אור ברסלב
חברותא על שבת פרק ראשון - יציאות השבת

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - יציאות השבת

הקדמה למשנה הראשונה

מלאכת "הוצאה מרשות לרשות" היא אחת משלשים ותשע אבות המלאכות האסורות בשבת, והיא המלאכה הראשונה המתבארת במסכת שבת.

מלאכת ה"הוצאה" נעשית על ידי העברת חפץ ממקום אחד למקום אחר, בשתי צורות: על ידי הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או על ידי הכנסת חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד.

במלאכת ההוצאה יש שלשה חלקים:

א. עקירתו של החפץ מהרשות שהוא מונח בה.

ב. העברתו לרשות האחרת.

ג. הנחתו ברשות האחרת.

רק העושה את כל שלשת חלקי המלאכה בשבת עובר על איסור מלאכה מן התורה. אך מי שעקר חפץ ממקומו והעבירו לרשות אחרת אך לא הניחו בה, לא עבר על איסור מלאכה מן התורה, כיון שלא עשה את המלאכה בשלימות. אבל, גזרו חכמים איסור גם על עקירה בלא הנחה, ועל הנחה בלא עקירה, באופנים שיבוארו להלן.

המשנה הראשונה מפרטת שמונה אופנים של מעשי הוצאה והכנסה, ארבעה אסורים מן התורה, וארבעה אסורים מדרבנן. אך יש אופנים נוספים האסורים מדרבנן, וכפי שיבוארו בגמרא.

שמונת האופנים הללו מתחלקים לשתי אפשרויות:

האחת, אדם העומד בפנים, ברשות היחיד, ומוציא או מכניס חפץ.

והשניה, אדם העומד בחוץ, ברשות הרבים, ומכניס או מוציא חפץ.

לכל אחת מהאפשרויות הללו מביאה המשנה ארבעה אופני הוצאה והכנסה האסורים. שנים מהם מן התורה, ושנים מדרבנן. אך, כאמור, יש עוד אופנים האסורים מדרבנן, שאינם מבוארים במשנה.

דף ב.

מתניתין:

המשנה מתחילה בפירוט ארבעת האופנים של הוצאה לגבי האדם העומד בפנים, ברשות היחיד:

יציאות השבת, (1) הוצאות חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, או הכנסות חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, הן שתים, שתים הן מן התורה, שהן ארבע, בצירוף שתי הוצאות מדרבנן.

וזאת, לגבי אדם העומד בפנים, בתוך הבית, שהוא רשות היחיד, והוא מוציא משם חפץ אל רשות הרבים, או מכניס אליו חפץ מרשות הרבים.

כלומר, יש ארבעה אופנים של איסור מלאכת "הוצאה" לגבי האדם העומד ברשות היחיד, שנים מהם אסורים מן התורה, (2) ושנים מדרבנן.

שני האופנים האסורים מן התורה לאדם העומד בפנים, הם:

א. אם עוקר את החפץ מרשות היחיד, ומעבירו לרשות הרבים, ומניחו שם.

ב. אם מושיט ידו לרשות הרבים ועוקר משם את החפץ, ומעבירו אליו, אל רשות היחיד, ומניחו שם.

ואילו שני האופנים האסורים מדרבנן, הם:

א. אם עוקר את החפץ מרשות היחיד ומעבירו לרשות הרבים, אך אינו מניחו שם.

ב. אם עוקר את החפץ מרשות היחיד, ואינו מוציאו לרשות הרבים, אלא נותנו אל תוך ידו המושטת של אדם העומד ברשות הרבים, והלה מוציאו לרשות הרבים, ומניחו שם. (3)

בשני האופנים הללו לא עשה מלאכה שלימה של הוצאה, כי רק עקר מרשות היחיד אך לא הניח ברשות הרבים, ולכן עבירת האיסור היא רק מדרבנן.

וממשיכה המשנה ואומרת שיש גם ארבעה אופנים של מלאכת הוצאה לאדם העומד בחוץ, ברשות היחיד:

ויש שתים מלאכות של העברה מרשות לרשות האסורות מן התורה, שהן ארבע, בצירוף שתי מלאכות מדרבנן, לגבי אדם העומד בחוץ [ברשות הרבים].

דהיינו, יש שני אופנים של הכנסה והוצאה מן התורה לגבי האדם העומד בחוץ, ברשות הרבים, כאשר עושה מלאכה שלימה של עקירה מרשות אחת, העברה לרשות אחרת, והנחה שם.

ועוד שני אופנים של הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד שאינו חייב עליהם חטאת, היות ולא עשה אלא עקירה בלבד, אלא שחכמים אסרום. (4)

ועתה, לאחר שאמרה המשנה שיש ארבעה אופנים בכל אחת משתי האפשרויות, ארבעה אופנים לאדם העומד בפנים, וארבעה לאדם העומד בחוץ, מבארת המשנה את כל האופנים.

ותחילה מבארת המשנה את שתי המלאכות האסורות מן התורה לאדם העומד בחוץ, ואת שתי המלאכות האסורות מן התורה לאדם עומד בפנים: כיצד הם שני האופנים האסורים מן התורה לאדם העומד בחוץ, ברשות הרבים, ושני האופנים האסורים מן התורה לאדם העומד בפנים, ברשות היחיד?

העני עומד בחוץ, ברשות הרבים, ובעל הבית עומד בפנים, ברשות היחיד: (5)

א. פשט העני את ידו, וחפץ (6) בתוכה, לפנים, לרשות היחיד, מקום עומדו של בעל הבית, ונתן את החפץ לתוך ידו של בעל הבית. ובכך עשה העני מלאכה שלימה, שהעביר את החפץ מרשות לרשות, על ידי עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד [בידו של בעל הבית].

ב. או שנטל העני חפץ מתוכה, מתוך ידו של בעל הבית, הנמצאת ברשות היחיד, והוציא העני את החפץ לרשות הרבים, למקום שהוא עומד שם, והניחו שם. (7) ובכך עשה העני מלאכה שלימה, שעקר את החפץ מרשות היחיד, והעבירו לרשות הרבים, והניחו שם.

בשני האופנים הללו, העני בלבד חייב מן התורה, משום שעשה עקירה ברשות זו והנחה ברשות אחרת. ואילו בעל הבית, פטור. ואף מותר לכתחילה לעשות כן, שהרי לא השתתף הבעל הבית במלאכה כלל. (8) אבל אסור לו לבעל הבית ליתן את החפץ לידו של העני, באיסור מדרבנן.

הרי שני אופני חיוב, האחד של הוצאה והשני של הכנסה, לעני העומד בחוץ. וזו היא ששנינו "שתים בחוץ".

ועתה מבארת המשנה את שני האופנים האסורים מן התורה לעומד בפנים, ברשות היחיד:

ג. פשט בעל הבית את ידו וחפץ בתוכה לחוץ, לרשות הרבים, מקום עומדו של העני, ונתן את החפץ לתוך ידו של עני, ונמצא שהוציא בעל הבית את החפץ על ידי עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים.

ד. או שנטל בעל הבית חפץ מתוכה, מתוך ידו של העני הנמצאת ברשות הרבים, והכניס את החפץ לרשות היחיד, מקום שהוא עומד שם, והניחו שם, ונמצא שהכניס בעל הבית בעקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד.

בשניהם, בעל הבית בלבד חייב, שהרי עשה עקירה ברשות זו והנחה ברשות אחרת. ואילו העני פטור. ואף מותר לכתחילה לעשות כן, שהרי לא השתתף במלאכה כלל. אבל אסור לו לעני לתת את החפץ לידו של בעל הבית, מדרבנן.

הרי שני אופני חיוב, הוצאה והכנסה, לבעל הבית העומד בפנים. וזו היא ששנינו "שתים בפנים".

ומכאן ואילך מפרשת המשנה כאחת את מה ששנינו "שהן ארבע בפנים" ו"שהן ארבע בחוץ", דהיינו שתי עקירות האסורות לעומד בפנים, מדרבנן, ושתי עקירות האסורות, מדרבנן, לעומד בחוץ: ה. פשט העני את ידו וחפץ בתוכה לפנים, לרשות היחיד, מקום שבעל הבית עומד, אך לא הניחו שם, ונטל בעל הבית מתוכה, מתוך ידו המושטת של העני, והניחו ברשות שהוא עומד בה. ונמצא שעשה העני עקירה מרשות הרבים והעברה לרשות היחיד, מבלי שעשה שם הנחה.

ו. או שנתן בעל הבית חפץ לתוכה, לתוך ידו של העני הפשוטה לרשות היחיד, והוציא העני את החפץ, והניחו ברשות שהוא עומד בה. ונמצא שעשה בעל הבית רק עקירה מרשות היחיד, ונתינה לידו הפשוטה של העני, מבלי שעשה העברה לרשות הרבים והנחה שם.

בין בזה ובין בזה, שניהם פטורין, כי בשני האופנים הללו לא נשלמה מלאכת ההוצאה על ידי אחד מהם אלא רק על ידי שניהם, שזה עשה עקירה ברשות אחת, וזה עשה הנחה ברשות שניה, ולפיכך שניהם פטורים מן התורה. (9)

הרי לנו עקירה עם העברה לרשות האחרת, שהוא פטור עליה, כיון שלא הניח, והיא אסורה מדרבנן לעומד בחוץ.

וכן אסור מדרבנן לעומד בפנים לעקור ולתת את החפץ לידו של העומד בחוץ, הפשוטה לפנים, אפילו בלי העברה לרשות האחרת, לפי שעקירה עם הנתינה לידו של העני אסורה מדרבנן.

ז. פשט בעל הבית את ידו וחפץ בתוכה לחוץ, לרשות הרבים, מקום שהעני עומד שם, ונטל העני מתוכה, מתוך ידו המושטת של בעל הבית, והניחו ברשות שהוא עומד שם.

או שנתן העני חפץ לתוכה, לתוך ידו המושטת של בעל הבית, והכניס בעל הבית את החפץ לרשות היחיד והניחו שם.

שניהם פטורין. כי בשני אופנים אלו נשלמה מלאכת ההוצאה רק על ידי שניהם, שזה עשה עקירה ברשות אחת, והשני עשה הנחה ברשות שניה, ולפיכך הם פטורים מן התורה.

הרי לנו עקירה נוספת, שהוא פטור עליה ואסור מדרבנן, לעומד בפנים, עם הושטה לרשות האחרת. ועקירה נוספת לעומד בחוץ, מבלי הושטה לרשות האחרת.

וזו היא ששנינו: "שהן ארבע בפנים" ו"שהן ארבע בחוץ", שהרי יש כאן שתי עקירות פטורות לעומד בפנים, שאסור בהן מדרבנן, ושתי עקירות פטורות לעומד בחוץ, שאסור בהן מדרבנן. (10)

לסיכום:

הן לבעל הבית והן לעני יש שני איסורים מן התורה: האחד להוציא, והשני להכניס.

ושני איסורים מדרבנן: האחד, לעקור, ולהעביר לרשות השניה מבלי להניח את החפץ ברשות השניה, אלא אדם אחר נוטל מידו. והשני, לעקור וליתן באותה הרשות בידי אדם העומד ברשות השניה ומושיט אליו את ידו, לרשות שהוא עומד בה.

גמרא:

תנן התם במסכת שבועות [ב א]: שבועות ביטוי הן שתים מפורשות מן התורה, שהן ארבע, בצירוף שתי שבועות שאינן מפורשות בתורה אלא רק נרמזות בלשון הכתוב.

כלומר, יש שתי שבועות ביטוי הכתובות במפורש בתורה, שאדם חייב בעוברו עליהן להביא קרבן חטאת [עולה ויורד], והן, שבועות על להבא שיש בהן הטבה או הרעה למי שנשבע, וכגון שנשבע שיאכל דבר מה, ולא אכל. או נשבע שלא יאכל, ואכל. (11)

ויש עוד שתי שבועות, שאינן כתובות במפורש בתורה אלא הן נלמדות מריבוי הכתוב, שהן שבועות על העבר, כגון הנשבע "שבועה שאכלתי" והוא לא אכל, או "שבועה שלא אכלתי", והוא אכל. (12)

דף ב:

"ידיעות" הטומאה, לענין טומאת מקדש וקדשיו, שתים שהן ארבע.

דהיינו, אדם טמא, שאסור לו לאכול בשר קודש ואסור לו להכנס למקדש, וידע מטומאתו, אלא ששגג, משום שלאחר ידיעתו בטומאתו נעלמה ממנו הידיעה שהוא טמא, ואכל בשר קודש או ששגג ונכנס למקדש בטומאה, הרי הוא חייב קרבן חטאת. והכתוב מפרש את חיוב הקרבן כאשר ידע האדם שהוא אוכל בשר קודש או ידע שזה מקדש, אלא שנעלמה ממנו טומאתו שלו. (1)

הרי "שתים [העלם] ידיעות הטומאה", שהוא חייב עליהן מכתוב מפורש, דהיינו, העלם מידיעת הטומאה ואכל בשר קודש, והעלם מידיעת הטומאה ונכנס למקדש.

ועוד שתי העלמות של ידיעות הטומאה שהוא חייב עליהן מריבוי הכתובים, (2) שלא נכתב החיוב במפורש בתורה. והן: א. ידע שהוא טמא, אלא נעלם ממנו שזה בשר קודש, וכסבור חולין הוא, ולכן אכלו בטומאה. ב. ידע שהוא טמא, אלא נעלם ממנו שזה הוא מקום המקדש, ולכן נכנס אליו כשהוא טמא -

הרי שתים "שהן ארבע".

יציאות השבת - שתים שהן ארבע. (3)

מראות נגעים - שנים (4) שהן ארבעה.

כלומר, שני מראות נגעים אמורים במפורש בתורה שהם מטמאים את האדם בטומאת נגע צרעת, והם ה"שאת", שהוא נגע בצבע לבן, בדרגת הלובן של צמר לבן. וה"בהרת", שדרגת הלובן שלו היא עזה כלובן השלג. (5)

ויש עוד שני מראות נגעים, שאינם כתובים בפירוש בתורה, אלא נרמזים בלשון הכתוב "ספחת", המלמד שלכל אחד משני הנגעים יש גם "תולדה". האחד, נגע שמראה הלובן שלו הוא כלובן של קרום ביצה, והוא תולדה של נגע ה"שאת". והשני, נגע במראה הלובן כלובן של סיד ההיכל, והוא תולדה של נגע ה"בהרת". (6)

ודנה הגמרא: מאי שנא הכא, במשנתנו, דתני "שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", ומאי שנא התם במשנה בשבועות דתני "שתים שהן ארבע", ותו לא [פעם אחת ולא יותר]!? (7) ומבארת: הכא, משנתנו דעיקר שבת הוא [הנמצאת במסכת שבת, שהיא עיקר המקום לדיני שבת], תני, שונה התנא במשנה "אבות", דהיינו הוצאות, שהן נלמדות מן המקראות, ותני נמי "תולדות", דהיינו הכנסות, שאינן נלמדות אלא מסברא "מה לי מכניס מה לי מוציא", ובשתיהן כאחת אתה מוצא "שתים שהן ארבע בפנים", ו"שתים שהן ארבע בחוץ". (8)

אבל התם, במסכת שבועות, דלאו עיקר שבת הוא [אין זה עיקר מקום דיני שבת], לפיכך, רק אבות, דהיינו הוצאות, תני בהם את ה"שתים שהן ארבע" שיש בהם, אבל תולדות דהיינו הכנסות לא תני כלל. (9)

אך מקשה הגמרא: והרי אבות מאי ניהו [מה הן האבות שבמלאכת הוצאה]? הלוא הן יציאות [הוצאות]. והרי יציאות, תרי, שתיים בלבד הויין! אחת הוצאה דעני ואחת דבעל הבית, וכיצד שנה התנא שם "שתים שהן ארבע" בהוצאות לבד!?

וכי תימא, שמא תאמר לפרש, שלא מנתה אותה משנה את כל הארבע לחיוב, אלא שתים מהן לחיוב מן התורה, ושתים מהן לפטור מן התורה, ואסורות רק מדרבנן, וכמו במשנתנו. אם כן, תיקשי: והא "יציאות השבת שתים שהן ארבע", ששנינו במשנה בשבועות, דומיא ד"מראות נגעים שנים שהן ארבעה", הנזכרים אף הם באותה משנה, קתני.

ואם כן, מה התם, גבי "מראות נגעים", כולהו, כל ארבעת המראות הם לחיובא מן התורה. שאם נכנס אדם בשוגג למקדש או אכל קודש כשהוא טמא מחמת אחד מארבעה מראות הנגעים, הוא חייב קרבן, (10) כי כל המראות הללו מטמאים את האדם מן התורה. אף הכא, גבי "יציאות השבת", נמי, כולהו ארבע היציאות לחיובא מן התורה הם!? (11)

אלא, אמר רב פפא ליישב באופן אחר: הכא, במשנתנו, דעיקר שבת הוא, תני חיובי ופטורי [נמנים במשנתנו הן אותן מלאכות שחייב עליהם מן התורה, והן אותן מלאכות שפטור עליהן מן התורה, ואסור מדרבנן], ובהן אכן אתה מוצא שמונה: ארבע חיובים, וארבע פטורים. ואילו התם, במשנה במסכת שבועות, דלאו עיקר שבת הוא, רק חיובי תני, ופטורי לא תני;.

ומקשה הגמרא: חיובי, מאי נינהו? יציאות! כלומר, הרי שנינו באותה משנה "יציאות", דמשמע הוצאות, ובהן צריך אתה למצוא ארבעה חיובים. והרי "יציאות" תרתי בלבד הויין [הרי אין לך הוצאות שהוא חייב עליהם מן התורה, אלא שתים בלבד, אחת דעני ואחת דבעל הבית, והאיך שנינו בחיובי הוצאה לבד "שתים שהן ארבע"]!? (12)

ומשנינן: אותה משנה מונה שתים דהוצאה דעני ובעל הבית, ושתים דהכנסה דעני ודבעל הבית. (13)

ומקשה הגמרא: האיך תאמר כן, והא "יציאות", דמשמע "הוצאות", קתני, וכאשר תמהנו!?

אמר רב אשי: תנא, ל"הכנסה" נמי, "הוצאה" קרי לה. ובכלל "יציאות" נכללות גם הכנסות. (14)

ומפרשינן: ממאי, מנין אתה למד שאף להכנסה קורא התנא "הוצאה"?

מדתנן לקמן בפרק כלל גדול [עג א] לגבי "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", המוציא מרשות לרשות, חייב. והרי, מי לא עסקינן, וכי אין המשנה מדברת גם באופן דמעייל [שהוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד, והרי ודאי שחייב אף על הכנסה, כמבואר במשנתנו. ובכל זאת קא קרי לה, קורא התנא להכנסה, הכלולה במלאכת הוצאה שנשנתה שם, בשם "הוצאה", וכמו שאמר "המוציא מרשות לרשות". הרי מבואר, ששונה התנא אף הכנסה בכלל לשון הוצאה. (15)

ודנה הגמרא: וטעמא מאי קורא התנא אף להכנסות "יציאות"?

עונה הגמרא: כל עקירת חפץ ממקומו, הן כשהוא ברשות היחיד והן כשהוא ברשות הרבים, תנא "הוצאה" קרי לה. שהרי הוצא החפץ ממקומו שהיה שם.

אמר רבינא: מתניתין [משנתנו] נמי דיקא, אף ממשנתנו יש להוכיח שהתנא קורא אף להכנסה "הוצאה", דהרי קתני "יציאות" וקא מפרש התנא הכנסה לאלתר, שהרי שנינו: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, והיינו "הכנסה". (16) שמע מינה!

רבא אמר ליישב שלא יקשה האיך שנה התנא, הן במשנה בשבועות והן במשנתנו, את הכנסות בלשון "יציאות", כי זה ששנינו "יציאות השבת שתים שהן ארבע", אין לשון "יציאות" מורה על פעולת הוצאה, שהרי אף הכנסות בכלל, אלא "רשויות" קתני: (17)

וכך הוא פירוש המשנה: רשויות שבת "שתים" הן: רשות היחיד ורשות הרבים. שהן ארבע מלאכות בפנים, וארבע בחוץ. כלומר, על ידי שתי רשויות אלו אתה מוצא ארבע מלאכות לעומד בפנים, וארבע מלאכות לעומד בחוץ. (18)

שנינו במשנה: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ: ומפרשת המשנה מה הן "שהן ארבע", דהיינו, שתים נוספות לפטור, בפנים ובחוץ: פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה. או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה. או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורין. והיה סבור רב מתנה שיש למנות את כל הפטורים שנזכרו במשנתנו, ומשום כך:

אמר הקשה ליה רב מתנה לאביי: וכי הא, תמני הויין!? וכי המלאכות השנויות במשנתנו, אינן אלא שמונה וכמו שאמר התנא: שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ!? והרי אם נביא בחשבון לאלו השנויים במשנתנו, נמצא דתרתי סרי הויין [שתים עשרה מלאכות], ארבע לחיוב, ושמונה אופנים שהם פטורים!?

שהרי בחלק הראשון מבין שני החלקים של הסיפא המבארים מה הן "שהן ארבע", תמצא ארבעה "פטורים". וכן בחלק השני של הסיפא. ועם ארבעת החייבים מן התורה שפורטו בשני החלקים הראשונים של הרישא, המפרשת מה הן "שתים", הרי לך שנים עשרה אופני מלאכות שנויות במשנתנו ולא שמונה.

אמר ליה אביי לרב מתנה: וליטעמיך, לשיטתך שכל ה"פטורין" מלאכות המה הראויות לימנות, אם כן תיקשי לך: הרי שיתסרי הויין [שש עשרה מלאכות שנויות במשנתנו] ולא שמונה!?

שהרי בשני החלקים של הרישא, המפרשת מה הן "שתים", שנינו בכל ארבעת מלאכות החיוב, שהעושה את העקירה וההנחה הוא המתחייב, ואילו השני, שרק סייע בעדו "פטור". ואם כן, נוספו עוד ארבעה "פטורין", שמן הראוי למנותם עם השתים עשרה שכבר נזכרו, הרי לך שש עשרה מלאכות הראויות להימנות.

דף ג.

אמר ליה רב מתנה לאביי: הא, לא קשיא. זו שהקשית אינה קושיא, כי בשלמא ה"פטורים" השנויים (תחילת העמוד) בבבא דרישא, לא תיקשי למה אין התנא מזכירם בכלל היציאות האמורות לענין שבת. כי היות ואלו לא השתתפו כלל בעיקר המלאכה, אלא סיוע בלבד הם נותנים לאדם אחר העושה את כל המלאכה, לכן מותרים הם לכתחילה לעשות כן, ו"פטור ומותר" לא קתני. אין מעשהו נמנה מכלל היציאות האמורות לענין שבת. (1)

אלא אותם ה"פטורין" השנויים בבבא דסיפא, ד"פטור" כל אחד מהם מקרבן אבל אסור לעשות כן לכתחילה מדרבנן, הא שפיר קשיא לי, למה אין הם נמנים מכלל היציאות האמורות לענין שבת.

ומקשה הגמרא על מה שאמר רב מתנה ש"פטור" השנוי ברישא, היינו "פטור ומותר": מי איכא בכולי שבת "פטור ומותר"!? וכי יש בכל דיני שבת לשון "פטור", שמשמעותו היא "פטור וגם מותר"!? (2)

והאמר שמואל: כל "פטורי" דשבת, היינו, פטור אבל אסור, בר מהני תלת [חוץ משלשה אלו], דפטור ומותר: א. צידת צבי. (3) ב. וצידת נחש. (4) ג. ומפיס מורסא. (5)

ואם כן, ה"פטור" השנוי במשנתנו, משמעותו היא "פטור ואסור", והאיך אמר רב מתנה שהוא פטור ומותר.

ומשנינן: לא בכל מקום ששנינו לשון "פטור" כלל שמואל את כללו. אלא, כי איצטריך (6) ליה לשמואל לבאר איזה "פטור" הוא "פטור ואסור", ואיזה הוא "פטור ומותר", רק ב"פטורי" דקא עביד מעשה [רק בלשון "פטור" האמור גבי מי שעשה מעשה], ובהם הוא שפירש שמואל שהכוונה היא "פטור אבל אסור" מלבד בשלושה -

אבל "פטורי" דלא קא עביד מעשה, איכא טובא [לשון "פטור" השנוי גבי מי שלא עשה מעשה יש הרבה]. כלומר, הרבה לשון "פטור" יש גבי מי שלא עשה מעשה, שהכוונה היא פטור ומותר, וכגון זו שבמשנתנו, ובאלו לא דיבר שמואל כלל.

וכאן שבה הגמרא לקושיה המקורית של רב מתנה: בכל זאת תיקשי: הא תרתי סרי הויין, ולמה שנינו "שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", שמשמע כי יש שמונה מלאכות בלבד!?

ומשנינן: לא את כל מלאכות ההוצאה האסורות מדרבנן מונה התנא, אלא רק פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. רק אותם אופני מלאכות שהעושה אותם יכול לבוא לידי חיוב חטאת, דהיינו עקירות [של הוצאה או הכנסה], שאם יגמור ויניח יהא חייב חטאת, אותם שנה התנא ב"יציאות השבת". אבל את אופני המלאכות דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת [שלא יכול העושה אותם לבוא לידי חטאת בפעם הזאת], לא קא חשיב התנא, אף שאסרו חכמים לעשות כן. (7)

ומשום כך לא שנינו אלא "שתים שהן ארבע בפנים", דהיינו, הוצאה והכנסה גמורה, ועוד שתי עקירות של הוצאה [האחת עם העברה מרשות לרשות, והשניה בלעדיה, לעומד בפנים]. וכן "שתים שהן ארבע בחוץ", היינו, הכנסה והוצאה גמורה, ועוד שתי עקירות של הכנסה, עם העברה מרשות לרשות ובלעדיה - לעומד בחוץ. אבל את פעולות ההנחה שעושה זה שכנגדו, אין התנא מונה. (8) ומקשה הגמרא: מדוע אכן שניהם פטורין (9) כשעשו שנים מלאכה כאחת, זה עוקר וזה מניח!? - והא איתעבידא מלאכה מבינייהו [והרי מבין שניהם נעשתה מלאכה גמורה], ולמה פטורים שניהם!? (10)

ומשנינן, משום דתניא, רבי אומר: אמרה תורה בפרשת ויקרא לגבי קרבן חטאת: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא קרבנו". ודרשינן, לשון "בעשותה", כאילו אמר "בעשות אותה", דהיינו, את "המלאכה", ללמדנו כי רק העושה לבדו את כולה [את כל המלאכה] חייב, ולא העושה את מקצתה, דהיינו, "זה עוקר וזה מניח".

יחיד ועשה אותה, שעקר והניח בעצמו, חייב חטאת. אבל שנים ועשו אותה, שזה עוקר וזה מניח, הרי אלו פטורין. (11)

איתמר נמי, אמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה לפרש את משנתנו שלא חייבה ב"זה עוקר וזה מניח", ואמרו: ממשמע שאמר הכתוב "בעשותה", למדנו כי רק יחיד שעשאה הרי הוא חייב, אבל שנים שעשאוה פטורין. (12)

כבר נתבאר, שאין מתחייב אדם על הוצאה מרשות לרשות, אלא אם כן עקר את החפץ ברשות זו והניחה ברשות אחרת. הסוגיא שלפנינו דנה בפרטי דין עקירה ודין הנחה.

בעי מיניה רב מרבי [שאל רב את רבי]: היה עומד ברשות היחיד והטעינו חבירו (13) על כתיפו (14) אוכלין ומשקין, (15) והוציאן על כתיפו לחוץ ועמד שם, מהו שיתחייב משום הוצאה?

וצדדי הספק הם: האם עקירת גופו, עם מה שעליו, כשהתחיל ללכת, כעקירת חפץ ממקומו דמי, כאילו עקר את מה שעליו מרשות היחיד, ואם כן, מיחייב.

או דילמא, לא נחשבת עקירת גופו כעקירת חפץ, ונמצא שלא עקר, ואינו חייב. (16)

אמר ליה רבי לרב: חייב, כי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי.

שמא תאמר, הרי שנינו במשנתנו "פשט העני את את ידו לפנים, או שנתן [בעל הבית] לתוכה, והוציא [העני], שניהם פטורים", ואף העני בכלל הפטור. ומוכח שאין להחשיב את עקירת יד העני הטעונה עם החפץ, מרשות היחיד, כעקירה, ולכן לא מתחייב העני. ומוכח שעקירת גופו או ידו לאו כעקירת חפץ דמי!?

תשובתך, ואינו דומה עקירת גופו הטעון בחפץ לעקירת ידו הטעונה: (17)

מאי טעמא [מהו החילוק]? ידו, לא נייח על גבי קרקע, (18) ולכן אין עקירת יד העני המושטת לרשות היחיד יחד עם החפץ שנתן הבעל הבית בידו נחשבת כעקירת החפץ מרשות היחיד. אבל לעומת זאת, גופו נייח על גבי קרקע. ולכן, עקירת גופו עם החפץ שעליו נחשבת כעקירת החפץ.

דף ג:

אמר ליה רבי חייא לרב ששאל את ספיקו לפני רבי:

בר פחתי [בן גדולים]! (1) וכי לא אמינא לך: כי קאי רבי בהא מסכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה [וכי לא אמרתי לך מכבר, שאם עוסק רבי במסכת מסויימת, אל תשאלהו שאלות במסכת אחרת, שמא לא ידע, ויתבייש], דאי לאו דרבי גברא רבה הוא, כספתיה! דמשני לך שינויא דלאו שינויא הוא. השתא מיהת, אף ששאלתך במסכת שבת היתה בעת שרבי עוסק במסכת אחרת, שפיר משני לך (2) [דהיינו, אם לא שרבי אדם גדול הוא, היית מביישו, שהיה עונה לך תירוץ שאינו תירוץ. אך בכל זאת, בפעם זו ענה לך כהוגן].

דכך תניא, כדברי רבי: היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום, (3) והוציאן לחוץ משחשיכה, חייב, לפי שאינו דומה לידו; הסוגיא שלפנינו עוסקת במי שהושיט את ידו המליאה לרשות אחרת בערב שבת או בשבת, האם מותר לו להחזירה אליו בשבת.

אמר אביי: דין זה פשיטא לי מכח משנתנו, כי ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת, אינה לא כרשות הרבים, היינו, שאם היה אדם עומד ברשות הרבים וידו פשוטה לרשות היחיד, אין ידו נגררת אחר גופו (4) להיחשב כרשות הרבים [שהיא הרשות בה עומד גופו] עד שיתחייב המעביר מרשות היחיד לידו, או מידו לרשות היחיד, משום "מוציא מרשות לרשות".

ואף לא כרשות היחיד, היינו, אם היה האדם עומד ברשות היחיד, וידו פשוטה לרשות הרבים, אין ידו נגררת אחר גופו להיחשב כרשות היחיד - שהיא הרשות בה עומד גופו - שיתחייב המוציא מרשות הרבים לידו או מידו לרשות הרבים, משום "מוציא מרשות לרשות".

ומפרש אביי את דבריו: זו שאמרתי "ידו של אדם כרשות הרבים לא דמיא", פשיטא לי כן מידו דעני שבמשנתנו, והיינו מה ששנינו "פשט העני [העומד ברשות הרבים] את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים", ומבואר, שלא מתחייב בעל הבית על עקירה מידו של העני העומד ברשות הרבים והכנסה לרשות היחיד, הרי שאין יד פשוטה מרשות הרבים נחשבת כרשות הרבים.

וזו שאמרתי "ידו של אדם כרשות היחיד לא דמיא", פשיטא לי כן מידו דבעל הבית שבמשנתנו. והיינו מה ששנינו "פשט בעל הבית [העומד ברשות היחיד] את ידו לפנים, ונטל העני מתוכה שניהם פטורים", ומבואר שלא מתחייב העני על עקירה מידו של בעל הבית העומד ברשות היחיד והוצאה לרשות הרבים, הרי שאין יד הפשוטה מרשות היחיד נחשבת כרשות היחיד. (5)

ברם, בעי אביי [בדין זה מסתפק אביי]: היות ואין היד נגררת אחר הגוף לענין חיוב מן התורה, הרי שרשות אחרת היא. (6) ואם כן, יש להסתפק: ידו של אדם שפשט אותה [בין בערב שבת ובין בשבת] כשהיא מליאה לרשות אחרת, מהו שתעשה היד בשבת ככרמלית, וכדמפרש ואזיל.

מי קנסוה (7) רבנן, האם קנסו חכמים, שתהא היד כרמלית, (8) וייאסר לאהדורי לגביה [להחזיר את ידו אליו], שהרי עתה הוא נחשב כמוציא את החפץ מכרמלית לרשות הרבים [או לרשות היחיד], ותהא ידו פשוטה כך עד למוצאי שבת. (9)

או לא קנסוהו, ומותר לו להחזיר את ידו.

תא שמע: היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ: תני חדא [בברייתא אחת שנינו]: אסור להחזירה לידו. ותניא אידך [וברייתא שניה שנינו]: מותר להחזירה.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר, התנא בברייתא שאוסרת להחזירה, סבר ככרמלית דמיא, ולפיכך אסור להחזירה.

ומר, התנא בברייתא המתרת, סבר לאו ככרמלית דמיא.

ודחינן: לא כאשר פירשת את סתירת הברייתות, אלא, דכולי עלמא - שתי הברייתות סוברות - אם פשט את ידו לרשות היחיד, או לרשות הרבים למטה מגובה עשרה טפחים, הרי היד ככרמלית דמיא. (10)

ולא קשיא סתירת הברייתות: כאן, הברייתא האוסרת להחזיר, עוסקת בכגון שפשט את ידו לרשות הרבים למטה מגובה עשרה טפחים, שעד גובה זה אויר רשות הרבים הוא, ונמצא שפשט ידו מרשות היחיד לרשות הרבים, ולכן קנסו שתהיה ידו ככרמלית.

כאן, הברייתא המתרת, עוסקת בכגון שפשט את ידו לרשות הרבים למעלה מגובה עשרה טפחים, שאינו אויר רשות הרבים, אלא "מקום פטור" הוא, (11) ולפיכך לא קנסוהו.

ואיבעית אימא ליישב סתירת הברייתות: אידי ואידי, שתי הברייתות עוסקות בכגון שהושיט ידו למטה מעשרה טפחים, ולכולי עלמא לאו ככרמלית דמיא, ואין היא נחשבת רשות לעצמה. וגם הברייתא האוסרת, אין זה מהטעם שהיד היא רשות לעצמה, ולכן אסור להחזירה. ולא קשיא:

כאן, הברייתא המתרת, עוסקת בכגון שהושיט ידו מבעוד יום.

כאן, הברייתא האוסרת, עוסקת בכגון שהושיט ידו משחשיכה.

ומפרשת הגמרא: אם הושיט ידו מבעוד יום, שלא עשה כל איסור, לא קנסוה רבנן מלהחזיר, וכיון שאינה רשות לעצמה, הרי הוא מותר להחזיר את ידו. (12)

אבל, אם הושיט ידו משחשיכה, שעשה איסור מדרבנן בהושטת ידו עם חפץ לרשות השניה, קנסוה רבנן שלא יחזירנה. ולא משום שעשאוה ככרמלית, אלא קנס בעלמא.

ומקשינן עלה: אדרבה, איפכא מסתברא! אם הושיט ידו מבעוד יום, יש לנו לומר שאסור להחזירה, ואילו כשהושיט ידו משחשיכה, יש לנו לומר שלא אסרוהו מלהחזירה. כי כאשר מושיט ידו מבעוד יום, שלא היתה עקירה בשבת, נמצא, דאי שדי ליה, לא אתי לידי חיוב חטאת [אם ישליך את החפץ מידו מתוך שיקשה עליו להחזיק את ידו המליאה כשהיא פשוטה לרשות הרבים עד מוצאי שבת, לא יתחייב חטאת], באופן זה מן הראוי לומר, ליקנסוה רבנן, מאחר שאין חשש איסור דאורייתא אם לא יעמוד בגזירת חכמים, וישליכו. (13) אבל אם הושיט ידו משחשיכה, דאי שדי ליה, שאם ישליך את חפץ שבידו לרשות הרבים מתוך שיקשה עליו לעמוד בגזירת חכמים שאסרוהו להחזיר את ידו המליאה, אתי בהו לידי חיוב חטאת, שהרי עקר, והעביר והניח בשבת, באופן זה יש לנו לומר, לא ליקנסוה רבנן, שמא ישליך את החפץ מידו ויבוא לידי איסור דאורייתא.

ומדלא קא משנינן הכי [ומאחר שלא יישבו בני בית המדרש את סתירת הברייתות באופן זה], הרי מבואר שהם סוברים שלא חששו חכמים לגזור גזירה מחשש שמא לא יעמוד בה ויעשה איסור חמור. (14) ואם כן, תפשוט מזה את ספיקו דרב ביבי בר אביי שנסתפק בכעין זה! דבעי רב ביבי בר אביי: אדם אשר הדביק אדם פת בתנור בשבת, ולכשתיאפה הפת יתחייב חטאת משום מלאכת "אופה", האם התירו לו חכמים לרדותה, להוציאה מן התנור, על אף שיש ברדיית הפת מהתנור איסור דרבנן, קודם שיבא לידי חיוב חטאת, כלומר, כדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת. או לא התירו.

ומדברי בני הישיבה תפשוט, דלא התירו לו לרדותה, וכאשר אנו אומרים כאן, שלא נמנעו חכמים מלקונסו להחזיר את ידו, על אף החשש שמא ישליך את החפץ מידו ויבוא לידי איסור דאורייתא. (15)

ואומרת על כך הגמרא: הא לא קשיא, ותפשוט! כלומר, מה בכך שתיפשט בעייתו של רב ביבי.

ואיבעית אימא, לעולם לא תפשוט את בעייתו של רב ביבי. ולא קשיא, כלומר, את סתירת הברייתות נפרש באופן זה: (16)

כאן - הברייתא המתרת - עוסקת בכגון שפשט את ידו בשבת בשוגג.

כאן - הברייתא האוסרת - עוסקת בכגון שפשט את ידו בשבת במזיד. (17)

ומבארת הגמרא: אם הושיט ידו בשוגג, לא קנסוה רבנן להחזיר את ידו, שהרי בשוגג עשה כן. ידו. אבל אם הושיט ידו בשבת במזיד, קנסוה רבנן שלא להחזיר את ידו. (18)

ואיבעית אימא ליישב את סתירת הברייתות: אידי ואידי - שתי הברייתות - עוסקות בכגון שהושיט את ידו בשוגג. והכא, בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, מחלוקת הברייתות היא האם קנסו אף בשוגג משום מזיד:

מר - התנא של הברייתא האוסרת, סבר, קנסו שוגג אטו מזיד.

ומר התנא של הברייתא המתרת, סבר, לא קנסו שוגג אטו מזיד.

ואיבעית אימא לפרש את סתירת הברייתות: לעולם לא קנסו שוגג אטו מזיד, (19) ובכל זאת לא קשיא סתירת הברייתות. כי כאן, הברייתא המתרת, עוסקת בדין החזרת היד לאותה חצר ממנה הושיט את ידו.

דף ד.

כאן - הברייתא האוסרת - עוסקת בדין העברת הפירות שבידו לחצר אחרת. (1)

וכדבעא מיניה רבא מרב נחמן [וכאשר שאל רבא את רב נחמן]: היתה ידו מלאה פירות, והוציאה לחוץ, מהו להחזירה לאותה חצר?

אמר ליה רב נחמן לרבא: מותר להחזירה לאותה חצר.

חזר ושאל רבא את רב נחמן: להחזירה לחצר אחרת, מהו?

אמר ליה רב נחמן לרבא: אסור להחזירה לחצר אחרת.

שאל רבא את רב נחמן: ומאי שנא [מה חילוק יש ביניהם]?

אמר לו רב נחמן לרבא: אענה לך "לכי תיכול עלה כורא דמילחא" [לכשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר]. (2) והחילוק הוא: התם, כשמחזירה לאותה חצר ממנה פינה את החפץ, לא איתעבידא מחשבתו [לא נעשתה מחשבתו] לפנות את החפץ ממנה. הכא, כשמחזירה לחצר אחרת, איתעבידא מחשבתו, נעשתה מחשבתו לפנות את החפץ מן החצר בו היה, ויש לגזור שמא ישליך את החפץ לרשות הרבים, לשם הושיט את ידו.

גופא: בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור בשבת, האם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?

אמר, הקשה ליה רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי, מה שאמר רב ביבי בר אביי שספיקו הוא כדי להצילו מחטאת, איך מדובר!? אילימא בשוגג ולא אידכר ליה [אם תאמר שהנידון הוא כששגג, וכגון שלא ידע ששבת היום, ועדיין לא נזכר], כך הרי אי אפשר לומר, כי למאן התירו [למי אנו דנים האם התירו]? כלומר, אם אינו יודע ששבת היום, הרי אינו שואל אותנו מה לעשות, ולא יתכן לדון האם התירו לו לרדותה או לא התירו לו לרדותה.

ואלא לאו, אלא בהכרח שהנידון הוא בכגון דאיהדר ואידכר [חזר ונזכר] ששבת היום. והרי אף כך אי אפשר לומר, כי מי מחייב חטאת, אם נזכר קודם שנאפתה הפת שהכניס בתנור שהוא גמר מלאכת "אופה"!?

והתנן [קב א]: כל חייבי חטאות, אינן חייבין עד שתהא תחלתן [תחילת העבירה, שהיא בעניננו הכנסת הפת לתנור] שגגה, וסופן [סוף העבירה, שהיא בעניננו האפיה עצמה] שגגה, ואם כן, זה שנזכר קודם שנאפתה הפת, הרי אף אם לא ירדנה לא יתחייב חטאת, והאיך נסתפק רב ביבי אם מותר לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, הרי בכל אופן לא יבוא לידי חיוב חטאת!?

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה