אור ברסלב
חברותא על שקלים פרק ראשון - באחד באדר

חברותא על שקלים· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - באחד באדר

כתב ספר החינוך מצוה קה:

מצות נתינת מחצית השקל בשנה - שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה, בין עני בין עשיר, מחצית השקל, שהוא משקל עשרה גרה כסף, בכל שנה ליד הכהנים.

שנאמר [שמות ל יג] "זה יתנו כל העובר על הפקודים".

והיו מניחים הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין, וכל קרבן הקרב על הציבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים. והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.

משרשי המצוה: שרצה הקב"ה לטובת כל ישראל, ולזכותם שיהא יד כולם שווה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה, ובענינים אלו הנזכרים. ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו, להעלות זכרון כולן על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו ...

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, שחייבין לתת אותם כל ישראל, בין העומדין בארץ או חוצה לארץ.

ושלא בזמן הבית אין חייב בה אדם.

דף ב.

הלכה א - מתניתין:

במסכת מגילה [דף כט ב] נתבאר כי בכל שנה [החל מא' ניסן], צריכין להביא את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים ששוקלים הציבור ל"מחצית השקל".

וילפינן לה מקרא, דכתיב "זאת עולת חדש בחדשו" - חדש, והבא קרבן מתרומה חדשה.

ומשום כך, באחד באדר היו שולחין בית דין שלוחין בכל ערי ישראל, ומשמיעין [מכריזין] על השקלים, שיביאו ישראל שקליהם, כדי שיהיו בלשכה שקלים חדשים בא' ניסן, ויביאו מהם תמידין ומוספין, ושאר קרבנות הציבור. (1)

וכן היו מכריזין באחד באדר על הכלאים, שיעקור כל אחד משדותיו את כלאי הזרעים שעלו בהן. ומכריזין זאת בזמן הזה, כיון שבאדר ניכרין כבר הצמחים, וניכרין הכלאים.

ובחמשה עשר בו [באדר]:

א. קורין את המגילה בכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון.

ב. ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות והשווקים שנתקלקלו בימות הגשמים, עבור עולי רגלים הבאים שלושים יום לאחר מכן, בחג הפסח. (2)

וכן היו יוצאין שלוחי בית דין ביום זה לתקן את מקוות המים, שאם נתרבה בהם טיט - מנקין אותם, ואם נחסר שיעור מימיהם - ממשיכין להם מים, וממלאין אותן.

ג. ועושין בו כל צרכי הרבים - יבואר בגמרא.

ד. ומציינין את הקברות על ידי שפיכת סיד מחוי סביב הקבר, שיהא ניכר, ולא יאהילו עליהם הכהנים ונושאי טהרות. ומפני שבימות הגשמים נמוח הסיד, היו חוזרין ומציינין אותן בט"ו באדר.

ה. ויוצאין בט"ו באדר אף על הכלאים. לאחר שהכריזו בא' באדר לעקור את הכלאים, יוצאין שלוחי בית דין בט"ו באדר לשדות, לבדוק אם עקרום הבעלים, ואם לא עקרום עוקרים אותם שלוחי בית דין.

גמרא:

והוינן בה: ולמה באחד באדר נקבע הזמן שמכריזין בו על הבאת השקלים?

ומבארינן: כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן - בזמן הראוי, קודם ראש חדש ניסן, ותתרם "תרומת הלשכה" מן תרומת השקלים החדשה ששקלו הציבור בזמנה, באחד בניסן.

את כל השקלים החדשים שהתקבלו מתרומת הציבור ל"מחצית השקל" היו מניחים בלשכה, ובאחד בניסן היו "תורמין" מעות מהלשכה, על ידי שהיו ממלאים שלש קופות בשקלים מתוך השקלים הרבים שהיו בלישכה.

ומאותן המעות ש"נתרמו" מהלישכה בקופות, היו לוקחין את קרבנות הציבור לצרכי השנה הבאה.

ולכך, משמיעין באחד באדר, שלשים יום קודם לכן, על גביית השקלים, כדי שיספיקו הכל להביאם לפני המועד של "תרומת הלישכה".

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: הטעם שתרומת הלשכה מהשקלים החדשים זמנה הוא בא' בניסן היות שזמנה של תרומת הלשכה - הוא כתחלתה!

כפי שהיתה התרומה הראשונה, בשעה שהוקם המשכן, בראש חודש ניסן.

דכתיב "ויהי בחדש הראשון, בשנה השנית, באחד לחדש הוקם המשכן".

ותני עלה: ביום שהוקם המשכן - בו ביום נתרמה התרומה לצורך קרבנות הציבור, שהוקרבו כבר באותו היום.

וכמו כן לדורות, מתחילין לתרום מן החדש לצורך הבאת קרבנות הציבור, מראש חדש ניסן. (3)

רבי טבי בשם רבי יאשיה בשם כהנא אמר: הטעם שמקריבין בא' ניסן מתרומה חדשה, הוא לימוד מגזירה שווה:

נאמר כאן, בפרשת הקרבנות [במדבר כח] "זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה". שמכאן אנו למדים שצריך לחדש ולהביא קרבנות מתרומה חדשה, וכמו שנתבאר לעיל. (4) ונאמר להלן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לחדשי השנה".

מה "חדשי" שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן. כדכתיב בהאי קרא "החדש הזה לכם ראש חדשים".

אף "חדשי" שנאמר כאן, בקרא ד"זאת עולת חדש בחדשו", דילפינן מינה שצריך להביא מכאן ואילך קרבנות ציבור מתרומה חדשה, אין מונין אלא מניסן.

שמניסן מתחילין להביא קרבנות ציבור מהשקלים החדשים לכל חדשי השנה.

אמר רב יונה: שבק רבי טבי ראשה דמתניתא, ואמר סיפא [הניח רב טבי רישא דברייתא ונקיט הסיפא]. שדרשה זו שהביא רב טבי ללמדנו שזמן תרומת הלשכה הוא בניסן, היא סיפא דברייתא, ולא הזכיר כלל רישא דברייתא, המביאה את מקור הדין שישנו זמן שצריך לחדש ולהביא מתרומה חדשה.

דלא כן כהדא [שאין נכון לעשות כן כענין זה] שעשה רב טבי, שלא הזכיר כלל הרישא שצריך להביא מן החדש.

וכך שנינו ברישא דברייתא, דתני: כתיב "זאת עולת חדש בחדשו".

יכול יהא תורם מהשקלים שבלישכה בכל חדש וחדש?

תלמוד לומר "בחדשו לחדשו". לומר לך: בחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. כי אם בכל חדש הוא תורם הוי מצי למכתב "זאת עולת החדש".

יכול יתרום באיזה חדש שירצה עבור כל חדשי השנה?

אין הדבר כן.

לפי שנאמר כאן "חדשי" בקרא ד"זאת עולת חדש בחדשו לחדשי". ונאמר להלן "חדשי" בכתוב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

מה "חדשי" שנאמר להלן, אין מונין אלא מניסן.

אף "חדשי" שנאמר כאן לגבי תרומת הלשכה, אין מונין אלא מניסן.

שנינו במשנתנו: באחד באדר משמיעין על השקלים.

מהו "משמיעין"?

רב הונא אמר: מכריזין.

והא דתיקנו להכריז על הבאת השקלים, אסמכוהו אקרא, היך מה דאת אמר [כמו שנאמר] בדברי הימים [כד]: "ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד ה'".

ובכסף שקלים מיירי התם, כדמוכח בפסוקים בספר מלכים. הריף שיש ליתן קול ולהכריז על הבאת השקלים לבית ה'.

שנינו במשנתינו: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים.

תנן תנינן: [בפרק קמא דמגילה] אין חילוק בין אדר ראשון לאדר שני, ששוין הם בכך שאסורים שניהם בהספד ובתענית בי"ד ובט"ו, ואין ביניהם חילוק אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, שנוהגים רק באדר שני, ולא באדר ראשון.

רב סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר: אף שימוע שקלים וכלאים איכא ביניהם, בין אדר ראשון לשני. שדין השמעת השקלים והכלאים באחד באדר הנזכר במשנתינו אינו נוהג אלא באדר שני.

אמר רבי יוסי: ויאות [נכון ויפה] אמר רבי יהושע בן לוי, שגם השמעת השקלים והכלאים אינה נוהגת אלא באדר שני.

כי כלום, מפני מה, אמרו חכמים שבאחד באדר משמיעין על השקלים, וכי לא בכדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן עד ניסן, שבו צריך להביא קרבנות מן התרומה החדשה.

ואם את אמר שהשמעת השקלים תעשה באדר הראשון הא עד כדון [עדיין] אית בשתא שיתין יומין [ישנם שישים יום] עד א' ניסן, ויאמר אדם לעצמו עדיין יש לי שהות הרבה להביא שקלי, ומתוך כך יפשע ולא יביא.

ועל כן תיקנו שישמיעו בא' באדר השני שהוא שלושים יום קודם הזמן, ויזדרז להביא שקלו.

וכן נכונים דברי רבי יהושע בן לוי במה שאמר שהשמעת הכלאים גם היא נעשית באדר השני.

כי כלום אמרו באחד באדר יוצאין אף על הכלאים, וכי לא כדי שיהיו הצמחין ניכרין ויראו אם יש בהם כלאים.

ואם אומר את שבאדר הראשון מכריזין על הכלאים עד כדון [עדיין] אינון דקיקין [דקים הצמחים] ואינם ניכרים אם יש בהם כלאים. שהרי מטעם זה מעברין את השנה ומוסיפין אדר ראשון מפני התבואה שלא נתבשלה, כדתניא בסנהדרין [יא ב].

וכיון שכן, אין מקום להשמעת הכלאים עד אדר השני.

נתבאר בגמרא לעיל שטעם הכרזת השקלים בא' באדר הוא כדי שיספיקו ישראל להביא שקליהם עד א' ניסן.

רבי חזקיה שאל: מעתה, שאמרת כי הכרזת השקלים הוא כדי שיביאו שקליהם בעונתן, תיקשי:

אם כן, בני בבל הרחוקין הרבה מירושלים, ודרוש להם זמן רב להבאת שקליהם לירושלים, עליהם להיות משמיעין על השקלים מראשו של חורף, כדי שיביאו ישראל שבבל שקליהן בעונתן עד א' ניסן, ותתרם גם עליהם תרומת הלשכה מן התרומה החדשה, בזמנה, באחד בניסן?

התיב רבי עולא קומי [לפני] רבי מנא על קושיתו של רבי חזקיה שבני בבל צריכים להשמיע על השקלים כבר מתחילת החורף:

והא תנינן להלן בשלושה פרקים [זמנים] בשנה תורמין את הלשכה. שהיתה במקדש לשכה גדולה שלתוכה הכניסו את כל השקלים שתרמו ישראל. וכשנטלום לצורך קניית הקרבנות לא היו נוטלים את כל השקלים בבת אחת לצורך קרבנות כל השנה, אלא ג' פעמים בשנה היו תורמין את הלשכה,

א. בפרוס הפסח [היינו ט"ו יום קודם הפסח]

ב. בפרוס העצרת [חג השבועות]

ג. בפרוס החג [חג הסוכות].

והמשיך ואמר ליה רבי עולא: הרי מפני מה היו תורמין את הלשכה שלש פעמים, בשלשה זמנים, ולא בפעם אחת, בהכרח משום שלא היו הכל מספיקים לשלוח שקליהם שנגבו בחודש אדר עד א ניסן.

נימר [ונאמר כך]: בפסח עדיין לא הגיעו כל שקלי ישראל מכל התפוצות אלא רק מהמקומות הקרובים לירושלים. ולפיכך:

אילין דקריבין [אלו הקרובים] מביאין שקליהן בפרוס הפסח,

ואילין דרחוקין מביאין שקליהן בפרוס העצרת.

ואילין דרחוקין מנהון [והרחוקים מהם טפי] מביאין שקליהם בפרוס החג.

וכך יהיה לכל ישראל חלק בקרבנות.

ואם כן, שתורמים תרומה מיוחדת משקליהם של המקומות הרחוקים, לפי זמן הגעתם, אין צורך להקדים ולהשמיע על השקלים לבני בבל ולשאר המדינות הרחוקות קודם א' באדר, כיון שזמן תרומת הלישכה משקליהם הוא אכן מאוחר מפרוס הפסח, ואין מקום לשאלת רבי חזקיה.

דף ב:

אמר ליה: לא כדבריך הוא, שאמרת יש זמן מיוחד לכל מקום לתרומת הלישכה משקליו.

אלא כולה כאחת היא באה. שזמן כולם הוא בא' בניסן.

כי מיד בראש חודש ניסן צריך שיהיו הקרבנות שייכים לכל ישראל, שיתכפרו בהם כולם.

ולמה אמרו "בשלשה פרקים תורמין את הלשכה" ואין תורמים אותה בפעם אחת, מאחר שהזמן של כולם שווה?

טעמו של דבר - כדי לעשות פומבי [פרסום] לדבר.

שבג' זמנים הללו מתאספים כל ישראל לעלות לרגל, ואז היו תורמין, להודיע לכולם שיש לכל א' מישראל חלק בכל הקרבנות ציבור שמקריבין בכל יום.

רבי יהודה בר פזי בשם רבי אמר: הן [איך] נקרא את הפסוקים שיובאו להלן ולא נבעת [נחרד]!? הרי אם נבחין בהנהגת עם ישראל המוזכרת במקראות הללו, בין התנהגותם הטובה להתנהגותם הרעה, נלמד אנו מה גדול כחו של היצר הרע.

א. שהרי כשהתנדבו בני ישראל לטובה, לבנין המשכן, כתיב [שמות לה כב] "ויבאו האנשים על הנשים - כל נדיב לב הביאו".

הרי שנדיבי לב הם שהביאו תרומה למשכן ה', ולא כל העם.

ואילו כשהתנדבו לרעה לצורך עשיית העגל, כתיב [שמות לג ב] "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, ויביאו אל אהרן", שאף אותם שלא היו נדיבי לב הביאו נזמיהם לעשיית העגל.

ב. עוד חילוק מצינו בין יציאת בני ישראל לטובה או לרעה.

שכשיצאו לטובה, לקבלת התורה, כתיב "ויוצא משה את העם", ולא יצאו מעצמן לקבל התורה אלא הוצרך משה להוציאן.

ואילו ביציאתן לרעה, בחטא המרגלים, כתיב "ותקרבון אלי כלכם", מעצמן קרבו.

ג. וכמו כן, לטובה כתיב: אז ישיר משה ובני ישראל. שרק על ידי שירת משה שהתחיל לשיר נתעוררו גם בני ישראל ונצטרפו לשירה.

ואילו לרעה, בביאת המרגלים, כתיב "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" - מעצמן נשאו קולם בבכי בלא שעוררום לכך.

אמר רבי חייא בר אבא: כבר הוכיחם הנביא צפניה לבני ישראל על הנהגה חלוקה זו בין טובה לרעה.

דכתיב [בצפניה ג ז] "אכן השכימו השחיתו כל עלילותם" שהוכיחם על כך שכל השחתה שהיו עושין - בהשכמה היו עושין אותה. כדכתיב גבי העגל "וישכימו ממחרת". ואילו גבי נדבת המשכן כתיב "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר", ולא בהשכמה ממש.

אמר רבי אבא בר אחא: אין אתה יכול לעמוד על אופיא [דעתה ומנהגה] של אומה זו. שלכל ענין אשר הם נתבעים ליתן ממון הם נותנים, בין לטוב ובין לרע.

נתבעין לעגל ונותנין. נתבעין למשכן ונותנין.

תנא ריב"ח הדא מתניתא [שנה ריב"ח ברייתא זו] דלהלן, החולקת על רבי אבא, האומר שנתינתם למשכן היתה מכח נימוסם והנהגתם ליתן לכל אשר ישאלום לרע או לטוב.

אלא, מדעת עשו כן, לכפר על חטא העגל.

דתניא: כתיב "ועשית כפורת זהב טהור" - יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל.

וכן כל מה שנתנו לצורך המשכן, לכפרת חטא העגל ניתן.

רבי חגי בשם רשב"ג אמר: שלש "תרומות" נאמרו בפרשה זאת ד"ויקחו לי תרומה".

ומדכתיב שלש פעמים "תרומה", למדים אנו שנצטוו על ג' סוגי תרומות, ואלו הם: א. תרומת האדנים - היא תרומת בקע לגולגולת, שנעשו ממנה אדני המשכן, כמפורש בפרשת פקודי [לט, כו כז].

ב. ותרומת שקלים - הניתנת לצורך הקרבת הקרבנות.

ג. ותרומת המשכן - היא התרומה שנדב כל אחד לבנין המשכן וכליו.

ומפרשת הגמרא כיצד אנו למדים ג' תרומות אלו מן הפסוקים:

א. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" - זו תרומת האדנים.

ב. "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" - זו תרומת שקלים. שהרי שתי התרומות האחרות נאמרו סתם בלשון "תרומה", וכאן נאמר "תרומתי", ויש לדייק מלשון זו שהמדובר הוא בתרומת מחצית השקל, שבשקלים הללו היו לוקחין קרבנות לצורך גבוה.

ג. "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן" - זו תרומת המשכן. שהרי אין צורך בכל המינים הללו אלא לבנין המשכן.

ומכך ששתי התרומות האחרונות הן בהכרח תרומת שקלים ותרומת המשכן, ידעינן שה"תרומה" הראשונה הכתובה בקרא ד"ויקחו לי תרומה" היא תרומת האדנים.

ועתה מפרשת הגמרא את דינם של תרומות אלו:

א. תרומת המשכן, המיועדת לצורך בנין המשכן - מה שירצו התורמים יביאו.

ב. תרומת שקלים המיועדת לצורך קרבן ציבור - מה שירצו הציבור יעשו.

לאיזה קרבן ציבור שהיו צריכין היו נוטלין מהשקלים הללו [וכן מבקרי המומין היו לוקחין שכרן ממעות אלו].

אבל בתרומה זו יד כולן שווה [גירסת הגר"א]: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל.

לעומת תרומת המשכן, שכל אחד הביא כנדבת לבו.

ג. תרומת אדנים - אינה הולכת אלא לאדנים.

וגם בתרומה זו יד כולם שווה: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל.

אמר רבי אבון: אף בפרשה הזאת, פרשת שקלים, האמורה בפרשת כי תשא, נאמרו בה ברמיזה ג' תרומות אלו הנזכרות בפרשת תרומה. דכתיב בה: א. מחצית השקל תרומה לה'.

ב. כל העובר על הפקודים יתן תרומת ה'.

ג. לתת את תרומת ה'.

שנינו במשנתינו: בחמשה עשר בו [באדר] קורין את המגילה בכרכים.

[דברי הגמרא כאן מתפרשים לפי הפירוש "תקלין חדתין", ועיין בקרבן העדה שפירש באופן אחר].

ומקשינן: וכי לא כן אמר רבי חלבו אמר רב הונא רב בשם רבי חייא רבה הגדול: הכל יוצאין במקרא מגילה בי"ד אדר, ואפילו בני הכרכים שעיקר תקנת קריאת המגילה אצלם הוא בט"ו באדר, לפי שהוא עיקר זמן קריאתה.

ולבריו תיקשי, מדוע נקט רבי במשנה רק זמן קריאתם של בני הכרכים ולא שנה את עיקר הזמן של קריאת מגילה ביום ארבעה עשר, שהכל יוצאין בו?

ובהכרח, שלדעת רבי, אין הכל יוצאין בקריאת י"ד. ולכך שנה במשנה את זמנם של בני כרכים בחמשה עשר, לומר לך שזמן קריאת המגילה בכרכים הוא דווקא בט"ו באדר, דומיא דשאר הדברים שהוזכרו במשנתינו, שזמנם דווקא בט"ו אדר.

ותקשי לרבי חייא רבה שאמר הכל יוצאין בקריאת י"ד.

ומשנינן: זה שנקטה המשנה את יום חמשה עשר באדר, שהוא זמן קריאת המגילה של בני כרכים ולא נקטה י"ד באדר, אין זה משום שאין בני כרכים יוצאים בקריאת י"ד.

ולא בא התנא אלא ללמדך שכל המצוות השנויות במשנתינו, כגון מתקנים את הדרכים וכדומה, הנוהגות באדר שני, אינן נוהגות באדר ראשון.

לפי שכל המצוות שהוזכרו הם כדי לתקן את נזקי ימות הגשמים. ובאדר ראשון עדיין גשמים יורדים.

ונקט התנא זמן קריאה של כרכים, כדי לכלול מצוות קריאת מגילה עם שאר הדברים שזמנם בט"ו באדר.

ונלמד מדין המגילה עליהם, כמו שאין המגילה נקראת אלא באדר שני, אלו נמי אינן נוהגות אלא באדר שני.

ומעתה שוב אין פירכא על דברי רבי חייא רבה שאמר הכל יוצאין בקריאת המגילה בי"ד באדר.

רבי יוסה ורבי אחא הוון יתבין [ישבו יחדיו].

אמר רבי יוסה לרבי אחא: לא מסתברא זה שאמרנו כי בני הכרכים המוקפין חומה שקראו המגילה בי"ד אדר יצאו ידי חובתן, אלא לשעבר, שכבר עבר יום ט"ו באדר. שאז אמרינן כיון שבדיעבד שמעו בני הכרכים את קריאת המגילה בי"ד, וכבר עבר ט"ו, יצאו ידי חובתם.

אבל לבא [לכתחילה], אם קראו בי"ד ועדיין לא עבר יום ט"ו - לא אמרינן שיצאו כבר ידי חובה ואין צריך לקרותה שוב. אלא. יחזרו ויקראוה בט"ו, כדינם לכתחילה.

וההוכחה על כך:

דהא תני במגילה: מקום שנהגו לקרותה שני ימים מחמת הספק אם עירם מוקפת חומה מימות יהושע בן נון וזמן קריאתו הוא בט"ו, או שחומתה אינה מימות יהושע וזמנה בי"ד - קורין אותה שני ימים.

ואם נאמר שבן כרך שקרא בי"ד יצא ידי חובתו אף לכתחילה ואין צריך לחזור ולקרות בט"ו, מדוע בעיירות המסופקות קורין בשני הימים מספק? והרי כבר קראוה בי"ד, ואפילו אם עירם מוקפת חומה מימות יהושע יצאו ידי חובתן.

ומוכח, שרק בדיעבד, אם קראו בי"ד ועבר יום ט"ו, יצאו ידי חובתם. אך לכתחילה צריך לחזור ולקרות בט"ו.

אמר ליה רב אחא: אוף אנא סבר כן [אף אני סובר כדבריך], שבן כרך הקורא בי"ד, הגם שיוצא בדיעבד, מכל מקום לכתחילה עליו לחזור ולקרותה בט"ו.

אמר רבי מנא: ויאות - יפה אמר רבי יוסה!

שהרי אילו בן ט"ו שקראה בי"ד, ולא קראה בט"ו - שמא שומעין לו [לפי גירסת הגר"א]!?

והרי אם אתה אומר כן, שאין הוא צריך לחזור ולקרותה בט"ו - נמצאת עוקר זמן כרכים בידך, שכל אחד ואחד יקרא בי"ד, ודיו.

אלא ודאי, לכתחילה אף הקורא בי"ד צריך לחזור ולקרותה בט"ו.

תני רבי שמעון בן גמליאל אומר: מצוות הנוהגות באדר שני, כגון מקרא מגילה, ומתנות לאביונים, וקריאת סדר פרשיות שקלים, זכור ופרה, אינן נוהגות באדר ראשון.

חוץ מהספד ותענית, שהן שווין בזה ובזה, שאף י"ד וט"ו באדר ראשון אסורים בהספד ותענית.

ופליג בזה רבן שמעון בן גמליאל על תנא קמא, המובא בתלמוד בבלי מגילה ו א, הסובר שאף קריאת סדר פרשיות שנוהגין לקרוא באדר, אם קראו באדר ראשון שפיר דמי.

אמר רבי בא אמר רבי ירמיה בשם רב, ורבי סימון אמר בשם רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שאין לקרות סדר פרשיות באדר ראשון. ואם קראו לא יצאו ידי חובתן.

ורב הונא רבה דציפורין אמר: הנהיג רבי חנינה בציפורין כהדא דרבן שמעון בן גמליאל, שאין קורין פרשיות אלו אלא באדר שני.

ודייקינן בדבריו: לא אמר אלא "הנהיג" רבי חנינה כרבי שמעון בן גמליאל, שהורה כן לבאים לשואלו.

הא לדרוש כן ברבים "להלכה" - לא דרש!

ואע"ג דלא דרשינן ברבים הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שעיקר אדר הוא אדר שני, אבל לענין שטרות, אדר סתם הוא אדר שני.

כי כשבא לכתוב את תאריך השטר, אם הוא באדר ראשון כותבין אדר ראשון, ואילו באדר שני אין כותבין אדר שני, אלא אדר סתם.

רבי יהודה חולק ואומר: לא כך הוא.

דף ג.

אלא, הכותב שטר באדר ראשון כותב אדר (תחילת העמוד) סתם. ובאדר שני כותב אדר תניין [שני]. (5)

שנינו במשנתינו: ובחמשה עשר בו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צרכי הרבים. וכתב המאירי: כיון שהזמן הזה הוא קרוב לסוף השנה, היו בית דין מעיינים ומחפשים בדברים אלו, כדי לזרז ולמהר בהשלמתם, שתכלה שנה עם עונשיה.

ועתה, מביאה הגמרא תוספתא במסכת מועד קטן, הדנה בהיתר עשיית מלאכה במועד לצורך הרבים.

תוכן העניינים

חברותא על שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה