אור ברסלב
חברותא על שבת פרק שלישי - כירה

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - כירה

פרק שני - במה מדליקין

הקדמה לפרק "כירה"

פרק כירה והפרק שלאחריו עוסקים במלאכת "מבשל" בשבת.

מלאכת בישול האסורה מן התורה היא, לרכך או להקשות כל דבר על ידי חום האש, או להכשיר דבר לאכילה, כגון לבשלו, לצלותו, או לאפותו, וכדומה.

הבישול האסור מן התורה הוא בין בישול באש ובין בישול ב"תולדות האש" [בדבר שהתחמם וספג את חום האש, כגון ברזל מלובן באש, שאסור ליתנו לתוך מים כדי לבשלם].

דרגת החום הראויה לבישול היא: משתהיה היד סולדת בו.

כמו כן גזרו חכמים כמה גזירות בעניני בישול. חלקו הראשון של הפרק עוסק בגזירות חכמים אלו:

א. הטמנה - אסרו חכמים להטמין מערב שבת תבשיל בתוך דבר המוסיף הבל [חום], שמא יטמין בתוך רמץ [גחלים שיש בהם אש] ויבא לחתות בהם בשבת, דבר האסור מן התורה.

עוד הוסיפו חכמים וגזרו, שביום השבת עצמו לא יטמין אדם קדירה אפילו בדבר שאינו מוסיף חום, אלא רק משמר את חום הקדירה, מחשש שמא יראה שהקדירה אינה חמה דיה, ויבא להרתיחה על האש, שהוא דבר האסור מן התורה.

ב. שהיה - אסרו חכמים להשהות בשבת תבשיל על אש מגולה, שמא יחתה בגחלים כדי להגביר את חום האש. ועל כן צריך לגרוף את הגחלים מהתנור, או לזרות עליהם אפר, כדי שיהיה לו היכר שלא יכשל בחיתוי הגחלים.

ג. חזרה - תבשיל שהורד מן הכירה מערב שבת, אסרו חכמים להחזירו לכירה בשבת, על אף שהוא מבושל כל צרכו, כי הוא נראה כמבשל בשבת. וכמו כן תבשיל שהורד מהכירה בשבת עצמה, אין להחזירו לכירה, אלא אם כן יתקיימו בו התנאים המבוארים להלן [לח ב].

יש שלושה סוגי כלים בהם נהגו לבשל, ולגביהם גזרו חכמים את גזירותיהם: (1)

א. כירה - כלי עשוי חרס, שיש לו צורת קדירה, רחב למעלה וצר למטה, ויש על גביו [ובתוכו] מקום לשפיתת שתי קדירות, והאש נמצאת למטה מתחת לקדירות.

ב. כופח - כלי שצורתו כמו כירה, אלא שיש בו מקום לשפיתת קדירה אחת, ומתוך כך חומו רב מכירה.

ג. תנור - כלי רחב למטה וצר למעלה, וחומו רב יותר מכירה וכופח. המשנה הראשונה עוסקת בהלכות כירה, והמשנה שלאחריה בהלכות כופח ותנור.

יש שלושה שלבים בהכנת תבשיל:

א. תחילת הבישול עד "שליש בישולו".

ב. המשך הבישול, מ"מבושל שליש" [הנקרא "מבושל כמאכל בן דרוסאי"] עד הבישול הגמור. (2)

ג. "מבושל גמור", הממשיך להתבשל בשני אופנים. האחד, כשהוא משביח, הנקרא "מצטמק ויפה לו", והשני, "מבושל גמור" אשר המשך הבישול יקלקלנו, והנקרא "מצטמק ורע לו".

מתניתין:

א. כירה, העשויה מחרס, בצורת קדירה, אשר היא צרה בתחתיתה ורחבה למעלה, ויש בה מקום להניח עליה או בתוכה שתי קדירות, והאש נמצאת תחת הקדירות, שהסיקוה בקש, זנבות השיבולים, ובגבבא, עצים דקים כקש שגובבים בשדה.

נותנים עליה תבשיל מערב שבת, כדי להשהותו עליה בשבת, כי הקש והגבבא אינם מוסיפים חום בכירה, ולא חששו חכמים שמא יחתה בגחלים. (3)

אבל אם הסיקוה בגפת [פסולת של זיתים או שומשמין] ובעצים, שהם דברים הגורמים לכירה להתחמם ולהוסיף הבל, גזרו חכמים שלא יתן עליה תבשיל, שמא יחתה בגחלים. (4) הלכך, אסור להשהות בשבת את התבשיל על הכירה, עד שיגרוף, יפנה את הגחלים מחוץ לכירה, (5) או עד שיתן את האפר, ועל ידי זה תצטנן הכירה ולא תעלה הבל. (6) ב. כירה שהיא גרופה וקטומה, בית שמאי אומרים, מותר להשהות עליה מים חמין, אבל לא תבשיל. (7) ובית הלל אומרים, מותר להשהות עליה חמין ותבשיל. (8) ג. בית שמאי אומרים, אף על פי שמותר להשהות מערב שבת חמין על כירה גרופה וקטומה, הרי בשבת עצמה רק נוטלין את הקדירה מהאש, אבל לא מחזירין את הקדירה על האש. (9) ובית הלל אומרים, אף מחזירין. (10)

גמרא:

איבעיא להו, האי דאמרינן "בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר", האם פירושו "לא יחזיר" הוא. דהיינו שרק להחזיר את הקדירה [מכירה שאינה גרופה וקטומה] אסור בשבת, אבל לשהות, להשהות את הקדירה מערב שבת, משהין אף על פי שאינו גרוף מהגחלים, ואינו קטום, לא הניח אפר על הגחלים.

ומני מתניתין? - חנניה היא, המתיר להשהות קדירה על כירה שאינה גרופה.

דתניא: חנניה אומר: כל מאכל שהוא כבר מבושל כמאכל בן דרוסאי, - [על שם ליסטים הנקרא "בן דרוסאי" שהיה מיסתפק בבישול חלקי], מותר לשהותו מערב שבת על גבי כירה, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום. (11)

או דילמא, מה ששנינו "לא יתן עד שיגרוף" הכוונה היא, שאפילו לא ישהה את התבשיל על גבי האש מערב שבת. ולפי זה, משנתנו, בנידון האם מותר לשהות, תנן, וביחס לשהיה נאמר במשנה, אי גרוף וקטום, אין, מותר להשהות על הכירה קדירה. אי לא, לא. וכל שכן שאסור להחזיר לכירה שאינה גרופה וקטומה. (12)

ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו:

תא שמע: מדקתני תרי בבי במתניתין, - מכך שהובאו במשנה שני ענינים בהם נחלקו בית שמאי ובית הלל.

בחלק הראשון נאמר: בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל.

ובחלק השני נאמר: בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין.

הרי מכאן יש להוכיח את כוונת המשנה:

כי אי אמרת בשלמא שאסור להשהות על כירה שאינה גרופה, וכרבנן החולקים על חנניא, ומשנתנו בדין "לשהות" תנן, הרי הכי קתני, תתפרש המשנה כפשוטה:

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, משהין עליה מערב שבת תבשיל כיון שאין חשש שמא יחתה בגחלים שנוצרו משריפת קש וגבבא.

ואם הסיקוה בגפת ובעצים, לא ישהא על גבי הכירה עד שיגרוף או עד שיתן אפר.

ועתה מבארת הגמרא את שתי המחלוקות שנחלקו בית שמאי ובית הלל בכירה גרופה וקטומה:

א. לענין שהיה.

ומה הן משהין על כירה גרופה?

בית שמאי אומרים: מותר להשהות רק מים חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל.

ב. לענין חזרה.

וכי היכי דפליגי בלשהות - פליגי נמי בלהחזיר.

והיינו, שבית שמאי אומרים, נוטלין מהכירה הגרופה והקטומה, אבל לא מחזירין אליה. (13) ובית הלל אומרים אף מחזירין. נמצא שאם נפרש שהמשנה מצריכה גריפה וקטימה גם לשהיה ["לשהות תנן"] אזי מבואר היטב שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשתי הלכות שונות.

אלא אי אמרת "להחזיר" תנן, - מה שנאמר במשנה "לא יתן עד שיגרוף", פירושו לא יחזיר קדירה בשבת לכירה עד שיגרוף, אבל להשהות על כירה שאינה גרופה מותר, וכחנניא.

ולפי זה לא הוזכר במשנה דין שהיה כלל, ולא נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, אלא רק בחזרה.

ואם כן יקשה כיצד יתפרשו שתי המחלוקות של בית שמאי ובית הלל במשנה, שהרי המשנה כולה מדברת רק בחזרה, ובהכרח כי הכי קתני:

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, ונתנו עליה קדירה מערב שבת, מחזירין, מותר להחזיר עליה בשבת עצמה, בין חמין ובין תבשיל, וכל שכן שנותנים עליה מערב שבת תבשיל שישהה עליה בשבת. (14)

ואם הסיקוה בגפת ובעצים, שהם דברים המרבים הבל, גזרו חכמים שאם נטל את הקדירה מהכירה בשבת, לא יחזיר לכירה, עד שיגרוף את הגחלים מערב שבת, או עד שיתן אפר, מפני שהוא נראה כמבשל. אבל להשהות עליה תבשיל מערב שבת, מותר.

ובדין חזרה נחלקו בית שמאי ובית הלל:

ומה הן מחזירין על גבי הכירה הגרופה בשבת?

בית שמאי אומרים: מחזירין חמין אבל לא תבשיל, לפי שהחזרת תבשיל נראית כאילו בא לבשל בשבת, אבל כשמחזיר חמין אינו נראה מבשל.

ובית הלל אומרים: מחזירין חמין ותבשיל.

ושוב נאמר בסיפא של המשנה: בית שמאי אומרים נוטלין מעל גבי הכירה בשבת, אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין.

ותיקשי, הא תו, למה לי? לשם מה חזרה המשנה וכפלה את המחלוקת לענין חזרה? אלא על כרחך, מוכח שהמשנה "לשהות" תנן.

דף לז.

דוחה הגמרא: לעולם אימא לך - להחזיר תנן, ואילו להשהות על כירה שאינה גרופה מותר.

וכדי שלא תקשה מדוע כפלה המשנה את המחלוקת לענין חזרה, צריך לומר שהמשנה באה ללמדנו חידוש נוסף.

וחסורי מיחסרא, והכי קתני: (15) א. כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, מחזירין עליה תבשיל.

ב. בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר.

ג. וכאן יש להוסיף על הנאמר במשנה: אבל לשהות על כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

ולפי זה, המחלוקות של בית שמאי ובית הלל הן בשהיה ובחזרה -

המחלוקת לענין שהיה:

ומה הן משהין על כירה שאינה גרופה, בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל.

והמחלוקת לענין חזרה:

והך חזרה דאמרי לך שמותר להחזיר על כירה גרופה, לאו דברי הכל היא, אלא מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. שבית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין. (16) תא שמע: דאמר רב חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הא דאמרינן שמותר לתת קדירה בכירה בשבת, לא שנו אלא כשנותן את הקדירה על גבה - על שפת הכירה, אבל לתוכה בתוך עובי חללה, אסור. (17)

ומתוך דברי רב חלבו מוכיחה הגמרא דמתניתין "להחזיר" תנן.

שכן, אי אמרת בשלמא שהמשנה עוסקת בדין "להחזיר" תנן, ואילו להשהות מותר אפילו על כירה שאינה גרופה, אזי יתכן לפרש שדברי רבי אבהו מתייחסים לדין שהיה על כירה שאינה גרופה, ועל כן היינו דשני, זהו שחילק רב חלבו בין תוכה לעל גבה, כי רק על גבי הכירה מותר להשהות את התבשיל, למרות שאינה גרופה וקטומה, אבל בתוכה אסור להשהות, מפני שהוא מטמין ממש ברמץ מבעוד יום, דבר שאסרו חכמים שמא יחתה בגחלים בשבת.

אלא אי אמרת דמתניתין "לשהות" תנן, ולא הותר לשהות אלא על כירה גרופה, אזי תקשי על רב חלבו: מה לי השהה את התבשיל בתוכה, מה לי השהה על גבה, הרי בכל מקרה מדובר באופן שגרף את הגחלים ואין חשש שמא יחתה, ומדוע אסר לתת התבשיל בתוך הכירה? (18)

אלא ודאי, מוכח מדברי רב חלבו דמתניתין להחזיר תנן.

דוחה הגמרא: לעולם יתכן שרב חלבו מפרש שהמשנה מדברת בדיני שהיה ולא בדיני חזרה, והא דמקשינן דבכירה גרופה מה לי תוכה ומה לי על גבה?

התירוץ הוא: מי סברת כי רב חלבו, המחלק בין תוכה לעל גבה, ארישא קאי? על מה שנאמר ברישא, שצריך להשהות על כירה גרופה וקטומה, ומתוך כך קשה לך, הרי בשהיה על גרופה אין חילוק בין תוכה לעל גבה.

אלא רב חלבו, אסיפא קאי, על מה שאמור בסיפא: ובית הלל אומרים, אף מחזירין את התבשיל לכירה גרופה. ועל כך אמר רב חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מה שאמרו בית הלל שמותר להחזיר לכירה גרופה, לא שנו זאת אלא להחזיר על גבה. אבל להחזיר תבשיל לתוכה, אסור. (19)

אבל לשהות בכירה גרופה וקטומה, אין חילוק בין תוכה לעל גבה, ושניהם מותרים.

ומביאה הגמרא ראייה כמאן דאמר "לשהות" תנן:

תא שמע: שתי כירות המתאימות, המחוברות יחד, וקיר של חרס מפריד ביניהם. כירה אחת מהן היא גרופה וקטומה, ואחת, הסמוכה לה, היא כירה שאינה גרופה ואינה קטומה - משהין על גבי גרופה וקטומה, ואין משהין על שאינה גרופה ואינה קטומה. (20)

ומה הן משהין על הכירה הגרופה? בית שמאי אומרים: אין משהין עליה ולא כלום.

ובית הלל אומרים: משהין עליה רק חמין, אבל לא תבשיל.

ואם עקר את התבשיל מהכירה, דברי הכל לא יחזיר את התבשיל לכירה. דברי רבי מאיר. (21)

נמצא שלדברי רבי מאיר, נחלקו בית שמאי ובית הלל רק בדין שהיה, אבל בדין חזרה לכולי עלמא אסור להחזיר.

רבי יהודה אומר: בשני דברים נחלקו בית שמאי ובית הלל.

בדין שהיה - בית שמאי אומרים: בכירה גרופה מותר להשהות חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. ובדין חזרה - בית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין. ובית הלל אומרים אף מחזירין. (22)

ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא "לשהות" תנן, ומה ששנינו ברישא "לא יתן עד שיגרוף" פירושו לא ישהה, נמצא שנחלקו בית שמאי ובית הלל ברישא בדין שהיה, ובסיפא בדין חזרה, ולפי זה מתניתין מני, רבי יהודה היא, שכן גם רבי יהודה נקט שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין שהיה וחזרה.

אלא אי אמרת "להחזיר" תנן, והרישא של המשנה מדברת בדין חזרה על גבי כירה גרופה בשבת, אבל לשהות מותר אפילו על כירה שאינה גרופה, (23) אם כן יקשה, מתניתין מני? לא רבי יהודה ולא רבי מאיר, וכדמפרש ואזיל:

אי רבי מאיר - קשיא לבית שמאי בחדא. יש חילוק אחד בין תנא דמתניתין לרבי מאיר מהי דעת בית שמאי, ומשום כך אי אפשר לומר שהמשנה היא כרבי מאיר, שכן לדעתו בית שמאי אוסרים שהיה בשבת, בין בכירה גרופה ובין באינה גרופה, ואילו לפי משנתנו [אם להחזיר תנן] בית שמאי מתירין להשהות חמין אפילו בכירה שאינה גרופה, וכל שכן בגרופה.

ולבית הלל בתרתי, יש שני חילוקים בין תנא דמתניתין לרבי מאיר בדעת בית הלל:

א. לדברי רבי מאיר, בית הלל מתירין להשהות על כירה גרופה רק חמין, ואילו לתנא דמתניתין [אם להחזיר תנן] בית הלל מתירין להשהות על כירה שאינה גרופה חמין ותבשיל. (24)

ב. לדברי רבי מאיר, בית הלל אינם מתירים להחזיר כלל, ולתנא דמתניתין בית הלל מתירין להחזיר על כירה גרופה חמין ותבשיל.

וכן אי אפשר לפרש שהמשנה היא כרבי יהודה:

שכן אי נפרש שהמשנה היא כדעת רבי יהודה, קשיא גרופה וקטומה, כי רבי יהודה נקט שלדעת בית הלל מותר להשהות רק על כירה גרופה וקטומה ולתנא דמתניתין [אם להחזיר תנן] מותר להשהות גם על כירה שאינה גרופה וקטומה. (25)

ומתרצת הגמרא: לעולם אימא לך "להחזיר" תנן, ולא תיקשי מתניתין מני, כי אפשר לפרש שתנא דמתניתין הוא רבי יהודה, ותנא דידן סבר לה כרבי יהודה בחדא, ופליג עליה בחדא, וכדמפרש ואזיל: (26)

סבר לה כרבי יהודה בחדא, במה שמפרש את המחלוקת הראשונה של בית שמאי ובית הלל בשהיה בחמין ותבשיל, שלבית שמאי מותר להשהות רק חמין ולבית הלל חמין ותבשיל, ודלא כרבי מאיר שהתיר לבית הלל רק חמין ולבית שמאי ולא כלום.

וכמו כן תנא דמתניתין מתאים עם דברי רבי יהודה בביאור מחלוקת בין שמאי ובית הלל בדין נוטלין ומחזירין, שלבית הלל מחזירין על כירה גרופה ולבית שמאי אין מחזירין, ודלא כרבי מאיר שאמר לכולי עלמא אין מחזירין.

ופליג עליה תנא דמתניתין על רבי יהודה בחדא - דאילו תנא דידן סבר מותר לשהות [לבית הלל חמין ותבשיל, ולבית שמאי רק חמין], ואף על פי שאינו גרוף וקטום. ורבי יהודה סבר, כשם שלענין להחזיר הנידון הוא בכירה גרופה, כך בלשהות נמי, גרוף וקטום, אין. אבל אי לא גרוף וקטום, לא.

נמצא, שלמסקנא הגמרא נשארה בספק האם משנתנו לשהות תנן או להחזיר תנן. (27)

איבעיא להו, כירה שאינה גרופה וקטומה, מהו לסמוך בה? האם דווקא להשהות בתוכה וגבה אסור, אבל לסמוך בה, שפיר דמי. או דילמא, לא שנא. (28) ומביאה הגמרא ראיה מברייתא שמותר לסמוך [ברייתא זו הובאה במלואה לעיל בראש העמוד]:

תא שמע: שתי כירות המתאימות, המחוברות יחד, וקיר של חרס מפסיק ביניהן, כאשר אחת מהכירות גרופה וקטומה, ואחת, הכירה השניה, שאינה גרופה וקטומה - משהין תבשיל על גבי גרופה וקטומה, ואין משהין על שאינה גרופה וקטומה. (29)

הרי שאפשר להשהות סמוך לכירה שאינה גרופה, שהרי הוא משהה על הכירה הגרופה ואף על גב דקא סליק ליה הבלא מאידך, עולה הבל מהכירה הסמוכה שאינה גרופה, והרי זה כסומך לכירה ומבואר שמותר לסמוך. (30)

דוחה הגמרא: דילמא, לעולם אסור לסמוך לכירה שאינה גרופה. ומה שהותר להשהות בשתי כירות למרות שהוא סומך לכירה שאינה גרופה, כי שאני התם, דכיון דמידליא, הקדירה העומדת על הכירה הגרופה אינה סמוכה לדופן של הכירה שאינה גרופה אלא היא גבוהה ממנו, כיון שהיא גבוהה, שליט בה אוירא, (31) ולכן מותר להשהות עליה. (32)

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שאסור לסמוך לכירה שאינה גרופה:

תא שמע מהא דאמר רב ספרא אמר רב חייא: כירה ואש על גבה, קטמה, ואחר כך חזרה האש ונתלבתה, סומכין לה, ומקיימין עליה, ונוטלין ממנה, ומחזירין לה, כי אף על פי שחזרה ונתלבתה, הרי היא כקטומה. (33) שמע מינה, לסמוך נמי דינו כמו להשהות [למ"ד לשהות תנן] ולהחזיר, שאם קטמה אין, מותר לסמוך, אבל לא קטמה לא.

ודוחה הגמרא את הראיה: ולטעמיך, לדבריך שיש לדייק בדברי רב ספרא שאמר בריש דבריו קטמה, וכל האמור בהמשך הוא רק באופן זה, כיצד תתפרש המשך הברייתא "נוטלין ממנה" דקתני, האם גם כאן נדייק כי דווקא אם קטמה, אין, מותר ליטול מהכירה, ואם לא קטמה, לא!? הרי בוודאי שאין טעם לחלק בזה, שכן מותר ליטול מכירה אפילו אינה גרופה וקטומה.

אלא בהכרח צריך לומר, כיון שלענין חזרה צריך קטימה, לכן נקט רב ספרא קטמה, אבל ליטול מהכירה, אין צריך שיטול דווקא מכירה קטומה. אלא תנא בברייתא נוטלין משום מחזירין. אבל לא צריך ליטול דווקא מכירה קטומה.

ואם כן, גם לענין סמיכה שנקט רב ספרא, אפשר לומר, הכא נמי תנא "סומכין" משום "מקיימין". אבל לעולם מותר לסמוך גם אם לא קטם את האש.

אך תמהה הגמרא על דחייתה: הכי השתא!? מהו הדמיון? והרי יש לחלק בין "נוטלין" ל"סומכים", ואפשר שנוטלים נאמר משום מחזירין, אבל סומכים לא.

כי בשלמא התם, מה שאמר רב ספרא "נוטלים", אפשר לומר כי נוטלין ומחזירין בחד מקום הוא, כי אי אפשר להחזיר אם לא נטל מעיקרא, לכן תנא נוטלין משום מחזירין.

אלא הכא, מה שאמר רב ספרא "סומכין", לא יתכן שנאמר אטו מחזירין, כי סומכין בחד מקום הוא, ומקיימין בחד מקום הוא.

ואם כן, חוזרת ראיית הגמרא מדברי רב ספרא למקומה, ומותר לסמוך רק בכירה גרופה וקטומה.

ודנה הגמרא: מאי הוי עלה? האם הראיה מהברייתא דלעיל אכן נכונה או דחויה היא. (34)

ומביאה הגמרא ראיה שמותר לסמוך לכירה שאינה גרופה:

תא שמע: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, סומכין לה את הקדירה גם אם לא גרף וקטם, ואין מקיימין, אין משהין עליה, אלא אם כן גרופה וקטומה. (35) גחלים שעממו, נחלשו וכבו מעט, או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה, הרי היא הכירה, נידונית כקטומה באפר, ומותר להשהות עליה.

ומוכח, שמותר לסמוך לכירה שאינה גרופה. (36)

אמר רב יצחק בר נחמני אמר רב אושעיא: קטמה, את האש, וחזרה והובערה, משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן, ותבשיל שבישל כל צורכו. ואף על פי שבטלה הקטימה. אבל אסור להשהות עליה חמין ותבשיל שלא נתבשלו כל צרכן. (37)

דף לז:

ומפרשת הגמרא: שמע מינה מדרב אושעיא, שלהניח תבשיל המבושל כל צרכו, והוא מצטמק [מוסיף להתבשל] ויפה לו [ניחא לבעליו בתוספת הבישול] מותר, אפילו אם הכירה אינה גרופה וקטומה. (38)

שכן תבשיל שהוא מצטמק ורע לו, פשיטא שמותר להשהותו על כירה שאינה גרופה, ומאי קא משמע לן רב אושעיא. (39)

דוחה הגמרא: אין להוכיח מרב אושעיא שמותר להשהות מצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה, שכן שאני הכא דקטמה מעיקרא, ואף על פי שחזרה והובערה, הכירה נידונית כקטומה, כי גילה דעתו שאינו רוצה שהתבשיל יוסיף להצטמק, ונמצא שזה כמצטמק ורע לו. (40)

תמהה הגמרא: אי הכי מאי למימרא? ומתרצת הגמרא: הובערה איצטריכא ליה, מהו דתימא כיון דהובערה, הרי זו כאילו לא נקטמה הכירה מעולם, אלא הדרא לה למילתא קמייתא, קמשמע לן שהיא נקראת קטומה, גם לאחר שהובערה. (41) הגמרא מביאה שלוש מימרות בדעת רבי יוחנן:

השמועה הראשונה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כירה שבתחילה קטמה ולאחר זמן חזרה והובערה, משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן, ותבשיל שבישל כל צורכו. ואפילו הובערה הכירה עם גחלים של רותם, שהם חמים יותר משאר גחלים ואינם ממהרים ליכבות.

ואף כאן מדייקת הגמרא: שמע מינה מדרבי יוחנן מצטמק ויפה לו מותר.

ודוחה הגמרא: שאני הכא דקטמה. (42)

ותמהה הגמרא: אי הכי, מאי למימרא!? הרי כבר אמרה רב אושעיא, והוה ליה למימר וכן אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן.

ומתרצת הגמרא: הובערה אצטריכא ליה.

ושוב תמהינן: היינו הך, דאמר רב אושעיא לעיל?

ומסקינן: גחלים של רותם אצטריכא ליה, שבזה הוסיף רב יוחנן על דברי רב אושעיא והתיר להשהות גם בגחלים של רותם שהם ממהרים להידלק יותר. (43)

השמועה השניה שנאמרה בשם רב יוחנן:

אמר רב ששת אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, ולא גרף וקטם, משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו אלא כמאכל בן דרוסאי.

עקר - נטל את הקדירה מעל גבי הכירה (44), לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן אפר.

ומפרשת הגמרא, קסבר רב ששת בדעת רב יוחנן, כי מתניתין "להחזיר" תנן, ולכן הצריך קטימה רק לענין חזרה, אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

אמר רבא: תרווייהו תננהי. שתי הלכות אלו, שמותר להשהות בכירה שאינה גרופה ואסור להחזיר לה, כבר נשנו להדיא במשניות, ומה בא רבי יוחנן ללמדנו?

ומפרש רבא את דבריו: ההיתר לשהות על כירה שאינה גרופה - תנינא: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה קודם חשיכה, ולא נותנים חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה, שיעלה הלחם קרום וקליפה קודם השבת.

משמע, הא קרמו פניה שרי, על אף שעדיין אינה אפויה כל צרכה, ואף על פי שהתנור אינו גרוף. (45) ומוכח שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה בשבת.

וכן האיסור להחזיר קדירה לכירה שאינה גרופה עד שיגרוף ויקטום - נמי תנינא במשנתנו: - "בית הלל אומרים אף מחזי רין".

ועד כאן לא קשרו בית הלל להחזיר לכירה, אלא בגרופה וקטומה, שהרי כבר נאמר ברישא לא יתן עד שיגרוף, ובהכרח שהמשך המשנה מתיחס אל חזרה לתנור גרוף דווקא. אבל להחזיר בשאינה גרופה וקטומה, לא. ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי, כך היא משמעות המשניות, ורב ששת נמי לא בא לחדש שכך היא ההלכה, אלא רק דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דמדקאמר עד שיקרמו פניה משמע שאם כבר קרמו מותר. (46)

השמועה השלישית שהובאה בשם רבי יוחנן: אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, ולא גרף וקטם, משהין עליה תבשיל שבישל כל צורכו, וחמין שהוחמו כל צורכן, ואפילו מצטמק ויפה לו. (47)

אמר ליה ההוא מדרבנן לרב שמואל בר יהודה: הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המצטמק ויפה לו, (48) והיאך פסקת כרבי יוחנן שמותר. (49)

אמר ליה רב שמואל בר יהודה לההוא מרבנן: אטו לית אנא ידע, וכי איני יודע, את מה דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מצטמק ויפה לו, אסור?

ואם כן, ודאי מה שאמרתי לא נאמר לשיטת שמואל, אלא כי קאמינא לך, רק לרבי יוחנן קאמינא. אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו, המקורבים, לרב ושמואל, הסוברים שאסור להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המצטמק ויפה לו, עבידו כרב ושמואל. ואילו אנן, נעביד כרבי יוחנן, ומותר לנו לשהות מצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מהו לשהות על כירה שאינה גרופה? (50)

אמר ליה רב יוסף לאביי: הא רב יהודה משהו ליה, היו משהים עבורו, ואכיל, משמע שמותר להשהות, וכחנניא.

אמר ליה אביי לרב יוסף: בר מיניה דרב יהודה, אין להוכיח מדרב יהודה, דכיון דמסוכן הוא, שפעמים אוחזו בולמוס, ולפיכך אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה להשהות עבורו על כירה שאינה גרופה. (51)

ואילו הנני מסתפק מה הדין לשהות על כירה שאינה גרופה, לי ולך, שאיננו חולים, מאי?

אמר ליה רב יוסף לאביי: בסורא משהו, ומכאן שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה.

והיכן מצינו שבסורא נהגו להשהות?

דהא רב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה [מדקדק במעשיו], ומשהו ליה ואכיל. (52)

אמר רב אשי: קאימנא [הייתי מצוי] קמיה דרב הונא, ושהין ליה כסא דהרסנא, השהו עבורו על גבי כירה שאינה גרופה דגים קטנים, המבושלים בשמן וקמח, ואכל.

ולא ידענא מהו טעמו שהתיר שהיה על כירה שאינה גרופה, אי משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר להשהותו, אי, או שמא לעולם אסור להשהות דבר המצטמק ויפה לו, אלא שכסא דהרסנא, אינו מצטמק ויפה לו, משום דכיון דאית ביה מיחא, קמח, מצטמק ורע לו הוא, ולפיכך התיר רב הונא להשהותו.

אמר רב נחמן נקטינן להלכה: מצטמק ויפה לו, אסור להשהותו על כירה שאינה גרופה. מצטמק ורע לו, מותר. (53)

כללא דמלתא מהו מצטמק ויפה לו ומהו מצטמק ורע לו:

כל תבשיל דאית ביה מיחא - קמח, הרי הוא מצטמק ורע לו, לבר, חוץ מתבשיל דליפתא - לפת, דאף על גב דאית ביה מיחא קמח, מצטמק ויפה לו הוא.

והני מילי דאמרינן שתבשיל הלפת נחשב כמצטמק ויפה לו, בזמן דאית ביה בשרא, ששומן הבשר מרכך את הלפת. אבל אם לית ביה בתבשיל הלפת בשרא, מצטמק ורע לו הוא.

וכי אית ביה בשרא, נמי לא אמרן שהוא מצטמק ויפה לו אלא בזמן דלא קבעי לה לאורחין, אבל אם קבעי לה לאורחין, הרי התבשיל נחשב מצטמק ורע לו, כיון שצריך לת לאורחין חתיכות חשובות, ואין דרך כבוד לתת לפניהם תבשיל מצומק שהבשר לא ניכר בו. (54) ומוסיפה הגמרא: לפדא - מאכל העשוי מתאנים, דייסא, ותמרי מאכל העשוי מתמרים, אלו מאכלים שנחשבים "מצטמק ורע להן". (55)

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא:

דף לח.

למאן דאמר מתניתין להשהות תנן, ואין להשהות על כירה שאינה גרופה, אם שכח מערב שבת קדירה על גבי כירה, ובשלה בשבת, מהו, מה דינו של המאכל. (56) ולא השיב להם רבי חייא מיד, אלא אישתיק, ולא אמר ליה ולא מידי.

למחר, נפק רבי חייא, דרש להו כך שנינו במשנה: המבשל בשבת, כך דינו: אם בישל בשוגג, יאכל התבשיל, אבל אם בישלו במזיד, לא יאכל. (57)

והוסיף רבי חייא, כי ההבדל בין שוגג למזיד נאמר רק במבשל בשבת עצמה, אבל אם שכח קדירה על גבי האש מערב שבת, לא שנא. אין חילוק בין שוגג למזיד.

ודנה הגמרא בדברי רבי חייא: מאי "ולא שנא"? דמשמע שאם שכח קדירה מערב שבת על האש, לא שנא בין שוגג למזיד, ואם כן מהו הדין, האם בשניהם מותר או שמא בשניהם אסור.

ונחלקו האמוראים בפירוש דברי רבי חייא בר אבא:

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: "לא שנא" דקאמר רבי חייא בר אבא היינו להיתירא, דבין אם שכח קדירה על האש בשוגג ובין אם עבר והשאירה במזיד, התבשיל מותר באכילה.

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה