חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - במה בהמה · הקדמה לפרק במה בהמה
בפרק זה מבואר דיני יציאת הבהמה בשבת, שיש חפצים שאסור להניח עליה שתצא בהם.
ויש לכך שלש סיבות עיקריות המבוארות בגמרא: א. משום שהם נחשבים כמשא. ב. שמא יפלו והבעלים עלול לטלטלם באיסור. ג. שנראה כמו שהבעלים הולך לשוק למוכרה.
והמשנה הראשונה עוסקת בדברים שנחשבים משא.
מתניתין:
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, בכל המלאכות שנאסרו לאדם גופו (2), וכשם שנאסרה לאדם הוצאת משא מרשות לרשות והעברתו ד' אמות ברשות הרבים, כן הוא מצווה שלא תצא (3) בהמתו במשוי. וכשם שלא נאסר לאדם אלא משוי, ולא דבר שהוא צורך גופו [כגון תכשיט], כן אינו מצווה שלא תצא בהמתו בדבר שהוא צורך גופה.
ומפרשת המשנה: במה בהמה יוצאה לרשות הרבים, ובמה אינה יוצאה?
יוצא הגמל באפסר במושכות שלו, ויוצאת הנאקה נקבת הגמל בחטם [יתבאר בגמרא], ויוצאים הלובדקים [מין חמור] בפרומביא, וסוס בשיר [אצעדה שקבועה בה טבעת, ומכניסים בתוכה רצועה, ובה מושכים את הבהמה]. לפי שהם דברים שהבהמה משתמרת בהם. ובגמרא יבואר מה הם הכלים האלו.
וכל בעלי השיר בעלי חיים שרגילים לשים בצוארם טבעת [כגון כלבי ציידים וחיות קטנות שנותנין על צוארם "שיר" לנוי] (4), יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר. ובגמרא יבואר.
ואם נטמאו כלים אלו בטומאת מת, מזין עליהן מי חטאת במקומן, (5) כשהם על צואר הבהמה.
וכן טובלן לכלים אלו מטומאתם, במקומן. שמכניסים את הבהמה למים כדי להטביל את השיר.
ואין צריך להסירם מן הבהמה כדי לטובלם או להזות עליהם בפני עצמם.
גמרא:
שנינו במשנה: יוצאת הנאקה בחטם.
והוינן בה: מאי "נאקה", ומאי "בחטם"?
אמר רבה בר בר חנה: נאקתא - חיורתי גמלה נקבה גדולה ולבנה, בזממא דפרזלא טבעת של ברזל שנוקבים את חוטמה ומכניסה בתוכו. לפי שהיא בורחת, ושמירתה קשה, אינה משתמרת אלא בכך.
שנינו במשנה: ולובדקים בפרומביא.
ומפרשינן: אמר רב הונא: לובדקים - חמרא לובא חמור הבא ממדינת לוב. הקשור בפגי דפרזלא רסן שעל הלחי והראש העשוי מברזל.
לוי, שדר זוזי שלח מעות לאנשי בי חוזאי [שם מקום], כדי למיזבן ליה שיקנו לו שם חמרא לובא באותם זוזים.
צרו [צררו] אנשי בי חוזאי מעותיו ושדרו ליה אותם בחזרה, והניחו בתוך הצרור שערי שעורים. שלא רצו לקנות לו חמור, מפני שלוב רחוקה מבבל מהלך חצי שנה [כמבואר בפרק הגוזל].
ומה ששלחו לו שעורים, כונתם היתה כדי למימר, לרמז לו דניגרא דחמרא, פסיעות החמור - הם לפי מדת השערי [שעורים] שהוא אוכל. ורמזוהו בכך, שיקנה חמור בעירו, ויאכילנו שעורים תמיד. ועל ידי כך יהיה חמורו משובח וטוב.
אמר רב יהודה אמר שמואל: היו התלמידים שואלין ומחליפין את שאלתם לפני רבי. וכך שאלו: ליתן כלי של בהמה זו בבהמה זו בשביל שתצא בו בשבת, מהו?
והחליפו שאלתם. שפעם שאלו על נאקה באפסר, ופעם שאלו על גמל בחטם. האם זה נחשב כמו דבר שעשוי לשמור על הבהמה ומותר, או שהוא נחשב כמשא ואסור.
והשיב רבי: נאקה באפסר לא תיבעי לך. שודאי אסור שכיון דלא מינטרא ביה, שאינה משתמרת באפסר אלא דוקא בחטם - משאוי הוא, האפסר נחשב למשא ואסור שתצא בו.
כי תיבעי לך: גמל בחטם - מאי? האם נאמר, כיון דסגי ליה בשמירה של אפסר ואינו צריך שמירה יתירה של חטם, נמצא שהחטם משאוי הוא לגביו, ואסור שיצא בו? (6)
או דלמא, כיון שסוף סוף הוא שומר על הגמל, מותר. כי "נטירותא יתירתא" - הוספת שמירה לא אמרינן דמשאוי הוא.
אמר לפניו [לפני רבי] רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס, והפרד, והגמל, והחמור.
ודייקינן: למעוטי מאי, מה חידש רבי יוסי בדבריו לאו למעוטי גמל בחטם שאסור. כי לפי שד' בהמות אלו משתמרות באפסר, אסורות הן בחטם, משום שכל נטירותא יתירתא, משאוי הוא.
ודחינן: לא את זה חידש רבי יוסי אלא למעוטי נאקה, שאינה יוצאת באפסר. שכיון שאינה משתמרת בכך, משא הוא לה.
במתניתא תנא: לובדקים וגמל יוצאין באפסר. שאף לובדקים די להם בשמירת אפסר (7).
ומסקינן: שספק הגמרא אם נטירותא יתירתא משאוי הוא או לא, כפלוגתא דתנאי היא שנויה.
דתניא: אין חיה יוצאה בסוגר חבל הקשור סביב הצואר.
חנניה אומר: החיה יוצאה בסוגר, ובכל דבר המשתמר.
והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא בחיה גדולה, מי סגי לה בשמירה של סוגר? ומאחר שאינה משתמרת בו, נחשב משאוי, ומדוע מתיר חנניה?
ואלא בחיה קטנה, אם כן, למה אוסר תנא קמא? וכי מי לא סגי לה סוגר?
אלא לאו, חתול איכא בינייהו. שכיון שאינו תאב לברוח, אינו צריך שמירה של סוגר, אלא די לו שמירת חבל קטן.
והמחלוקת היא: תנא קמא סבר, כיון דסגי ליה במיתנא בעלמא, הרי הסוגר משאוי הוא לו, משום שהוא נטירותא יתירתא לגביו.
וחנניה סבר, כל דבר שהוא נטירותא יתירתא, לא אמרינן עליו שדינו שמשאוי הוא.
אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. שנטירותא יתירתא אינה משאוי.
לוי בריה דרב הונא בר חייא, ורבה בר רב הונא, הוו קאזלי באורחא. קדמיה [הקדים] חמריה דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא. חלש דעתיה דרבה בר רב הונא מכך, לפי שהיה גדול מלוי. וחשב שהקדימו לוי בכונה (8).
אמר לוי לעצמו: אימא ליה לרבה בר רב הונא מילתא, להודיעו שלא בכונה עשיתי כן. כי היכי (תחילת העמוד) דאיתותב שתתיישב דעתיה, ויתפייס.