אור ברסלב
חג השבועות בהלכה ובאגדה שער האגדה › מאמרים לחג השבועות

חג השבועות בהלכה ובאגדה

שער האגדה · מאמרים לחג השבועות

ספר התהלים

הצעת קבלת התורה לאומות העולם

"ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן..." (דברים לג ב).

אמרו חז"ל (מדרש איכה פרשה ג): בשעת מתן תורה, הלך הקב"ה בתחילה להר שעיר אצל בני עשו, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם, לא תרצח. אמרו לו הלוא היא הברכה אשר ברך יצחק את אבינו עשו "ועל חרבך תחיה", אין אנו יכולים לחיות בלא הרציחה. הלך לו למדבר פארן אצל בני ישמעאל, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם, לא תגנוב. אמרו לו הלוא היא ירושה מאבינו "ידו בכל ויד כל בו", אין אנו יכולים לחיות בלי לגנוב. הלך אצל עמונים ומואבים, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? אמר להם לא תנאף, אמרו לו עיקר כל אומתנו מממזרות, שנאמר: "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן", אין אנו יכולים לחיות בלא היא. בא לו אצל ישראל, אמר להם מקבלים אתם התורה, אמרו לו הן הן, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ע"כ.

ויש להתבונן, כשאומות העולם שאלו מה כתוב בה, למה בחר הקב"ה דוקא את המצוות שלא ימצאו חן בעיניהם, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, למה לא יגיד להם מצות עונג שבת, לאכול חמין, להתענג על ה', מצות אכילת קרבן פסח צלי אש, וכיוצא? אלא משל לגנב רע מעללים, שודד את הבריות, אך למרבה הפלא היה לו בן, נעים הליכות ובעל מדות טובות. כשהגיע זמנו להינשא, הזהירוהו מוריו שלא ילמד ממעשי אביו, שלא יהיה גנב, שודד, ומלסטם את הבריות. אולם חתן ממשפחה טובה ומיוחסת, אין מזהירים אותו אל תהיה גנב, רוצח, אלא אדרבה משבחים את אבותיו, אבותיך צדיקים ויראי שמים, תהיה גם אתה כן. והנמשל: אומות העולם באו מעשו וישמעאל, לכן היה צריך לומר להם אם אתם רוצים את התורה, תזהרו אל תגנבו, אל תרצחו, כמו עשו וישמעאל אבותיכם, כיון שיש להם רקע עשיר ברציחות וגניבות ושאר מעשים רעים, לא כן עם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, אין צורך להזהירם שלא יהיו רוצחים וגנבים, ודי לחזקם ולעודדם שילמדו ממעשי אבותיהם הטובים. וכמו שאמר אליהו הנביא (אליהו רבה פרשה כג): כל אדם יאמר, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו העולם הזה והעולם הבא, אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה.

בשני כתרים נכתרו ישראל. מהיכן באו הכתרים?

אמרו בזוהר הקדוש (פרשת בלק קצב ע"ב): בשעה שרצה הקב"ה לתת תורה לישראל, הלך והציעה לבני עשו ולא קבלוה, לבני ישמעאל ולא קבלוה, שנאמר (דברים לג ב): "ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן". ויש לשאול, כשהלך הקב"ה לשעיר ופארן, לאיזה נביא שלהם התגלה, ועם מי הוא דיבר? ואם תאמר שהתגלה לכל האומה כולה, הרי לא מצאנו זאת מעולם שהתגלה הקב"ה ודיבר עם איזו אומה, חוץ מעם ישראל במתן תורה? ועוד מדוע לשון הפסוק, "וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן", היה צריך לכתוב וזרח לשעיר, הופיע להר פארן, שהרי הקב"ה הלך לשעיר ופארן לשאלם, אם ירצו את התורה?

אלא כשבא הקב"ה לתת התורה לישראל, ראה שיש לס"מ שרו של עשו איזו אחיזה שהיא בתורה, ובאחיזה זו גורם פגם רע של ריבוי דם הרג ורציחה. אמר הקב"ה צריך אני לברר וללבן את התורה מכל פגם. מה עשה? קרא לס"מ, אמר לו: התרצה את תורתי? אמר, מה כתוב בה? אמר לו, "לא תרצח". אמר חס ושלום, תורה זו שלך היא ושלך תהיה, לא רוצה תורה זו. שב והתחנן אליו הקב"ה. אמר ס"מ, ריבון העולם, אם אתה נותן לי אותה, כל שלטוני עובר, שהרי שלטוני על הרג הוא, כמו שנאמר: "ועל חרבך תחיה", ולא יהיו עוד מלחמות בעולם, ואני מתבטל מן העולם. קח תורתך ולא יהיה לי חלק ונחלה בה. ואם נוח לפניך, הרי לך אחי יעקב תן את התורה לבניו, שלהם היא ראויה. אמר לו הקב"ה, אבל אתה הבכור, ולך היא ראויה. אמר לו, הרי בכורתי ליעקב, וכבר מכרתיה לו והודיתי לו עליה. אמר לו הקב"ה, הואיל ולא רצית שיהיה לך בה חלק, תסתלק ממנה לגמרי. אמר ס"מ טוב ויפה. אמר לו הקב"ה, הואיל ואינך רוצה את התורה, תן לי עצה היאך אשכנע את בני יעקב שיקבלוה. אמר לו ריבון העולם, קח אור מאורות השמים וגם אני אתן מהאור המועט שנשאר לי מאבי יצחק, ותן עליהם האורות כשוחד כדי שיקבלוה. מיד פשט ס"מ את ההוד - האור הרוחני שעליו שיתנו הקב"ה לישראל.

כיון שתיקן הקב"ה וביער את הפגם של ריבוי הדם הרע שגרם ס"מ בתורה, בא לתקן את הפגם בתורה מאחיזתו של רה"ב שרו של ישמעאל. אמר לו התרצה את תורתי? אמר לו מה כתוב בה? אמר לו "לא תנאף", אמר אוי אם ירושה רעה זו ינחיל לי הקב"ה, שכל שלטוני בדברים אלו, שנאמר "והוא יהיה פרא אדם", לשון פרו ורבו. התחנן ואמר, רבונו של עולם, שני בנים יש לאברהם, ישמעאל ויצחק, הרי לך בני יצחק תן להם, שלהם היא ראויה. אמר לו הקב"ה, איני יכול שאתה הבכור ולך היא ראויה. אמר השר: בכורתי תהיה שלו, והאור שירשתי בעבור זה מאבי אברהם, תן להם לבניו של יצחק.

[על כן שינה הפסוק - בעשו כתב 'וזרח', ובישמעאל כתב 'הופיע', כי מעשו - ס"מ, נטל הקב"ה חלק גדול מהדם הרע, כדי להשתמש בו על פי הנחיית התורה, בארבע מיתות בית דין, להרוג בדין ולהרוג כראוי, לכן כתוב לשון "זרח". אבל מישמעאל - רה"ב, נטל הקב"ה חלק קטן, רק בשביל פריה ורביה, לכן כתב בלשון "הופיע", שהיא לשון פחותה מזרח.]

כיון שנטל הקב"ה מתנות אלו מאותם שליטים גדולים, עשו וישמעאל, בא וקרא לכל המלאכים הממונים על שאר העמים, וגם הם השיבו לו שאינם מעוניינים בקבלת התורה, ומכולם נטל ה' מתנות בשביל ישראל.

ומעתה מובן מה ששאלנו בתחילה, למה לא כתב הפסוק, וזרח לשעיר למו, הופיע להר פארן, הרי הקב"ה הלך לשעיר ולפארן? התשובה, כי הפסוק לא מדבר על הקב"ה, אלא מדבר על ההוד - האור הרוחני שזרח והופיע משעיר ומפארן על עם ישראל, לכן אמר וזרח משעיר, הופיע מהר פארן.

"ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי, מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ה ד).

אמר רבי יוסי בשעה שיצא הקב"ה משעיר לאחר שסרבו לקבל את התורה, רעשה הארץ, כי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו, יחזור העולם לתוהו ובוהו. וכיון שראתה הארץ ששעיר ושאר העמים לא קבלוה, חשבה שגם ישראל לא יקבלוה, לכן רעשה, וגם השמים נטפו וההרים נזלו מפחד. אך כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע", מיד שקטו, שנאמר (תהלים עו ט): "אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה", בתחילה יראה ולבסוף שקטה.

משל למה הדבר דומה, לרופא שהיה לו כלי מלא שמן אפרסמון של סם חיים, ושמרו בשביל בנו. לימים כשהזקין, רצה לתת לבנו את אותו סם חיים, אמר, עבדים רעים יש לי בביתי, אם ידעו שאני נותן לבני אוצר זה, ירע בעיניהם וירצו להרגו. מה עשה, לקח סם המות ונתן על פתח הכלי, קרא לעבדיו ואמר להם התרצו הכלי הזה? אמרו נראה מה יש בו, טרם הריחוהו הלכו למות, אמרו בליבם אם סם זה יתן לבנו, בודאי ימות ואנחנו נירש את אדוננו. אמרו לו, אדוננו, סם זה לא ראוי אלא לבנך, ואת השכר שמגיע לנו עבור עבודתנו, השאירהו אצלך ותנהו לבנך כשוחד שיסכים לקבלו.

והנמשל, כך הקב"ה ידע אם יתן את התורה לישראל טרם שיודיע לאומות העולם, יהיו רודפים את ישראל עליה והורגים אותם, לכן עשה בדרך זו, הניח סם המות למעלה, ואמר להם דברים שלא ימצאו חן בעיניהם: לא תרצח, לא תנאף, והם נתנו לו מתנות ואוצרות כדי שיקבלוה. וכולם קבלם משה ליתנם לישראל, שנאמר: (תהלים סח יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם". ומשום זה ירשו ישראל את התורה בלי ערעור, ובלי קטרוג כלל. בא וראה אלו מתנות ואוצרות קבלו ישראל, ומשום זה לא היה שולט עליהם המוות ולא יצר הרע. אך כיון שחטאו בעגל, נלקחו מהם. וכל זמן שישראל שבים לאביהם שבשמים, אותם אוצרות חוזרים אליהם.

זהו שאמרו חז"ל (שבת פח ע"א): בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא [600,000] מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ומאין נעשו כתרים אלו? מאותם האורות שנתנו ס"מ שרו של עשו ורה"ב שרו של ישמעאל, לשחד את ישראל שיקבלו את התורה. כתר אחד כנגד נעשה, מלשון עשו. וכתר אחד כנגד נשמע, מלשון ישמעאל. [ולפי זה מובן, למה ישראל אמרו דוקא בלשון זו "נעשה ונשמע", ולא בלשון אחרת, נציית ונאזין? כי רצו לרמוז להקב"ה על ההוד שמגיע להם מעשו וישמעאל, עקב אי הסכמתם לקבל את התורה.] עד כאן מהזוהר הקדוש.

מעלת אמירת "נעשה ונשמע"

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו? שנאמר (תהלים קג כ): "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", בתחילה עושי, ואחר כך לשמוע. (שבת פח ע"א)

אמרו חז"ל: לעתיד לבוא באים אומות העולם לפני הקב"ה ואומרים, רבונו של עולם רוצים אנו שכר, כשם שאתה נותן לישראל. אומר להם הקב"ה, אתם לא קיימתם. אומרים לו, רבונו של עולם, ישראל שקיבלו את התורה היכן קיימוה?! אומר להם הקב"ה (ישעיה מא כד): "הֵן אַתֶּם מֵאַיִן, וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע", כל פעולות טובות ונחמות שאני עושה עם ישראל, אינן אלא בשביל פעייה אחת שפעו לפני בהר סיני ואמרו: "כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע".

ויש להבין, מה התשובה שעונה הקב"ה לאומות העולם, הלוא טענתם שעם ישראל לא קיימו, אם כן מה שאמרו נעשה ונשמע, לא שווה כלום כי סוף סוף לא קיימו בפועל?

ומשלו משל לשדכן שהציע חתן טוב וירא שמים לבתו של עשיר גדול. כשהסכימו השניים להנשא, באו הורי החתן והכלה לסכם את תנאי השידוכים, כמה זה נותן וכמה זה נותן, אמר אבי הכלה אמנם אני עשיר ונותן סכום גדול, אך איני מוכן שיבוא החתן בידים ריקות, ולכן אני דורש שהחתן יביא לפחות 20,000$. החתן לא ידע את נפשו, מאין יביא סכום זה. כשראה השדכן שאבי הכלה תיכף עלול לבטל השידוך, קם ואמר: הנני מוכן לקבל על עצמי לשלם סכום זה במקום החתן, בעוד שלוש שנים. נרגע אבי הכלה וגמרו את השידוך, ונעשתה החתונה ברוב פאר והדר. מהכרת הטוב של החתן לשדכן, היה שולח לו מידי פעם מתנות חשובות, ומכבדו בכל הזדמנות שהיא. עברו שלוש שנים ובא אבי הכלה לשדכן, וביקש כי ימלא את הבטחתו. אמר לו השדכן: אדוני, מאין אביא לך סכום זה, הלוא לבני נתתי בקושי 10,000$, ולמה לבתך אתן 20,000?! הלך אבי הכלה וסיפר לחתנו. ויהי כשמוע החתן שהשדכן אינו רוצה לשלם, ויקצוף מאוד ויבוא אליו ויאמר לו, וכי לחינם כבדתיך במשך שלוש שנים, ובזבזתי עליך מיני מתנות?! אמר לו השדכן, טיפש שכמוך, הלוא אם אז לא הייתי אומר שאתן את הסכום במקומך, היה אבי הכלה מבטל כליל את השידוך. ורק בזכות שאמרתי שאתן, אתה נשוי היום עם ילדים. אם כן עצם זה שאמרתי, כבר מצדיק את כל מה שטרחת עבורי. ואל תפחד, וכי חמיך יגרש ביניכם?! לכל היותר יכעס ואחר כך ירגע, לכן אין לך להתלונן עלי, כי אם להודות לי.

והנמשל: אומר הקב"ה לאומות העולם, טפשים שכמותכם, מה לכם אם ישראל קיימו את התורה או לא, הלוא עצם זה שאמרו "נעשה ונשמע", כבר מגיע להם שכר, שהרי אם הם לא היו מקבלים את התורה, היה העולם נהפך לתוהו ובוהו, ולא הייתם קיימים. נמצא שבזכות עם ישראל, העולם קיים ואתם קיימים, לכן די בסיבה זו שאתן להם שכר.

אבל עדין יש להבין, למה לא יאמר הקב"ה לאומות העולם, שעם ישראל באמת קיימו את התורה והמצוות, הלוא במשך אלפי שנים עם ישראל קיים ומסר עצמו על קדושת שמו יתברך, ועד היום ברוך ה' רבבות רבבות עם ישראל מקיימים מצוות ועוסקים בתורה, וכי כל זה כלום?! אלא משל לאדם נכבד ומפורסם, בעל שם עולמי, שהיה מומחה בהרבה מקצועות, פרופסור גדול, טכנאי מטוסים, צייר מיוחד במינו, נגן להלל ולשבח ועוד ועוד. והנה כשהגיע לגיל שבעים, אמר לאשתו חשקה נפשי לעזוב את העיר הגדולה ולהתגורר בכפר קטן שקט. הודיע האיש לכפר שהוא רוצה לבוא להתגורר עמהם, שמחו מאוד על הכבוד הגדול, בנו לו בית גדול, מרווח, חצר לנכדיו שיבואו לבקרו, גינה נחמדה וכל אשר ביקש. לשאלת אנשי הכפר באיזו עבודה אתה מתמחה, אולי תרצה לעבוד בה, אמר להם אני רופא ילדים מומחה, ומוכן לעבוד שעתיים ביום. אמרה לו אשתו למה לא תאמר להם שאתה טכנאי מטוסים, נגן מיוחד, צייר עולמי, הלוא כל ציור שלך שווה 1,000$. אמר לה, אשתי היקרה, וכי מה איכפת להם ממטוסים, ניגונים וציורים, אותם מעניין רופא ילדים בכפר, לזה הם צריכים, שלא יטרחו ללכת כל פעם עד העיר לקופת חולים. לכן דברתי עמהם כפי מה שצריך אליהם.

והנמשל, אומות העולם שואלים את הקב"ה, תורה שנתת לישראל היכן קיימוה. והלוא הם אפילו שבע מצוות שנצטוו לא קיימו, אם כן מה להם להתלונן על ישראל היכן קיימוה, אלא כל מטרתם היתה רק לנגח את ישראל, ולא בשביל האמת, לכן עונה להם הקב"ה לפי הראש שלהם, שעצם זה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע", די בזה כדי לתת להם שכר גדול, אפילו אם כדבריכם שלא קיימוה.

וזהו שאמר רבי שמעון, משל לשני גזברים אחד נתמנה לשמור על אוצר של תבן, ואחד על אוצר כסף וזהב, נחשד זה שהיה ממונה על אוצר של תבן, והיה מתרעם למה לא מינוהו על אוצר של כסף וזהב, אמרו לו רשע, אם על תבן נחשדת, היאך ימנו אותך על כסף וזהב?! כך אומות העולם אם בשבע מצוות לא עמדו, בתרי"ג מצוות היאך יעמדו? (פסיקתא זוטרתא שמות פרק כ אות ב)

ומעשה במין [כופר] רשע שראה את רבא מעיין בסוגיה קשה, ואצבעות ידיו תחת רגליו, וממעכן ברגליו, ומתוך שהיה טרוד בלימודו, לא שם לב שאצבעותיו נוטפות דם. אמר לו: עם פזיז אתם, שקודם ששמעתם אם תוכלו לקיים את התורה, קבלתם לקיימה. היה לכם בתחילה לשמוע, אם תוכלו לעמוד בה - תקבלו, ואם לאו - לא תקבלו. אמר לו רבא, אנחנו שהתהלכנו עם ה' בתמימות, וסמכנו עליו שלא יצוונו דבר שלא נוכל לעמוד בו, עלינו נאמר (משלי יא ג): "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם", אבל אתם שמלאים בשקרים ועלילות, עליכם נאמר (שם): "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". (שבת פח ע"א)

ויש להבין, הרי בנוהג שבעולם כשמגישים לאדם מסמך [חוזה לקבל משכנתא וכיוצא] לחתום עליו, ראשית הוא קורא את המסמך היטב, מבלי לדלג אף על השורות הקטנות, כדי לדעת על מה הוא חותם, שלא ירמו אותו. אם כן מטבע הדברים שאומות העולם ישאלו את הקב"ה מה כתוב בה, כי הם רוצים לדעת על מה הם מתחייבים, וכל שכן כשמדובר בדבר המחייב לכל החיים להם ולבאים אחריהם עד עולם? אלא משל לעשיר גדול מיליונר שהיו לו בתי חרושת לרוב ועסקים בכל המדינות, כשהגיע לימי זקנה ושיבה, רצה לתת במתנה את כל נכסיו לבנו יחידו, [שלא יקבלם אחר כך בתור ירושה ואז יקחו ממנו מס הכנסה 5%]. לקח עורך דין שיעביר את כל הנכסים על שם בנו. והנה כשמגיש האב לבן מסמכים רבים לחתום עליהם, אין הבן מדקדק לראות כל פרט ופרט על מה הוא חותם, כי אין לו ספק שאביו רוצה רק את טובתו להעשירו ולא דבר אחר. ואם ידקדק לחקור כל פרט על מה הוא חותם, לחוצפה יחשב הדבר.

הנמשל, אומר רבא לאותו מין רשע, אנחנו עם ישראל יודעים שהקב"ה אבינו מלכנו, רוצה את טובתנו, הוא היטיב לנו, הוא מיטיב לנו, הוא ייטיב לנו, ולכן סמכנו עליו שלא יצוונו בדבר שלא נוכל לעמוד בו, אם כן התמימות שבטחנו בו, היא שהנחתה אותנו ועמה הגענו עד הלום, עלינו נאמר: "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם", אבל אתם הגויים ערלי לב, הרגילים בשקרים, עלילות ותככים, אין לכם אמון שמשהו רוצה את טובתכם בלי שום אינטרס ונגיעה אישית, אפילו בהקב"ה אינכם נותנים אמון, לא מסוגלים להאמין שכולו טוב, ורוצה רק להיטיב לברואיו, לכן יש לכם שאלות מה כתוב בה, עליכם נאמר: "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם", שהעקמימות שבכם, אתם הבוגדים, שדדה וגזלה את הטוב מכם.

היכן ראינו שהר סיני עניו?

אמרו חז"ל (מגילה כט ע"א): בשעת מתן תורה באו ההרים הגבוהים, הר תבור, הר כרמל, וכל הר ביקש: רבונו של עולם, עלי תנתן התורה, עלי תנתן התורה. יצאה בת קול ואמרה (תהלים סח יז): "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים, הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ", למה תרצו דין עם הר סיני? כולכם בעלי מומים אצל הר סיני, הר סיני עניו ואתם גאוותנים.

ויש להבין, היכן ראינו שהר סיני עניו ושאר ההרים גאוותנים, הלוא ברור הדבר שההרים הגבוהים יציעו את עצמם שעליהם תנתן התורה, מאחר ויש להם מה להציע, הם גבוהים מאוד וזו היא כבודה של תורה שתנתן על הר גבוה ככל היותר. לא כן הר סיני ששתק, כי יודע הוא שלא מתאים שהוא הנמוך ביותר, עליו תנתן התורה. ונרחיב את השאלה במשל. אם מרן הראשון לציון שליט"א אמור לנסוע בשבוע הבא לצרפת לתת שיעורים ולזכות את הרבים, ויבואו עשירי צרפת ויחלו לדון ביניהם מי יזכה להסיע את הרב ברכבו משדה התעופה למקום לינתו ושהותו, מובן הדבר, שמפני הערכתם הגדולה לתורה, כל עשיר יציע את רכבו היותר חשוב ויותר משוכלל. מי שיש לו וולוו יציע את רכבו, והשני יציע את הלימוזינה שלו, והאחר יציע את הויאמווה, וכן הלאה, כי זהו מכבודה של התורה שהרב יסע ברכב היותר חשוב ויותר משוכלל. אבל אם אחד האנשים שיש לו סוסיתא או חיפושית יציע את רכבו, הלוא ללעג וקלס יחשב. ואם הוא ישתוק ולא יציע את רכבו, האם נוכיח מכאן שהוא עניו?! בודאי שלא, אלא פשוט יש לו שכל ולא יותר. אם כן גם כאן הר סיני ששתק, אין זה מעיד על ענוותנותו, אלא מובן שלא מתאים שיציע את עצמו לכבודה של תורה.

אבל הענין הוא כך, נחזור למשל הנ"ל, אם בעל הסוסיתא או החיפושית, ביקר כאן בארץ ישראל שבוע ימים קודם שאמור הרב להגיע אליהם. ויבוא אצל הרב, והרב יאמר לו, יען כי שמעתי עליך שאתה אדם נכבד וחשוב, ירא שמים ומזכה הרבים, וגומל חסדים טובים, כאות הוקרה לי אליך, בשבוע הבא שאגיע אליכם לצרפת, אסע אך ורק ברכב שלך. כמובן שישמח האיש מאוד על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו. והנה בחזרתו לצרפת, כשישמע את העשירים מתדיינים ביניהם, מי אשר יקח את הרב ברכבו, כאן כבר מובן הדבר אם יתערב בויכוח ויאמר, ידידי היקרים, אין לכם מה לדון בנושא, כי כבר הבטיח לי הרב שהוא נוסע ברכבי. אך אם בכל זאת, הוא לא יתערב בויכוח אלא ישתוק עד אשר יפול דבר, והעיקר שלא יהיה ריב ומחלוקת, לזה יקרא עניו, כי יש לו טענה בפיו ובכל זאת הוא שותק. והנמשל, הלוא זמן רב לפני כן, אמר לו הקב"ה למשה (שמות ג יב): "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", נמצא שהר סיני הובטח מאת הקב"ה שעליו תנתן התורה, ובכל זאת כשההרים החלו בויכוח, עלי תנתן התורה, עלי תנתן התורה, יכל הר סיני להשתיקם ולומר להם, מה לכם להתדיין, כבר אני מובטח בזה, "הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ", אך הוא העדיף לשתוק, מכאן ראיה שהיה עניו, ולכך זכה שעליו דוקא תנתן התורה. (עיין מעין אומר חלק א עמוד ד)

הויכוח בין משה רבנו למלאכים

בגמרא מסכת שבת (פח ע"ב): אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם, לקבל את התורה בא. אמרו לפניו, חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד [974] דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו"?!, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, "אשר תנה הודך על השמים" [כלומר תן את התורה למלאכים שהם בשמים]! אמר לו הקב"ה למשה, החזר להם תשובה. אמר לפניו, רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו, אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה? "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אמר להם למלאכים, וכי למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?! ועוד, מה כתוב בה? "לא יהיה לך אלהים אחרים", וכי בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? ועוד מה כתוב בה? "זכור את יום השבת לקדשו", וכי מלאכה אתם עושים, שצריכים לשבות? עוד מה כתוב בה? "לא תשא", וכי משא ומתן יש ביניכם? עוד מה כתוב בה? "כבד את אביך ואת אמך", וכי אב ואם יש לכם? עוד מה כתוב בה? "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", וכי קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר: "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ", ואילו "תנה הודך על השמים" - לא אמרו.

והנה במדרש (שמות רבה פרשה כח א) כתוב: באותה שעה שבא משה לקבל את התורה, בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. מיד עשה הקב"ה את קלסתר פניו דומה לאברהם, אמר להם למלאכים: אין אתם מתביישים ממנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! [כמבואר בתורה פרשת וירא, שבאו שלשה מלאכים לאברהם אבינו והאכילם חמאה ובקר, שלוש לשונות בחרדל.] או אז הסכימו לתת את התורה למשה. אמר לו הקב"ה למשה, לא ניתנה לך תורה אלא בזכותו של אברהם אבינו.

ויש להבין מה באמת היה, כי מהגמרא לעיל מבואר שמשה רבנו השיב תשובות למלאכים, ואולם במדרש מבואר שהקב"ה הפך את פניו של משה כאברהם, ובגלל שאכלו בביתו הסכימו לתת את התורה? עוד יש להבין, מה הרעיון בזה לשנות את פניו של משה לאברהם, וכי הקב"ה צוחק על המלאכים חס ושלום, הרי באמת הוא לא אברהם, ולא אכלו בביתו? עוד יש להבין, אדם שאירח בביתו את חברו, היתכן שלאחר מספר ימים יאמר המארח לאורח, תן לי מתנה כי אכלת בביתי? אם כן מה קורה כאן, הלוא גם אם נאמר שבאמת זה אברהם, וכי בגלל שאירח את המלאכים והאכיל אותם, צריכים לתת לו מתנה? ועוד אפשר איך שהוא להבין, אם היה המארח מבקש מתנה בשווי הסעודה שהאכיל את חברו, אבל אם יבקש המארח מתנה, נברשת זהב ששווה פי אלף מכל הסעודה, הרי מגוחך הדבר? והיאך כאן הקב"ה מבקש מהמלאכים לתת מתנה את "התורה" הנחמדה מזהב ומפז רב, בעבור אכילת חמאה וחלב ושלוש לשונות בחרדל? ועוד נתאר לעצמנו שהמארח ילך גם לשכניו של האורח, ויאמר להם, השכן שלכם התארח בביתי, לכן על כולכם להביא לי מתנות, הלוא יגלגלו אותו מכל המדרגות וללעג וקלס יחשב? אם כן, היאך אפשר לבקש מרבבות רבבות מלאכים שבשמים, שיוותרו על התורה ויתנו אותה במתנה לעם ישראל, בגלל ששלושה חברים שלהם אכלו פעם אצל אברהם?!

כדי להבין את הענין נקדים לבאר, כשמשה רבנו ענה למלאכים שאין ראוי שהתורה תשאר אצלם, מאחר ואין להם שייכות בקיום מצוות התורה, כמו "כבד את אביך ואת אמך", לא תרצח וכו', וכי המלאכים לא ידעו זאת?! בודאי שידעו! אם כן, מה חידש להם משה, שבגלל זה הסכימו שיקח את התורה?

אלא חז"ל מבארים שהויכוח בין משה רבנו למלאכים, לא היה ויכוח פשוט אם קיום התורה והמצוות בפועל שייך בהם או לא. הם ידעו שאין להם אבא ואמא לכבדם, והם לא יצאו ממצרים וכו', אלא הויכוח היה מהותי הרבה יותר. ידעו המלאכים שברגע שהתורה תרד לארץ ותינתן לבני האדם, כל כח השליטה על העולם הצפון בתורה, ינטל מהם וימסר בידי בני האדם, ולזאת לא רצו להסכים, כי איך יתכן שבני אדם הקרוצים מחומר, ישתלטו על הבריאה כולה כולל גם על השמים, כקביעת החגים והמועדים, שכאשר חכמי ישראל יקבעו כאן בארץ את זמני ראשי החודשים והמועדים על פי ראייתם בלבנה, כך יקבלו גם בשמים. למשל, אימתי יחול ראש השנה א' בתשרי שבו ישב הקב"ה וידון את כל באי עולם, בשמים כפופים לקביעה של חכמי ישראל, והקב"ה וכל פמליא של מעלה ממתינים לחכמי ישראל שיקבעו את יום ראש השנה, ולפי זה באותו יום ישב הקב"ה וידון את העולם. וכן אמרו במדרש (ילקוט שמעוני בא קצ קצא) מתכנסים מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו: "רבונו של עולם, אימתי ראש השנה?" והוא אומר: "ולי אתם שואלים? אני ואתם נשאל לבית דין של מטה!". אם גזרו בית דין של מטה ואמרו "היום ראש השנה", אומר הקב"ה למלאכים: "העמידו בימה, והעמידו סנגורים והעמידו ספיקטורים [מקטרגים], מפני שגזרו בית דין של מטה ואמרו היום ראש השנה!". נשתהו העדים לבוא, או נמלכו בית דין לעברה למחר [החליטו לדחות את קידוש החודש למחר] - הקב"ה אומר למלאכי השרת: "העבירו בימה, ויעבירו סנגורים ויעבירו ספיקטורים, שגזרו בית דין של מטה ואמרו, ראש השנה למחר". ע"כ.

כמו כן, חכמי ישראל יקבעו מי יש לו חלק לעולם הבא, ומי אין לו, כמו שראינו במסכת סנהדרין (צ ע"א), שרבותינו קבעו על המלך מנשה ועוד אנשים, אם יהיה להם חלק לעולם הבא או לא, כפי שיובא להלן. את זאת המלאכים לא קבלו! בני אדם שנכשלים וחוטאים ועושים עברות, לא יתכן שיקבלו כח אדיר שכזה להחליט גם על השמים! לכן עדיף שתשאר התורה אצל המלאכים שאינם חוטאים לעולם, וכולם קדושים וטהורים.

אך משה רבנו טען, הן אמת שבני האדם חוטאים ועושים עברות ופשעים, אך בל נשכח שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ועל ידי שהאדם חוזר בתשובה ומתעלה, יכול להגיע לדרגות גבוהות יותר מהמלאכים, וכמו שאמרו (סנהדרין צג ע"א): "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת". נמצא אפוא שעדיין ראויים בני האדם שהתורה תינתן להם, כי יכולים הם לעלות יותר מהמלאכים.

ועתה, בויכוח כזה בין משה רבנו למלאכי השרת, מי יכול להכריע אם לא הקב"ה בכבודו ובעצמו?! וכך באמת היה, בא הקב"ה והסכים עם משה, וזה רמוז כשאמר לו הקב"ה: "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה", דהיינו תענה להם שאף שאדם חטא, יכול לשוב בתשובה, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו ע"ב), ובזכות התשובה יחשב צדיק גמור, אם כן דרגתם של בני האדם למעלה מהמלאכים. אלא שכדי לברר טענה זו שדרגתם של בני האדם למעלה מהמלאכים, מה עשה הקב"ה, הוכיח זאת על ידי שהפך את קלסתר פניו של משה כאברהם. הכיצד?

הנה בנוהג שבעולם כשישנם שני בני אדם, אחד חשוב ואחד פשוט, מי צריך לבטל דעתו לפני מי? בודאי שהפשוט עליו להתבטל כלפי החשוב. למשל: בשנה השביעית - שנת השמיטה, ציותה התורה שאסור לעבוד בשדה, ועל בעל השדה להפקיר את הפירות, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, ואסור לו למוכרם ולסחור בהם. בזמנינו ישנה מחלוקת בין הפוסקים, האם אפשר למכור את הקרקע לגוי, וממילא יהיה מותר לעבוד בשדה, כי לא אסרה התורה שישראל יעבוד בשדה של גוי. להלכה אפשר לסמוך על מכירה זו שנעשית באמצעות הרבנות הראשית לישראל שמוכרים את הקרקעות לגוי, וממילא מותר לעבוד בקרקע זו, ולמכור את הפירות כבכל שנה ושנה. [ועיין בשו"ת מנחת שלמה אוירבך חלק א סימן מד, ובשו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תח, ובשו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה מסימן לז עד סימן מג, וחלק ח חושן משפט סימן ב. וכמבואר בחוברת "מצוות הארץ בהלכה ובאגדה".] אלא שיש מחמירים, ותבוא עליהם ברכה. והנה למשל, אדם חשוב תלמיד חכם שאירח בביתו אדם פשוט, והמארח נוהג לאכול פירות של היתר מכירה ומגיש לפני האורח מפירות אלו, אם יאמר האורח שאינו רוצה לאכול כי הוא מחמיר, הרי זה חוסר דרך ארץ וחוצפה כלפי החכם, שכיון שאתה פחות חשוב, צריך אתה להתבטל כלפי החכם. לעומת זאת, אם היה להיפך, שאירח הפשוט את החכם החשוב, והמארח יגיש לאורח מהפירות, ויאמר האורח שהוא מחמיר שלא לאכול, בודאי שהתנהגותו מובנת, שכיון שהוא חשוב אינו צריך להתבטל כלפי הפשוט.

[ומעשה שהיה לפני כ-40 שנה, בבחור ישיבה שנהג לא לאכול פירות היתר מכירה, והוזמן אצל רב גדול מאוד שנהג לאכול. בשמוע האורח שאמורים להגיש לו ממאכלים אלו, הלך לשאול את פי הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, כיצד ינהג? אמר לו הרב, כל דין שמיטה בזמן הזה הוא מדרבנן, וכבוד התורה הוא מהתורה, אם כן תאכל ואל תזלזל בכבוד התורה.]

ומעתה, אם נאמר שהמלאכים חשובים ודרגתם גבוהה מבני האדם, אם כן מדוע ביטלו ממנהגם שלא לאכול, ואכלו אצל אברהם כדי לכבדו ולשמחו שבאים אליו אורחים, ממעשה זה, הם הוכיחו שהם פחות חשובים. וזה הזכיר הקב"ה למלאכים, על ידי שצר קלסתר פניו של משה כאברהם, ואמר להם: "לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בביתו?!" כי בודאי לא בגלל שאכלו בביתו, עליהם להכיר לו טובה ולתת לו את התורה. אלא בזה שאכלו, גילו שהם פחות חשובים. ולכן גם מובן, שלמרות שרק שלושה מלאכים אכלו, בכל זאת מעשה זה מגלה על כל המלאכים, שכולם בדרגה פחותה מבני האדם. ובפרט ששלושה מלאכים אלו היו מהגדולים שבמלאכים - מיכאל, גבריאל ורפאל.

ומשלו בזה משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן יחיד, שאהב תמיד להשתעשע עמו, וליהנות מחכמתו ותעלוליו. והנה פעמים שתוך כדי שהמלך היה משתעשע עם בנו, היה מגיע שר האוצר כדי לדבר עם המלך בענייני המדינה, ואז היו מוציאים את הילד מהחדר, והילד הבין שישנם דברים שאביו רוצה לדבר ביחידות עם השר. אך שר האוצר היה רע מעללים, ואהב להתגרות בבן המלך. אמר לו: תדע לך שאני יותר חשוב ממך, ואביך המלך אוהב אותי יותר ממך, והנה לך ראיה, שמיד כשאני רוצה להכנס למלך, מוציאים אותך בחוץ, ואין לך רשות להשאר בחדר, כי למלך יש עמי קשרי ידידות חזקים מזה שנים רבות! בשמוע כן בן המלך, האמין לדבריו ונעצב מאוד אל לבו, שיש מישהו שאביו אוהב יותר ממנו. הדבר השפיע אט אט על בריאותו, עד שלימים חלה מאוד ומיום ליום מצבו הלך והתדרדר, ולא ידע המלך מה יש לו. עשרות רופאים שהביא לא מצאו מה מקור החולי הזה, ולא יכלו לטפל בו. כשראה אחד השרים את צערו של המלך, קיבל על עצמו לרפאות את בנו, ויהי מה. ראשית הלך ודיבר עם בן המלך, עד שאט אט קנה את נפשו והתיידד עמו ידידות של ממש, ואז גילה לו בן המלך, שהוא חושב שאביו אינו אוהב אותו כל כך. לשאלת השר, מדוע תחשוב כך, הלוא ידוע לכולם שאביך אוהבך מאוד ושמח להשתעשע עמך, למה תאמר שאינו אוהבך? אמר לו הבן, כך אמר לי שר האוצר, שאבא שלי אוהב אותו יותר ממני, ולכן כשהוא נכנס אצל המלך, מוציאים אותי בחוץ. או אז הבין השר מה גרם למצב בריאותו של בן המלך להתדרדר כל כך. מיד דיבר עם המלך שכדי לרפאות את בנו חייבים לעשות מעשה שבו הוא יראה שהמלך אוהב אותו יותר מכל השרים. על כן הציע שפקודה מאת המלך תצא, כי על כל השרים ללא יוצא מן הכלל ללבוש תחפושות בדמויות חיות ובהמות ולבוא אצל בן המלך ולרקוד לפניו כדי להצחיקו ולשמחו, ופקודה מיוחדת על שר האוצר להתחפש לקוף כדי שיצחיק הרבה את בן המלך, כי הוא גרם לכל. וכן היה, ציוה המלך לערוך מסיבה גדולה, וכל השרים באו מחופשים, ושר האוצר בא בדמות קוף והצחיק את בן המלך, ופתאום הוציא את המסכה וראה בן המלך ששר האוצר מזלזל בעצמו כל כך, רק כדי לשמח אותו, או אז הבין שבאמת אביו אוהבו למעלה מכולם, וכל השרים פחותים ממנו, ומיום ליום הלך והבריא.

והנמשל, אברהם אבינו ביום השלישי למילתו, יושב בפתח האוהל בשיא החום, וממתין אולי יעברו אנשים ויארחם בביתו. כשרואה הקב"ה את צערו, שולח לו שלושה מלאכים שהתחפשו לערבים, כדי שישמח שבאים אורחים ואוכלים ושותים אצלו. מעשה זה מוכיח שהמלאכים פחות חשובים מבני האדם, שהרי הם זלזלו בכבודם והתחפשו לערבים, רק בשביל לשמח את האדם. (אוהל יעקב מדובנא פרשת יתרו)

נמצאו דברי הגמרא במסכת שבת ודברי המדרש, משלימים אחד את השני. פניו של משה שנעשו כאברהם, הם הוכחה לתשובתו של משה שדרגת האדם גבוהה יותר, כי אפשר לשוב בתשובה מהעברות, וכך להגיע לדרגות אל על. ולכן ראויה התורה לינתן לבני האדם, אף שבכך שליטת העולם תהיה בידיהם מכח התורה. (עיין שער בת רבים, יתרו)

על פי כל הנ"ל מבארים מה שאמרו חז"ל (ברכות ה ע"א): בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם - אדם מוכר חפץ לחברו, המוכר עצב [שיצא מרשותו חפץ חשוב, ומתוך דחקו מכרו] והלוקח שמח. אבל הקב"ה אינו כן - נתן להם תורה לישראל ושמח, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו" [מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם, אף אחר שנתנה להם]. ויש להבין, הרי סתם אדם שמוכר חפץ, מדוע הוא עצב? כיון שניטל ממנו החפץ שלו, שקנה אותו ויגע עליו, ועכשו הוצרך למוכרו מחוסר פרנסה, ובלבו אומר, הלואי שהקונה לא ירצה את החפץ ויעזוב אותו, והוא יקח אותו אליו שוב. אבל הקב"ה מה הגדוּלה בזה שהוא שמח בנתינתו לנו את התורה, וכי התורה יצאה ממנו ואינה ברשותו, הלוא תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וגם בשמים יוכלו להמשיך ללומדה?! אלא הוא הדבר אשר אמרנו לעיל, שעל ידי נתינת התורה לעם ישראל כאן בארץ, אף שמעתה לא תהיה השליטה בשמים על התורה, כי לא בשמים היא, בכל זאת שמח הקב"ה ומשבחה לפנינו.

כוחם של חכמי ישראל

כאן אנו רואים כמה גדול כוחם של חכמי ישראל, שעל ידי התורה יש בכוחם לשלוט גם על השמים, וכמו שנראה להלן מספר דוגמאות בזה.

להלן מדברי הר"ן בדרשותיו (דרוש י"א) במעלת חכמי ישראל וכוחם העליון על הבריאה כולה. וזה תוכן דבריו:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא).

אמרו חז"ל: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין. כלומר אפילו ברור לך שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין והחכמים, אף על פי כן שמע אליהם, כי כן ציוה ה' יתברך שננהג בדיני התורה ומצוותיה, כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו. וזה ענין (ראש השנה כה ע"א) רבן גמליאל שציוהו לרבי יהושע שיבוא במקלו ומעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה. [כמבואר שם שרבן גמליאל נשיא ישראל קבע באיזה יום יחול ראש השנה, ורבי יהושע לא הסכים לחשבונו, ונמצא שיש הבדל ביניהם אימתי יחול יום הכיפורים. שלח רבן גמליאל לומר לרבי יהושע: גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך [להוכיח שאין זה יום הכיפורים]. הלך רבי עקיבא אצל רבי יהושע ומצאו בצער על שהנשיא גזר עליו לחלל יום הכיפורים שלפי חשבונו. אמר לו רבי עקיבא, יש לי לומר שכל מה שעשה רבן גמליאל - הרי זה עשוי, שנאמר וכו', כי סמכה התורה בכל אופן על מה שקבעו הנשיא ובית הדין. מיד נטל רבי יהושע את מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי - בחכמה, ותלמידי - שקבלת את דברי. ע"כ.] כי אחר שה' יתברך מסר את ההכרעה לחכמים מה שיסכימו הם, הוא מה שציוה ה' בדבר ההוא. וע"ז אנו בטוחים במצוות התורה ובמשפטיה, שהם מקיימים רצון ה' יתברך בהם.

וגם נאמין, שאם הסכימו חכמי ישראל היפך האמת, ונדע שדבריהם היפך האמת על ידי בת קול או נביא, אין ראוי שנסור מהסכמת החכמים. וזהו ענין רבי אליעזר הגדול וחכמים (בבא מציעא נט ע"ב), שאף על פי שנתן רבי אליעזר אותות גדולים וחזקים שהלכה כדבריו, וגם יצאה בת קול מן השמים ואמרה "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום", אף על פי כן לא הסכימו עמו כלל. לפי שלא מסר השם יתברך הכרעת ספיקות התורה לנביא, ולא לבת קול, אלא לחכמי הדור, וזהו שעמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא", אין משגיחים בבת קול, שכבר ניתנה לנו התורה, וכתוב בה: "אחרי רבים להטות". באותה שעה מצא רבי נתן את אליהו הנביא, ושאל אותו: מה עושה הקב"ה כשרואה שלא שמעו חכמי ישראל לבת קול שהלכה כרבי אליעזר? אמר לו אליהו הנביא: מחייך הקב"ה ואומר 'נצחוני בני, נצחוני בני'.

וכן ראינו שרבותינו יש להם אף כח לדון ולקבוע למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין, כמו שאמרו (סנהדרין צ ע"א): שלשה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם בן נבט, אחאב ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא. ארבעה הדיוטות - בלעם, דואג, אחיתופל וגחזי. ומסופר שם (קב ע"ב) על רב אשי שיום אחד כשסיים את הלימוד בישיבה, אמר: למחר נדרוש בחברינו המלכים שהיו תלמידי חכמים כמותנו, ואין להם חלק לעולם הבא. והנה בלילה בחלום בא מנשה לרב אשי [כדי להניאו מקביעתו] ואמר לו, וכי אני חברך או חבר של אביך, שאתה קורא לי חבר? אם אתה חברי בתורה, אשאל אותך שאלה ונראה אם תדע לענות? כשמברכים ברכת "המוציא" על הפת, מאיזה מקום בפת צריך לבצוע? אמר לו רב אשי אינני יודע. אמר לו מנשה, אינך יודע מאיזה מקום בפת צריך לבצוע, ואתה קורא אותי חברך?! אמר לו: תלמד אותי, ומחר אני אדרוש זאת בשמך בבית המדרש. אמר לו: בוצעים ממקום שנקרמו פניה של הפת בתנור [שאם הביאו לפניו פרוסת לחם לא יבצע באמצעיתו ברך, אלא בקשה שנאפה יפה. רש"י] אמר לו רב אשי, מאחר שהייתם כל כך חכמים, מדוע עבדתם עבודה זרה?! אמר לו מנשה, אם היית בדורנו, היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך שיקל לך לרוץ מהר יותר, מפני יצר הרע של עבודה זרה שהיה כל כך שולט. למחרת כשנכנס רב אשי לבית המדרש, אמר לחכמים בואו ונתחיל לדרוש ברבותינו, ולא בחברינו.

ועוד אמרו שם (קד ע"ב) אמר רב יהודה: בקשו למנות עוד אחד [שלמה] שאין לו חלק לעוה"ב, לבד משלושת המלכים, ובאה דמות דיוקנו של אביו [דוד המלך] ונשתטחה לפניהם לבקש שלא ימנוהו עמהם - ולא השגיחו עליה. באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם - ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם (משלי כב כט): "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב", מי שהקדים ביתי [בית המקדש] לביתו, ולא עוד אלא שבביתי היה מהיר ובנאו בשבע שנים, ואילו את ביתו בנה בשלש עשרה שנה, לפני מלכים [גן עדן] יתיצב, "בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים [גיהנם]" - ולא השגיחו עליה. עד שיצאה שוב בת קול ואמרה (איוב לד לג): "הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ, כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי" - מה לכם למאוס בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא, השאירו ההחלטה בידי!

[ והנה הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ו) פסק, כי אדם המאמין שיש רבון אחד לעולם, אבל אומר שהוא גוף ובעל צורה - הריהו 'מין' ואין לו חלק לעולם הבא. והשיג עליו הראב"ד: מדוע לא יהיה לו חלק לעולם הבא, והרי טעותו היא טעות שגדולים וטובים טעו בה, ולא מחמת כפירה, אלא מחמת שהתורה וחז"ל פעמים שהשתמשו במשל כדי לסבר את האוזן, כמו (בראשית ו ח, ויקרא י יט, דברים ו יח, זכריה ד י): "עיני ה'", (שמות ט ג) "יד ה'", (שמות טו ו) "ימינך ה'" ועוד, וחשבו שכאילו יש להקב"ה גוף ודמות הגוף חס ושלום. אבל בודאי אין בליבם מחשבת כפירה, ולמה ימנע חלקם לעולם הבא. וכתב על כך הגאון ההפלא"ה: כי לאחר שפסק הרמב"ם כאן בארץ שאין להם חלק לעולם הבא, הוציאו את כל אותם אנשים מגן עדן, ואמרו להם, כי כך נקבעה ההלכה. ולאחר שהראב"ד לימד עליהם זכות, החזירו אותם שוב לגן עדן, כי יש להם על מי לסמוך!

וכיוצא בזה כתב המהרש"ם (בהקדמה לספרו תכלת מרדכי), וזו לשונו: פעם אחת חלמתי בחול המועד סוכות בהיותי ישן בסוכה, שהייתי לפני בית דין של מעלה, וראיתי שישבו כחצי גורן עגולה, והביאו איש אחד לדין שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים, אלא שישנם שתי דעות אם חייבים מיתה על עוון זה, והיו מיימינים ומשמאילים, ונחלקו אם בספק של פוסקים שנחלקו כאן בארץ, האם יש לפטור בידי שמים או לא, כי כלפי שמים אין ספקות [וברור שהוא חייב מיתה]. והשטן היה עומד לשטנו, ושמעתי קול שאמרו: "נשאל לבית דין של מטה", ושאלו אותי על זה, והשבתי, כי גם בדיני שמים פטור מספק, שכן מבואר בכסף משנה. והשטן רצה לדחוף אותי, באמרו, מה לך להתערב במשפט בית דין העליון. ואמרתי פסוק: "יגער ה' בך השטן", וגם כי הלוא נשאלתי על זה ונדרשתי לאשר שאלוני, ועוד דברים, ויצא הפסק לפטרו. ואיקץ והנה חלום. ולא זכרתי המקום שבכסף משנה איפה הוא, והאיר היום והלכתי לבית וחפשתי ומצאתי שכן הוא בכסף משנה בהלכות פסולי המוקדשים (פרק טז הלכה ט) שאם יש ספק אם חייב כרת, ספק עונשים להקל. ע"כ. הנה לנו שבבית דין של מעלה הכריעו על פי מה שכתב כאן בעולם הזה, מרן רבנו יוסף קארו בחיבורו הכסף משנה. (עין יצחק ז) ]

[המשך דברי הר"ן]: אחר שבארנו שאף אם נדע על ידי בת קול או נביא שהסכימו חכמי ישראל היפך האמת, אין אנו סרים מהסכמת החכמים. יש להבין מאחר שנאמין שכל מה שמנעה התורה ממנו [כמאכלות אסורות], הוא מזיק אלינו ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו, אם כן אם יסכימו החכמים בדבר טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור? הלוא אילו יסכימו הרופאים על סם אחד שהוא עושה חום במעלה הרביעית [חום גבוה], אין ספק שלא תמשך פעולת החום בגוף כפי מה שיסכימו בו הרופאים, אלא כפי טבעו של הסם בעצמו. כן הדבר שאסרה לנו התורה מצד שהוא מזיק בנפש, איך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו בו החכמים שהוא מותר? הלוא זה אי אפשר, רק על צד הפלא. ואם כן היה ראוי יותר שנמשֵך בזה על פי מה שיתברר לנו מצד נביא או בת קול, שעל דרך זה נתברר לנו אמיתת הדבר בעצמו?

ואני סובר, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה לשמוע למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו יתברך, כאמרו "הנה שמוע מזבח טוב", ותיקון זה יסיר הרוע אשר מעותד להתיילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וגם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכוֹ אחר עצתם והיותו נמשך אחריהם, יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתיילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. הוא אשר ציותה התורה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". עד כאן דבריו הנפלאים של הר"ן. [ועיין בסוף שער ההלכה מדברי המהר"ם, הרמ"א, הרש"ל, השל"ה ועוד, שלא תמיד להחמיר, זה רצון הבורא יתברך.]

מכאן רואים כמה גדול כוחם של חכמי ישראל, לשלוט גם על טבע הבריאה ולשנות מציאות של מאכל מזיק, למועיל.

ומסופר על הגאון החסיד רבי אליהו יוסף ריבלין מפלוצק [לפני כ-200 שנה], שחלה בחולי קשה, עד שהרופאים אמרו נואש לחייו, וקבעו שאין תרופה לחוליו. והנה אילו אירע חולי כזה בבהמה, לדעת מרן הבית יוסף הבהמה כשרה, אבל לדעת הרמ"א הבהמה טריפה [טריפה היא בהמה שאינה יכולה לחיות עוד 12 חודשים]. ואמר רבי אליהו, מצאתי לי תקנה מן התורה, אסע לארץ ישראל שמרן הבית יוסף הוא המרא דאתרא, ושם נפסקה הלכה כמותו שחולי זה אינו טריפה, ואחיה. וכן עשה, ויעתיקו הוא ובני ביתו את מקום מגוריהם לארץ ישראל, וחי שם לאחר מכן יותר מעשרים שנה. (עין יצחק ז)

ובגמרא חגיגה (טו ע"ב) מסופר שרבה בר שילא היה מהלך בדרך ופגש באליהו הנביא, ושאל אותו מה עושה הקב"ה כעת? אמר לו, אומר שמועות בשם החכמים, חוץ מרבי מאיר בעל הנס שאינו אומר בשמו. אמר לו למה? אמר לו משום שלמד תורה מאַחֵר [אחר הוא אלישע בן אבויה, שהיה חכם גדול בתורה אבל פקר בסוף ימיו, ולכן לא מזכירים את שמו אלא אומרים "אחר"]. אמר לו: ומה יש בזה, הלוא רבי מאיר, "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!" [והיינו שלקח מאחר רק את הדברים הטובים,] אמר לו: עכשו בדיוק ברגע זה אומר הקב"ה שמועה בשם רבי מאיר: "מאיר בני אומר, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת - קלני מראשי, קלני מזרועי" [היינו בזמן שאדם בצער, שפורענות באה עליו בעוונו. באיזו לשון השכינה משתתפת בצערו, "קלני" מראשי, כמו "קל איני", כבד עלי ראשי, וכבד עלי זרועי. רש"י.] ע"כ. מכאן אנו רואים איך מיד כשלימדו זכות פה בעולם הזה על רבי מאיר, קיבל הקב"ה את הדברים ואמר שמועה משמו. (ועיין חזו"ע אבלות א עדר)

וכיוצא בזה כתב בספר חסידים (סימן רכד): נאמר בנביא (ישעיה מד כו): "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים", והיינו שהעליונים מסכימים לדעת התחתונים. שכאשר העליונים אומרים לכך וכך ראויים, אומר הקב"ה המתינו עד שהצדיקים אומרים ככה. ולכך לא היה הקב"ה אומר שמועה מפיו של רבי מאיר עד שהאמורא רבה בר שילא אמר: רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק, ואמר אליהו הנביא: עכשיו אומר הקב"ה שמועה מפיו של רבי מאיר. והלא הכל גלוי וידוע לפניו יתברך, אלא חפץ שיסכימו עליונים ותחתונים למדת משפטיו. ע"כ.

הכל מכוח התורה

בענין זה כמה גדול כוחם של חכמי ישראל, בארו בגמרא (מועד קטן טז ע"ב) את הפסוק (שמואל ב כג ג): "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים". אמר הקב"ה, אני מושל באדם, ומי מושל בי? הצדיק! שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. שזהו כוחו של הצדיק מכח תורתו לבטל גזרות קשות ורעות. ומספרים על גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, שיום אחד היה יושב ואוכל, ובפתע באו לבקש קמיע לרפואה עבור חולה מסוכן, לקח הרב נייר, סגר אותו והביא להם, וציוה שלא יפתחוהו, וכך היה, עבר הקמיע מאחד לאחד ופעל ישועות. לאחר ימים רבים לא עמדו ביצר הסקרנות, ואיותה נפשם לפתוח את הקמיע, כדי ללמוד לעשות עוד קמיעים כאלו. להפתעתם הרבה, פתחו ומצאו פירורי עוגה שהיה אוכל הרב באותה שעה שפנו אליו בתחילה. אך מאז שעברו על דברי הרב, פגה לה הסגולה ולא הועילה.

שוב מעשה שאירע לפני כ-45 שנה: אדם ירא שמים, ביום מן הימים בתו בת השש נתקפה לפתע בפחדים בלילות. באמצע הלילה מתעוררת וצועקת צעקות גדולות, כולה פחד, רעדה וחלחלה, ואי אפשר להרגיעה. בצר לו, סיפר האב את הדברים לאחיו, ויהי לפלא בעיניו, אמר לו האב בא ותישן אצלי ותראה בעיניך. ויהי בחצי הלילה, ותקם הילדה ותצעק צעקה גדולה ומרה, ויבהל אחיו עד מאוד. אח זה, שהיה מבאי השיעור של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א בכל ערב בבית הכנסת "שאול צדקה" בשכונת בית ישראל בירושלים, הציע שיביאו את הבת להרב שיברך אותה לאחר השיעור. כידוע לכל מי שמכיר, כי פתח בית הכנסת "שאול צדקה" עד היום נמצא על הכביש ואין שם מדרכה כלל. הרכב שהיה ממתין לרב להחזירו לביתו, היה עומד ממש סמוך לשתי המדרגות שמהפתח לכביש, ובדיוק שם, ברווח הקטן הזה, המתין האב עם בתו לרב בסיום השיעור, ואמר לרב שהילדה יש לה פחדים בלילות, שיברך אותה, או אז אמר הרב שני מילים: "רפואה שלימה, רפואה שלימה", ונכנס לרכב. ומאותה הלילה, בחסדי ה' לנה את שינתה ברגיעות עד הבוקר.

מה רצו המלאכים ממשה רבנו?

יש להבין, וכי מה ראו המלאכים לעכב את התורה שתשאר אצלם בשמים בעולמות העליונים, הלוא ידעו כי התורה היא בעבור ישראל שיקיימוה, והם אינם שייכים בכל זה? והענין יובן על דרך משל לרב גדול שהיה מורה הוראה בעיר גדולה כמה שנים. ויהי לעת זקנותו בראותו כי כבדו עליו הטרדות בענייני העיר ובמשפטיהם הרבים, עלה בדעתו לכתוב לאנשי העיר הקטנה הסמוכה לקבלו עליהם לרב, כי שם יֵשֵב במרגוע בהיות אנשים בה מעט. לכן תחילה הודיע בקהל עדתו, שאינו רוצה עוד להיות רב אצלם, והם ביקשו ממנו לבל יעשה דבר זה, כי איפה ימצאו רב גדול כמוהו, רק לאחר שראו כי לא יועילו בדבריהם, אז אמרו לו: רבנו, כטוב בעיניך עשה. ויכתוב הרב אל ראשי העיר הקטנה, אם תאבו, קבלוני נא אצלכם למורה, ויאספו יחד ויסכימו כולם ויאמרו טוב הדבר. וישכרו מהם אנשים ויקחו עגלות וישלחום להביא את הרב ואת ביתו. ויהי כאשר באו העגלות, מיד נקבצו כל גדולי העיר הגדולה, ולא הניחו אותו לנסוע מאצלם. אמר להם הרב: הלוא שאלתי אליכם תחילה והסכמתם לדברי, ועתה מה לכם להתנגד? ויאמרו לו, רבנו, חלילה לנו מעשות כדבר הזה, הנה העגלות לפניך, קומו וסעו לכם כרצונכם. ויבואו שוב בעלי העגלה ויאסרו את המרכבה, והנה שוב התאספו אנשי העיר, וינתקו את הקשרים, ויתקוטטו עימם לאמר: אין אנו מניחים אתכם לקחת את רבנו מעירנו! וילכו בעלי העגלה לרב ויספרו לו את אשר אנשי העיר עושים להם, ולא האמין להם, כי היה הדבר לפלא בעיניו, איך חזרו והתעוררו שוב שנית ושלישית הלוא כבר הפצירו בו מאז שישאר רבם ולא הועיל להם, ומה גם עתה שהוא עומד מוכן ומזומן לנסוע. ויקרא הרב אותם אליו ויאמר להם, מה לכם להתקוטט עם בעלי העגלה חינם, הלוא הם בתום לבבם ובנקיון כפיהם באו הנה, אחר כי הסכמתם על דבר זה. ויאמרו אליו, רבנו, הנה בכוונה עשינו דבר זה לטובתך, כי הנה פה עיר גדולה של חכמים וסופרים, רבים הם המבינים חכמתך וגדולתך, וידעו להיזהר בכבודך, אבל בעיר הקטנה אשר אנשים בה מעט לא ידעו ולא יבינו גדולתך. כי מעלת כבודו כתב אליהם שיקבלוהו לרב, ומי יודע אולי יחשבו, כי בני עירנו מאסו בך וגירשו אתך מחמת איזו סיבה, ולא יזהרו בכבודך כראוי, על כן יעצנו לעשות כן לעיני בעלי העגלה, למען יראו כמה יקרת הרב בעינינו, עד שאין אנו מניחים אותך לנסוע מאיתנו, וידעו מעתה להיזהר בכבודך כראוי.

והנמשל, כי התורה הקדושה, עת עלה ברצונו יתברך ליתנה למטה בארץ לזכות את בני האדם מורכבי החומר והצורה, הנה המלאכים גם כי ידעו כי התורה היא בעבור ישראל, עם כל זה התאמצו לחמוד יופיה בליבם, ואמרו "תנה הודך על השמים", ובכוונה תחילה עשו כן, כי חשו המלאכים פן אחרי שיקבלוה בני האדם, לא יעריכוה כערכה, כי יאמרו, אם היתה חשובה מדוע הסכימו המלאכים שתרד למטה. מה גם שכל הניסים שעשה ה' יתברך עמהם במצרים ועל הים, היו כולם על תנאי שיעבדו את האלוקים על ההר הזה ויקבלו תורתו. ואם התורה טובה ויקרה כל כך, לא היה צורך להרהיב ולהלהיב אותם בניסים ונפלאות שיקבלוה, כי מי פתי שלא יאבה בה. על כן, בכוונה תחילה בעלות משה למרום לקבל התורה, בקשו המלאכים לפגוע בו, ובקשו מהקב"ה שישאירה אצלם, למען ידעו ישראל כמה היא חמודה בעליונים, ורק למען זכות אותם ניתנה להם, וכך יזהרו בכבודה והדרה. (אוהל יעקב מדובנא פרשת יתרו, שער בת רבים פרשת ואתחנן)

"חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה"

במשנה באבות (פ"ג מי"ב): רבי עקיבא אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם. חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם. חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".

יש להבין מדוע חזר התנא וכפל בכל ג' הקטעים שבמשנה: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. וכן חביבים ישראל שנקראו בנים, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים. וכן חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. מה הענין בזה?

סיפר הגאון העצום רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, שקודם מלחמת העולם השניה, פנה אליו אדם אחד ואמר, שאינו יודע מה יהיה איתו במלחמה, ועל כן אם הוא ימות, שידע הרב שיש לו מיליון דולר בבנק בשוויץ, והוא מבקש שהרב ידאג שהכסף יעבור לצאצאיו. האיש נפטר, ולאחר המלחמה חיפש הרב את משפחתו של האיש ולא מצאם. וכך עברו 25 שנה כשהרב מנסה לברר ומתעניין מידי פעם, אך ללא מוצא. יום אחד נסע הרב ברכבת והתיישב לידו יהודי, שאל אותו הרב מי אתה, ומאיזו משפחה, ואמר שהוא ממשפחת אותו האיש. לאחר חקירה ודרישה גילה הרב, שיושב לפניו - לא אחר מאשר בנו יורשו של האיש! שמח הרב ואמר לו: יש לך מיליון דולר בבנק בשוויץ. אמר הבן, אבל אין לי כסף לנסוע לשם. אמר לו הרב: אני אלווה לך וכשתחזור משוויץ תחזיר לי, וכך היה.

ועתה נתבונן, במשך אותן 25 שנה - האם הבן הזה היה נחשב עשיר או עני? הלוא בודאי שאי אפשר לקוראו עשיר, כי אם אינו מודע לעושרו, במה יתבטא שהוא עשיר. הא למה הדבר דומה? לאדם שיש לו מרגלית ששוויה 100,000$ אבל הוא אינו יודע שהיא מרגלית וחושב שהיא זכוכית... סיפר רב אחד שנסע פעם לדרום אפריקה, והנה יום אחד כשהוא מהלך ברחוב, ראה אותו איזה גוי ועמד והסתכל עליו ומדד אותו, שאלו הגוי: האם אתה יהודי? אמר לו, כן. אתה יהודי? כן. אמר לו הרב נו, מה קרה? אמר לו הגוי, מה נו, אני קורא בתנ"ך שהעם היהודי הם הבנים של הקב"ה, ואף פעם לא ראיתי איך נראה בן של הקב"ה, פעם ראשונה אני רואה יהודי, אז אני מתלהב.

מכאן למדנו דבר נפלא, לא די שבמציאות אני יהודי ואני בן של ה', אלא צריך גם להרגיש זאת ולדעת את המעלה הגדולה שבזה, את חשיבותי שאני בן של מלך. לכן כופל התנא: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, מתי הוא חביב, דוקא כשהוא מודע למעלתו שנברא בצלם, ויודע למעלתו שהוא בן של ה', אז יש לו חיבה יתירה. וכן כלפי התורה, חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. מתי חביבים ישראל בגלל שניתנה להם תורה, דוקא כשהם מודעים לערך התורה ומתייחסים אליה כיאות, ועוסקים בה, ומצייתים לה, אז חיבה יתירה נודעת להם. אבל אם אדם אינו מודע למתנה הגדולה שזכה בה, ואינו מתייחס אליה כיאות, אם כן מה מעלתו שבעבורה יקרא חביב?!

אין דבר חשוב ויקר יותר מהתורה

"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב). מפסוק זה אנו רואים כמה חשובה התורה לאין ערוך ולאין שיעור כלל וכלל, שהרי בנוהג שבעולם, יש אדם שמתפעל מחולצה חדשה, ויש שאינו מתפעל מחולצה אלא מחליפה חדשה. ויש שגם מחליפה חדשה אינו מתפעל אלא מרכב חדש מיוחד. ויש עשיר שגם מרכב אינו מתפעל אלא מוילה מיוחדת, שלוש קומות, חצר גדולה, מדשאות, מזרקות מים עם דגי נוי וכו'. וכן הלאה ככל שהאדם עשיר ומכובד יותר, אינו מתפעל אלא מדברים מיוחדים במינם יותר ויותר, עד שנגיע אל המלך שאינו מתפעל מכל הדברים הללו וכיוצא בהם, אלא רק מנצחון של איזו מדינה גדולה שהיה קשה מאוד לכובשה, ופעמים רבות ניסה ולא הצליח, ועתה סוף סוף ניצח אותה, או אז לבו שמח ומתפעל כולו. מעתה צא וחשוב, אם כך הוא במלך בשר ודם, אם כן ה' יתברך שברא את השמים והארץ, והכל שלו, ממה נשאר לו להתפעל?! ואם בכל זאת הוא מתפעל מהתורה הקדושה, ואומר שהיא לקח טוב ומשהו מיוחד, מה צריך יותר מזה?! ואם אדם עדַין, אינו מתפעל, סימן שחסר אצלו משהו. הא למה הדבר דומה? לתבשיל מיוחד, טעים ומשובח, שכולם אוכלים ונהנים ממנו, והגישוהו לאדם מקורר ומצונן מאוד, וטועם ממנו ואינו מרגיש טעם, והוא תמה: מה נהנים אתם מתבשיל זה, אינני מרגיש בו שום טעם!. האם הבעיה בתבשיל או באדם? אין ספק שהבעיה באדם הזה - הוא חולה, הוא מצונן, אפו סתום, לכן אינו מרגיש בטעם המאכל. כן הוא בתורתנו הקדושה, אדם שאינו מרגיש את מתיקות התורה, כמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו ח): "שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם", ומי שאינו מרגיש, סימן שהבעיה היא אצלו, שהוא חולה בנפשו.

ופעמים, הסיבה שאדם לא זוכה להרגיש את מתיקות התורה, כי לימודו "כתינוק הבורח מבית הספר", מחכה מתי לגמור וללכת הביתה, כל רגע מסתכל על השעון מתי יגמר השיעור, מתי הרב הזה כבר יגמור, ובסיום הלימוד הוא שמח כמוצא שלל רב, לכן אין לו טעם ומתיקות בתורה. וכבר אמרה תורה (משלי ח יז): "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי", כל מי שאוהב אותי, אני אוהבת אותו. ומי שירצה אותי באמת, ימצא אותי. כי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט): שלפי פנים ולב שאדם נותן לתורה, כך התורה נותנת לו מנגד. (יבמות קיז ע"א)

אבל נחמתנו היא, שכל זה בתחילת הלימוד, שכל ההתחלות קשות, אבל לאחר מכן יערב להם (מכילתא שמות יט ה). וזה רמזו בפסוק (תהלים סח יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ, מַתָּנוֹת בָּאָדָם". בתחילה התורה אצל האדם בגדר 'שבי', בכח, ישנם קשיים ועליו להתאמץ הרבה. אבל אם מתעקש להמשיך ללמוד ולא נחלש, התורה נעשית לו בגדר 'לקחת' - קנין שקונה את התורה, ואמנם כשקונה צריך לשלם, אבל קל לו הרבה יותר, נהנה יותר, אין זה כמו שבי. ואם מתחזק בלימוד, זוכה שהתורה נעשית לו בגדר 'מתנות' - לוקח בלי לשלם, נהנה הרבה וזוכה לקבל שפע גדול יותר מההשקעה שהשקיע בלימודו. ומסופר על החזון איש שפעם ראה שניים שישבו ללמוד ומידי פעם שוחחו בדברים בטלים, אמר להם הרב, לשוחח באמצע הלימוד זה לא רק עוון של ביטול תורה וזלזול בתורה, זה בכלל לא לימוד, לא ניתן במציאות להרגיש את מתיקות ועריבות התורה, אלא רק כשלומדים ברצף, אבל מי שמפסיק בלימודו, דומה למבשל תבשיל ועד שהתבשיל מספיק להתחמם, מסירו מהאש, ולאחר שהתקרר שוב מחממו ושוב מסירו מהאש, אם כן לעולם לא יתבשל התבשיל, כך לעולם לא ירגיש את מתיקות התורה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

אמרו חז"ל (מגילה לא ע"ב): "עזרא הסופר תיקן להם לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כהנים [פרשת בחוקותי] קודם עצרת [חג השבועות], וקללות שבמשנה תורה [פרשת כי תבוא] קודם ראש השנה, כדי שתכלה שנה וקללותיה". וביארו המפרשים: ראש השנה הוא בחינה גשמית, כל מזונותיו של אדם קצובים לו בראש השנה, קובעים לו פרנסה, בריאות, שלום בית וכו', על זה אנחנו מתפללים 'תכלה שנה וקללותיה', גם אם בשנה שעברה היו קשיים, מעתה תחל שנה וברכותיה. אבל עצרת - שבועות - מתן תורה, הוא בחינה רוחנית, הכל תלוי באדם עצמו, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", "יגעת ומצאת תאמין", תלוי בהכנה לקראת מתן תורה, אם מקבל עליו עול תורה, זוכה לצאת מאפילה לאורה, "אורה זו תורה". כי ההבדל בין אדם עם תורה לאדם בלי תורה, זה לא ששניהם אותו דבר, רק לזה יש תוספת ומעלה יותר, ההבדל הוא הרבה יותר גדול, מי שיש לו תורה הוא אדם אחר לגמרי, מהות אחרת, משהו אחר. התורה מעדנת גופו של אדם, מלמדת אותו דרכי חיים, שלום בית, "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ככל שהוא עוסק בתורה יותר עם יראת שמים, הוא נעשה מיוחד יותר. לא כמו בענייני עולם הזה - אדם שהוא נגר, חשמלאי, קבלן מקצועי, האם זה משנה משהו בעצם אישיותו? האם ההתמחות שלו עושה אותו שונה ממה שהיה קודם? כלל וכלל לא. הוא אדם כמו שהיה לפני כן, רק בתוספת ידע והתמחות. לא כן אדם שעוסק בתורה, ככל שמשקיע בעסק התורה, התורה משפיעה עליו והופכת להיות חלק ממהותו ואישיותו. ההסתכלות עליו אחרת, זה רב, זה חכם, זה בן תורה, מצפים ממנו יותר.

ולפי זה מובן (פסחים סח ע"ב) מה שמסופר על רב יוסף שהיה אומר בחג שבועות לבניו שיכינו לו עגל משולש, משובח. אמר: "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?", כלומר, אם לא היום הזה - יום מתן תורה שגרם לי להתעלות, כמה יוסף יש בשוק, ומה ההבדל ביני לבינם? נמצא שכל ההבדל בינינו, הוא רק בגלל התורה. ויש להתבונן מה רצה רב יוסף לומר בזה, הלוא ודאי שהבדל גדול יש בין העוסק בתורה שהוא יודע ובקי, למי שלא עוסק, הלוא מהיכן ידע? והביאור הוא: בנוהג שבעולם, רופא ומהנדס, חשובים יותר מסנדלר וחייט, וסנדלר וחייט חשובים יותר מפועל ניקיון, וכן הלאה. אולם אם ילך אדם לבקר במושב זקנים ויראה את המהנדס, הרופא, החייט ופועל הניקיון, ויאמרו לו "מצא את ההבדלים", האם יהיה ניכר הבדל שהוא?! אחר שיצאו לפנסיה, המקצוע שלהם איבד משמעות, כעת כולם שווים. אבל בתורה זה לא כך, חכם בתורה, אפילו שהוא זקן מופלג וקשה לו לדבר, וכבר לא נהנים מעצותיו ודיבוריו, בכל זאת הוא משהו אחר, הוא חכם, נזהרים בכבודו, יבקשו ממנו ברכה, מרגישים זכות לעמוד על ידו, זכות לשרת אותו. זה שאומר רב יוסף: הרי אני עצמי חליתי ושכחתי תלמודי, אם כן עכשו אני לא יודע תלמודי, וגם אלה שבשוק לא יודעים, האם אנחנו שווים? לא ולא, הבדל גדול יש ביני לבינם, אני למדתי תורה - נעשיתי אדם אחר לגמרי, משהו אחר. וכמו שאמר רבא: "כולהו גופי דרופתקי נינהו [כל הגופים נרתיקים הם], טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא" [אשרי הזוכה שגופו נעשה נרתיק לתורה] (סנהדרין צט ע"ב). זהו שתיקן עזרא הסופר קודם חג השבועות, "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", בואו נכלה את הבטלה, והשעמום, והדיבורים בטלים שבלימוד, ונפתח דף חדש של שאיפות ורצון כנה לעמל תורה, ולעלות מעלה מעלה בדרך התורה.

אומר רבי חיים ויטאל, בכל שנה חוזרת אותה הארה בחג ונפתחים שערי שמים כפי שהיה מימי קדם. בפסח נגאלו - נעשה זמן המסוגל לגאולה, "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל". ראש השנה אדם הראשון נידון בו - נעשה יום הדין בכל שנה. ביום כיפור שה' אמר למשה "סלחתי כדברך", ומחל על חטא העגל - נעשה יום מחילה וסליחה לדורות. חג השבועות נפתחו השמים למתן תורה, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו". ראו מראות אלוקים, שמעו את הקול מדבר מתוך האש הגדולה, זכו למדרגות נבואה - יום זה מסוגל לקניית אמונה מושרשת ובהירה, ולהשגות מרוממות לקניית התורה. ונסיים במעשה הממחיש זאת, בחור שחלה בחולי קשה כמה ימים קודם חג שבועות, ובא להתברך אצל הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, אמר לו הרב, אתן לך עצה. תתכונן היטב לפני החג, בשלושת ימי הגבלה תעסוק בתורה בהתמדה, ובפרט בליל החג הקדוש, ובבוקר בעת קריאת התורה, תחשוב ותרגיש שעתה אתה מקבל ממש את התורה בהר סיני, והרי במתן תורה התרפאו כל עם ישראל [כמסופר לעיל בהרחבה בשער האגדה], ובעזרת ה' תתרפא. הבחור עשה ככל אשר אמר הרב. לאחר החג עשה בדיקות, והכל חלף הלך כלא היה. "מה רבו מעשיך ה'".

יהי רצון שנזכה לקבל עלינו את התורה מחדש בחג השבועות הבא עלינו לטובה, ולהתעלות במעלות התורה, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, אמן.

תוכן העניינים

חג השבועות בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה