אור ברסלב
חברותא על שבועות פרק שמיני - ארבעה שומרין

חברותא על שבועות· הרב יעקב שולביץ

פרק שמיני - ארבעה שומרין

פרק שביעי - כל הנשבעים

שנינו לעיל בפרק חמישי, את דינה של שבועת הפקדון, שאם כפר אדם בממון שיש לחברו בידו, כגון שכפר בפיקדון או בהלואה או בגזילה וכדומה, ונשבע שאין לו אצלו כלום - הרי הוא חייב בתשלומים ובקרבן הנקרא קרבן שבועת הפקדון.

חיוב התשלומים והקרבן על שבועה זו, נלמד מדברי הכתוב בפרשת קרבן "עולה ויורד" [ויקרא ה כא]: "נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה', וכיחש בעמיתו בפיקדון". ולהלן שם [פסוקים כא כו] מפורשים עניני שבועת הפקדון, ואופני חיובה. ולעיל בפרק חמישי נתבארו עניני שבועה זו.

במשניות בפרק שלפנינו, יתבאר אימתי חייבים השומרים קרבן מחמת שבועתם בשקר.

וכלל נאמר בסוף המשנה, כי רק כאשר נתכוין השומר לפטור עצמו מן התשלומין בשבועתו - רק אז הוא חייב בקרבן שבועת הפקדון. אך אם נשבע שבועת שקר גרידא, פטור הוא מהקרבן!

וכגון שומר שכר, החייב בגניבה ואבידה, ושאל אותו הבעלים "היכן שורי?", ואמר לו השומר: מת השור! והאמת היא שהשור נשבה לאונסו של השומר - ואחר כך התברר שקרו, הרי השומר פטור מן הקרבן. שהרי שומר שכר הוא, ואינו חייב בתשלומין כאשר נשבה השור לאונסו, כי שומר שכר פטור באונס מן התשלומים.

מתניתין:

ארבעה מיני שומרין הן (1) האמורים בתורה:

שומר חנם, השומר על חפץ שהופקד בידו בחינם, שאינו נוטל כל שכר על שמירתו.

והשואל (2) חפץ מחברו על מנת להשתמש בו, ואינו משלם עבור כך.

נושא שכר, שומר המקבל שכר עבור שמירתו. (3)

והשוכר שלקח חפץ ומשתמש בו בשכר.

ומבארת המשנה, שאם אירע לחפץ מקרה שמחמתו אי אפשר להשיבו לבעלים כגון שנעלם או נשבר, דינם של שומרין אלו הוא כך: אם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל שומר חנם - וכעת תובעו המפקיד על כך, ורוצה השומר להיפטר מן התביעה -

נשבע על הכל (4) - ישבע כי אכן קרה לחפץ אחד מן המקרים שיכולים לקרות לו, (5) כגון גניבה אבידה וכיו"ב, או שנשבר.

וישבע השומר כי לא פשע בשמירת החפץ, ועל ידי שבועה זו - נפטר מתשלום.

ואם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל השואל, הרי הוא, השואל - משלם את הכל, (6) ואפילו אם קרה הדבר באונס! ואינו נפטר על ידי שבועה.

ואם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל נושא שכר והשוכר - וטוענים כי נשבר הדבר, הרי הם נשבעין על טענת השבורה כלומר, שנשברה הבהמה באונס,

וכן אם טוענים כי נשבתה הבהמה שהופקדה בידם, הרי הם נשבעים על טענת השבויה, שנשבתה הבהמה באונס.

וכן על המתה, שמתה הבהמה שלא על ידם, ונפטרים מתשלום, על ידי שבועה זו.

ואם טוענים השוכר והשומר שכר שנגנבה הבהמה מהם או שאבדה - משלמין את האבדה ואת הגניבה! ואינם נפטרים על ידי שבועה.

הובא לעיל בהקדמה, הדין ששנינו לעיל בפרק חמישי, כי מי שכפר בפקדון שהופקד בידו, ונשבע על כך, והתברר ששיקר בשבועתו - חייב בקרבן אשם. וכן מוסיף ומשלם חומש מחמת שבועה זו.

ואינו מתחייב בקרבן שבועת הפקדון, אלא אם באותה כפירה בשבועה, הוא פוטר עצמו מתשלום ממון.

אבל, אם ממילא הוא פטור מלשלם, אף בלא שישקר, והיה יכול לפטור עצמו אף אם היה נשבע אמת, אלא שפטר עצמו דוקא על ידי שבועת שקר, אין הוא חייב בקרבן!

ולכן, אם אמר המפקיד לשומר חנם: היכן שורי? ואמר לו השומר: מת! ואילו האמת היא: והוא, [האמת היא], שהשור הזה נשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד!

או שאמר השומר כי השור נשבר, והוא [האמת היא], שהשור הזה מת, או נשבה, או נגנב, או אבד!

וכן אם אמר נשבה השור, והוא - שמת או נשבר או נגנב או אבד!

וכן אם אמר השומר נגנב השור. והוא, שמת או נשבר או נשבה או אבד.

וכן אם אמר השומר חינם: אבד השור. והוא, שמת או נשבר או נשבה או נגנב!

ועל כל טענות אלו שטוען השומר, אמר לו המפקיד: משביעך אני על דבריך שהם אמת, ואמר השומר: אמן! -

פטור השומר מקרבן שבועת הפקדון, על אף ששיקר, כיון שהיה יכול להישבע שבועת אמת ולהיפטר. ונמצא, שלא כפר ממון בשבועתו, כיון שממילא היה פטור.

אם אמר המפקיד לשומר חינם: היכן שורי? אמר לו השומר: איני יודע מה אתה סח! כלומר, כופר הוא בכל טענת המפקיד, וטוען שלא קיבל את שורו לשמור.

ואילו האמת היא שקיבל את שורו לשומרו כשומר חינם, והסיבה שאינו משיב לו כעת את שורו -

והוא, שמת או נשבר או נשבה, או נגנב או אבד.

ואמר לו המפקיד: משביעך אני על כפירתך שלא לקחת מידי את השור,

ואמר השומר: אמן - הרי הוא פטור מקרבן. כיון שלא כפר ממון בשבועתו, שהרי היה יכול לומר את האמת, ולהישבע על כך והיה נפטר בשבועה זו.

אמר לו המפקיד לשומר חינם: היכן שורי שהפקדתי אצלך? אמר לו השומר: אבד! (7)

אמר לו המפקיד: משביעך אני שאכן השור אבד כדבריך, ואמר השומר אמן על השבעתו,

ואילו העדים מעידים אותו את השומר, שאכלו [את השור] - הרי השומר משלם את הקרן בלבד. (8)

אך אינו מביא קרבן, ואינו משלם חומש. על אף שהיתה בשבועתו כפירת ממון. שהרי לא הודה מעצמו באשמתו, אלא רק העדים העידו בו.

אבל, אם הודה השומר מעצמו שאכל את השור, ושכפר בתביעת המפקיד ונשבע לשקר, הרי הוא משלם קרן (9) וחומש, ומביא קרבן אשם. וזהו דינו של הנשבע שבועת הפקדון לשקר! (10)

וכן אם אמר המפקיד לשומר חינם - היכן שורי? ואמר לו - נגנב!

אמר לו המפקיד: משביעך אני שנגנב כדבריך, ואמר השומר: אמן,

ואילו העדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבו - משלם השומר תשלומי כפל. על אף שלא גנב את השור בפועל מידי הבעלים, [שהרי השור נמצא ברשותו על ידי הפקדת הבעלים] אלא רק טען טענת כי השור נגנב ונשבע על טענה זו - הרי שנחשב כאילו גנבו ומשלם כפל!

ואם הודה, השומר הטוען טענת גנב מעצמו, הרי הוא פטור מהכפל - כדין מודה בקנס

ומשלם קרן וחומש ואשם - כדין הנשבע שבועת הפקדון לשקר.

אם אמר המפקיד לאחד לסתם אדם, שבשוק: היכן שורי שגנבת?

הוא, אותו אדם אומר: לא גנבתי, (11) והעדים מעידים אותו שגנבו, (12) הריהו משלם תשלומי כפל [גם אם לא נשבע לשקר].

ואם מעידים העדים כי גם טבח ומכר, הדין הוא כי משלם תשלומי ארבעה וחמשה!

ראה הגנב, או הטוען טענת גנב, שישנם עדים שממשמשין ובאין להעיד נגדו, (13) והקדימם ואמר גנבתי.

ואף שהמשיך להכחיש בכך שאמר: אבל לא טבחתי ולא מכרתי, ונמצא שאכן טבח ומכר, אינו משלם אלא קרן!

כיון שהודה, נפטר מן הכפל. ועל אף שהודה מחמת שירא היה פן יעידוהו העדים ויתחייב, מכל מקום כיון שאינו משלם כפל שהרי הודה בגניבה - אינו משלם ארבעה וחמשה, אלא רק קרן! (14) אמר המשאיל לשואל: היכן שורי שהשאלתיך? אמר לו השואל:

דף מט:

מת השור (15)! ואילו האמת היא כי - והוא, השור, שנשבר או נשבה או נגנב או אבד.

וכן אם אמר השואל: נשבר השור, והוא - שמת או נשבה או נגנב או אבד.

וכן אם אמר השואל: נשבה, והוא - שמת או נשבר או נגנב או אבד.

וכן אם אמר השואל: נגנב, והוא - שמת או נשבר או נשבה או אבד.

וכן אם אמר השואל: אבד, והוא - שמת או נשבר או נשבה או נגנב. ועל כל טענות אלו אמר המשאיל: משביעך אני! (16) וענה השואל ואמר: אמן על השבעת המפקיד - פטור השואל מקרבן.

ולמרות ששיקר בשבועתו, הרי לא היה בה כפירת ממון. כיון שלא היה נפטר על ידה מתשלום השור. שהרי שואל הוא, וממילא משלם בכל ענין.

ואם אמר לו המשאיל: היכן שורי שהשאלתיך? ואמר לו השואל: איני יודע מה אתה סח! [כלומר, כופר הוא בעיקר ההשאלה]. ואילו האמת היא, ששאל את השור מן הבעלים.

והוא, החפץ ששאל, שמת או נשבר או נשבה או נגנב או נאבד.

וכיון שכפר בתביעת המשאיל, אמר לו: משביעך אני על כפירתך בשאילת השור,

ואמר השואל: אמן, הרי הוא חייב קרבן שבועת הפקדון. שהרי היתה כפירת ממון בשבועתו. (17)

אמר המפקיד לנושא שומר שכר, והשוכר:

[שניהם, שומר שכר והשוכר, פטורין באונסין וחייבים בגניבה ואבדה].

היכן שורי? אמר לו: מת, ואילו האמת היא, כי הוא, השור - שנשבר או נשבה.

או שאמר השומר: נשבר, והוא, השור - שמת או נשבה [באונס].

או שאמר השומר: נשבה השור, והוא - שמת או נשבר.

[ובשתי טענות אלו, אינו כופר בממון. כיון שפטור הוא באונסין בין אם מת השור ובין נשבה].

או שאמר השומר: נגנב השור, והוא - שאבד.

או שאמר: אבד, והוא - שנגנב.

[ואף בשתי טענות אלו, אינו כופר בממון שהרי חייב הוא בין בגניבה ובין באבדה. ואף שמשקר בדבריו, אינו כופר בחיוב הממון].

ועל כל טענות אלו אמר המפקיד: משביעך אני!

ואמר השומר: אמן - הרי הוא פטור מקרבן שבועה!

והטעם: במת, נשבר, ונשבה, פטור הוא מקרבן שבועה משום שלא כפר בממון בשבועתו. שהרי בכל ענין הוא פטור מתשלום, ולכן אין בכך כפירת ממון.

ואילו כאשר טען נגנב והאמת היא כי אבד, וכן כאשר טען אבד והאמת היא כי נגנב, פטור מקרבן, שהרי בכל ענין הוא חייב את עצמו, ורק שיקר בתיאור המקרה. ומשום שקר גרידא שאין בו כפירה בחיוב תשלום - אינו מתחייב בקרבן.

אבל, אם טען השוכר: מת השור או נשבר או נשבה. ועל ידי טענה זו נתכוין לפטור עצמו מתשלום,

אולם האמת היא, כי: והוא - שנגנב או אבד. ובאופן זה הוא חייב בתשלום,

ואמר לו המשכיר: משביעך אני, ואמר השוכר או השומר שכר: אמן. חייב בקרבן שבועת הפקדון! כיון שבטענה זו שמת השור או נשבה, נתכוין השומר לפטור עצמו מתשלום, ואף נשבע על כך. ולכן חייב בקרבן על הכפירה בשבועת הפקדון.

ואם טען השוכר: אבד השור או נגנב, והאמת היא, והוא - שמת או נשבר או נשבה, ואמר לו המשכיר משביעך אני, ואמר אמן, הרי הוא פטור.

שהרי הוא מחייב עצמו ממון במקום שהוא פטור, ולא איכפת לנו מה ששיקר בכך.

זה הכלל: (18) כל המשנה בשבועתו מחובה לחובה, (19) כלומר, שמשקר ומשנה בדבריו ואומר כי קרה לשור מקרה מסוים המחייבו ממון, ואילו האמת היא כי קרה מאורע אחר המחייבו ממון.

ומפטור לפטור, שטוען כי קרה לשור מאורע מסוים שפטור בו מתשלום, ואילו האמת כי קרה מאורע אחר שאף בו פטור מתשלום.

וכן משנה מפטור לחובה, וטוען השומר כי קרה מאורע שחייב בו, ואילו האמת היא כי קרה מאורע שפטור בו -

הרי בכל שבועות שקר אלו, פטור השומר מקרבן שבועה. כיון שאינו כופר בשבועתו בחיוב ממון, אלא רק נשבע שבועת שקר גרדיא.

אבל, אם משנה בשבועתו מחובה לפטור - כלומר, שטוען כי קרה מאורע שפטור בו. אך האמת היא שקרה מאורע שחייב בו, הרי הוא חייב קרבן שבועה, כיון שכפר בשבועתו בחיוב ממון.

זה הכלל: כל הנשבע שבועת הפקדון להקל על עצמו ולהיפטר, חייב בקרבן.

אך אם נשבע לשקר כדי להחמיר על עצמו, במקום שמצד האמת הרי הוא פטור מתשלום, הרי הוא פטור אף מן הקרבן. (20)

גמרא:

שואלת הגמרא: מאן תנא "ארבעה שומרין"? [מיהו התנא ששנה את דינם של ארבעה שומרים? ולקמן תבאר הגמרא כונת שאלה זו] אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה - רבי מאיר היא!

אמר ליה רבא לרב נחמן: מי איכא תנא דלית ליה ארבעה שומרין? רבי מאיר הוא התנא במשנתנו הסובר את דין ד' שומרין?

וכי ישנו תנא שאינו סובר שישנם ארבעה שומרים, והלוא על כרחך הם ארבעה. שומר חינם, שכר, שוכר ושואל?

אמר ליה רב נחמן לרבא: הכי קאמינא לך כונת דברי היא:

מאן תנא דאמר הסובר שדינו של שוכר, כנושא שכר דמי? -

אמר רבה בר אבוה - רבי מאיר היא! וזהו שנתכוין רב נחמן בדבריו בשם רבה בר אבוה, שרבי מאיר הוא התנא דמשנתנו.

וקשה: והא רבי מאיר - איפכא שמעינן ליה!

דתנן: (21) שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר חנם. רבי יהודה אומר: כנושא שכר. (22) והתירוץ: אף ששנינו כן, מכל מקום - רבה בר אבוה איפכא תני. שרבי מאיר הוא הסובר שדינו של שוכר כנושא שכר הוא, וממילא הוא התנא דמשנתנו.

ודנה הגמרא בעיקר דין המשנה: וכי הני, דיני השומרין המוזכרים במשנה, ארבעה שומרין הוו?

והרי שלשה דינים הוו?

שהרי השוכר שבמשנתנו שוה בדינו לשומר שכר. (23)

אמר רב נחמן בר יצחק: אכן למעשה, ארבעה שומרין הם, ומשום כך מנתה המשנה ארבעה. ומכל מקום - ודיניהן שלשה!

[להלן מזכירה הגמרא את השומרין ואת סוגי השבועות שבהם פטורין הם מקרבן שבועה, על מנת להשמיע את דינו של רב וכדלקמן]:

שנינו במשנה: אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו מת והוא שנשבר וכדו':

אמר לאחד בשוק היכן שורי שגנבת וכו':

אמר לשומר [נושא] שכר והשוכר היכן שורי אמר לו: מת. והוא, שנשבר וכו':

היכן שורי אמר לו איני יודע מה אתה סח כו':

אמר רב: וכולן, כל אלו שאמרה עליהם המשנה שהם פטורים, הרי הם פטורין משבועת שומרין, כלומר, אינם מביאים קרבן אשם של שבועת הפקדון על שבועתם.

אבל, וחייבין הם משום שבועת ביטוי בקרבן עולה ויורד, (24) שהרי שיקרו בשבועתן! (25) ושמואל אמר: אף פטורין משום קרבן של שבועת ביטוי.

ודנה הגמרא: במאי קמפלגי רב ושמואל?

ומבארת: שמואל סבר, כיון שצורת שבועת ביטוי שכזאת ליתא בלהבא, כלומר, אינו יכול להישבע שבועה זו כלפי העתיד, שהרי לא יכול להישבע השומר שהשור הזה ימות או לא ימות.

וכיון שכך, אין שבועה זו אלא שבועת שוא. כי אין הדבר בידו, לקבוע אם ימות השור אצלו מאליו או לא.

ולכן, אין חייבים על שבועה זו משום שבועת ביטוי, גם כאשר נשבע על העבר. לפי שכל שבועה שלא נשבעים אותה להבא אף על שעבר אין נשבעין אותה.

וכיון ששבועת השומרין המובאת במשנתנו לא ניתן להישבע אותה להבא ולעתיד, הרי שאף אם נשבע אותה השומר על שעבר - אינו מתחייב עליה משום שבועת ביטוי, ולכן פטור מקרבן.

ואילו רב סבר, כיון דאיתא להאי שבועה בלאו והן. כלומר, הואיל ויכול השומר להישבע שבועה זו באופן של 'לאו' ובאופן של 'הן', כגון שישבע אם נגנב הפקדון אם לא נגנב, דיינו בכך על מנת להשביעו משום שבועת ביטוי.

ומקשה הגמרא: והא איפליגו בה רב ושמואל חדא זימנא, והלוא כבר נחלקו בזה רב ושמואל לעיל כה א. ומדוע צריכה הגמרא לחזור ולהשמיע מחלוקתן אף כאן?

ומהי מחלוקתן?

דאתמר: נשבע אדם שבועה שזרק פלוני חברו צרור לים, או שנשבע שבועה שלא זרק -

רב אמר: חייב על שבועה זו קרבן עולה ויורד של שבועת ביטוי,

ושמואל אמר - פטור.

רב אמר חייב, משום דאיתא בלאו והן, כלומר, יכול הוא להישבע שבועה זו באופן של 'הן' דהיינו 'זרק' ויכול להישבע באופן של 'לאו' דהיינו 'לא זרק'. ושבועה זו שיכול להישבע אותה בשני האופנים הללו - חייב בה משום שבועת ביטוי.

ושמואל אמר פטור, משום דשבועה זו שזרק פלוני צרור לים - ליתא בלהבא.

כלומר, אין בידו של הנשבע, להתחייב שיזרוק פלוני צרור לים או לא. ומשום כך הרי זו שבועת שוא, ואינה בכלל שבועת ביטוי.

ואם כן קשה, אחר שהובאה מחלוקת זו של רב ושמואל לעיל, מדוע צריכה הגמרא לחזור ולהשמיע מחלקתן אף כאן?

ומתרצת הגמרא: צריכא לאשמועינן אף כאן!

משום, דאי אשמעינן אילו היינו מזכירים את מחלוקת רב ושמואל רק בהא, דהיינו היכן שנשבע כי זרק פלוני צרור לים בלבד - אזי היינו אומרים כי רק בהא קאמר רב שחייב, משום דמנפשיה קמישתבע.

[מעצמו נשבע הוא שבועה זו ואין בית דין מחייבים אותו להישבע על כך. ולקמן תבאר הגמרא את החילוק בין אם נשבע מפי עצמו או שהשביעוהו בית דין על כך].

אבל בהך, היכן שנשבע השומר אם מת השור או לא מת, ואין הוא נשבע שבועה זו מעצמו, אלא דבי דינא משבעי ליה, אימא מודי ליה לשמואל שפטור משבועת ביטוי, כדרבי אמי!

דאמר רבי אמי: כל שבועה שהדיינים משביעין אותה, אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי [ומהטעם שיבואר לקמן].

ומשום כך יש להשמיע את מחלוקתם אף כאן, ללמדנו שגם כאשר בית דין מחייבים אותו להישבע שבועה זו, סובר רב שחייב משום שבועת ביטוי.

ואי איתמר, אילו היתה נאמרת מחלוקתן רק בהא דמת השור, ולא היכן שנשבע זרק פלוני צרור לים -

היינו אומרים כי בהא קאמר שמואל שפטור, ומטעמו של רבי אמי, שכל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבים עליה משום שבועת ביטוי, ולא מחמת שאינה להבא.

אבל בהך, בשבועה שזרק פלוני צרור לים, אימא מודה ליה לרב שכל שישנו בלאו והן חייב, ולפיכך צריכא גם שם ללמדנו שלשמואל פטור - משום ששבועה זו ליתא בלהבא.

[ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי אמי שכל שבועה שחייב להישבע על פי בית דין פטור עליה משום שבועת ביטוי].

גופא, אמר רבי אמי: כל שבועה שהדיינין משביעין אותה, אין בה משום שבועת ביטוי. (26)

שנאמר (27) "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" וכולי - אם מעצמו נשבע, חייב. ואם מחמת בית דין פטור.

ולימוד זה הוא כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: כל מקום שנאמר בתורה "כי" - משתמש [משמש] בארבע לשונות:

א. אי, אם. ב. דלמא, אולי. ג. אלא. ד. דהא, שהרי.

ולפי זה יכולים אנו לקרוא את הפסוק נפש כי תישבע - "נפש אם תישבע".

ובא הכתוב ללמדנו, שרק אם נשבע מעצמו, כלומר, שהיתה השבועה תלויה רק בו עצמו אם להישבע אם לאו, אז יש חיוב קרבן שבועת ביטוי. ולא כאשר משביעין אותו בית דין, שאז חייב הוא להישבע! (28)

רבי אליעזר אומר: כולן, כל אלו המוזכרין במשנה שהם פטורים, הרי הם פטורין משבועת שומרין. שאינם מביאים קרבן אשם על שבועת הפקדון. אבל, וחייבים הן בקרבן עולה ויורד משום שבועת ביטוי. (29)

וסבר רבי אליעזר כרב, דכל שבועה השייכת באופן של 'לאו' ו'הן', חייב משום שבועת ביטוי. בין אם נשבע מפי עצמו ובין אם השביעוהו בית דין. חוץ מ"איני יודע מה אתה סח" דשואל, וגניבה ואבידה דנושא שכר ושבשוכר. המובאים במשנתנו שהוא [כלומר, שומרים אלו] חייב, שהרי כפרו ממון! (30)

וכונת המשנה לחייבם בקרבן אשם משום שבועת הפקדון ובחומש ולא בשבועת ביטוי. ובשאר החיובים שבמשנה לא איצטריך רבי אליעזר לאשמועינן שחיובם הוא משום שבועת הפקדון דהא קתני בהם במפורש שחייבים אשם וחומש!


הדרן עלך פרק ארבעה שומרין וסליקא לה מסכת שבועות

סוף הספר

תוכן העניינים

חברותא על שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה