חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ
פרק עשרים וארבע - מי שהחשיך
מתניתין:
מי שהחשיך לו היום בעודו הולך בדרך, והשבת עומדת להכנס, הרי הוא נותן את כיסו לנכרי מבעוד יום. (1) שהרי לא יוכל לשאתו עליו לאחר כניסת השבת, משום איסור הוצאה. (2)
ואף דבעלמא אסור ליתן לנכרי שיעשה לו מלאכה בשבת, משום דחשיב כשלוחו (3) של הישראל לעשית האיסור, (4) הכא התירו. וטעם ההיתר יבואר בגמרא.
ואם אין עמו נכרי, מניחו לכיס על החמור, והחמור יוליכו עד שיגיע לעיר (5). אבל אם יש עמו נכרי, לא יניחנו על החמור, משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ובגמרא יבואר, דאיירי באופן שאין בזה איסור "מחמר".
משהגיע לחצר החיצונה של העיר [שהוא מקום המשתמר], הרי הוא נוטל מעל החמור את הכלים הניטלין [המותרים בטלטול] בשבת. ואת הכלים שאינן ניטלין בשבת משום איסור מוקצה, לא יטול. אלא הרי הוא מתיר את החבלים של האוכף, והשקין הקשורים לו, כשאותם כלים בתוכם, נופלין מאליהן מעל גב החמור.
גמרא:
שנינו במתניתין: נותן כיסו לנכרי.
והוינן בה: מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי? והלא הנכרי שלוחו לישאנו בשבת, ואסור משום שבות.
ומשנינן: קים להו לרבנן, דאין אדם מעמיד [מונע] עצמו על הצלת ממונו. ואי לא שרית ליה ליתנו לנכרי, אתי לאיתויי את הכיס ד' אמות ברשות הרבים בעצמו.
אמר רבא: דוקא את כיסו התירו לו ליתן לנכרי. אבל מציאה שמצא בדרך, לא יתן לנכרי כדי שישאנה לו בשבת. דכיון שלא חס כל כך עליה, לא אמרינן בה "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו". ואף אם לא נתירנו ליתנה לנכרי, לא אתי לאיתויי לה ברשות הרבים.
ואקשינן: פשיטא דכן הוא. דהא "כיסו" תנן. ומאי אשמועינן רבא בזה?
ומשנינן: מהו דתימא, הוא הדין דאפילו מציאה נותן לנכרי. והאי דקתני "כיסו", משום דאורחא דמילתא שיהיה כיסו עמו בדרך, קתני הכי. קא משמע לן רבא, שדוקא "כיסו" קתני.
ולא אמרן דלא יתן מציאה לנכרי, אלא במציאה דלא אתא לידיה קודם חשיכה. שכיון שעדיין לא זכה בה, אינו חס עליה. ואף אי לא נתירנו ליתנה לנכרי לא אתי לאיתויי לה בשבת ברשות הרבים. אבל אי כבר אתי המציאה לידיה קודם חשיכה, וכבר זכה בה, ככיסיה דמי. ואחר שנעשתה ממונו לכל דבר, אמרינן בה "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו".
איכא דאמרי: הא מילתא לא הוה פשיטא ליה לרבא, אלא בדרך איבעיא אמרה.
דבעי רבא: מציאה שכבר באה לידו קודם חשיכה, מהו ליתנה לנכרי?
מי אמרינן, כיון דאתא לידיה וכבר זכה בה קודם השבת, ככיסיה דמי. וכיון דחס עליה, אית לן למיחש דלמא אתי להוציאה ברשות הרבים.
או דלמא, דוקא במעות שבכיסו, שעל ידי טורח השתכר אותן, חיישינן להכי. אבל מציאה, כיון דלא טרח בה, לאו ככיסיה דמי, ולא יבוא להוציאה ברשות הרבים.
ומסקינן: תיקו.
שנינו במתניתין: ואם אין עמו נכרי, מניחו על החמור.
ודייקינן: טעמא דהתירוהו לעשות כן, היינו משום דאין עמו נכרי. משמע, הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, ואינו מניחו על החמור.
והוינן בה: מאי טעמא עדיפה נתינה לנכרי מהנחה על החמור?
ומשנינן: חמור, אתה מצווה על שביתתו מן התורה. וכדכתיב "למען ינוח שורך וחמורך. אבל נכרי, אי אתה מצווה על שביתתו. ואין איסורו אלא משום "אמירה לעכו"ם שבות". הלכך קל איסור לנכרי מאיסור נתינה על החמור.
ואף דמוקמינן לה לקמן בגוונא דאינו עובר על חיוב שביתת בהמתו מדאורייתא, מכל מקום חמיר טפי מנכרי. שהרי בגוונא דעביד החמור מלאכה גמורה, הרי הוא מחויב בשביתתו מדאורייתא [ר"ן].
וכשם שהתירו לו ליתן את כיסו על החמור, כן התירו ליתנו לחרש שוטה (6) וקטן (7), אם אין עמו חמור.
אבל אם יש עמו חמור, וכן אם יש עמו חרש שוטה וקטן, אחמור מנח ליה לכיסו. אבל לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה.
והוינן בה: מאי טעמא?
ומשנינן: הני [חרש שוטה וקטן] אדם נינהו, ויש במינם בני אדם שחייבים במצוות. ואם נתיר ליתן להם שישאו את הכיס בשבת, יחליפו ויתירו ליתן אף לבני חיובא. אבל האי [חמור] לאו אדם הוא. ואדם בחמור לא מיחלף.
ואם אין עמו אלא חרש ושוטה, יתן לשוטה ולא לחרש. משום דשוטה אין בו דעת כלל. אבל חרש אית ליה דעת קלישתא.
ואם עמו שוטה וקטן, יתן לשוטה ולא לקטן. משום דלקטן איכא דעת טפי מאשר לשוטה.
איבעיא להו: אם יש עמו חרש וקטן, מאי? למי יתן את כיסו? ומפרשינן: אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך. דודאי לקטן יתננה ולא לחרש. משום דסבר דחרש ספק בר דעת הוא. וחייב במצוות מספק.
דף קנג:
דתניא: רבי יצחק אומר משום רבי אליעזר: תרומת חרש (תחילת העמוד) לא תצא לחולין. מפני שהוא ספק אם דעתו צלולה או לא. ומספק יש לנהוג בו כחומרי תרומה, ולאוסרה לזרים.
מיהו צריך הפקח לחזור ולתרום תרומה אחרת כדי לתקן את הטבל. דשמא אין תרומתו תרומה.
כי תיבעי לך מי עדיף, חרש או פקח, אליבא דרבנן תיבעי לך. דסבירא להו, אין החרש חייב במצוות, לפי שאינו בר דעת.
דתנן: חמשה לא יתרומו. ואם תרמו אין תרומתן תרומה. ואלו הן: החרש, השוטה והקטן. שכל אלו אין תורמין, דילפינן מדכתיב בתרומת המשכן "אשר ידבנו לבו". דבעינן מי שיש לו לב [דעת] להתנדב. [ירושלמי].
והתורם את מה שאינו שלו, שלא ברשות הבעלים. דהא כתיב "תרומת זרעך".
ונכרי שתרם את הפירות של הישראל. ואפילו אם תרם ברשותו של הישראל, אין תרומתו תרומה. משום שנכרי אינו בר שליחות. דילפינן שליחות מקרא ד"כן תרימו גם אתם". ודרשינן: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.
ולרבנן איכא לספוקי, אם יש עמו חרש וקטן מאי דינא? מי אמרינן לחרש יהיב ליה את כיסו, ולא לקטן. משום דקטן, אף דאינו בר דעת, אבל אתי לכלל דעת כשיגדיל.
או דלמא, לקטן יהיב ליה ולא לחרש. משום דחרש גדול הוא. ואף דאינו בר דעת, אתי לאיחלופי בגדול פקח. ויבואו ליתן את הכיס אף למי שהוא בר חיובא. אבל גדול בקטן לא מיחלף (1).
ומסקינן: איכא דאמרי: לחרש יהיב ליה.
ואיכא דאמרי: לקטן יהיב ליה.
והוינן בה: אם החשיך לו הדרך, ואין שם עמו, לא נכרי, ולא חמור, ולא חרש, ולא שוטה, ולא קטן, מאי יעשה?
אמר רבי יצחק: עוד תקנה אחרת היתה להם, ולא רצו חכמים לגלותה.
והוינן בה: מאי היא עוד תקנה אחרת שהיתה להם? ומשנינן: שיהא מוליכו לכיס ברשות הרבים פחות פחות מד' אמות. (2) שיעקור את הכיס ויוליכנו פחות מד' אמות, ויעמוד לפוש. ובכך בטלה העקירה הראשונה. ושוב יעקרנו ויוליכנו פחות מד' אמות, ויעמוד, וכן יעשה עד שיגיע לביתו. נמצא שלא העביר ד' אמות בהעברה אחת. לפיכך אינו חייב מדאורייתא.
ותו הוינן: אמאי לא רצו חכמים לגלותה? והרי הם מעלימים בכך דברי תורה.
ומשנינן: משום "כבוד אלהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר". שמותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים. אבל אין להסתיר את כבוד האדם ועושרו וחשיבותו, אלא יש לחקור אודותיו.
והוינן: והכא, מאי כבוד אלהים איכא בהסתרת תקנה זו?
ומשנינן: שאם יתגלה הדבר ויוליכו פחות פחות מד' אמות, דלמא מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים בפעם אחת, ויעברו על איסור תורה.
וכיון שהדבר קרוב לבוא לידי איסור תורה, לא רצו לגלותו.
מיהו לא אסרו את הדבר לגמרי. אלא אם אין עמו נכרי או בהמה, או חרש שוטה וקטן, מותר לו להוליכו פחות פחות מד' אמות. אבל אם יש לו אחד מאלו, לא יעשה כן. (3)
תניא: רבי אליעזר אומר: בו ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה, וגזרו על י"ח דבר [ואף גזירה זו, שלא יוליך את כיסו פחות פחות מד' אמות אלא יתנו לנכרי, מכלל גזירות י"ח דבר היא (4)], גדשו סאה. כלומר, הרבו סייג לתורה במדה גדושה, ויפה מדדו. כדי להרבות גדר בישראל.
רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו סאה. ששלש מדות הן. גדושה [שהיא המרובה שבכולן], טפופה [ממוצעת], ומחוקה [שהיא פחותה מכולן]. ומתוך שהגדישו את הסאה והרבו לגזור יותר מדאי, אין הציבור יכולין לעמוד בגזירתם. ומתוך כך הם באים לעבור על דברי תורה. ועל ידי כך נמצאת מדתם מחוקה. וטוב היה להם למדוד במדה טפופה [ממוצעת]. לפי שאז לא תבוא לידי מחיקה מרוב גודשה. (5)
תניא: משל דהמשיל דרבי אליעזר, בכך שכינה לגזירה זו "סאה גדושה", למה הדבר דומה? - לקופה שהיא מלאה קישואין ודילועין. אדם נותן לתוכה חרדל, והיא מחזקת אף אותו. שגרגרי החרדל קטנים, והן נופלים בין הקישואין ונשארים בתוך הקופה. אף כאן יפה תקנו, והוסיפו לאסור דבר המתקיים.
ומשל דהמשיל רבי יהושע, שכינה את גזירה זו "סאה מחוקה", למה הדבר דומה? - לעריבה שהיא מלאה דבש. אדם נותן לתוכה רימונים ואגוזים, והיא מקיאה החוצה את הדבש שבתוכה.
אף כאן, על ידי שהרבו לאסור, גרמו לעבור על האיסורים הראשונים. שמא לא יסמוך על הנכרי לתת לו את הכיס. וכיון שאסרוהו להוליך פחות פחות מד' אמות במקום שיש נכרי, אתי לאיתויי ד' אמות בפעם אחת. שהרי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו.
אמר מר: אין עמו נכרי, מניחו על החמור.
ותמהינן: והלא מחמר הוא. שהרי הוא מוליך בשבת את החמור ברשות הרבים כשהוא טעון במשא הכיס. ואיסור דאורייתא הוא. דהא רחמנא אמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך". ואיזו היא סתם מלאכה העשויה על ידי אדם ובהמה יחד? - זהו חימור. שהוא מוליכה ברשות הרבים, כשהיא טעונה במשא (6). ומהכא ילפינן לכל מלאכות שבת, שאסור לו לעשותן על ידי הבהמה.
אמר רב אדא בר אהבה: מניחו לכיס עליה [על הבהמה] כשהיא מהלכת. דקיימא לן, אין חיוב הוצאה בשבת אלא בעקירת החפץ ממקום זה, והנחתו במקום אחר. והרי הבהמה לא עקרה את הכיס ממקומו, אלא הוא עקרו והניחו עליה. אבל אם הניחו על הבהמה כשהיא עומדת, הרי כשהיא מתחילה ללכת היא עוקרת את החפץ. לפי שעקירת גופה כעקירת חפץ דמי. וכדאיתא לעיל [ג א]: הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב. דשפיר חשיב כעקירה והנחה דידיה. אבל אם הניח את הכיס על הבהמה לאחר שכבר נעקרה ללכת, אין כאן עקירת חפץ מצד הבהמה. כיון דאף אדם בכהאי גוונא לא היה מתחייב משום הוצאה, ולכן אף ליכא בזה משום מחמר.
ושוב מקשינן: והא אי אפשר דלא קיימא הבהמה להשתין מים ולהטיל גללים עד שתגיע לעיר. הלכך שפיר איכא אצלה עקירה והנחה. שהרי כל שעמדה לפוש, כיון שהתחילה שוב ללכת, חשיבא כעקירה חדשה. ושוב נימא, עקירת גופה כעקירת חפץ דמי.
ומשנינן: כך הוא עושה: כשהיא מהלכת הרי הוא מניחו לכיס עליה. וכשהיא עומדת להטיל גללים, הוא נוטלו הימנה לפני שתעקור שוב ממקומה. ואינו מניחו עליה שוב אלא לאחר שתעקור ממקומה. נמצא, דלעולם לא תעקור ממקומה בעוד החפץ עליה. וממילא לא נחשב דעקרה את החפץ עם עקירת גופה (7).
ומקשינן: אי הכי, אפילו על גבי חבירו נמי יכול ליתן את הכיס באופן שכזה. ולמאי איצטריך להניחו על החמור?
אמר רב פפא: לא התירו כן אלא בהנחה על החמור.
לפי שאם הוא עצמו עקר את החפץ תוך כדי הילוכו והיה מוליך את הכיס ברשות הרבים היה מתחייב חטאת [דהא לא בעינן עמידה אלא כשחבירו הטעינו עליו. דבהכי ליכא עקירת חפץ אלא על ידי עקירת גופו ממקום עמידתו. אבל היכא דעקר הוא עצמו את החפץ בידים בשעת הילוכו, לא בעינן עמידה].
ולכן, כל שאם היה הוא עצמו מוליכו בגופו היה חייב חטאת, במניחו על חבירו תוך כדי הילוכו, הוא אמנם פטור, אבל אסור להניחו עליו מדרבנן.
וכל שבמניח על חבירו פטור אבל אסור, במניח על חמורו מותר (8) לכתחלה. (9) דכיון דליכא בזה מחמר דאורייתא, התירו לעשות כן. משום דאם לא נתירנו, אתי לאיתויי בגופו ד' אמות ברשות הרבים.
אמר רב אדא בר אהבה: היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו בערב שבת מבעוד יום, הרי הוא רץ תחתיה [כלומר, כשהיא מונחת עליו] ברשות הרבים אף לאחר כניסת השבת, עד שמגיע לביתו. שכיון שהתחיל לרוץ קודם כניסת השבת ולא עמד לפוש, נמצא דלא עקר את החבילה בשבת. ואהנחה בלא עקירה לא מיחייב (10).
ודייקינן: דוקא ברץ התירו לו. אבל אי מהלך קלי קלי [מעט מעט, כלומר בנחת] לא התירו. ואף דגם בכהאי גוונא ליכא עקירה בשבת, שהרי לא עמד לפוש.
ומפרשינן: מאי טעמא דבהליכה אסור? - דכיון דמהלך כדרכו, לית ליה היכרא. וחיישינן שישכח ויעמוד לפוש לאחר שקידש היום, ושוב ימשיך ללכת. ואתי בכך למיעבד עקירה והנחה בשבת. שהרי עקירת גופו לאחר שעמד חשיבא כעקירת החפץ.
אבל כשהוא רץ, אית ליה היכרא, ויזכור ולא יעמוד לפוש.
ומקשינן: ואיך שרי לרוץ עם חבילתו, והרי סוף סוף כי מטא לביתא, אי אפשר דלא קאי יעמוד פורתא מעט מחוץ לביתו קודם שיכנס. ושם עדיין רשות הרבים היא. וכשעוקר ליכנס לבית, שוב איכא עקירה ברשות הרבים. וכשיניח את החבילה בבית, איכא הנחה ברשות היחיד. ונמצא דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד על ידי עקירה והנחה (11).
ומשנינן: כשהוא בא לביתו, אינו מניח את החבילה כדרך הנחה. אלא דזריק ליה כלאחר יד. וכגון שזורקה מאחורי כתיפו, ולא הויא כדרך הנחה. נמצא דקא עביד עקירה בלא הנחה, דאף בזה לא מיחייב (12).
אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמתו בשבת כשהיא טעונה משא ברשות הרבים - אם עשה בשוגג חייב חטאת. ובמזיד חייב סקילה. ודינו כמחלל שבת באחת מל"ט מלאכות לכל דבר.
מאי טעמא דרמי בר חמא?
אמר רבא: משום דאמר קרא, "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך". ומהאי קרא ילפינן לאיסור מחמר. (13)
ומהכא ילפינן נמי דדינו כמחלל שבת לכל דבר. דמדכתיב "אתה ובהמתך" הוקש מחמר דבהמתו להיות דומיא דעשיית מלאכה דידיה.
מה הוא, אם עשה מלאכה בעצמו, בשוגג הוא חייב חטאת ובמזיד חייב סקילה, אף כשעושה מלאכה על ידי בהמתו נמי כן. בשוגג חייב חטאת, ובמזיד חייב סקילה.
אמר רבא: שתי תשובות יש בדבר, להשיב נגד דברי רמי בר חמא, ולהוכיח שלא כמותו.
חדא, דהא כתיב גבי חטאת עבודה זרה, "תורה אחת יהיה לכם, לעושה בשגגה". וסמיך ליה "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". ודרשינן: הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. מה עבודה זרה אין חייבין על שגגתה חטאת, עד דעביד האדם מעשה בגופיה, כדכתיב "לעושה בשגגה", הכי נמי בכל חייבי חטאות, אינו חייב עד דעביד מעשה בגופיה. (14) אבל מחמר דעביד מעשה על ידי בהמתו, אינו חייב חטאת.
ועוד, הא תנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת, אם חלל בעדים והתראה חייב סקילה. ומדקתני "בדבר שחייבין על שגגתו חטאת", מכלל, דאיכא מידי דחילול שבת דאין חייבין על שגגתו חטאת, ולא על זדונו סקילה. ומאי ניהו? - לאו ד"מחמר".
אבל לרמי בר חמא דאמר שאף מחמר הוא בחטאת וסקילה, קשיא. הא לא אשכחן איסור דאורייתא בשבת שלא יהיה בו חטאת וסקילה.
ודחינן: הא דמשמע דאיכא מידי שבשבת שאין בו חטאת וסקילה, לא אמחמר קאי, אלא אתחומין, ואליבא דרבי עקיבא היא, דאית ליה דאיסור יציאה חוץ לתחום שבת, מדאורייתא היא. אבל אין בו חטאת וסקילה, אלא איסור לאו בעלמא.
אי נמי: אאיסור הבערה בשבת קאי. ואליבא דרבי יוסי דאמר: הא דכתיב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "לא תעשה כל מלאכה". אלא הבערה ללאו יצאת. שאין בה חטאת וסקילה כשאר מלאכות שבת, אלא איסור לאו גרידא.
דף קנד.
רב זביד מתני להא שמעתא הכי: אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמה בשבת, בשוגג אינו חייב חטאת. אבל במזיד חייב סקילה, ככל מלאכות שבת.
מתיב רבא: והתניא: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבין על זדונו סקילה.
משמע, הא דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה. אם כן, "מחמר" דאין בשגגתו חטאת, אף הוא לא יתחייב על זדונו סקילה. וקשיא לרמי בר חמא.
ומשנינן: לאו דיוקא הוא. כי מי קתני להדיא "הא אין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה?
ודלמא הכי קאמר: כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת, לעולם חייבין על זדונו סקילה. אבל אכתי מצינו לומר דיש דבר שאף שאין חייבין על שגגתו חטאת, בכל זאת חייבין על זדונו סקילה. ומאי ניהו? - מחמר. ויש מהן שאין בזדונו כרת, וכגון תחומין לרבי עקיבא, והבערה לרבי יוסי.
רבא, אחוה דרב מרי בר רחל, הוה מתני לה להא שמעתתא, משמיה דרבי יוחנן, לפטור מחמר לגמרי.
[ובספרים שלפנינו גריס: ואמרי לה: רבא, אבוה דרב מרי בר רחל היה.
וקאמר: ללישנא בתרא, דאמר דאבוה דרב מרי בר רחל הוא, קשיא מהא דאיתא ביבמות דרב [א] אכשריה לרב מרי בר רחל, ומנייה בפורסיה דבבל [מינהו להיות שוטר בבבל] (1). ואף שהיה אביו גר, וקיימא לן "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", כיון דאמו מישראל "מקרב אחיך" קרינן ביה. אלמא, אביו גר היה. ואיך אמרת דבנו של רבא היה.
ומשנינן: דלמא תרי מרי בר רחל הוו.
ורש"י ותוספות לא גרסו לה].
דאמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת, פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת, משום דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. מה התם בעינן דעביד מעשה בגופיה, הכי נמי בכל חייבי חטאות. ומחמר לא עביד מעשה בגופיה, אלא על ידי בהמתו (2).
ובמזיד נמי לא מיחייב סקילה. דהא תנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבים על זדונו סקילה. משמע, הא דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה. וכיון דליתא חטאת במחמר, אף סקילה ליתא ביה.
ובמלקות דלאו, נמי לא מיחייב ככל לאוין שבתורה. משום דהוה ליה לאו דמחמר, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ואף שבמחמר עצמו ליכא מיתת בית דין, מכל מקום לאו ד"לא תעשה כל מלאכה", דמיניה ילפינן מחמר, בא להזהיר אף על שאר מלאכות שבת, שהן במיתה (3).
וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו. דעיקר אזהרתו באה לחייב מיתה, ולא מלקות (4).
דף קנד:
ואפילו למאן דאמר "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו", המחמר אינו לוקה. משום דאינו לאו גמור. דאי להזהיר על מלאכת מחמר בלאו גמור אתא, ליכתוב רחמנא "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך". "אתה" ובהמתך למה לי? אלא לומר לך, הוא ניהו דמיחייב בלאו, שלא לעשות מלאכה. אבל בעושה על ידי בהמתו לא מיחייב בלאו גמור ללקות עליו.
שנינו במתניתין: הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין בשבת, מתיר החבלים, והשקין נופלין מאליהן.
אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה בשבת כלי זכוכית - כשרוצה לפרוק אותם מעליה, הרי הוא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ומתיר את החבלים, והשקין שבהם הכלים נופלים מאליהם על הכרים והכסתות. ועושה כן כדי שלא יפלו הכלים על הארץ ויישברו. אבל לא יטול את הכלים מעל גב הבהמה בידיו (1).
ומקשינן: והאנן תנן: נוטל בידיו את הכלים הניטלין בשבת. ואף כלי זכוכית ניטלים בשבת, ואמאי אסר רב הונא ליטלם בידים?
ומשנינן: כי קאמר רב הונא דאינו נוטלן, בקרני דאומנא [כלי אומן שמקיז בהם דם] קאמר. דמחמת מאיסותם לא חזיא ליה בשבת למידי (2), ומוקצין הם (3).
ושוב מקשינן: ואיך שרי להניח כרים וכסתות כדי שיפלו עליהם כלים אלו? והא קא מבטל כלי מהיכנו (4). שהרי על ידי שיפלו הכלים המוקצים על הכרים, שוב לא יוכל לטלטלם. שהרי אסור לו ליטול את המוקצה מעליהם. ואין לבטל בשבת כלי מהיתר טלטולו, משום דדמי לסותר (5).
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בשליפי זוטרי [משאות קטנים]. שלאחר שהם נופלים על הכר העליון, הרי הוא שומטו מתחתיהם, (6) והם נופלים על הכר שתחתיו, וכן הלאה, עד שנופלים על הארץ. נמצא דאינו מבטל את הכרים מהיכנם (7).
מיתיבי: היתה בהמתו טעונה בשבת טבל או עששיות של זכוכית, הרי הוא מתיר את החבלים, והשקין נופלין מאליהם ואף על פי שהן [העששיות] משתברין בכך, לא יטלן בידיו, ולא יניח תחתיהן דבר. משום דמוקצין הם. שהטבל מוקצה לפי שאינו ראוי בשבת לאכילה, שהרי אסור לתקנו בשבת. ואף עששיות לא חזיא בשבת למידי, כדמוקי להו להלן.
וקשיא, אמאי לא יתן כרים וכסתות תחת הבהמה, כדי שיפלו העששיות עליהם ולא ישתברו?
ומשנינן: התם איירי בכולסא [חתיכות רחבות של זכוכית שעומדין לעשיית חלונות]. ולפי שאין בהן תורת כלי, הריהן מוקצין. וכיון שאין הפסד בשבירתן, שהרי בין כך הן עשויות להחתך לחתיכות קטנות, לא התירו לו להביא כרים ולהניח תחתיהן (8).
ומוכחינן: דיקא נמי דבהכי איירי, דהא קתני "עששיות" בהדי "טבל". ומשמע דהוו דומיא ד"טבל". מה טבל הוא מידי דאף בחול לא חזי ליה עד שיתקנו, אף הכא, בעששיות, נמי איירי בדלא חזי ליה למידי עד שיתקנן. והיינו "כולסא" [רשב"א. והמהרש"א פירש באופן אחר].
ומאי "אף על פי שמשתברין"? - מהו דתימא, אף דליכא הפסד מרובה בשבירתן, מיהו להפסד מועט נמי חששו. והרי קצת הפסד איכא אף בכולסא, שכשנופל לארץ ניתזים ממנו ניצוצות קטנים, דלא חזו למידי ומשום כן נתיר להניח תחתיהן כרים וכסתות. קא משמע לן, דלהפסד מועט לא חששו.
תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: היתה בהמתו טעונה בשבת שליף [משוי] של תבואה שהיא טבל, והוא רוצה לפורקו מעליה, לא יטלו בידו. דהא מוקצה הוא. אלא מניח ראשו תחתיה של התבואה, ומסלקו בראשו לצד אחר, ומתוך כך הוא [השליף] נופל מאליו. דטלטול בגופו מותר [רמב"ן].
חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה בשבת דבש. ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת. ומתוך שנשארה טעונה כל השבת, למוצאי שבת מתה.
ותמהינן: ואמאי לא פרקה? והאנן תנן "נוטל מעל גבי החמור את הכלים הניטלים בשבת". ואף דבש הוא דבר הניטל, שהרי הוא ראוי לאכילה ואינו מוקצה.
ומשנינן: התם, כשהדביש [החמיץ] הדבש איירי. ומאחר דלא חזי לאכילה, אינו ניטל בשבת.
ותמהינן: מאחר שהדביש - למאי חזי ליה? ולשם מה הביאו רבן גמליאל?
ומשנינן: חזי למושחו על כתיתא דגמלי [מכה של הגמל]. ומכל מקום מוקצה הוא, שהרי אסור לעשות כן בשבת, משום איסור רפואה.
ותו מקשינן: ואמאי הניח רבן גמליאל כך את החמור כל השבת? ויתיר את החבלים ויפלו השקין שבהם הדבש מעליו.
ומשנינן: אם יתיר את השקים, מיצטרו זיקי [יבקעו נאדות הדבש] בנפילתן לארץ.
ותו מקשינן: ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן כדי שיפלו עליהם, ולא ישברו.
ומשנינן: מטנפי בכך הכרים, ונעשים מוקצים. ונמצא קמבטל כלי מהיכנו. ואסור משום דדמי לסותר.
ותו מקשינן: והאיכא איסור צער בעלי חיים, במה שהניח את החמור טעון למשך כל השבת. וליתי איסור דאורייתא, ולידחי איסור ביטול כלי מהיכנו, דאינו אלא איסור דרבנן (9).
ומשנינן: קסבר רבן גמליאל, דאף איסור צער בעלי חיים אינו אלא מדרבנן. ופלוגתא דתנאי היא ב"אלו מציאות".
אביי אשכחיה ליה לרבה, דהוה קא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא [היה משתעשע עם בנו על גב החמור].
אמר ליה אביי: והא קא משתמש מר בבעלי חיים. ותנן "אין רוכבין על גבי בהמה", שמא יחתוך זמורה כדי להנהיגה. והוא הדין לכל שאר תשמישין, שאין עושין בה בשבת.
אמר ליה: צדדין של הבהמה הן. שהרי איני מרכיב את בני על גב החמור, אלא משפשפו על צידיו. וצדדין, לא גזרו בהו רבנן מלהשתמש בהן. משום שאין זה דרך תשמיש הבהמה.
ומנא תימרא דלא גזרו בצדדין?
מהא דתנן: מתיר את החבלים על החמור, והשקין נופלין. מאי לאו, בחבר גוולקי [זוג שקים המחוברים יחד ברצועות] מיירי. שמרכיבים אותם על החמור, שק אחד מכאן ואחד מכאן. ואם כן, צריך להתקרב אל החמור כדי לסלקן יחד. ומתוך כך הוא נשען בגופו על צידי החמור ומשתפשף עליו. והרי הוא משתמש בבהמה (10). ואמאי מותר? -
אלא ודאי, משום דהוו להו צדדין. וצדדין לא גזרו בהו רבנן.
ודחינן: לא בחבר גוולקי איירי, אלא בחבר אגלווקי. בזוג שקים שאינם קשורים זה לזה ברצועות, אלא הם מחוברים על ידי טבעת שבראש הרצועה של כל שק, וקרס קטן תופס את שתי הטבעות. וכדי להפרידם זה מזה שיפלו לארץ, אין צריך אלא למשוך מעט כדי שיצא אותו קרס מהטבעות. ולשם כך אינו צריך להשען על צידי החמור.
אי נמי: הכא במאי עסקינן, בשקין שמחוברים בלכתא. שבקצה החבל של כל שק ישנה לולאה. ומשחילים לולאה אחת בחברתה. ואחר כך תוחבים כפיס עץ כפוף בלולאה הפנימית, כדי שלא תצא מתוך הלולאה החיצונית. וכשרוצה להפרידם, הרי הוא מושך את העץ, והם מתנתקים מאליהם ונופלים לארץ. ולשם כך אינו צריך כלל לישען על החמור. וליכא לאוכוחי מינה דלא גזרו רבנן בצדדי החמור.
איתיביה אביי לרבה: תנן: סוכה ששתים מדפנותיה עשויות בידי אדם, ואחת מהדפנות היא באילן, הרי היא כשרה. שבדפנות ליכא פסול דמחובר לקרקע, אלא בסכך.
אבל אין עולין לה [משתמשים בה] ביום טוב. אלא בחול המועד בלבד. משום דאין משתמשין באילן בשבת וביום טוב, שמא יתלוש ממנו.
[והוא הדין אם כל ג' דפנותיה הן באילן. אלא רבותא אשמועינן, דאף אי דופן אחת בלבד היא באילן, נמי אסור להשתמש בה בשבת].
מאי לאו, דחק ביה שחקק בצד האילן נקבים, ובתוכם הניח את הקנים של הדופן השלישית, והניח עליה את הסכך. (11)
והרגילות היא להניח את הכלים על הסכך (12). וכשמשתמש בסכך, הרי הוא משתמש באילן, משום שהוא מעמיד את הסכך. וכיון שהסכך נסמך על צידי האילן, נמצא דמה דמשתמש, הוו להו צדדין של האילן. ושמע מינה דאף צדדין אסורין. וכשם שצידי אילן הם בכלל איסור השתמשות דאילן, כן נימא דצידי בהמה אסורים כבהמה עצמה.
ומשנינן: לא בהכי איירי. אלא דכפיה [כפף] לראש האילן, והטהו לצד אילן אחר. וכן הטה את ראש האילן השני לצד אילן זה. וקשרם זה לזה, ומהם נעשית הדופן. ואנח סיכוך עליה. נמצא דקמשתמיש בראש האילן ולא בצידיו. ומשום כך אסור לעלות ביום טוב בסוכה זו.
ושוב מקשינן: אי הכי, אימא סיפא. דקתני בה: אם שלש מהדפנות עשויות בידי אדם, ודופן אחת בלבד באילן, הסוכה כשרה. ואף עולין לה ביום טוב. ואי כדקא אמרת, דכפיה לאילן והניח את הסכך עליו, אמאי עולין לה ביום טוב? הא משתמש באילן בכך שמסכך עליו.
ומהדרינן: ואלא מאי תאמר, דאיירי בחקק נקבים בתוך האילן והניח בהם את הדפנות. ואסור לעלות לה ביום טוב, משום דצדדין דאילן נמי אסורין בהשתמשות - הא ליטעמיך נמי תיקשי. דהא סוף סוף, אמאי בשלש בידי אדם עולין לה ביום טוב? הא אף בכהאי גוונא נמי משתמש הוא בצדדי האילן.
אלא בהכרח צריך לומר, דלא איירי כלל במניח את הסכך על האילן. אלא איירי התם בגואזא פרסכנא [אילן שהרבה ענפים יוצאין ממנו ומתפשטים לכל צד]. דאילן גופיה דופן בעלמא הוא דשוויה. ואין הסכך נסמך על האילן, אלא על שאר הדפנות. ואינו צריך לו אלא כדי שישמש כדופן.
אבל בשתים בידי אדם ואחת באילן, מסתמא נסמך הסכך על מחיצת האילן נמי. דקשה לסמוך את הסכך על ב' מחיצות בלבד [מהרש"א].
[ולעולם מצינו לאוקמא בדכייפיה לאילן, כדאוקימנא מעיקרא. וכשאינו סומך עליו את הסכך. אלא דלא מסתבר לאוקמא בהכי. שהרי כיון שאינו צריך לו בשביל הסכך, וגם אינו נצרך להכשר הסוכה, לאו אורחיה לטרוח כל כך ולכוף שני אילנות ולחברם זה לזה].
ומוכחינן: דיקא נמי דלא איירי בסומך את הסכך על האילן. דהא קתני בסיפא: זה הכלל, כל שאילו ינטל האילן, ויכולה הסוכה לעמוד, עולין לה ביום טוב. אלמא, הא דקתני "שלש בידי אדם ואחת באילן, עולין לה ביום טוב", איירי בשאין האילן סומך את הסכך. ואף אילו ינטל, יעמוד הסכך.
ומסקינן: שמע מינה.
לימא, הא דמשתמשין בצדדי אילן, כפלוגתא דתנאי היא.
דתניא: סוכה ששתים מדפנותיה עשויות בידי אדם, ואחת באילן, כשרה. ואין עולין לה ביום טוב.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: עולין לה ביום טוב.
מאי לאו, בחקק באילן נקבים מיירי. ותחב בהם את קני הדופן, וסיכך עליה. והרי הוא משתמש בצדדי האילן להעמיד את הסכך. ובהא קמיפלגי. דמר [תנא קמא] סבר: צדדין אסורין. ומר [רבי שמעון בן אלעזר] סבר: צדדין מותרין בהשתמשות.
אמר אביי: לא בהכי פליגי. אלא דכולי עלמא סברי, צדדין אסורין בהשתמשות. ואף רבי מאיר דהתיר, היינו משום דלא חשיב בהכי השתמשות בצדדין. אלא השתמשות בצדי צדדין היא. שהרי אינו משתמש בקנים התחובים בצדי האילן, אלא בסכך שעליהם. וכיון שהקנים סומכים על צידי האילן, הסכך שנסמך עליהם אינו נחשב אלא כצידי צדדים של אילן. והכא בצדי צדדין קמיפלגי. דמר [תנא קמא] סבר, צדי צדדין אסורין. ומר [רבי שמעון בן אלעזר] סבר, צדי צדדין מותרין.
רבא אמר: אין לחלק בין צדדין לצדי צדדין. אלא מאן דאסר בצדדין, אסר נמי בצדי צדדין. ומאן דשרי בצדי צדדין, שרי נמי בצדדין. לפיכך, פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר אם צדדין מותרין, כדבעינן למימר מעיקרא.
איתיביה רב משרשיא לרבא: תניא: הרוצה לילך בשבת יותר מאלפים אמה מחוץ למקומו, הרי הוא מניח עירוב [פת למזון שתי סעודות] בתוך אלפים אמה מחוץ לעיר. ונחשב מקום הנחת העירוב למקום שביתתו. ומשם ואילך הוא מותר בהילוך אלפים אמה.
דף קנה.
ואם נעץ (תחילת העמוד) יתד באילן, ותלה בה ביתד כלכלה [סל] ונתן בה את עירובו - אם תלאה למעלה מגובה עשרה טפחים, אין עירובו עירוב. שהרי הוא מתכוין לעשות לו מקום שביתה על הקרקע שמתחת לאילן, שהיא רשות הרבים, ולא באילן גופו. והכלכלה שנמצאת בגובה י' טפחים, חשובה כרשות היחיד. שסתם כלכלה רחבה ד' טפחים. וכל דבר שהוא גבוה י' ורחב ד', הרי הוא רשות היחיד. נמצא דאינו יכול ליטול בשבת את עירובו ולאוכלו. שהרי הוא מוציא בכך מרשות היחיד לרשות הרבים. וכיון דאינה סעודה הראויה לו, אינו קונה שביתה על ידה.
ואם תלה את עירובו על האילן למטה מגובה י' טפחים, עירובו עירוב. שבפחות מי' אין הכלכלה נעשית רשות היחיד. נמצא דהוא ועירובו ברשות הרבים (1), ושרי ליטלו ולאכלו.
ודייקינן: טעמא דמותר לו ליטול את העירוב מהכלכלה, ולא חשיב כמשתמש באילן, היינו משום דנעץ יתד באילן, ועליו תלה את הכלכלה. דהיתד חשוב כצידי אילן. והכלכלה שתלויה עליו הויא צדדי צדדין של אילן. וכשנוטל את העירוב ממנה, אינו אלא כמשתמש בצידי צדדין.
הא אם לא נעץ יתד, אלא תלה את הכלכלה גופה באילן, נעשית הכלכלה כצידי אילן. ואסור ליטול הימנה את העירוב, משום דחשיב כמשתמש בצידי אילן. לפיכך, אפילו אם תלאה למטה מי' טפחים, אין עירובו עירוב. שכל שאינו יכול לאוכלו בשבת, לא חשיב עירוב (2).
ואסיק לקושיין: והא האי תנא דאין מכשיר בלא נעיצת יתד, בהכרח דקאסר השתמשות בצדדין. ואפילו הכי מכשיר בנעץ יתד. אלמא, קשרי השתמשות בצדי צדדין. וקשיא לרבא דאמר "מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין".
אמר רב פפא: לעולם קסבר האי תנא, דצדדין נמי מותרין. והא דמיירי דוקא בנעץ יתד, היינו משום דהכא בכלכלה דחוקה עסקינן. שפיה צר, ונכנסת ידו לתוכה בדוחק. ומשום כן, אם תלויה הכלכלה על האילן עצמו כשמוציא את העירוב ממנה הרי קמניד ליה לאילן בכך. ונמצא קמשמש באילן גופיה. הלכך אינו מתיר אלא בנעץ יתד, ותלה עליו את הכלכלה. דבהכי, אינו מניד את האילן כשנוטל את העירוב.
ומסקינן: הלכתא, דצדדין של אילן אסורין בהשתמשות. וצדי צדדין מותרין בהשתמשות.
אמר רב אשי: השתא דאמרת "צדדין אסורין" - האי דרגא דמדלא [סולם שעולים בו לסוכת שומרים, העשויה על גבי קונדסין גבוהים] שהיא סמוכה לאילן, לא לינחיה איניש לסולם, אדיקלא. משום דהוו להו צדדין. וכשעולה, נמצא משתמש בצדדי האילן. אלא לינחיה לסולם אגוואזי [יתד] לבר מדיקלא. שיתקע יתד בצד הדקל ובו יסמוך את הסולם. נמצא משתמש בצידי צדדין, דמותרים.