אור ברסלב
חג השבועות בהלכה ובאגדה שער ההלכה › הלכות תלמוד תורה

חג השבועות בהלכה ובאגדה

שער ההלכה · הלכות תלמוד תורה

הלכות עירוב תבשילין

החיוב על כל יהודי

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים שחייב לפרנסם, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". (הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח)

תחילת דינו של אדם

אמרו חז"ל (מסכת סנהדרין ז ע"א): תחילת דינו של אדם לעתיד לבוא, על דברי תורה [על שלא עסק בתורה], שנאמר (משלי יז יד): "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן". [והיינו כי התורה נמשלה למים שנאמר: "הוֹי כל צמא לכו למים", ועל שפטר את התורה מעליו, הוא ראשית דינו. (רש"י)] וכן כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ה): "תחילת דינו של אדם על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו". ועוד אמרו (מסכת שבת לא ע"א): "בשעה שמכניסים את האדם לדין, שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

שלשה באים לדין

שנו חכמים (יומא לה ע"ב): עני, עשיר ורשע באים לדין. לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד בפרנסתי, אומרים לו: וכי עני היית יותר מהלל הזקן?! שאמרו עליו על הלל הזקן שהיה חוטב עצים, ובכל יום היה מרויח טרפעיק אחד [מטבע כמו 10 ₪], חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת בערב שבת לא הרויח, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה לגג וישב על פתח הארובה, כדי לשמוע דברי אלוהים חיים מפי רבותיו שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ליל שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר ולמה היום אפל, שמא יום מעונן הוא? הרימו עיניהם וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו שלש אמות [מטר וחצי] גובה שלג. פרקו את השלג מעליו, רחצו וסכו אותו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו ראוי הוא זה לחלל עליו את השבת.

עשיר שבא לדין אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי, אומרים לו וכי עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום?! אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו בירושה, אלף עיירות ביבשה, ואלף ספינות בים, ובכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ולא היו מכירים אותו, אמרו לו בא ועבוד עמנו. אמר להם בבקשה מכם תניחו אותי ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחים אותך. ומימיו לא הלך ולא ראה אותם, אלא ישב ועסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע שבא לדין אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר נאה הייתי וטרוד ביצרי הרע, אומרים לו: וכי נאה היית יותר מיוסף הצדיק?! אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים. בגדים שלבשה בשחרית, לא לבשה בערבית. בגדים שלבשה בערבית, לא לבשה בשחרית. אמרה לו השמע לי, אמר לה לא. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורים, אמר לה ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך - ה' זוקף כפופים. הריני מסמאת את עיניך - ה' פוקח עיורים. נתנה לו אלף ככרי כסף, כדי שישמע לה להיות עמה, ולא רצה. נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף הצדיק מחייב את הרשעים.

אין לי שכל

מספר אליהו הנביא: פעם אחת הייתי עובר בדרך, ומצאני אדם אחד והיה מלעיג לי. אמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב, אומר אני לקב"ה בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים! אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי, צייד אני. אמרתי לו: בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגוד ממנו רשתות ותשליכהו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי: רבי, בזה בינה ודעה ניתנו בי מן השמים. אמרתי לו: בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, תורה שכתוב בה, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", לא ניתנו בך בינה ודעה?! מיד היה מתאנח ומרים קולו ובוכה. אמרתי לו: בני, דע לך כי כל בני אדם שמשיבים כמוך, ממעשי ידיהם יוכיחו אותם (תנא דבי אליהו זוטא יד) . וכבר אמר דוד המלך: "תּוֹרַת ה'... מַחְכִּימַת פֶּתִי". שאפילו הפתי שאינו מבין, אם יקבע לו עת ללמוד בתורה, אט אט יפתח שכלו ויבין ויחכם, ויוכל להגיע למעלות נשגבות מאוד מאוד.

"לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא"

(דברים ל יא)

אמרו במדרש (דברים רבה נצבים פרשה ח), מהו שכתוב (משלי כד ז): "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ". האויל הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותם עוסקים בתורה, הוא אומר להם, היאך אדם למד תורה תחילה? אומרים לו תחילה קורא בתורה, ואחר כך בנביאים, ואחר כך בכתובים, וכשהוא גומר את המקרא, שונה את התלמוד, ואחר כך בהלכות, ואחר כך באגדות. כיון ששומע כך, אומר בליבו אימתי אני למד כל זאת? וחוזר ויוצא מן השער. וזהו שאומר הפסוק: רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת - החכמה שהיא התורה, נראית לו כדבר רם וגבוה שלא יוכל להגיע אליו, ולכן בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ.

אמר רבי ינאי, משל למה הדבר דומה, לכיכר לחם שהיה תלוי באויר, הטיפש אומר מי יוכל להביאו, אבל הפיקח אומר וכי לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך, כל מי שהוא טיפש אומר, אימתי אקרא כל התורה, ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד היום, ופרק אחד למחר, עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה: לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא - ממך [בסיבתך], סימן שאין אתה עסוק בה.

טרוד בעסקים

גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים, ומהם שואבי מים, ואף על פי כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה (רמב"ם פ"א ה"ט). על כן, גם איש הטרוד במלאכתו ועסקיו, חייב לקבוע לו עיתים ללמוד תורה. ואמרו במדרש, יתרו נקרא שמו 'חובב', על שם שחיבב את התורה, שכאשר בא לארץ ישראל נתנו לו דושנה [אדמה מדושנת ומשובחת] של יריחו, אמר: כל עצמי לא באתי אלא ללמוד תורה, אם עכשיו אני זורע וקוצר, אימתי אני לומד תורה?!

הרחמן הוא יחיינו ויזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא

מעשה בעגלון שהיה טורח קשות לפרנסתו, ובכל יום היה מביא עמו פירות וירקות מהכפר הסמוך לעיר ומוכרם. יום אחד כשיצא לעבודתו, החלו לרדת שלגים, הדרך השתבשה ונתקעה העגלה כשהוא באמצע הדרך. כל מאמציו לחלץ את העגלה עלו בתוהו. בינתיים הגיע הלילה, בצר לו עזב את העגלה וחיפש מחסה ללון. והנה מרחוק ראה אור, היה זה בית שבו הרב עסק בתורה, קבלו הרב במאור פנים, הושיבו ליד התנור, והגיש לו מאכל ומשקה לחמם את גופו. לאחר שאכל ושתה והשיב את נפשו, פנה אל הרב בשאלה: כבוד הרב, עמל אני בזיעת אפי, מתייגע ומתייסר בקור ובחום, בגשם ובשלג - עולם הזה אין לי, איני נהנה ממנו כלל, אמור נא לי כבוד הרב, האם לפחות עולם הבא יהיה לי? אמר לו הרב: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, והלוא דברים קל וחומר, אם עולם הזה, שאתה עמל עליו כל כך להשיגו, אתה אומר שאין לך - עולם הבא, שאינך עמל עליו, מאין יהיה לך? רק אם תעמול בתורה ובמצוות, תוכל לצפות לשכר לעולם הבא. (חזון עובדיה פסח בשם קול יהודה)

לימוד תורה ופרנסה

יתן אל לבו תמיד שעיקר בריאת העולם ובריאת האדם, הינה לשם עסק התורה וקיום מצוותיה, ולכן לא יעשה מלאכתו עיקר ותורתו עראי, אלא יעסוק לצורך פרנסתו כפי מה שמוכרח וצריך, ושאר זמנו יעסוק בתורה, ויבטח בה' שהוא זן ומפרנס כל חי, שימציא לו פרנסתו כראוי. ואולם, כל זה במי שאינו יכול לעסוק בתורה כל היום, ונאלץ לעסוק בצרכי פרנסתו, אבל מי שיכול לעסוק בתורה במשך כל היום, אף על פי שמחמת כך יצטרך להתפרנס ממשכורת מועטת מנדיבי עם תומכי תורה כמו שמצוי בכוללים, עליו לעשות כן, ואשריו ואשרי חלקו שמקדיש את חייו ללימוד התורה, ומעלתו גדולה עשרת מונים ממי שעוסק כמה שעות ביום בעבודה כדי להתפרנס בריווח, ובפרט בזמנינו שהתמעטו הלבבות ואי אפשר לזכות בכתרה של תורה ולהיות תלמיד חכם ומורה הוראות בישראל, אם לא יעסוק בתורה יומם ולילה. וכבר הבטיחו חז"ל (אבות ד ט) שכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. ונאמר (איוב ח ז): "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד". והבוטח בה' חסד יסובבנו. (שו"ת יביע אומר חלק ז יורה דעה סימן יז)

הלומד תורה מעוני

אמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ט): "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני". על כן, מי שמצבו דחוק ובכל זאת מתאמץ ושוקד על התורה, ומסתפק במועט, סופו שיזכה ללמוד מתוך הרחבה. [וכמו שראינו אצל מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א שהיה מסתפק במועט שבמועט, וכשהתחתן אפילו כלי מטבח חסרו להם, ובמקום ארון היו תולים שקיות על מסמרים בקיר, ובכל זאת לא בטל מלימודו והמשיך לשקוד על התורה יומם ולילה בעידודה של רעיתו הרבנית ע"ה. זכה ברוך ה' ברבות השנים לקיים את התורה מעושר]. לעומת זאת אדם שהתברך בהרווחה כלכלית, ובכל זאת הוא טרוד עוד ועוד בצבירת ממון, ובתוספת שעות עבודה, ומתבטל מלימודו לשם כך, סופו שיגיע למצב דחוק שיצטרך לעמול קשות לפרנסתו, ולא יהיה לו פנאי ללימוד. (רמב"ם ת"ת פ"ג הי"ג)

ועיין במדרש שיר השירים רבה על הפסוק "האלף לך שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו", רבי חייא אמר: העושה בצער נוטל אלף, שלא בצער נוטל מאתים בשכרו. ממי אתה למד, משבט יששכר ומשבט נפתלי. שבט נפתלי על ידי שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער, נטלו שכר אלף, שנאמר (דברי הימים א יב לה): ומנפתלי שרים אלף, אבל שבט יששכר על ידי שהיו לומדים תורה שלא בצער, שהרי זבולון היה דואג לכל מחסורם, נטלו שכר מאתים, שנאמר (שם לג): ראשיהם מאתים.

יששכר וזבולון

מי שלא זכה לעסוק בתורה כל היום וטרוד בעסקיו, לפחות יתמוך בישיבות ומוסדות תורה, או יחזיק בתלמיד חכם השוקד על לימודו, ובזה יהיה שותף בזכות לימוד התורה. כמו שמצאנו ביששכר וזבולון, שהיה זבולון מביא סחורה באניות ומוכרם, ונותן ליששכר כל צרכו, כדי שיעסוק בתורה. ומכל מקום אף המחזיק בידי החכם, לא יתבטל לגמרי מלימוד התורה, אלא יקבע זמן ללמוד הלכה, כדי שידע לקיים את המצוות כראוי, שאם לא ילמד, היאך יקיים. (ה"ע ח שמ)

שכרו של המהנה תלמידי חכמים

אמרו חז"ל (סנהדרין קב ע"ב): אחאב הרשע - וותרן בממונו היה,

ומתוך שהיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו - כיפרו לו מחצה מעוונותיו.

עד מתי?

ועד אימתי חייב אדם ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר (דברים ד ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". וכל זמן שלא יעסוק בתורה, הוא שוכח. (רמב"ם פרק א הלכה י)

סגולה להצלחה ושמירה

הרבה אנשים מחפשים סגולות להצלחה בעניינים שונים. הא לך סגולה מפי בורא העולם בכבודו ובעצמו, שהעושה כן יצליח בכל דרכיו וענייניו, ולא יפחד משום דבר, כי ה' עמו בכל מקום, כפי שהבטיח הקב"ה לנביא יהושע (א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". וכן נאמר בתהלים (א ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".

שמירה מיוחדת ללומדי תורה

אמר רבי אלעזר: כל העוסק בתורה ושפתותיו רוחשות תורה, הקב"ה מגן עליו, והשכינה פורשת עליו כנפיה, שנאמר: "ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך". ולא עוד אלא שהוא מקיים את העולם, והקב"ה שמח עמו כיום שנטע שמים וארץ. (זוהר הקדוש פרשת צו לה ע"א)

סגולה לרפואה

אמר רבי יהושע בן לוי: החש בראשו - יעסוק בתורה, שנאמר: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ. החש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר: וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. החש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ. החש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר: וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. החש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר: וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא. אמר רב יהודה: בא וראה, שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, אדם נותן סם לחברו - לזה מועיל הסם, ולזה יכול להזיק. אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל - סם חיים לכל גופו, שנאמר: "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (עירובין נד ע"א). ואמר חזקיה, דברי תורה רפואה ללב, שנאמר: פקודי ה' ישרים משמחי לב. וקילורין הם לעינים, שנאמר: מצות ה' ברה מאירת עינים. (ילקוט שמעוני פרשת שמיני תקכח)

לימוד התורה מגן ומציל

אמר רבי יאשיה: כל המרפה [לשון רפיון] עצמו מדברי תורה - אין בו כוח לעמוד ביום צרה, שנאמר (משל כד י): "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה" (מסכת ברכות סג ע"א). ופירש רש"י: התרפית - מן התורה, ביום צרה צר כחכה - מלאכי השרת לא יהיו מאמצים את כוחך. וכבר אמרו חז"ל: לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו מלאכי השרת מאמצים את כוחו, ולא יהיו לו צרים מלמעלה. (שלה)

על ידי התורה זוכים לתחיית המתים

על הפסוק (ישעיה כו יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל", דרשו חז"ל (מסכת כתובות קיא ע"ב): כל המשתמש באור של תורה, דהיינו שעוסק בתורה - אור תורה מחייהו, אבל כל שאין משתמש באור של תורה - אין אור תורה מחייהו. ועמי הארץ שלא זכו לעסוק בתורה, באיזו זכות יקומו בתחיית המתים? אמר רבי אלעזר: נאמר בתורה (דברים ד ד): "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" - וכי אפשר להידבק בשכינה, והלא כתוב (שם): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא"?! אלא כל המהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה, ובזה שנדבק בשכינה ויש לו חלק בלימוד התורה, יזכה לקום בתחיית המתים, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".

"חכמות נשים בנתה ביתה"

(משלי יד א)

אמרו חז"ל בגמרא (מסכת ברכות יז ע"א): גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיה לב ט): "נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי, בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי". ואולם, כיון שפטורות הן מלימוד התורה, כיצד תזכינה אף הן באור התורה שיקימן לתחיית המתים? אלא, בזה ששולחות את בניהן ובעליהן לעסוק בתורה, וממתינות לבעליהן בסבלנות עד שיחזרו מבית המדרש, בזה נעשות הן שותפות בלימוד התורה, ואור תורה מחייה אותן. על כן, על כל אשה לדרבן את בעלה לקבוע עיתים לתורה בכל יום, ובזה יהיה לה חלק ושכר בלימוד תורתו. (שלמי תודה לרבי שלמה דאנה מרבני תוניס לפני כ-130 שנה)

"אינני רוצה לצער את הקב"ה"

"שמי גולן ואני עוד מעט בן 18. רציתי לספר לכם על ניסיון עצום שעמדתי בו, ושגרם לי לאהוב את הבורא ואת תורתו בצורה אדירה שקשה לי להגדיר אותה במילים.

לפני כשנתיים שכנעו אותי שני חברים לבוא לשמוע שיעור תורה. זה לקח להם זמן רב, כי אני בן למשפחה חילונית רחוקה לחלוטין מתורה ומצוות. הורי היו אנשים אמידים מאוד, ואנחנו, הורי ואחי הקטן, מתגוררים באחת השכונות היוקרתיות בירושלים. משפחתי עונה בגדול על התואר "שני ילדים וכלב".

הייתי רחוק כל-כך מתורה, שכאשר נכנסתי לבית-הכנסת בפעם הראשונה בחיי, רציתי מיד לברוח. הרבנים, הכיפות, ארון הקודש, הספרים, האווירה, הכל דמה בעיני למקום שאין לי קשר אליו, וכאילו שתי ידיים ענקיות דחפו אותי החוצה. חברי הושיבו אותי בכח, תקעו לי כיפת קרטון על הראש, ואז לראשונה בחיי שמעתי שיעור תורה. למחרת, מסקרנות, באתי שוב ושוב, עד שליבי נפתח לדברי תורה והלכה. מובן שהסתרתי מהורי שאני לומד תורה, משום שהם ממש אנטי, ומדברים לא יפה על הדת.

לא מזמן אבא שלי תפס אותי "על חם". הוא עבר במכוניתו בכביש הסמוך לבית הכנסת, וקלט בעיניו שאני נכנס לשם עם כיפה על ראשי. אני לא הבחנתי בו. למחרת בערב, כשעמדתי לצאת שוב, אבא פנה אלי רגוע ושליו וביקש לשוחח איתי. פניו היו רציניות מתמיד, וחששתי שמא הוא שמע משהו על תחילת החזרה בתשובה שלי. אכן כן. הוא סיפר לי שאמש הוא ראה אותי נכנס לבית הכנסת וחקר אותי. סיפרתי לו את האמת, שאני אוהב ללמוד תורה, ושיש בה דברים אמיתיים, ושלמדתי להתפלל.

אבא שתק, וראיתי שהוא פגוע או מבוהל, וכמובן מאוד לא מרוצה. ואז אבא אמר לי בשיא הנעימות והחביבות, בקור רוח, את המילים: "גולן, אני ואמא אוהבים אותך, ולא רוצים לאבד אותך. אנחנו בפירוש לא רוצים שתחזור בתשובה. ואני מציע לך הצעה שבוודאי תשמח אותך. לא מזמן עשית רשיון נהיגה, החלטנו אמא ואני לקנות לך מכונית חדשה, הכי טובה שיש, אבל בתנאי אחד, אתה מפסיק את הקשר שלך עם הדתיים והלימוד שלהם. אנחנו יודעים שמכונית תשמח אותך, וכשם שאנו רוצים לשמח אותך, אנא תשמח אותנו, ותפסיק ללמוד שם".

הרגשתי באותן דקות שאני נקרע לגזרים. כמו רעם ביום בהיר. אני אוהב מאוד את הורי ומכבד אותם, אבל אני אוהב את התורה ומאמין בקב"ה. אינני רוצה לצער את הורי, אבל לא רוצה לצער את הקב"ה. מה עושים? ואני בהחלט מעוניין במכונית חדשה. אינני אחד כזה שמתנזר מתענוגי העולם הזה, אבל איך אפשר בלי שיעור תורה? כמה קשה. אבל היצר הרע גם הוא לא הרפה. מכונית חדשה? איזו מתנה. אולי אעשה הפוגה קצרה משיעורי התורה. לא נורא. "גולן", אבא היה תקיף, "תחליט עכשיו, מכונית חדשה או שיעור תורה".

עצמתי את העיניים חזק חזק כדי לעצור את הדמעות, לחצתי על החזה כדי שהלב לא יפרוץ משם. רציתי לבכות, להניח את הראש על הכתף של אבא וללחוש לו: "אבא, התורה היא גם שלנו, יש בורא בשמים. גם אתה הבן שלו. אנא רחם עלי ותן לי ללכת על פי שכלי ורגשותי. פניתי להשם יתברך וצעקתי בשקט מתוך ראותיי: "אבא שבשמים, תן לי אומץ לענות לאבא".

ואז פקחתי את עיני והודעתי לאבא: "אני מצטער. אני אוהב אתכם, אני רוצה מאוד מכונית חדשה, אבל אני לא מוותר על שיעור תורה ואמונה בה'. אנא תבין אותי".

חשתי רוגע עצום ושמחה פנימית רקדה בתוכי לאין שיעור. אבא הורה לי לצאת. נכנסתי אחר כך לשיעור גמרא והרגשתי אור עצום בלב ובשכל. הבנתי כל מילה, הקשיתי קושיות, שמחה אינסופית מילאה את ליבי. עמדתי בניסיון, וידיו של הבורא ליטפו את פני.

אחרי חצות נכנסתי הביתה, וחששתי מהנורא מכל. מצעקות, מבכיות, מהאשמות. וכאן קיבלתי הפתעה. הורי ישבו בסלון, קמו, נישקו וחיבקו אותי, ואמרו לי במפורש: "גולן, אם זו הדרך שבחרת, שתצליח".

ומה לגבי המכונית החדשה? מי צריך מכונית חדשה, אם הדרך שאני נוסע בה מקובלת על הורי, ומשמחת את מלך מלכי המלכים? (מכתב מגולן בעל המעשה. במה מדליקין)

התורה מכפרת עוונות

אמר רב הונא, אם נכשל אדם בעבירה שחייב עליה מיתה [כגון אכילה בכיפור, אכילת חמץ בפסח, חילול שבת, אי שמירת טהרה וכו'], מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרוא דף אחד בתורה, יקרא שני דפים. ואם היה רגיל לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים (ויקרא רבה כה א). ועוד אמרו (מנחות קי ע"א): כל העוסק בתורה, אינו צריך לא קרבן עולה, ולא חטאת, ולא מנחה, ולא אשם שיכפרו לו על עוונותיו, אלא התורה מכפרת. [וכמובן בתנאי שחזר בתשובה על מעשיו ולא ישוב עוד לכסלה.] ומעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בירושלים ורבי יהושע תלמידו היה מהלך אחריו, וראו את בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע, אוי לנו על בית המקדש שהוא חרב, שבו היו מתכפרים עוונותינו. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע בעיניך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, והיא תלמוד תורה וגמילות חסדים, שנאמר (הושע ו ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים [תורה] מֵעֹלוֹת".

השבים בתשובה ועוסקים בתורה המכפרת על כל העוונות, חייבים להאמין באמונה שלימה שהקב"ה מוחל וסולח לכל השבים אליו. וצריכים להודות לו יתברך על שזיכה אותם לעמוד על האמת, ונתן להם לב טהור ומבין לשוב אליו. ולא יעבדוהו בעצבות בגלל עוונותיהם שעשו בעבר, שכבר כתב רבנו חיים ויטאל (שערי קדושה עמוד כד): דע כי העצבות גורמת מניעת עבודת ה' וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע אפילו לצדיק. וכשעובד את ה' בעיצבון, דומה לעבד העובד את רבו בפנים עצבות וזועפות, ועל ידי כך הקב"ה ושכינתו מסתלקים מעליו, אבל להיפך, בהיותו עובד את ה' בשמחה, מוסיפה לו השמחה חשק רב ואהבה להידבק בו יתברך. (חזו"ע ימים נוראים ריח)

התורה מונעת הפרעות ובזבוזי זמן

אמרו חכמים (אבות פ"ג מ"ה): "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". והיינו, שאף שיש עול ועמל שהם דרך העולם, כגון: תשלום מיסים, המתנה בתור בבנק וכדומה, בכל זאת אם אדם מקבל עליו באמת עול תורה ומנצל את זמנו לתורה, הקב"ה מונע ממנו כל מיני הפרעות וביטולים, כדי שיוכל להרבות בלימוד התורה בישוב הדעת כרצונו. וכן אמרו באבות דרבי נתן (פ"ט מ"ב): "כל השוקד עצמו על דברי תורה, מוסרים לו שקדנים כנגדו, וכל הבוטל מדברי תורה, מוסרים לו בטלנים כנגדו".

התורה מטהרת המחשבה

כתב הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"א הי"ט, ופכ"ב הכ"א): לעולם יתרחק אדם מן השחוק והשכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים לאדם לחטוא. ואם בא לו הרהור רע, יסיח את לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן". ולעולם יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת על האדם אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר (משלי ה יט): "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד".

התורה מסלקת הרהורים ופחדים

רבי שמעון בר יוחאי אומר: כל הנותן דברי תורה על לבו, מעבירים ממנו הרהורי עבירה, הרהורי חרב, הרהורי מלכות, הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, הרהורי זנות, הרהורי אשה רעה, הרהורי עבודה זרה, הרהורי עול בשר ודם, הרהורי דברים בטלים. (תנא דבי אליהו זוטא אות טז)

"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן"

אמר רבי שמואל בר נחמני: מה ביאור הפסוק (משלי ה יט): "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד". למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבים על לומדיהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה. ויעלת חן - שמעלה חן על לומדיה. דדיה ירווך בכל עת - למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהם, מוצא בהם טעם. באהבתה תשגה תמיד - שמרוב אהבתו לתורה, הוא 'חולה' על התורה "כי חולת אהבה אני", ולא שם לב לעניינים אחרים, כגון רבי אלעזר בן פדת שהיה עוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי, ומאהבתו לתורה שכח את בגדו מונח בשוק העליון. ופעם בא אדם לקחת את בגדו, ומצא נחש שהיה שומר על הבגד שלא יגנבוהו. (עירובין נד ע"ב ורבנו חננאל שם)

התורה מעלה חן על לומדיה

אמרו חז"ל (עירובין נד ע"ב): "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן", שמעלה חן על לומדיה, ובאר רש"י: שהכל מנשאים ומגדלים את העוסק בתורה, ותורתו נותנת לו חן.

רבנו יוסף חיים זצ"ל ממתיק את הענין במשל לעשיר נכבד שהיה מתמחה מאוד בערכם של היהלומים, כל יהלום ידע את שוויו המדויק, ועל כן הסוחרים הגדולים היו משחרים לפתחו, לקבל חוות דעתו, כי ידעו שבקי הוא היטב ועושה מלאכתו נאמנה. לימים קנתה אשתו טבעת זהב משובצת ביהלומים, ובאה לבעלה ושאלה אותו: כמה לדעתך הטבעת שווה? אמר לה, 500$. אמרה לו, אבל המוכר רוצה עליה 1000$. אמר לה, לא כדאי, זה יקר מדי, לכל היותר 700$. לאחר שבוע ימים ענדה את הטבעת על אצבעה, ובאה אליו שוב, ושאלה אותו: כמה לדעתך הטבעת שווה? התפעל העשיר מהטבעת ואמר לה, לדעתי שווה לשלם עליה 1000$. אמרה לו: אבל לפני שבוע אמרת לי שהיא שווה 500$ או לכל היותר 700$?! אמר לה: לא יתכן שטעיתי כל כך, זו בודאי טבעת אחרת. אמרה לו, אני אסביר לך: לפני שבוע הראיתי לך את הטבעת סתם בידך, אבל עכשיו אני מראה לך את הטבעת כשהיא עלי, על האצבע שלי, ומאהבתך אלי - מהחן שלי, זה משפיע על הטבעת, ולכן נראה לך שהטבעת שווה הרבה יותר.

והנמשל: התורה נוסכת חן על האדם. אותו אדם עצמו - כאשר הוא מנותק מן התורה, אין לו חן מיוחד, ויתכן שיעריכוהו לא כערכו האמיתי, אבל כאשר מחובר הוא לתורה, ערכו עולה פי כמה וכמה, התורה שופכת עליו חן מיוחד, והכל מנשאים ומגדלים אותו. וכבר אמרה תורה (משלי ח יז): "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב", כל מי שאוהבני, אני אוהבת אותו. כי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט), שלפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, כך התורה עוזרת לך מנגד. (יבמות קיז ע"א)

יסוד גדול

עיקר גדול מיסודות האמונה, שאין העולם עומד אלא על לימוד התורה. וכן אמרו בגמרא (נדרים לב ע"א): גדולה תורה, שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", דהיינו אם לא התורה שבעבורה כרת ה' אתנו את הברית, כמו שנאמר "יום אשר כרת ה' אתך ברית בחורב" [הר סיני], אזי חוקות שמים וארץ לא שמתי. (הליכות עולם ח"ח עמוד שנד)

תלמוד תורה כנגד כולם

מצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, כמו שאמרו (מסכת פאה פ"א מ"א): "ותלמוד תורה כנגד כולם". וכן אמר שלמה המלך (משלי ח יא): "כי טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה", 'כל חפצים' - לרבות אפילו חפצי שמים. ואמרו חז"ל: "כל מצוותיה של תורה, אינן שוות למילה אחת של תורה". (ירושלמי פאה שם, שנות אליהו לגר"א. שנד)

"העוסקים בתורה, מעלתם גדולה יותר מהנביאים". (זוהר הקדוש פרשת צו דף לה ע"א)

תורה לשמה

כל העוסק בתורה לשמה, הרי הוא מגן על כל העולם כולו בתורתו, ומקרב את הגאולה, ושכרו רב ועצום מאוד אצל הקב"ה. וכן אמר רבי מאיר במסכת אבות (פרק ו משנה א) "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". (שס)

אמרו חכמים, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, או בשביל שאקרא 'רבי', או בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" - כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבת ה'. וכן אמרו חז"ל (מסכת עבודה זרה יט ע"א): "אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאוד" - במצוותיו חפץ ולא בשכר מצוותיו. (הרמב"ם פרק י מהלכות תשובה הלכה ד)

במצוותיו חפץ ולא בשכר מצוותיו

אמרו במשנה (אבות פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". ויש לשאול, מה החיסרון בזה שאדם מקיים מצוות כדי לקבל שכר? הרי בנוהג שבעולם, כל עבד או משרת שעובד לאדונו, מקבל משכורת חודשית עבור עבודתו, אם כן מדוע בקיום המצוות לא יהיה כך?

אלא משלו בזה משל, למושל עיר נכבד ונעים הליכות, מאיר פנים לכל אחד ומחבב את בני עירו מאוד, ועושה לילות כימים למעלה מחובתו כדי לעשות רצונם ולשמחם. ביום מן הימים, חש המושל צורך לפוש מעט מכל ריצותיו ועיסוקיו, על כן נסע לבית מלון לשבוע ימים. בראות בעל המלון שמושל העיר הגיע אליו, ציוה על המלצרים שישרתוהו על הצד הטוב ביותר, וימלאו כל בקשותיו. הגישו לפניו מהמאכלים המשובחים ביותר, מינים ממינים שונים, כיד ה' הטובה עליהם. לאחר שבוע ימים פנה המושל אל בעל המלון ברוב תודות, ושילם בשמחה את כל החשבון הגדול. לשנה הבאה שוב רצה המושל לצאת לנופש, והפעם בחר לו מלון אחר. בראות בעל המלון שהמושל בחר דוקא את מלונו, כיבדו בכבוד גדול וציוה על המלצרים שישרתוהו ויאכילוהו וישקוהו במטעמים חשובים עד בלי די. לאחר שבוע ימים שאכל ושבע ודשן, ניגש אל בעל המלון והודה לו מאוד, ובא לשלם את מלוא התשלום. אולם בעל המלון עמד בתוקף על כך, שאינו מוכן לקבל ממנו כל תשלום! "הלוא לזכות ולעונג הוא לי לשרת את אדוני המושל, וחלילה לי לקחת כסף עבור זה, תודה למושל שהואיל בטובו לבוא אל מלוני, הלוא כבוד ופרסום הוא לי, שהמושל הנכבד בחר דוקא את מלוני". כשראה כן המושל, חש את גודל אהבתו והערכתו של בעל המלון כלפיו, וביקש ממנו את כתובת מגוריו. מאז, בכל חג או שמחה שהיתה בבית בעל המלון, כחתונת בניו ובנותיו, היה שולח לו המושל מתנות יקרות ערך מאוד, שעולים עשרת מונים ממה שהיה אמור לשלם על האוכל והשרות שבבית המלון. נמצא אפוא, מי הרוויח יותר? בעל המלון הראשון או השני? בודאי שהשני, כי אמנם הראשון קיבל את כספו המגיע לו בסוף האירוח, אבל השני קיבל פי כמה וכמה יותר.

והנמשל, אדם שעושה מצוות במטרה לקבל שכר, יקבל כפי שכרו המגיע לו בלבד עבור המצוה, אבל אדם שעושה שלא על מנת לקבל שכר, אלא מאהבתו לבורא יתברך, שמרגיש זכות ועונג לקיים את רצונו, מקבל הרבה הרבה יותר, כי המלך חפץ בו ואוהבו אהבה יתירה.

שלא לשמה

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר בעולם הבא, או כדי שלא תבוא עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה, ואמרו חכמים (פסחים נ ע"ב): לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. לפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת כלל עמי הארץ, מלמדים אותם לעבוד את ה' מיראה, וכדי לקבל שכר בעולם הבא, עד שתרבה ותגדל דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, ואז מגלים להם סוד זה לעבוד את ה' מאהבה (הרמב"ם הלכות תשובה פ"י ה"ה). לפיכך אל ימנע אדם את עצמו מלעסוק בתורה, אפילו אם כוונתו ללמוד כדי שיקראוהו רבי או למטרת עושר וכבוד או להצליח במבחן, כיון שסופו להגיע ללימוד תורה לשמה. (שסב)

הלומד תורה שלא על מנת לקיים את המצוות, אלא כדי לקנטר את חבריו, עוונו חמור מאוד, עד שאמרו עליו חז"ל (ברכות יז ע"א): נוח לו שלא נברא. ובירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אמרו: נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ולא יצא לאוויר העולם. (שסב. ענף עץ אבות נ)

כתר תורה

בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. כתר כהונה, זכה בו אהרון הכהן וזרעו אחריו, ואפילו נותן אדם כל כסף וזהב שבעולם אין נותנים לו, שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו". כתר מלכות, זכה בו דוד המלך וזרעו אחריו, ואפילו נותן אדם כל כסף וזהב שבעולם אין נותנים לו, שנאמר: "ודוד עבדי נשיא להם עד עולם". כתר תורה, הרי הוא מונח עומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שנאמר: "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב". שמא תאמר: אותם כתרים גדולים הם יותר מכתר תורה? הרי נאמר (משלי ח טו): "בי מלכים ימלוכו", [התורה אומרת, בי - על יָדִי, תתקיים מלכותם אם יתנהגו כמשפט התורה], הא למדת שכתר תורה גדול מכולם. אמרו חז"ל (הוריות יג ע"א): אפילו ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא 'מפנינים', מכהן גדול שנכנס 'לפני ולפנים'. (ילקוט שמעוני ישעיה תפ. רמב"ם תלמוד תורה פ"ג הל' א, ב)

הקב"ה אוהב תלמידי חכמים ביותר

תנא דבי אליהו (רבה כו): כשם שהקב"ה, יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב תלמידי חכמים ביותר, כך יהיה אדם אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואוהב את תלמידי החכמים ביותר. ואמרו בגמרא (מכות כד ע"א): "ואת יראי ה' יכבד", זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו 'רבי רבי, מרי מרי'.

אפילו לילה אחד

אף על פי שמצות תלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה, מכל מקום אין אדם לומד את רוב חכמתו אלא בלילה. וכך אמרו חכמים: אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. וכן אמרו חכמים (עבודה זרה ג ע"ב): "כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום" [שהקב"ה נותן לו חן בעיני הבריות], שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי" - כיון שבלילה שירה עמי [שירה זו התורה, כמו שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת], אז ביום יצוה ה' חסדו. לפיכך הרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר מאוד בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן באכילה ושתיה, בשינה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בתלמוד תורה וחכמה. (רמב"ם פרק ג הלכה יג)

למוד כפי כוחך

"רבי טרפון אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה" (אבות פ"ב מט"ז). ואמר רבי אליעזר: "פקודי ה' ישרים", אימתי הם ישרים? כשאדם מיישרן על עצמו [לומד כפי המתאים עבורו]. ללמדך, שלא יאמר היאך אני יכול ללמוד משניות נזיקים שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים, הלוא אין עליך לגמור את המלאכה, אלא למוד כפי כוחך. (משנת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פרשה יג)

"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב"

(תהלים פרק קיט פסוק קסב)

משל לאדם שהיה מהלך במדבר, ופתאום מצא ערימה גדולה של אבנים טובות ומרגליות, אך לצערו הרב לא היו עמו כלים כדי להעמיס בתוכם את האוצר הגדול. בלית ברירה נתן רק בכיסי בגדיו מה שיכל לשאת עמו ולא יותר. בהגיעו לביתו סיפר לאשתו ולבניו על המציאה הגדולה שמצא, הניח את המרגליות על השלחן, וכולם קרנו מאושר. אך למרבה הפלא, רואה אשתו שאין שמחתו שלימה. ותשאלהו לאמר, למה לא תשמח, הלוא זכינו להתעשר עושר גדול בקלות כל כך? אמר לה, הן אמת שהתעשרנו עושר גדול, אבל אלפי אבנים טובות נשארו שם, שלא יכולתי לשאתם.

והנמשל, אומר דוד המלך, אמנם אני שמח מאוד שזכיתי ללמוד תורה, לחדש חידושים נפלאים, מזהב ומפז נחמדים, ומדבש ונופת צופים מתוקים, אך עדין אין שמחתי שלימה כל כך, כי התורה "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים", אין לה סוף, וישנם עוד הרבה חידושים שלא למדתי. אם כן אני שש על אמרתך - תורתך, אבל שמחתי כאדם שמוצא שלל רב, שיש לו עוד הרבה הרבה לקחת ואינו יכול.

איך אזכה להיות גדול בתורה

מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי, ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. שמא תאמר 'עד שאקבץ ממון, ואחר כך אחזור ואקרא'. או 'עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא', אם תעלה מחשבה זו על לבך, אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. (רמב"ם פ"ג הלכה ו, ז)

כתב הרמב"ם (פי"ג משמיטה ויובל הי"ב): "ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם כל שבטי ישראל? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות לרבים דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא זוכים לעצמם בכח גופם, אלא הם חיל ה' יתברך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו, לדעת את ה' ולהבין ולהורות בתורת ה', והלך ישר כמו שעשהו ה', ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכהו בעולם הזה בדבר שיספיק לו פרנסתו, כמו שיזכה לכהנים הלויים. וכן אמר דוד המלך, ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי". עד כאן לשונו הזהב.

"חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להיות הולך וגדל"

עד איזה גיל אפשר להתחיל ללמוד ולצמוח לתלמיד חכם? כותב החזון איש (אמונה ובטחון פרק ג אות כו): מן המורגלות לחשוב, כי אמנם ישנה חובה רבת הערך לייסד ישיבות לְגַדֵּל בנים לתורה, וליצור תלמידי חכמים. אבל כדי למלאות חובה זו ניגשים למצוא את הנפשות הראויות - גיל ידוע לתלמיד בצעירוּת מוחלטת, אך זה שכבר נתבגר ובא בשנים ולא למד בילדותו, כבר נפסל בעיני האדם מלהיות תלמיד, וכבר נדמה להם המבוגר הזה לבלתי ראוי לחכמה בהחלט. גם המבוגר בעצמו אינו רואה חובה לנפשו להכנס לבית המדרש לבקש תורה. מכיר הוא חובה לקביעות עיתים לתורה, ללמוד במה שיודע כבר, אבל חובת עלייה הגדולה והרמה, רחוקה ממנו, והוא נרדם ביאוש נושן. אך יש לדעת, כי אין זה על פי התורה, כי חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל. ואם אמנם הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, אבל לגודל יקרת החכמה ורוב ערכה, גם דיו החכמה על נייר מחוק, אין ערוך אליה ואין מספר לעוצם שוויה. ע"כ.

ענוה. מיעוט עסקים

כתוב בתורה (דברים ל יב): "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא", ודרשו חז"ל: לא בשמים היא - לא בגסי הרוח היא מצויה. ולא בהולכים לסחורה מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים: "לא כל המרבה בסחורה - מחכים". וציוו חכמים (אבות פ"ד מ"י): "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה". (רמב"ם פ"ג הלכה ח)

דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר "הוֹי כל צמא לכו למים", לומר לך מה מים אינם מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלים מעליו ומתקבצים במקומם, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח, ולא בלב כל גבה לב, אלא בשפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו. ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה לאכול, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. (רמב"ם פ"ג הלכה ט)

זה לא הולך ביחד

אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם, ומצַעֵר גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכבר אמר שלמה בחכמתו (קהלת פרק ד פסוק ט): "אף חכמתי עמדה לי", תורה שלמדתי באף [בחוזק ואומץ, אע"פ שהיה קשה לי], היא שעמדה לי. (רמב"ם פ"ג הלכה יב)

על התורה נאמר (איוב כח יג): "לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ, וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים", ובארו במדרש תנחומא (נח סימן ג), מה זה "לא תמָצא בארץ החיים", וכי תמָצא התורה בארץ המתים? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש חיי העולם הזה, תאווה, וכבוד, וגדולה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל", שממית עצמו עליה.

כך היא דרכה של תורה

אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ו משנה ד): "כָּךְ הִיא דַרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׁוּרָה [לפי מידה] תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא". ויש להבין, וכי רק כך קונים תורה?! הלא אם בורא עולם נתן לאדם שפע ומזון טוב, ויש ביכולתו לאכול כל יום יותר מפת במלח, ויותר ממים במשורה, וכן יש ביכולתו לישון על מטה טובה ולא על הארץ, האם במצב כזה אינו יכול לזכות לדרכה של תורה? האם כך הם פני הדברים שכדי לזכות לדרכה של תורה, יצטרך האדם שלא לאכול כל יום אלא רק פת במלח, ומים לפי מדה, ולישון על הארץ?

בודאי שאין זו כוונת המשנה, כי אדם שנתן לו בורא עולם שפע טובה וברכה, אדרבה ישתמש בהם כדי ללמוד תורה יותר ויותר, ויכוון שאוכל טוב וישן טוב כדי לעשות רצון ה' בחשק ובשמחה. אך נקודת המוצא כאן היא: האם גם במצב שבורא עולם לא היה נותן לך את כל השפע הזה, גם אז היית נשאר לעסוק בתורה? או שאז כבר היית עוזב את התורה ויוצא למסחר ולעסקים, כי חסרות לך ההנאות הללו? זו נקודת המבחן של האדם! אם עתה הוא עוסק בתורה רק בגלל שיש לו את כל משאלות לבו ואת כל צרכיו, אבל אם יגיע יום שלא יושלמו לו כל צרכיו והנאותיו, הוא לא ימשיך לעסוק בתורה - הוא לא יזכה לתורה בדרך זו. אבל אם עתה הוא עוסק בתורה, ובדעתו כי גם אם יגיע לקשיי פרנסה וכיוצא ולא יוכל לחיות כהרגליו, עדיין הוא יעסוק בתורה ולא יעזבה, כך באמת בדרך זו יוכל לזכות לתורה.

נקודה זו מדויקת בלשון התנא שכתב לשון עתיד ולא לשון הווה: פת במלח 'תאכל', ומים במשורה 'תשתה', ועל הארץ 'תישן', ולא אמר פת במלח 'אתה אוכל', ומים במשורה 'אתה שותה', ועל הארץ 'אתה ישן', ואילו בתורה כתב: "ובתורה אתה עמל", ללמדך שלא מן ההכרח שעכשיו בפועל צריך אתה לאכול כך ולישון כך, אלא אף שכרגע חננך ה' בשפע טוב, אל תחשוב שרק במצב הזה אתה עוסק בתורה, אלא גם אם חס ושלום יגיע יום ולא יהיה לך שפע כמו שיש לך עכשיו, גם אז תשב ותעסוק בתורה כמו במצב העכשווי. כך באמת בהבנה אמיתית כזו ובדרך זו, אפשר לזכות לדרכה של תורה.

נמנום באמצע הלימוד

אין ישנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש בעת לימודו, תורתו נעשית קרעים קרעים, וכן אמר שלמה בחכמתו: "וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה". (רמב"ם פ"ד הלכה ט)

דיבורים בטלים

אמרו חכמים (אבות פ"ג מ"ט): המהלך בדרך ושונה [לומד], ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה [אדמה חרושה], מעלה עליו כאילו מתחייב בנפשו. ומכאן רואים את חומרת הדיבור באמצע הלימוד, שאע"פ שהפסיק בשבח ותהילה להקב"ה על מעשיו ובריאתו הנפלאה, היאך ברא אילן זה בכמה גוונים, פירותיו בצבע אחד ועליו בצבע אחר, ונתן חן מיוחד לכל פרי ופרי, בטעמו ומראיתו, בכל זאת מעלה עליו כאילו מתחייב בנפשו, אף שחזר מיד ללימודו, על אחת כמה וכמה אם האדם מפסיק בשיחה של דברים בטלים, ח"ו. והוא הדין ללומד בביתו או בכל מקום. [רק נקטו חכמים דוגמא מצויה שהולך בדרך ורואה אילן וניר.] (רבנו עובדיה מברטנורא ותוי"ט)

אמרו חכמים (חגיגה יב ע"ב): כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל ד): "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ, וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם". ותרגם התרגום: דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון [שעוזבים דברי תורה מלוח ליבם], מטול מלי דעלמא [בשביל מילים של חול]. ועל זה אנחנו מתוודים בוידוי הארוך ביום כיפור: 'קטפנו מלוח על שיח', דהיינו דברנו דברים בטלים בתוך הלימוד.

כתב בספר "אור לציון - חכמה ומוסר" (עמוד כט): אותם שנמצאים בבית המדרש ואוהבים לדבר דברים בטלים, צריך להתרחק מהם, כי מי שאוהב ללמוד הוא אוהב ה', ומי שאוהב להפריע באמצע הלימוד זה ממרה פי ה'. ולכן מי שיושב ליד אחד כזה, עליו לברוח ולעבור למקום אחר, ובשום אופן לא ישאר לשבת לידו. אין ספק שצריכה להיות אהבת חברים עם כולם, אבל צריך להזהר מאוד שלא לשבת ליד מי שאוהב להפריע בלימוד ולספר דברים שונים. עליו לדעת שחבר כזה גוזל מחייו, ממש כפשוטו גוזל את החיים שלו, שהרי מה זה מושג חיים? רק עבודת ה' יתברך. אחרת, כלום לא שווה. כל התענוגות וההנאות של העולם כמו חלום, ולא היה כדאי לבוא לעולם בשבילם. ואפילו אם היה העולם ללא שכר ועונש, רק תענוגות, בכל זאת לא שווה כלום. כי כמה שיהנה, הרי כשמזדקן, נחלש ותש כוחו. ואם נשאל אותו אחרי שנהנית כל ימיך, האם היה כדאי לך לבוא לעולם? יאמר לא! הכל עבר כמו חלום. יוצא שהחיים העיקריים הם רק עבודת ה' יתברך, א"כ זה שמפריע לחברו בלימוד התורה כאילו הרגו לפני זמנו, קיצר את חייו והפסידם! ומי מוכן שיתקצרו לו כמה ימים וכל שכן כמה שנים עבור זולתו?!

אכן זה מעניין, כמה יכולים לפטפט, הלוא זה מעייף, אלא היצר הרע נותן כח ומרץ, ונותן הרגשה שכמשוחחים בדברים שמחוץ ללימוד, הזמן עובר מהר מאוד, וזה מפתה לחשוב שטוב לשוחח, ומה לו לישא בעול התורה. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא ט): "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבֶּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט".

ואם נשאל את האדם לאחר ששוחח עם חברו על דא ועל הא, האם יצא לך תועלת מאותה שיחה? יאמר, לא יצא לי כלום, הכל הבל וריק. ולמחרת נראה אותו שוב מדבר. והלוא אתמול אמר שאין לו תועלת מהדיבור, אם כן מדוע הוא ממשיך לדבר? אלא שכבר השתלט עליו היצר הרע. על כן, צריך להתאפק ולעשות גדרים וסייגים, כי אילולי זה, כל הזמן יתבטל חס ושלום, ואפילו אם נניח שילמד, לא ירגיש את מתיקותה של התורה, משום שמפסיק באמצע הלימוד, ותורתו נעשית קרעים קרעים, ה' יצילנו. הזמן יקר מאוד, אבל הבעיה שלא מעריכים את הזמן ולא מנצלים אותו כראוי, הזמן עושה את שלו ואנחנו לא עושים את שלנו!

והעצה היא ללמוד במאמץ, בחשק, בהתלהבות ובהתמדה, ולא לדבר אפילו מילה אחת באמצע הלימוד, כדי שלא לתת אפשרות לפתח של שיחה. ואם רואה אדם שקשה לו להתחיל ללמוד, כי בשעה שרוצה להתחיל מרגיש חולשה, יחזק עצמו במוסר ויכפה יצרו ללמוד חמש דקות בלי לדבר, ולאט לאט עוד חמש דקות עד שיתרגל ללמוד זמן מרובה ברצף, ואז יזכה להרגיש טעמה של תורה. וירגיש את גודל טעותם של הבטלנים.

וחלילה לחשוש מלעג הסובבים אותו שיאמרו לו: מה, נהיית צדיק?! אלא יהיה עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים ולא יבוש מהם, ואם החליט החלטה מסוימת, ובא חברו לשוחח עמו, צריך להתגבר ולעמוד בהחלטתו: אין אני מפסיק עד שאגמור, וכך יעשה פעם פעמיים, ויאמרו מה שיאמרו עליו, ואחר כך ישלימו עם המצב שהוא לא מדבר באמצע הלימוד, ויעזבו אותו.

והנה כתב הרב נועם אלימלך, שמי שעושה יום אחד תענית דיבור וקורא את התהילים שלוש פעמים, נחשב לו כ"תענית הפסקה" משבת לשבת, שמעלתו כאילו התענה שישים וחמש אלף ושש מאות תעניות. והרי זה קל, וכי לא כדאי ביום אחד להרויח כל כך הרבה תעניות?! ומזה נלמד על אחת כמה וכמה לעוסק בתורה, שמעלתו הרבה הרבה יותר מקריאת תהלים, ואם כן מה גדולה מעלתו אם הוא עוסק בתורה בלי דיבורים בטלים, ובמיוחד מי שיש לו תאוה לדבר וסקרנות להתעניין בכל מיני נושאים ומתגבר על תאוותו ובולם פיו, מי יודע כמה זכויות והטבות הוא מוסיף לעצמו ולעולם כולו.

ולפעמים נראה לבחור בהשקפה ראשונה שהוא נמצא שתים עשרה שעות בין כותלי הישיבה, אבל אם יעשה חשבון מדויק יראה שבמשך כל היום הוא לומד רק חמש או שש שעות, וכן אברך שנמצא כשבע שעות בין כותלי בית המדרש, לאחר חשבון מדויק יראה שבמשך היום אינו לומד אלא כארבע שעות, כי מבזבז את הזמן במציאת ספר, בהכנת שלחן, בשיחות על דא ועל הא, איך מקבלים הנחה בארנונה, והיכן מוכרים את המוצרים יותר בזול, ועוד מענייני חדשות ופוליטיקה, והשעון עושה את שלו, ולקראת הסוף הוא לומד קצת, כדי שלא יראה שלא למד כלום או כדי להשקיט את מצפונו, הרי ששעות רבות העביר מבטלה לבטלה. ובזה פירש פעם ידידי הרה"ג רבי יוסף עדס זצוק"ל את הפסוק במשלי (כד לג): "מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב", כי פעמים חושב לעצמו לישון רק כמה רגעים ולהתמהמה מעט זמן, ולבסוף מפסיד הרבה, כי דקה מושכת דקה.

ולדעתי מי נקרא בחור שקדן? מי שהשעה אצלו היא שישים דקות של לימוד ולא מדבר באמצע. ערובה לאיכות - היא הלימוד ללא הפסקות בשיחות בטלות. וצריך להתעורר לדברים אלו כבר בצעירות, כי כשהאדם מתבגר מקבל שכל ורוצה ללמוד יותר תורה, אבל הבעיה שאז הוא נתון בעול המשפחה ואין לו זמן וישוב הדעת כבימי הבחרות, אם לא שהכין את עצמו מראש. עד כאו דבריו הנפלאים והמחזקים של הרב אור לציון.

ביטול תורה של רבים - אין מספיקים בידו לעשות תשובה

על אחת כמה וכמה המדבר דברים בטלים באמצע שיעור תורה הנאמר ברבים, שלא רק שהוא עצמו חוטא שבוטל מדברי תורה, אלא אף מבטל את האחרים, ונמצא שהוא חוטא ומחטיא, שאין מספיקים בידו לעשות תשובה, ולא לחינם מנאו הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ד ה"א) הראשון מתוך כ"ד דברים המעכבים את התשובה. ויש להזהר בזה אפילו בדברים שבקדושה, כמו בברכות על שתיה ומאכלים, שלא לברך בקול רם, שבזה הוא מסיח את דעתם של המשתתפים בשיעור כדי לענות אחריו 'אמן'. ובעוונותינו הרבים, כמה וכמה נכשלים בזה בחושבם שמעשיהם רצויים, ומביאים מיני ברכות באמצע הלימוד לעילוי נשמת קרוביהם, ואינם יודעים שבמקום עילוי נשמה, הרי הם עושים להיפך ח"ו. אשר על כן, ישתדלו שלא לחלק מאכלים באמצע הלימוד. וגם מי שנצרך למאכל או משקה באמצע הלימוד, יברך בלחש שרק אוזניו ישמעו, וזכות הרבים תלויה בו. (קדושת בית הכנסת עמוד עה)

תשובה לאדם שביטל תורה לרבים

אף על פי שאמרו חכמים "המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה", מכל מקום אם עשה תשובה, הרי זה בעל תשובה (רמב"ם הלכות תשובה פ"ד ה"ו). ותשובת המשקל לעוון זה, שיזכה את הרבים בלימוד התורה, כנגד מה שביטל תורה מהרבים. ויכול לעשות זאת על ידי שיארגן שיעורי תורה, או שיפיץ תורה לרבים, כמו חוברות אלו לציבור, כדי שידעו את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשו.

לימוד מתוך הספר

אף אדם שרגיל לשמוע יום יום שיעורי תורה מפי תלמידי חכמים, חשוב מאוד שגם יקבע לעצמו זמן שילמד הוא עצמו מתוך הספר, וינסה להבין בכוחות עצמו. ונכון מאוד שילמד עם חבר, וביחד יתבארו הדברים היטב ולא יטעו בלימודם.

דוגמא אישית

לבד ממה שאדם עוסק בתורה בבית המדרש, ישתדל גם ללמוד בביתו, ובכך מקדש את ביתו, ומראה דוגמא אישית לבניו לעסוק בתורה. ואמרו חז"ל (מסכת סנהדרין צב ע"א): "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו", חס ושלום.

אף אם אינו יודע ללמוד לבדו, ילמד דברי הלכה ואגדה קלים הנוחים להבנה, והעיקר שתהיה ניכרת על פניו השמחה שזכה לעסוק בתורה. וכמו כן, יראה להם שהולך לשיעורי תורה בשמחה, כדי שגם בליבם יכנסו השמחה והחשק לתורה.

חינוך אמיתי

סיפר רב מאזור המרכז, כי בצעירותו היה מוסר שיעור בגמרא מידי יום משעה 5:00 עד שעה 7:00 בערב בעיר בת ים. אחד ממשתתפי השיעור, היה מקפיד לבוא כל יום בזמן, וקנה במיוחד גמרא לשיעור, והיה מביאה עמו יום יום מביתו. אך למרבה הפלא, לא יאוחר מ-5 דקות מתחילת השיעור, כבר היה מתנמנם ונרדם עד סוף השיעור. לאחר שנשנה הדבר על עצמו יום אחר יום, למעלה מחודש ימים, אמר לו הרב, שמע נא ידידי, למה לך להטריח את עצמך אחר יום עבודה מייגע ומעייף לבוא לשיעור, האם לא עדיף שתישאר בבית ותנוח על מיטתך, במקום להצטער כך ולהירדם על השולחן?! ענה לו אותו יהודי: דע לך כבוד הרב, כי עובד אני קשה כל היום, וחוזר מהעבודה בשעה 4:00 אחר הצהריים, טועם משהו, בקושי רואה את ילדי, וכבר אני צריך לצאת לשיעור. ילדי אומרים לי, אבא! הישאר איתנו, אנחנו רוצים שתהיה איתנו, בקושי אנחנו רואים אותך, ואני אומר להם: "בני! כל היום עבדתי קשה, ולא זכיתי ללמוד תורה, לפחות עכשיו הולך אני ללמוד תורה". לכן, אף על פי שאני ישן בשיעור, בכל זאת - עצם הדבר שבני רואים שאבא הולך ללמוד תורה, אף שהוא עייף וקשה לו, בכך מרוויח אני כי נחקקים בליבותיהם אהבה עצומה וחשק וערך ללימוד התורה. מספר הרב, כי באמת זכה אב זה וכל בניו יצאו עוסקים בתורה ואוהבים תורה באמת.

עצות טובות לזכרון

אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל הקובע תלמודו בבית הכנסת או בבית המדרש, לא במהרה הוא שוכח. וכל היגע בתלמודו בצנעה, מחכים. וכל המשמיע קולו בשעת לימודו, תלמודו מתקיים בידו. אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח. (רמב"ם פ"ג הי"ב) [תנא דבי אליהו (רבה כה): "מי שיש בו תורה, ויושב וקורא ושונה במקום צנוע במקום סתר, אצל מי מלינים אותו, אצל הקב"ה, שנאמר (תהלים צא א): יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן".]

סגולה טובה לזכרון, בקידוש ליל שבת כשאומר 'זכרון' למעשה בראשית, יאריך מעט בתיבת 'זכרון', ויכוון שיזכהו ה' לזכור כל לימודו. וכשאוכל זיתים [שכידוע, גורמים לשכחה], יכוון על כל זית וזית: "אל אלוקים מ, צ, פ, ץ", ובזה אדרבה יזכה לזכרון, וכמו שכתב רבנו האר"י ז"ל. (יביע אומר חיו"ד ח"ב סימן ח אות ד)

מהו ענין השכחה?

כתב רבנו האר"י ז"ל: "השכחה אשר באנשים, היא נותנת עצלה ותרדמה להמנע מעסק התורה, באמרם כי הנה חס ושלום נמצאים יגעים לריק ולבטלה, כיון שהכל נשכח מהם, ולכן נודיעך ענין השכחה מה עניינה. הנה נודע מאמר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים, כי בתחלה נותנים לאדם נפש, ואם יזכה יותר יקבל רוח. והנה בתחלה הנפש היא נקבה ובה ענין השכחה, וכל זמן שלא השיג האדם חלק הרוח הבאה לו מהזכר ובו סוד הזכירה, הוא שוכח והולך. והנה הוא טורח ומתקן הנפש, על ידי טרחו ועמלו בתורה. ואף על פי ששוכח מה שלומד, אינו יגע לריק חס ושלום, יען כי בעולם הבא ולעתיד לבוא יזכירו לו כל מה ששכח כמו שאמרו בזוהר פרשת בראשית. ואם עתה בחיים הוא שוכח, הטעם הוא כי המקום גורם לכך, יען כי הוא מתקן הנפש הנקרא עלמא דנוקבה, ואינו יגע לריק חס ושלום, ומחויב הוא לתקן הנפש בראשונה, ואחר כך יתנו לו הרוח". (ארחות צדיקים לרבי חיים שלמה דיאש עמוד קסט)

הלכה למעשה

מצות עשה על כל אדם ללמוד הלכה למעשה, שנאמר (דברים ה א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם", והיינו שילמד כדי שידע לקיים את המצוות כהלכתן, ולשמור עצמו מכל איסור. "וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קדושין מ ע"א). (שלב)

תהלות לאל יתברך, זכינו כי בדורות הללו מתקיימת נבואתו של הנביא עמוס (ח יא): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אֱלֹהִים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". רבים המה הנוטשים את חיי הריק והבהלה, ובאים להסתופף בחצרות ה'. אולם עליהם לשים לב בראשית דרכם, ללמוד את ההלכות למעשה, למען ידעו את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו. וכמו שאנחנו מתפללים בכל יום: "השיבנו אבינו לתורתך... והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", בתחילה צריכים ללמוד את התורה, כדי לדעת כיצד מתנהג יהודי, שלא נחלל שבת מחוסר ידיעה, ולא נברך ברכות לבטלה מחוסר ידיעה וכו', כי מנין לבעל תשובה לדעת שיש איסור בורר בשבת, ושצריך להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב, ושאר הלכות המצויות יום יום, וענייני המועדים ועוד, אבל לאחר שילמד, יגיע ל"והחזירנו בתשובה שלימה לפניך".

נחיצות לימוד הלכות שבת

כתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש: אי אפשר כלל במציאות שינצל האדם מאיסור שבת, אם לא ילמד כל הדינים על בוריים היטב. ומי שלא למד הלכות שבת פעמיים ושלוש לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת הן דאורייתא והן דרבנן. ומי גבר ימלט נפשו לומר, זך אני מפשע וחף אני מעוון בשמירת שבת אשר עונשה קשה למאוד, והפליגו מאוד בעונש זה. ואם כן מהראוי לשומרו כראוי וללמוד הלכות שבת בתמידות, ואצל רב שיברר לו הכל, וישנן עד שיהיה שגור בפיו, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, כי שכרו מרובה ומגן בפני הפורענות. ע"כ.

וכיום ברוך ה' רבתה המודעות בחשיבות ובחובה שבלימוד ההלכה למעשה, ומקומות רבים הגדילו לעשות, ולבד מהשיעורים שנמסרים בהלכה, עורכים מבחנים על ההלכות, כדי לדרבן את הציבור לחזור ולשנן, וברוך ה' זכינו שנבחנים גם על החוברות הללו בקרב הציבור, כי לשונם קלה ושווה לכל נפש, איש ואשה קטן וגדול, ואשריהם המזכים את הרבים ומדרבנים את הציבור בתעודות ופרסים. ועליהם נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", וכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. אשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא.

סיום הש"ס

שאיפות גדולות צריכות להיות לכל אחד לדעת את הש"ס, ואפילו אותם אנשים שהתחילו ללמוד גמרא בגיל מבוגר, צריכים לשאוף לדעת את הש"ס. ואשרי אדם הזוכה לעודד ולחזק את בחורי ישראל הצעירים, שכבר בימי בחרותם ינצלו את זמנם כהוגן ויסיימו את הש"ס בידיעה טובה של גמרא רש"י בתחילה.

עידוד וחיזוק

חובה קדושה על ההורים להבטיח שכר לבניהם, כדי לעודדם לסיים מסכתות רבות. ודבר זה נפלא וחשוב ואין ערוך אליו, ובפרט בדור הזה, שהניסיונות ברחוב רבים, וקשה להושיב ילד או בחור שילמד ויעסוק בתורה בחשק רב וברצף זמן ממושך, אם לא שמעודדים אותו במתנות ופרסים.

גם בן המוצלח בלימודיו, ראוי ונכון להצמיד לו מורה פרטי, כדי שיחכים אותו יותר, ויסיים עמו מסכתות רבות, וכך יעלה מעלה מעלה במעלות התורה. [כן אמר מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, ושכן הורה לבניו.]

ומסופר על אחד מגדולי הדור שליט"א, שבהיותו נער בר מצוה, פנה אליו אדם אמיד, ודיבר עמו שיסיים בכל חודש מסכת, ובכל ראש חודש יעשה לו סעודה בבית הכנסת לסיום מסכת, ויתן לו גם סכום כסף לעידוד. סיפר אותו גדול: בתחילה למדתי מסכתות קטנות, ביצה, תענית, מגילה, וכו' והיה קל לסיימם בחודש אחד, אך לאחר מכן המשכתי גם במסכתות הגדולות, והתאמצתי והייתי שוקד על לימודי לילות כימים, כדי לסיים את המסכת עד לראש חודש הבא, ובעקשנות זו הצלחתי לסיים מסכתות רבות. ואין ספק שלימוד זה דחף אותי ודרבן אותי הלאה להתמיד בלימוד יומם ולילה, ולחזור ולסיים עוד ועוד. והיום זכינו ברוך ה' שהוא אחד מגדולי הדור שליט"א.

אשריהם ההורים שלוקחים את הדברים לתשומת לבם, ומדרבנים את בניהם ללמוד בשקידה והתמדה. ובלבד שיעשו הכל באהבה וחיבה, בחשק ושמחה, ועליהם נאמר: "אוכלים מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא".

בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ - יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי!

הימים היו ימי צר ומצוק, בירושלים שררה עניות גדולה, וכל אב משפחה נלחם להביא טרף לביתו. גם רבי יעקב עובדיה ז"ל טרח רבות על המחיה ועל הכלכלה. באחד הימים כשכבדה העבודה על כתפיו, בחנותו שבשכונת בית ישראל, חשב לעצמו: הן הפרנסה קשה, ובני הגדול כבר בן 9 שנים, ויכול הוא לעזור לי ולשאת עמי קצת בנטל הפרנסה. הוא קרא את הילדה ששיחקה בשכנותם בחצר, וביקש ממנה לכי לביתי, ותקראי לבני הגדול עובדיה שיבוא לעזור לי בחנות. כשהגיעה הילדה לביתם, ראתה את הילד עובדיה יושב, ולמולו גמרא פתוחה והוא הוגה בה בחשק רב. היא קיימה את שליחותה, פנתה אליו ואמרה לו, אביך מבקש שתבוא לעזור לו בחנות. ענה לה הילד: "אמרי לאבי, כי עתה אני לומד". כששמע זאת אביו, הבין ללבו כי רצונו עז לגדול בתורה בעמל ויגיעה רבה כבר מילדותו, ולקיים בעצמו "כי הם חיינו" כפשוטו, ושמח בו והניחו לנפשו.

בהזדמנות אחרת כשהדוחק גבר יותר והמשפחה גדלה, לא יכול היה אביו לעמוד בעומס קושי הפרנסה והמצוקה הכלכלית בנוסף לנשיאת הארגזים הכבדים, ועל אף שבנו הגדול היה עושה חיל בלימודיו בישיבת פורת יוסף, ומאור תורתו החל מתנוצץ בין כותלי הישיבה, הוצרך אביו לעזרה בבנו בכורו בכמה שעות מהיום, הן הפרנסה קשה מנשוא. כשהבחין ראש הישיבה הגאון רבנו עזרא עטיה זצ"ל שהבחור עובדיה נעדר כמה ימים מהישיבה, לקח עמו את ראש המקובלים הגאון רבי אפרים הכהן זצ"ל ויחדיו באו לבקש את היהלום ולהחזירו להאיר בישיבה. עמד ראש ישיבה בתוקף, כי לא יתכן שהבן יעבוד במחיה גשמית כל עוד שהוא צריך להיות למחיה רוחנית לדורות הבאים. אם חסר עובדים אני מוכן להחליף אותו - אמר ראש הישיבה - הביטול תורה שלו חמור מהביטול תורה שלי... בשמוע האב דברים אלו, שמח בלבבו, ונתרצה להעביר מעל כתפי בנו עול דרך ארץ, כדי שיוכל לשאת עול של תורה. ("מלך ביופיו" עמוד 27)

הדף היומי

לימוד הדף היומי נפלא עד מאוד, שבמעט זמן שאדם משקיע בכל יום, זוכה לגדול בתורה ולסיים את הש"ס. ומכל מקום חובה על כל לומדי הדף היומי להשקיע כל יום זמן נכבד ללימוד ההלכות מתוך ה"שלחן ערוך" ונושאי כליו, כדי שידעו את ההלכות למעשה ולא יכשלו באיסורים ח"ו, כמבואר בדברי הפוסקים דלהלן:

תוכן העניינים

חג השבועות בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה