אור ברסלב
חג הסוכות בהלכה ובאגדה שער האגדה › ניסי עם ישראל במדבר

חג הסוכות בהלכה ובאגדה

שער האגדה · ניסי עם ישראל במדבר

מבוא

תקופת המדבר - ירח דבש

תקופה מיוחדת היא, תקופת הליכתם של עם ישראל במדבר. מונהגים היו בהנהגה על טבעית נפלאה, מוקפים בניסים תמידיים, רואים את הקב"ה עין בעין, ומתוך כך הוכשרו להיות דבקים בתורה ובמצוות לדורות עולם. כמו שאומר המדרש (תנחומא בשלח א): "אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליך את עם ישראל בדרך פשוטה ויגיעו מהר לארץ ישראל, מיד כל איש יחזיק בשדהו ובכרמו, יעדור, יחרוש, יזרע ויקצור, ויתבטל מן התורה. לזאת, אוליכם דרך המדבר, ויאכלו את המן וישתו מי באר, וכך תהא התורה מתיישבת בגופן".

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר" (שיר השירים ג ו) - נתעלו ישראל על ידי המדבר! - התורה מן המדבר, המן והשליו מן המדבר, המשכן מן המדבר, השכינה מן המדבר, כהונה ומלכות מן המדבר, הבאר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר. (תנחומא שמות יד)

על השגחת ה' עלינו באותה תקופה מיוחדת, אומר הפסוק (דברים לב י-יא): "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר... יְסֹבֲבֶנְהוּ [בענני כבוד], יְבוֹנֲנֵהוּ [נתן להם בינה בתורה], יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף, יִפְרשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ". מה מרגשים הם דברי המדרש: "אשרי האזנים שכך שומעות, עד היכן חיבב הקב"ה את ישראל, עד היכן שמרן, עד היכן נצרן, כביכול - עד כאישון עינו! רְאֵה עד היכן שמרן! - שאמר הקב"ה למשה: "לך אמור להם שיעשו לי משכן ביניהם". כביכול אני עוזב את העליונים ויורד ושוכן ביניהם! ולא עוד אלא לך ועשה אותם דגלים לשמי. למה? שהם בני!". (במדבר רבה ו)

שלושה מנהיגים טובים

הולכים עם ישראל במדבר - ולא חסר להם דבר. כשם שהמלך במדינה - אין המדינה חסרה כלום, כך 'ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ - לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר'! (מדרש תהלים כג)

"וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" (שמות יג יח) - הלכו כשהם מסובים, כמלכים המסבים על מיטותיהם ואוכלים ושותים.

"וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו ד) - אמר הקב"ה לישראל, העמדתי לכם שלשה גואלים המשמשים אתכם: בזכות משה - אכלתם את המן, בזכות אהרן - הקפתי אתכם בענני כבוד, ובזכות מרים, שאמרה שירה על הים - נתתי לכם את הבאר.

אמר רבי ברכיה הכהן: מלך בשר ודם, שיש לו מדינה, והוא שולח אליה אנשים שינהיגו וינהלו אותה - מי הוא זה שצריך לפרנס את אותם מנהיגים? בודאי שבני המדינה! אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן, אלא שלח לעם ישראל במדבר שלושה מנהיגים טובים - משה, אהרן ומרים, והמנהיגים הללו הם שפרנסו וכלכלו את עם ישראל! (תנחומא במדבר ב)

ענני הכבוד

כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה

מתוך הניסים הרבים שהקיפו וליוו את עם ישראל - מיוחדים במינם הם "ענני הכבוד". למעשה, היתה בהם תועלת גדולה ועצומה לעם ישראל: הם הגינו עליהם מפני האויבים ומפני חיות רעות, יישרו את הדרך, הצלו מפני השמש הקופחת ומפני רוחות סער, ועוד ועוד תועלות רבות ונפלאות [כפי שנראה להלן]. ואולם - מעל הכל - היתה טמונה בהם משמעות נפלאה של חיבה יתירה שאוהב ה' יתברך את עמו, עד שכביכול יורד ושוכן בתוכם ממש, מְלוה אותם, עוטף אותם, ומחבק אותם בענני כבודו, ומשגיח עליהם כבבת עינו, כמו שנאמר (במדבר יד יד): "כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה', וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה".

ענני הכבוד, לא זו בלבד שמסוככים היו בכלליות על עם ישראל, אלא מְלוים היו גם לכל אחד ואחד מישראל ליווי צמוד. שאם היה אדם מישראל יוצא מחוץ למחנה, היו ענני הכבוד נמשכים עימו יחד ומלוים אותו עד שעה שחוזר! (ספרי במדבר פג)

ומנגד - אומות העולם לא זכו ליהנות מענני הכבוד, כי העננים פלטו אותם ולא קיבלו אותם כלל! גם ה"ערב רב", שהם גויים שעלו עם ישראל ממצרים, לא היו ראויים שהעננים יחסו עליהם ממש, אלא הם שכנו בצידי המחנות, ששם שכנו אף הצאן והבקר. (זוהר כי תשא. מעם לועז שמות ב תמ, ושמות ג רה)

איסוף העם

כבר באותו יום שיצאו ישראל ממצרים, התחילו ענני הכבוד ללוותם. נתאר לעצמנו, הרי עם ישראל בלילה האחרון לשהוּתם במצרים - היו בביתם, חגגו והקריבו "קרבן פסח". בחצי הלילה היתה מכת בכורות, ופרעה רץ בבהלה אל משה להתחנן אליו שיוציא את ישראל ממצרים. בבוקר הלכו עם ישראל אל בתי המצרים לבקש מהם כסף וזהב ובגדים, ואכן אספו רכוש רב ועצום, עד שלכל אחד מישראל היו אוצרות שהטעינום על תשעים חמורים לפחות! וכל חמור היה טעון כ-18 ק"ג כסף וזהב ואבנים טובות ובגדים! והנה - באותו יום ממש, בשעה קלה, מתאספים עם ישראל כולם, מכל רחבי מצרים הגדולה - אל רעמסס, ומתחילים במסעם לכיוון מקום הנקרא "סוכות". הכיצד?! כיצד אפשר לאסוף עם שלם מתוך ארץ כה גדולה, עם נשים וילדים, ומיליוני בהמות טעונות, ועם "ערב רב" שהצטרף אליהם - תוך זמן כה קצר?!

אכן היה זה נס, שנעשה על ידי הענן, היאך?

אמר רבי חנינא, מתקרב היה הענן אל ישראל, והם טוענים עליו את נשיהם ובניהם וכלותיהם, אף סוסים, פרשים ופרדים. והיה הענן מקיף את כל ארץ מצרים, שהוא מהלך ארבעים יום, כהרף עין! (מדרש זוטא שיר השירים ח)

על כנפי נשרים

יצאו עם ישראל אל המדבר הגדול - אך הקב"ה עטף אותם בשבעה עננים, שהגנו עליהם מפני כל פגעי המדבר: אחד מלמטה - היה מוליך אותם, כדי שלא יהיה להם טורח בהליכתם, בדומה לאדם המפליג בספינה על מי מנוחות, שלא מרגיש קושי בכך שהספינה מפליגה יומם ולילה בלי הפסק. אחד מלמעלה - להגן עליהם מפני השמש הקופחת, ומפני חיצים שעלולים הגויים לזרוק לעברם. ארבע מארבע רוחות - להגן עליהם מפני חיות רעות ושודדי דרכים. וענן נוסף היה מהלך לפניהם - להורות להם את דרכם, ולהרוג את כל הנחשים והעקרבים והשרפים הנמצאים בדרך, ולשרוף את כל הקוצים. כמו כן, אם היה מקום נמוך היה מגביהו, ואם היה מקום גבוה היה משפילו, כך שעם ישראל לא היו צריכים לעלות על ההרים ולרדת אל הבקעות, אלא הלכו על מישור חלק ונוח. [הענן יישר לפניהם את הדרך בכל מקום, מלבד "הר סיני" לכבוד השכינה במתן תורה. "הֹר ההר" שבו נטמן אהרון הכהן. "הר נבו" שבו נטמן משה רבנו. וכמו כן, במרכז מחנה ישראל נותר תמיד מין הר, שעליו היה מוקם המשכן, כדי שיהיה המשכן גבוה יותר מכל המחנה.] (במדבר רבה יט טז)

עמוד האש

לעת ערב, היה "עמוד הענן" ההולך לפניהם מתחלף ב"עמוד אש" להאיר להם את דרכם, כמו שנאמר (שמות יג כא): "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה".

אורו של עמוד האש היה בהיר מאוד כאור היום. והפלא היותר גדול הוא - שאור זה האיר להם אפילו בתוך חדרים סגורים! כיצד?!

אמר רבי שמעון בן אלעזר, כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הצטרכו לאור הנר, אלא אפילו נכנס אדם אל חדר בתוך חדר - עמוד האש מאיר לפניו, וכמו פנס נכנס עמו עד שעה שחוזר! (ספרי במדבר פג)

אור זה היה אור פלאי ועל טבעי!

אמר רבי שמעון בר יוחאי, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרך אחד מהם לאור החמה ביום, ולא לאור הלבנה בלילה, אלא - כשהאדים העמוד, היו יודעים ששקעה החמה. כשהלבין, היו יודעים שזרחה החמה. מסתכל אדם בחבית סגורה - ויודע מה יש בתוכה! מסתכל אדם בכד - ויודע מה יש בתוכו, מפני ענן שכינה שביניהם! (ילקוט שמעוני שמות פרק ב)

אמר רבי אנטונינוס, משל למלך שהיה נוטל את הפנס ומאיר לבניו. אמרו לו שריו ועבדיו: ניטול אנו את הפנס במקומך ונאיר בו לבניך. אמר להם: אין אני מחזיק את הפנס מפני שאין מישהו אחר שיחזיק, אלא ברצוני להראות לכם את גודל חיבתי לבני, כדי שתהיו אתם נוהגים עמהם בכבוד. כך הודיע הקב"ה את חיבתם של ישראל לאומות העולם, על ידי שהוא בעצמו הלך לפניהם והאיר להם את הדרך, כדי שיהיו נוהגים עמהם בכבוד. (מכילתא בשלח מסכת דויהי פתיחתא)

תיפול עליהם אימתה ופחד!

כיצד באמת ידעו הגויים על נפלאות ענני הכבוד?

אומר המדרש: כשהיו מהלכים ישראל במדבר, היה ארון הברית הולך לפניהם. וכמין זיקוקין של אש היו יוצאים מבין שני בדי הארון [המטות שהיו מחזיקים את בהם את הארון], והיו שורפים את הנחשים העצומים שהיו כגודל קורות בית הבד, ואת העקרבים הענקיים שהיו כשישים טפחים [כ-30 מטר], וכן את הקוצים ואת הברקנים.

מעמוד הענן ועמוד האש, היה עולה עשן גבוה, וכל העולם מתבסם מן הריח שהיה מוציא העשן. כל מלכי מזרח ומערב ראו את העשן למרחקים, והיו אומות העולם מתפעלים ואומרים: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה...". והיו רואים היאך הקדוש ברוך הוא בכבודו מנחה אותם בדרכם בעמוד ענן, ובלילה מאיר את דרכם בעמוד אש. ואז פחד ורעדה היו נופלים עליהם מאימתם של ישראל, אמרו: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר" (שה"ש ו י) - מי היא אומה זו, שכל תשמישיה באוּר?! תורתה של אור, אלוקיה של אור, גואלה של אור, שמחתה של אור. אלוקִיּים אלו, ואינם בני אדם! (מדרש תהלים כב, תנחומא ויקהל ז, שיר השירים רבה ג)

שמלתך לא בלתה

ארבעים שנה הלכו עם ישראל במדבר, ומאין היו להם בגדים לתקופה כה ארוכה?

שאלה זו שאל רבי אלעזר את חמיו רבי שמעון בן יוסי, כשיצאו ישראל ממצרים - וכי הצטיידו במלאי של בגדים, עבור ארבעים שנה [הלוא אפילו מזון לא הכינו להם]?! אמר לו: לבשו ממה שהלבישו אותם מלאכי השרת כשקיבלו את התורה בסיני, שנאמר: "ואלבישך רקמה" (יחזקאל טז י). שאל: ולא היו הבגדים מתבלים?! אמר לו: הרי כתוב בתורה, "שמלתך לא בלתה מעליך"! (דברים ח ד). שאל: וכי לא היו הילדים הקטנים גדלים?! ומאין היו להם מלבושים כשגדלו? אמר לו: היו מלבושיהם גדלים עימהם, כמו החילזון, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו! שאל: ולא היו צריכים כיבוס? אמר לו: הענן היה משפשפם, מכבסם ומגהצם! שאל: ולא היו נדבקים בהם כינים ופרעושים? אמר לו: הלוא במותם לא שלטה בהם רימה ותולעה - בחייהם לא כל שכן?! שאל: ולא היו מסריחים מריח הזיעה, שלא היו מחליפים מלבושיהם?! אמר לו: הבאר היתה מעלה להם מיני דשאים ומיני בשמים, והיו הריחות הללו מפעפעים בהם, וריחם הטוב היה נודף מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (שיר השירים ד יא-טו): "וריח שלמותיך כריח לבנון... נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל ראשי בשמים... מעין גנים באר מים חיים". כיון שראו ישראל היאך הקדוש ברוך הוא מנהיגם ומעדנם במדבר, התחילו מקלסים ומשבחים אותו, אמרו: אתה הוא הרועה הטוב, שלא חסרה טובתך לעולם! (מדרש תהלים כג. דברים רבה ז ובמפרשים)

פלא והפלא! הלוא בדרך הטבע, בגד שעברו עליו ארבעים שנה, אפילו מבלי שילבשו אותו, במשך הזמן הוא מתבלה ולא נשאר כפי שהיה. וכלשון הרמב"ן (דברים ח ד): "אם תכסה את הקורה בשמלה חדשה, בארבעים שנה תבלה, אף על פי שאין בה זיעה". וכאן הולכים עם ישראל במשך ארבעים שנה, ובגדיהם שלמים, נקיים, מגוהצים ואפילו ריחניים. גם נעליהם לא בלו, ורגליהם לא בצקו ונפחו, כדרך הולכי דרכים.

"ובלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד, אשר כבוד ה' בתוכם, נדחו כל המזיקים, כי אינם מצויים במחיצת השכינה, על כן אמר שלא קבלו נזק בבגדיהם וברגליהם". (כלי יקר דברים ח ד)

גם כשחטאו ישראל ועשו את העגל, עדיין חסד ה' היה עליהם, ולא ביטל מהם את ענני הכבוד, כמו שנאמר (נחמיה ט יח): אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם, וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר, אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ, וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם, וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. (עיין ציץ אליעזר חלק ט"ז סימן כ. חזו"ע צח)

ענני הכבוד - בזכותו של אהרון הכהן היו, ובפטירתו - הסתלקו עננים אלו, ודרכם נעשתה קשה ומייגעת, שמש המדבר הכתה על ראשם, אף אויבים הרימו את ראשם וניסו להילחם בהם. אך מיד לאחר מכן החזיר הקב"ה את ענני הכבוד שוב לעם ישראל בזכותו של משה רבנו עליו השלום. (במדבר כא ובמפרשים. ראש השנה ב סע"ב. תענית ט ע"א)

ירידת המן במדבר

לחם מן השמים

המזון - הינו צורך בסיסי לאדם, אין האדם יכול להתקיים בלעדיו. ולכן, כל מנהיג דואג לספק לאנשיו מזון טוב כראוי. אפילו במחנות עבודה או בבתי סוהר וכדומה - אספקת מזון לחוסים, הינה דבר בסיסי וברור. אך טבעי הדבר, שה' יתברך, הלוקח את עמו לסבוב במדבר ארבעים שנה - יספק להם את מזונם, אין בכך כל פלא והתפעלות.

ואולם - מה רב ההבדל! מה עצום הוא השוני! באיזה מאור פנים מספק ה' יתברך מזון לעמו, באיזו חיבה ואהבה! "המן" - לחם מן השמים, אוכל שמיימי מיוחד, שנברא כבר מששת ימי בראשית, הוכן וזומן לעם ישראל ההולכים אחר ה' במדבר - דבר יום ביומו, בטוב טעם, בהגשה מאירת פנים, כלול ביופי בהדר ובחן.

רבי יהודה אומר, בנוהג שבעולם - כאשר אדם מקבל אורח, ביום הראשון שוחט לו עגל, ביום השני שוחט לו שה, ביום השלישי - תרנגול, ביום הרביעי מגיש לו קטניות, וכך - ממעט והולך, לא דומה לו יום ראשון ליום אחרון. ואילו אצל הקב"ה אינו כן, אלא "ארבעים שנה לא חסרת דבר" - יום אחרון כיום ראשון! (מדרש תהלים כג)

"כמה היו ישראל חביבים לפני הקב"ה, ששינה להם מעשה בראשית: בנוהג שבעולם - הטל יורד מן השמים, והלחם צומח מן הארץ. ועכשיו - הלחם יורד מן השמים, והטל עולה מן הארץ!" (תנחומא בשלח כ)

יש תורה ויש קמח!

ארבעים שנה ירד המן לישראל, דבר יום ביומו - בזכותו של משה רבנו. למעשה, בחודש הראשון להליכתם במדבר, עדיין לא ירד מן, אלא בני ישראל אכלו מהמצות שהוציאו עימם ממצרים, וה' שלח להם ברכה שהספיקו להם למשך שלושים יום, ואף נתן בהם ה' טעם מיוחד, כטעמו של המן. ואולם המן עצמו התחיל לרדת מיום ראשון ט"ז באייר, במשך 40 שנה, עד שנפטר משה רבנו, ובני ישראל חצו את הירדן והגיעו אל ארץ כנען. (רש"י שמות ט"ז פסוקים א - לה)

הרועה הנאמן, אשר בו בחר ה' להנחיל לעמו ישראל את התורה הקדושה, אשר היא מזון הנפש היהודית, הוא זה שבזכותו ירד להם אף המזון הגשמי, שהרי אמרו חז"ל (אבות פרק ג משנה יז): "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח" - ללא קמח ומזון, אי אפשר לעסוק בתורה, אך מנגד - ללא תורה, אין כל תועלת בקמח ובמזון, כי לתוהו יכלה אדם את ימיו, ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?! (ברטנורא) משה רבנו, הוא שהוריד לעם ישראל גם את התורה וגם את הקמח.

מהו המן?

מהו, למעשה - המן?

- "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח... וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן". (במדבר יא ז-ח)

- "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ... וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ". (שמות טז, יד לא)

המן היה כעין זרעים דקים עגולים, בצבע לבן כאבני קריסטל בוהקות. טעמו "כטעם לשד השמן" - אמר רבי אבהו: מה שד זה - תינוק טועם בו כמה טעמים, אף המן, כל זמן שישראל אוכלים אותו, מוצאים בו כמה טעמים. (יומא עה ע"א)

רבי אלעזר המודעי אומר: הרוצה דבר אפוי, היה יכול לטעום במן כל מיני מאפה שבעולם. והרוצה דבר מבושל, היה יכול לטעום כל מיני תבשילים שבעולם! (מכילתא בשלח)

רבי נחמיה אומר: "לא חסרת דבר" - לא חסרת אלא דיבור, אתה מדבר ומבקש, מהו הטעם הרצוי עליך, וכך נהיה. אמרת: 'ייעשה המן כבשר עגל' - והוא נעשה כטעם בשר עגל. 'ייעשה המן כעוף מפוטם' - והוא נעשה כעוף מפוטם. 'ייעשה המן כתבשיל' - נעשה כתבשיל. 'ייעשה המן כעוגה' - נעשה כעוגה. (מדרש תהלים כג)

רבי אבא אמר: אפילו חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, הקדוש ברוך הוא עושה רצונו, והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה! אלא שטעמו של המן עצמו, בחורים היו טועמים טעם לחם, זקנים - טעם דבש, תינוקות - טעם שמן. כל אחד טועם בו טעם לפי טעמו ורצונו! (שמות רבה כה)

ערך שלחן במדבר

לילה לילה, כאשר היו ישראל ישנים על מיטותיהם, היה המן יורד בלט, כדי שישכימו בבוקר וימצאו את פרנסתם מזומנת.

ובאיזה יופי והדר היה יורד!

צא וראה, כיצד היה המן יורד לישראל? תחילה, יוצאת רוח צפונית ומטאטאת את המדבר. אחר כך יורד מטר ושוטף את הארץ. והטל עולה מן הארץ, והרוח מנשבת בו ועושה אותו כמין שלחנות של זהב, והמן יורד עליהם. לאחר מכן היה המן מתכסה בשכבה נוספת של טל מעליו, כדי שישאר צח ונקי ולא יבואו עליו זבובים ופרעושים או עפר. (מכילתא בשלח ג)

בכל בוקר, כאשר היו בני ישראל קמים משנתם, היו מוצאים את המן כשהוא מוכן ומזומן להם, כמונח בתוך קופסה, צח ונקי! שמש הבוקר היתה זורחת על שכבת הטל העליונה, וכך היה הטל עולה, והמן היה מתגלה בהדרו ובתפארתו - והוא אף חם ונעים לאכילה! (יומא עו ע"א. רש"י שמות טז יד)

דבר יום ביומו ניתן להם המן, ולא כמות גדולה שתספיק לימים רבים, וכך לא היו צריכים אף לטרוח לאחסן את המן ולשאתו ממקום למקום, אלא בכל מקום שהלכו, מצאו את פרנסתם מזומנת מידו המלאה והרחבה של הקב"ה, ישתבח שמו ויתעלה כבוד הדרו!

יחד עם המן היו יורדים להם לישראל דברים נוספים שנצרכו להם במדבר: תמרוקים ומיני בשמים לנשים, תבלינים שונים, ואפילו אבנים טובות ומרגליות, ומהם הביאו נדבה למשכן. (יומא עה ע"א)

ובנוסף למן, בכל לילה היו צומחים במדבר אף עשבים, עבור מאכלם של הבהמות! (ילקוט ראובני, מובא במעם לועז שמות א תד)

פרסום הנס

עד ארבע שעות מתחילת הבוקר, היו ישראל יכולים ללקט את המן, אך לאחר מכן התחזק כוחה של חמה, והיתה זורחת על המן וממיסה אותו, כמו שנאמר "וחם השמש ונמס".

וכיון שהיה המן מפשיר ונמס, היה נעשה נחלים נחלים, ובאים איילים וצבאים ויחמורים וכל מיני בהמות ושותים מהם. וכאשר היו אומות העולם צדים מאותן בהמות ואוכלים אותן, היו טועמים בהן טעם משובח ומיוחד של מן, ויודעים מה שבחן של ישראל! (מכילתא בשלח ד)

איסי בן יהודה אומר: "מן שירד להם לישראל, היה מתגבר ועולה, עד שרואים אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר (תהלים כג ה): "תַּעֲרךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי". (ילקוט שמות טז)

ברכת ה' היא תעשיר

כמות המן שירדה בכל יום - היתה גדולה ועצומה, הרבה מעבר למה שנדרש לעם ישראל למאכל. רבי אלעזר המודעי אומר: "מן שירד להם לישראל היה גבוה ששים אמה"! (יומא עו ע"א)

ללמדנו, שיש להקב"ה שפע עד בלי די, לא חסר לו כדי לפרנס את כולם ביד רחבה ומלאה, והרבה מעבר לכך. [ומה שלעיתים יש לאדם קשיים בפרנסה, הרי זה לטובתו ולמענו, כדי להעמיד אותו בנסיונות שונים, לחזקו ולחשלו באמונה.]

ואולם, למרות הכמות הגדולה שירדה, מצוה הקב"ה ואומר (שמות טז טז): "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגּלֶת מִסְפַּר נַפְשׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ!" - כל אחד יאסוף אך ורק את הכמות הנצרכת לו ולבני ביתו ליום אחד, ואין להותיר מן מיום אחד ליום המחרת!

אוספים עם ישראל מן המן, חלקם יותר וחלקם פחות. ואולם נס גדול היה, שכאשר הגיעו אל ביתם ומדדו את המן - מצאו כל אחד בדיוק "עומר לגולגולת" - כמות מאכל של יום אחד עבור כל אחד ואחד מבני הבית, לא יותר ולא פחות! - "וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר"!

[ומכאן נלמד שכל אחד מקבל את הפרנסה הקצובה לו משמים, ולא תועיל לו שום השתדלות יתירה כדי להשיג מעבר לכך! עוד נלמד - כי זוהי דרך התורה באכילה, לאכול כפי צורכו ולא יותר, שלא יפריע ויכבד עליו האוכל, ויבוא לידי גאוה ועצלות ורפיון בעבודת ה'.]

ואולם ביום השישי, כאשר לקטו מן המן ובאו אל ביתם, מצאו שיש בידם שני עומרים עבור כל אחד, ולא עוד אלא שהיה המן משובח יותר בריחו ובטעמו מאשר בכל יום! היה זה "לחם משנה" שהכין להם ה' יתברך לכבוד שבת קודש.

שיהיו נושאים את ליבם

הצורה שבה היה יורד המן - דבר יום ביומו, בשפע כה רב, וכל אחד צריך לקחת רק כפי צורכו מבלי להותיר למחר - היה בה חינוך יומיומי מאלף לעם ישראל!

תלמידיו של רבי שמעון בן יוחאי שאלוהו: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, כדרך שהתבואה גדלה פעם אחת עבור שנה שלימה? אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן יחיד ואהוב. היה המלך נותן לבנו מזונות בשפע רב - פעם אחת בשנה היה מקציב לו עבור כל השנה כולה. ואולם אז לא היה הבן מקביל פני אביו, אלא רק פעם אחת בשנה, בעת שהיה צריך לקבל את מזונותיו. מה עשה המלך? החל לתת לו את מזונותיו דבר יום ביומו, וכך היה הבן מקביל פני אביו בכל יום!

אף ישראל, עמו האהוב של ה' יתברך, נתן להם ה' מן דבר יום ביומו. וכך, מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים, היה דואג ואומר, שמא לא ירד מן למחר, וחלילה ימותו כולם ברעב?! נמצאו כולם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים! וכך היו בני ישראל כל אותו הזמן בעלי יראה ולב טוב ומשועבדים לה' יתברך. (יומא עו ע"א)

זה שאומר הפסוק (שמות טז ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא".

אין אני נותן להם תבואה רגילה הגדלה בארץ, שהאדם מרגיש שיש לו בעלות ושליטה עליה, וכביכול יכול הוא לפרנס את עצמו, אלא אוריד להם "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" - ממקום שאין היד שולטת, כדי שיהיו עיניהם תלויות אלי תמיד. וכמו כן אתן להם אותו "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" - ובכך ילמדו ויפנימו ש"בורא יום - בורא פרנסתו" - מי שבורא את היום ונותן לנו בו חיים, בורא אף את הפרנסה הנצרכת לנו לאותו היום - "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם!" ואצוה עליהם שלא להותיר ממנו למחר - "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר" - שהמותיר הרי הוא מחוסר אמונה, וכבר אמרו חז"ל: "מי שיש לו לאכול היום, ואומר מה אוכל למחר, הרי הוא מקטני אמנה!" (מפרשים שם)

"למען אנסנו הילך בתורתי"- כל זה נאמר על מידת הבטחון, כי מי שאינו שלם במידת הבטחון, מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס, ומתי יעשה לבית ה', לעסוק בתורה?! כנודע מדרכי רוב העולם, ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם". (כלי יקר שם)

בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ - חַיִּים!

מלבד אופן ירידתו ולקיטתו של המן, שהיה בו כדי לחזק את ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים, אף המן עצמו - היה מזון רוחני מיוחד, מטוהר ומזוכך, שיש בו כדי לזכך ולטהר את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.

דוד המלך מכנה את המן "לֶחֶם אַבִּירִים" (תהלים עח כה).

אמר רבי עקיבא: "לחם אבירים" - לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו! אמר רבי ישמעאל: "לחם אבירים" - לחם שנבלע באברים [שאין לו פסולת, והאוכל ממנו אין צריך לצאת לנקביו.] (יומא עה ע"ב)

ולכאורה, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם? אלא שאכן המלאכים אינם אוכלים לחם, ואולם ניזונים הם מזיו השכינה, מאורו של ה' יתברך! והמן, שירד להם לעם ישראל - היה אף הוא מאותו אור עליון - "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" - מזהיר ומבהיק מאורו של ה' יתברך! וזו הסיבה שהיה נבלע באברים, כי היה טהור, זך ונקי מכל פסולת.

אכילת מזון כה טהור ורוחני - אינה מתאימה לכל אדם. היתה זו דרגה מיוחדת, שאליה הגיעו עם ישראל רק לאחר קריעת ים סוף, שבה זכו לראות את הקב"ה עין בעין. מאותה השעה, התעלתה נפשם להידבק בזיו השכינה, והיו ראויים לאכול מן המן. (עיין באורך כלי יקר ורבנו בחיי שמות טז ד)

דרגות שונות בעם

ואכן, לא כל שכבות העם זכו לחוש את טעמו ומיוחדותו של המן באופן שווה.

ה"ערב רב", מפני גשמיותם וחומריותם, לא הצליחו להשיג את טעמו הזך והמיוחד של המן, הם חשו כי הוא תפל בעבורם, ולכן הכינו אותו כאילו היה מזון שצמח - טחנו אותו ברחיים, לשו וערבבוהו עם תבלינים שונים כדי להכניס בו טעם.

ואילו בני ישראל, כל אחד לפי דרגתו וטוהר לבבו, זכו לחוש את טעמו העדין והזך של המן כפי שהוא, מבלי שיצטרכו לעשות בו דבר.

ולעומת זאת - אומות העולם, אם היו מנסים לטעום מן המן עצמו, היו חשים בו טעם מר, ולא היו מסוגלים לאוכלו! כי אין להם כל השגה בידיעת ה' יתברך. (יומא עה ומעם לועז)

ולא רק בטעמו של המן היה הבדל בין שכבות העם, אלא אף באופן לקיטתו!

כל אחד ואחד השיג אותו לפי גודל בטחונו בבורא עולם. צדיקים, שבטחו בה' ללא כל שאלות וספקות, זכו ומצאו מן בפתח אהליהם ממש, מבלי כל צורך לחפש ולהתייגע. על יהושע בן נון אמרו חז"ל, שהמן היה יורד על אבריו ועל זרועותיו, ומאבריו היה נוטל ואוכל! בינוניים, שהיו להם מעט ספקות ודאגות, מצאוהו לאחר חיפוש קל, בתוך המחנה. ואילו הרשעים שפקפקו ביכולת ה' לספק להם מזון במדבר, "וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים, אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?!" (תהלים עח יט) - הם לא הצליחו למצוא מן בקלות, אלא היו צריכים להתייגע רבות ולשוטט ממקום למקום עד שמצאו מן מחוץ למחנה! (יומא עה ע"א. מכילתא בשלח ג. אור החיים שמות טז ד)

המן - מגלה נסתרות

תופעה נוספת, מעניינת ורבת משמעות, היתה על ידי ירידת המן.

דרשו חז"ל: "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן" (שמות טז לא). גַּד - כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורים ומה שבסדקים, כך המן היה מגיד להם לישראל מה שבחורים ומה שבסדקים. לָבָן - שמלבין עוונותיהם של ישראל.

כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר: 'גנבת את עבדי!' וזה אומר: 'אתה מכרתו לי!' אמר להם משה: 'מחר בבוקר יהיה המשפט'. למחר, בודקים היכן נמצאת מנת המן של העבד, [שהרי כל אחד ליקט מן כפי מספר נפשות ביתו ועבדיו, ואפילו אם ליקט יותר, היה מוצא בדיוק עומר אחד, עבור כל אחד מבני ביתו ועבדיו]: אם נמצא המן בבית אדונו הראשון, סימן שהעבד שייך לו והשני גנב אותו. ואם נמצא המן בבית אדונו השני - סימן שאכן העבד נמכר לו כדין.

וכך, על פי מקום מציאתו של המן, היו מגלים ומבררים ספקות רבים. (עיין עוד יומא עה ע"א)

לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן!

הנה כי כן, המן - הוא המזון המיוחד שהוכן לעם ישראל כבר מששת ימי בראשית, בערב שבת בין השמשות, לאותה תקופה מיוחדת של "התאמנות על ה'". (אבות פ"ה מ"ו)

היה זה מזון שיש בו תלות תמידית בה' יתברך, מחייב מאוד, ומודד כל העת את דרגתו של האדם. ויחד עם זאת, יש בו הארת פנים מיוחדת, תענוג נפלא ושפע עד בלי די לדבקים בה' ובתורתו.

לא לחינם אמרו חז"ל: "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן!" (תנחומא בשלח כ)

- פנויים מדאגות של פרנסה, מתורגלים באמונה ובטחון בבורא עולם, ניזונים ממזון טהור וזך, המזכך ומטהר את לב האדם - הוגים בתורת ה', וכך נחקקת התורה ומתיישבת היטב בגופם.

לימוד לדורות

המן - על כל משמעותו המאלפת ולקחיו הגדולים - נשמר למשמרת לדורות הבאים. בציוויו של הקב"ה, נשמרה במשכן צנצנת אחת של מן, לאות ולזכרון.

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות טז לב)

צנצנת המן נשמרה לפני ארון ברית ה' במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש, במשך כ- 900 שנה, עד לחורבן בית המקדש הראשון.

מקומה המיוחד יחד עם לוחות הברית, מלמד אותנו כי כאשר אדם שומר את התורה והוגה בה, אזי הקב"ה מזמין לו את פרנסתו כמו המן.

ואכן, בימי ירמיהו הנביא, כאשר היה ירמיהו מוכיח את ישראל למה אינם עוסקים בתורה, היו ישראל אומרים לו: "אם נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה - מהיכן נתפרנס?!" הוציא להם ירמיהו את צנצנת המן ואמר להם (ירמיה ב לא): "רְאוּ דְבַר ה'!" 'שמעו' לא נאמר, אלא 'ראו', ראו בעיניכם, בזה התפרנסו אבותיכם במדבר! הרבה שלוחים יש לו לקב"ה להכין מזון ליראיו! (רש"י שמות טז לב)

"כי עשה זה להודיעם, כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, אם כן שמור מצוותיו - וחיה!" (רמב"ן דברים ח ג)

בארה של מרים

עֲלִי בְאֵר!

למעלה מ - 3,000,000 בני אדם, הולכים במשך ארבעים שנה - בתוך מדבר צחיח! מאין היו להם מים לשתות?

"בארה של מרים" - היתה נס מופלא נוסף, בתוך שרשרת הניסים הנפלאה, שהקיפה את עם ישראל במדבר. באר מים חיים, המלווה את עם ישראל במדבר בכל מסעותיהם, בזכותה של מרים הנביאה, אשר אמרה שירה על הים.

היאך היתה הבאר עשויה?

נפלאים הדברים! הבאר היתה כמין סלע עגולה, והיתה מתגלגלת ובאה עמהם במסעותיהם. כאשר היו צריכים ישראל לחנות, היתה הבאר עולה ועומדת בפתח המשכן, ליד אהלו של משה רבנו. כאשר עמדה הבאר, היו באים שנים עשר נשיאי שבטי ישראל, מתאספים סביב הבאר, וכל אחד היה לוקח את מטהו וחוקק על הארץ סימן מהבאר עד מקום המחנה של שבטו.

כאשר היו הנשיאים שׁרים ואומרים: "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" - היתה הבאר עולה על גדותיה, ומימיה נמשכים דרך אותו סימן ובאים לפני חניית כל שבט ושבט, כדי שלא יהיה להם טורח ללכת לשאוב מים ממקום רחוק, [שהרי מחנה ישראל כולו היה בשטח של כ-12 קילומטר על 12 קילומטר!]. נהרות מים אלו היו מקיפים כל מחנה ומחנה מכל צדדיו, וכך היה ניכר הגבול שבין שבט ושבט. היתה בהם תועלת נוספת, שעל ידם נעשה המעבר ממחנה למחנה קל ונעים, כאשר למשל, רצתה אשה ללכת לבקר את חברתה מן המחנה האחר, היתה שטה בסירה כדי לעבור ממחנה למחנה ומגיעה ללא טורח. (במדבר רבה א ובמפרשים, רש"י במדבר כא יח, ילקוט שמעוני שמות מ סימן תכו)

על מי מנוחות

מה היה טיבם של מי הבאר הללו?

אמר רבי שמואל: יש מים שנאים לשתות ואין נאים לרחוץ, ויש מים שנאים לרחוץ ואין נאים לשתות. אבל מי הבאר - נאים לשתות ונאים לרחוץ! נוח לעצם ומרפא לנפש! (מדרש תהלים כג)

מי הבאר - לא רק היו מים מתוקים וטובים לשתיה, כי אם מים מבושמים ומיוחדים. היתה הבאר מעלה לישראל כל מיני מאכלים משובחים ומעדנים, וכל מיני דשאים ומיני בשמים, והיו הריחות הללו מפעפעים בהם, שנאמר: (תהלים כג ב) "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". והיה הריח נודף מסוף העולם ועד סופו! כמו שאומר שלמה המלך (שיר השרים ד יג-טו): "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים - מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים..."! (מדרש תהלים כג)

לבד מכך, סגולות רבות היו בבארה של מרים, מים אלו חוננו אותם בשכל זך וזכרון נפלא. גם כל מי שהיה לו איזה מיחוש או כאב, היה שותה ממים אלו ומיד מתרפא, כך שלא הוצרכו עם ישראל לטיפולים רפואיים משך היותם במדבר ארבעים שנה - לא טיפת חלב, ולא קופת חולים... אלא מבארה של מים היו שותים ומתרפאים.

אורו של עמוד הענן היה משתקף בתוך הנהרות, וכך היו הנהרות נראים מצוירים כעין השחר והלבנה והחמה, ואומות העולם רואים אותם למרחק רב, ומשבחים לה' יתברך: "מִי זאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה...!" (שיר השירים ו י. ילקוט שמות מ תכו)

שירת הבאר

כאשר התקרבו בני ישראל אל ארץ ישראל, התרחש נס גדול, שהתפרסם על ידי הבאר.

בדרכם, היה עליהם לעבור בנחל ארנון. משני צידי הנחל היו נצבים הרים גדולים, ובהם בליטות ושקעים. הלכו חיילי האמורי והתחבאו בנקיקי הסלעים ובמערות, כשהם מכינים לעצמם מלאי של נשק ואבנים וסלעים גדולים. הם חיכו שישראל יעברו למטה, בנחל, ואז יזרקו עליהם את החיצים והאבנים ויהרגו אותם! אבל אז נעשה נס: ההרים הזדעזעו והתקרבו זה לזה, בליטותיו של ההר האחד נכנסו בתוך השקעים של ההר השני, ומחצו והרגו את כל החיילים האמוריים! לאחר מכן, נפרדו ההרים וחזרו למקומם. כשעברו ישראל למטה, לא ידעו הם איזה נס נעשה להם. אמר הקב"ה: מי יודיע לבני על הנס אשר עשיתי עמהם? התגלגלה בארה של מרים לתוך נחל ארנון, והעלתה משם את דם ההרוגים וזרועות ואיברים, והוליכה אותם סביב מחנה ישראל. ראו זאת ישראל, ומיד פתחו והודו לה' בשירה - שירת הבאר! (רש"י במדבר כא טו-טז)

"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם". [שחקקו הנשיאים במטותיהם את הסימן לבאר.] (במדבר כא יז)

לאחר פטירתה של מרים, נעלמה הבאר, כמו שנאמר (במדבר כ א-ב): "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה...". אך חזרה שוב לישראל בזכותם של משה ואהרון. (תענית ט ע"א)

עכשיו באר זו טמונה בים הכנרת, וכל הרוצה לראותה, עומד במקום הנקרא ישימון, ומסתכל בים, ורואה באמצע הים סלע עגול, זוהי בארה של מרים. (רש"י במדבר כא כ)

הדגלים במדבר

סדר מיוחד

עם ישראל במדבר לא הלכו בערבוביא או באיזו שיירה, כמנהג הולכי דרכים. אלא הם הלכו בסדר מיוחד, מחנות מחנות: במרכז שכן המשכן - "מחנה שכינה", מסביב לכל המשכן שכנו הלויים - "מחנה לויה", ומסביבם שכן "מחנה ישראל" - מסודרים ומחולקים לפי שבטים, כל שבט במקום מיוחד, שלושה שבטים בכל צד. כל שבט נשא עימו דגל, בעל צבע מיוחד, שעליו מצוייר סמל מיוחד המאפיין אותו.

שבט ראובן - אבנו בחושן היא 'אודם', ולכן דגלו בצבע אדום, ומצוייר עליו דודאים. שמעון - אבנו בחושן היא 'פטדה', לכן דגלו בצבע ירוק, ומצוייר עליו שכם. לוי - אבנו ברקת, צבע דגלו: שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום, ומצוייר עליו אורים ותומים. יהודה - אבנו נֹפך, צבע דגלו כמין שמים, ומצוייר עליו אריה ("גור אריה יהודה"). יששכר - אבנו ספיר, צבע דגלו כחול כהה, ומצוייר עליו שמש וירח ("ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"). זבולון - אבנו יהלום, צבע דגלו לבן, ומצוייר עליו ספינה ("זבולון לחוף ימים ישכון"). דן - אבנו לשם, צבע דגלו דומה לספיר, ומצוייר עליו נחש ("יהי דן נחש"). גד - אבנו שבו, צבע דגלו אפור, ומצוייר עליו מחנה ("גד גדוד יגודנו"). נפתלי - אבנו אחלמה, צבע דגלו דומה ליין אדום צלול, ומצוייר עליו אילה ("נפתלי אילה שלוחה"). אשר - אבנו תרשיש, צבע דגלו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים, ומצוייר עליו עץ זית ("מאשר שמנה לחמו"). יוסף - אבנו שוהם, צבע דגלו שחור עד מאוד. ולשני דגלי בניו הנשיאים אפרים ומנשה, מצוירת העיר מצרים, כיון שנולדו במצרים. ועל הדגל של אפרים מצוייר גם שור, על שם "בכור שורו הדר לו", שזה רמז על יהושע שהיה משבט אפרים. ועל הדגל של מנשה מצוייר גם ראם, על שם "וקרני ראם קרניו", שזה רמז על גדעון בן יואש שהיה משבט מנשה. בנימין - אבנו ישפה, צבע דגלו דומה לכל י"ב הצבעים, ומצוייר עליו זאב ("בנימין זאב יטרף").

כאשר היו צריכים בני ישראל להתחיל לנסוע, או כאשר היו צריכים לעצור ולחנות - גם אז נעשה הכל בסדר נפלא ומיוחד.

כשהיו צריכים לנסוע - היה הענן נעמד מעל מחנה יהודה, ומורה להם את כיוון הליכתם. שני כהנים היו תוקעים 4 תקיעות בחצוצרות של כסף. ובכל תקיעה ותקיעה היו מתקדמים שלב נוסף של הכנה לקראת המסע [פירוק המשכן, קיפול ונשיאת הכלים ועוד,] לאחר שכולם היו מוכנים למסע, לא היו זזים ממקומם עד שהיה משה אומר: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!" או אז היה הענן מתחיל ללכת, ואחריו עם ישראל.

בחנייתם - היה עמוד הענן נעשה כסוכה מעל מחנה יהודה, וכך ידעו שה' חפץ שכאן יחנו. בסדר נפלא היו מתארגנים לחנייה, ואז היה אומר משה: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל!", והענן היה נפרש על עם ישראל.

כך היו הולכים עם ישראל בטקסי המלכים, בסדר נפלא ומיוחד, "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ".

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".

וּבְנֻחֹה יֹאמַר: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר י לו)

צבא ה'!

לאמתו של דבר - צורת הליכה מיוחדת זו, לא היתה רק ענין של סדר וטקסיות, אלא היתה בה משמעות עמוקה!

עם ישראל - אינם איזה קובץ של ציבור המוני, הנמדד בכמותו. אצל עם ישראל - כל אחד ואחד חביב לפני הקב"ה בפני עצמו, לכל אחד יש ייחודיות וחלק מיוחד השמור רק לו - בהמלכתו של הקדוש ברוך הוא! לכל שבט - דגל, מקום מיוחד, חלק ייחודי. עם ישראל הוא צבא ה'! וכבר התברכו עם ישראל להיות ככוכבי השמים, שעליהם נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא!" (תהלים קמז ד) - לכל אחד שמו, מקומו, מהותו וחלקו המיוחד!

אומר המדרש (במדבר רבה ב): בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות [220,000] מלאכים, והיו כולם מסודרים דגלים דגלים. ראו ישראל את המלאכים בהדר תפארתם, כצבא ה', כשלכל אחד חלקו המיוחד בהמלכת ה' יתברך, והתחילו מתאווים אף הם לדגלים. אמרו: "הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם!" אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מה נתאויתם להיעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם!" מיד אמר הקב"ה למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.

בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם

התחיל משה לחשוש, אמר: עכשיו עתידה להיות מחלוקת בין השבטים, מי ישכון בכל צד [כי יש בקביעת הצדדים משמעות עמוקה ונשגבה לגבי קביעת תפקידו ומעמדו של כל שבט.] אם אני אומר לשבטו של יהודה שישכון במזרח, והוא אומר לי שרצונו בדרום, וכן ראובן וכן אפרים, וכן כל שבט ושבט - מה אני עושה?!

אמר לו הקב"ה: משה, אל תדאג, הם אינם צריכים שאתה תגלה להם את הסדר, אלא מעצמם הם מכירים כל אחד את מקומו המיוחד. וכיצד? מסורת יש בידם מיעקב אביהם, היאך לשכון בדגלים. אני איני מחדש להם זאת, כבר יש להם טקסים מיעקב אביהם - כמו שנשאו והקיפו את מטתו אחר פטירתו, כך יקיפו את המשכן.

כאשר בא יעקב אבינו להיפטר מן העולם, קרא לבניו, ובירכם, וציווה אותם על דרכי ה' יתברך, וקיבלו עליהם עול מלכות שמים. ומשסיים אמר להם: כשתטלו את מיטתי - ביראה ובכבוד לוו אותי, ולא יגע שום אדם במטתי מלבדכם, לא אחד מן המצריים, ואפילו לא אחד מבניכם! ואז גילה להם יעקב את הסדר שבו ישאו אותו, ולסדר זה היתה משמעות עמוקה ביותר! אמר להם: יהודה, יששכר וזבולון - יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן, שמעון וגד - יטענו את מיטתי מן הדרום. אפרים, מנשה ובנימין - יטענו מן המערב. דן, אשר ונפתלי - יטענו מן הצפון. יוסף אל יטען מפני שהוא מלך, ואתם צריכים לחלוק לו כבוד, ולוי אף הוא לא יטען, מפני שהוא עתיד לטעון את ארון הקודש, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת! אם תעשו כן ותטענו את מיטתי כסדר הזה, עתיד הקב"ה לעשות אתכם כסדר הזה בדגלים! ואכן כאשר נפטר טענו אותו כשם שציום. ובשכר זאת, זכו במדבר להיעשות דגלים כסדר הזה, כמו שנאמר (במדבר ב ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - כפי שקיבלו מיעקב אבינו.

למעשה - כבר לאברהם אבינו הראה הקב"ה את הסדר שבו ילכו עם ישראל! כשאמר הקב"ה לאברהם "הבט נא השמימה", הראה לו הקב"ה עגלה באמצע, ושתים עשרה מזלות סובבים לה. אמר לו: זה סימן לבניך, שעתידים להיות ארבעה דגלים, שלושה שבטים מכל צד, והארון באמצע. (מדרש הגדול במדבר ב א)

על משמעותו העמוקה של סדר זה, דרשו חז"ל את הפסוק (משלי ג יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". ארבע רוחות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם: מזרח, מערב, דרום וצפון. בכל רוח הטביע הקב"ה כוחות מיוחדים, וכנגדם סידר את הדגלים. לדוגמא: מזרח - משם האור יוצא לעולם, יש בו כח להזריח ולהשפיע על העולם כולו. בצד זה העמיד ה' את שבט יהודה שהוא בעל מלוכה, ואת שבט יששכר שהוא בעל תורה, ואת שבט זבולון שהוא בעל עשירות. הם משפיעים ומזריחים בכוחותיהם על העולם כולו. וכשם שהשמש נראית תחילה במזרח, כך היו הם ראשונים בכל המסעות והחניות. וכך סודר כל שבט ושבט במקומו המיוחד לו על פי כוחותיו, תכונותיו, והחלק המיוחד לו בהמלכת הקב"ה בעולם.

חיבה גדולה!

אומר המדרש (במדב"ר ב): חיבה גדולה חיבבם הקב"ה שעשאם דגלים. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה המלך אומר: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי - אַהֲבָה!" משל למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו, והנה - כל החביות החמיצו! בפחי נפש בא לצאת מן המקום, ולפתע מצא חבית אחת של יין טוב. אמר: חבית זו שווה בעיני כמו כל האוצר! כך, ברא הקב"ה שבעים אומות, אך מכולם לא מצא עם שדבק בו אלא עם ישראל. וזהו שנאמר "הביאני אל בית היין", יין אלו הם שבעים אומות ['יין' בגימטריה = 70], ומבין כולם - "ודגלו עלי אהבה" - בחר בעמו ישראל באהבה!

קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלים בהם ומתפעלים. ומרוב התפעלותם היו האומות אומרים לישראל: "שובי שובי השולמית!" [שולמית אלו עם ישראל השלמים באמונתם לבורא עולם] - בואו אלינו, הידבקו עמנו, ואנו ניתן לכם גדולה וכבוד, נעשה אתכם מושלים, הגמונים, דוכסים! "שובי ונחזה בך"! ועם ישראל עונים להם: "מה תחזו בשולמית, כמחולת המחניים" - איזו גדולה אתם יכולים לתת לנו, האם תוכלו לתת לנו גדולה וכבוד "כמחולת המחנים", האם יכולים אתם לעשות לנו כמו הגדולה שעשה לנו האלוקים במדבר, שהוליך אותנו מחנות מחנות?!

אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו כנגדם! כמו שנאמר (במדבר כד ב): "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁכֵן לִשְׁבָטָיו... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיּאמַר... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!". התחיל אומר: מי יכול לגעת באלו, שמכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם?! מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל!

לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי!

אמר רבי חייא: משל לבת מלכים, שנשבתה והוגלתה מארמון המלך. גדלה במרחקים, ולא ידעה כלל שהיא בת מלך. חיה חיי שפל ומחסור, והיתה מלקטת שיבולים למאכלה יחד עם חברותיה. לימים, עבר המלך והכיר אותה שהיא בתו! מיד שלח את אוהבו, נטל והושיב אותה עמו במרכבת המלך. היו חברותיה תמהות עליה ואומרות: "אתמול היית מלקטת שבולים, והיום יושבת בקרונות מלכות עם המלך?!" אמרה להם: "יותר ממה שאתן תמהות עלי - אני תמהה על עצמי!"

כך, היו ישראל במצרים, משועבדים בטיט ובלבנים, שקועים בתועבותיהם וגלוליהם, והיו מאוסים ובזויים בעיני המצרים. כאשר נעשו בני חורין ונגאלו, נעשו כבני מלכים, חוסים תחת כנפי השכינה, מוקפים בגילויי אהבה, והיו כמושלים על כל באי עולם. היו אומות העולם תמהים ואומרים: "אתמול הייתם עובדים בטיט ובלבנים, והיום נעשיתם בני חורין וסגנים על כל העולם?!" והיו ישראל אומרים להם: "כשם שאתם תמהים עלינו, כך אנו תמהים על עצמנו!" וקראו על עצמם את הפסוק: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב". (שיר השירים רבה ו)

על שולחן המלך

יצאו עם ישראל משפלות מצרים, והפכו להיות "סמוכים על שולחן המלך" - על שולחנו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. האם חסר משהו בבית המלך?! "לא חסרת דבר!" - אלא שהדבר בפיך, מה אתה רוצה? - לחם? - "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים!" (שמות טז ד) מים אתה רוצה? "ויך את הסלע... ויצאו מים רבים!" (במדבר כ יא) בשר, עופות אתה מבקש? "ותעל השליו!" (שמות טז יג) מלך במדינה - אין המדינה חסרה כלום! כך - "ה' אלהיך עמך - לא חסרת דבר"! (מדרש תהלים כג)

תוכן העניינים

חג הסוכות בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה