אנוסה גמורה היא. וכיון דבזנות גרידא היא לא שייך חששא דשמא יאמרו ולא מיחלפא בנשואין דהלך בעלה למדה"י ולמהרי"ק אסורה משום דברצון מעלה באישה והמעיין במהרי"ק יראה דראייתו מהרמב"ם שאוסר בזנות דקטנה שהשיאה אביה אינה מכרעת די"ל דידעה שפיר דזנות אסור ומ"ש ראיה משמעתא דפתח פתוח דלא אמרינן ספק באונס ואת"ל ברצון שמא מרוב קטנותה לא ידעה האיסור דהא בקבל בה כו' ולפענ"ד פשוט דגם בהא שייך תירץ התוס' דהא כיון דשוגגת אשה להתירה ילפי' מוהיא לא נתפשה כו' א"כ לענין זה ודאי שוגגת ואנוסה חד שמא הוא. ומה בכך דחלוקין לענין קרבן כיון דלענין זה שוין הן ואין ספק אחד מתיר יותר מחבירו. עיין דיני ספק ספיקא סי' י"א י"ב ומ"ש ראיה מאסתר דנאסרה אע"ג דעבדה מצוה לענ"ד שאני התם דידעה האיסור שפיר אלא דמחמת הצלת נפשות נתנה לזנות והותר לה לעבור על איסור ג"ע ולהאסר על מרדכי. אם כן היתה מזידה גמורה לענין ג"ע. אמנם סברת המהרי"ק לאסור משום דמעלה בו מעל נראה נכון. ואע"ג דלכאורה אזיל בשיטת הרמב"ן שהבאתי בקונטרס דאומר מותר שכתב כעין זה לענין גלות מדכתיב מכה נפש בשגגה עד שיהא שוגג בהכאה וכבר שדיתי נרגא שם שאני התם דבשגגה כתיב ואע"פ שעושה ברצון מ"מ שוגג הוא בדין. אבל הכא הא לא כתיב שוגג אלא דילפינן מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא. והיפוך מאונס הוא רצון וא"כ הא דברצון זינתה סברתו נכון לאסור. ומלשון הרמב"ם אע"ג דלכאורה משמע דכל הנקרא שוגג לענין קרבן הוי בכלל שכתב הרמב"ם מ"מ אין מדבריו ראיה דאפשר דמיירי בשוגגת המוזכר בש"ס ותפס לשון הש"ס כדרכו וכיון להא דאמר בש"ס (דף צ"א) כשגגת איש באשה ולישנא דכשגגת ודאי לא משתמע אלא כהך דהוחלפו. ותו דהא גם להרשב"א אומרת מותר לאו שוגגת היא לענין זה. וא"כ ע"כ גם הרשב"א יפרש שגגה דנקט הרמב"ם כפי' המהרי"ק דדוחק גדול לומר דהרשב"א פליג אהרמב"ם בהא:
כללא דמלתא אף שראיות המהרי"ק אינם מכריעות. אבל סברתו נכוחה ואין שום חולק עליו. זולת שמדברי הרשב"א בתשובה משמע דלא ס"ל סברתו דומעלה בו מעל וכמ"ש לעיל ואולי גם מזה אין ראיה כיון דלא הזכיר בפירוש להקל ואדרבה מחמיר טפי ממהרי"ק לאסור אף בלא מעלה מעל ולדינא צ"ע:
והני מילי בטעות מורים מובהקים דהוי אנוסה גמורה ואין לאוסרה רק משום סברת המהרי"ק בהא אפשר דפליג על הרשב"א אבל בטעות מורה שאינו מובהק ודאי אף להרשב"א אסורה דהא ודאי לאו אנוסה היא דהוה לה למידק ולשאול פי מורים מובהקים ולא לסמוך לעשות מעשה ע"פ הוראת מורה שאינו מובהק: