אור ברסלב
חברותא על קידושין פרק שני - האיש מקדש

חברותא על קידושין· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - האיש מקדש

פרק ראשון - האשה נקנית

מתניתין:

האיש מקדש את האשה בו, כלומר: יכול הוא לקדשה בעצמו וגם בשלוחו [או על ידי שליח].

וכן האשה מתקדשת בה [על ידי עצמה], ובשלוחה.

וכן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, (1) בו ובשלוחו.

גמרא:

שנינו במשנה: האיש מקדש בו ובשלוחו:

ומקשינן: למה לו לתנא לשנות "בו ובשלוחו", והרי השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא [לא כל שכן]!? ולא היה לו לתנא לשנות, אלא: "האיש מקדש בשלוחו"!?

אמר תירץ רב יוסף: לכך נקט התנא "בו ובשלוחו", כדי להקדים את קדושי עצמו לקדושי שלוחו, ולהשמיענו: מצוה בו יותר מבשלוחו. (2)

ומביאה הגמרא מן האמוראים שהיו מקפידים על כך:

כי הא, וכאשר מצינו דרב ספרא - עצמו ולא על ידי בני ביתו - מחריך רישא [חורך ראשה של בהמה להסיר שערותיה] לכבוד שבת, כדי להכין את עצמו לקיום מצות סעודת שבת. (3)

וכן מצינו ברבא דמלח שיבוטא [מולח את הדג] (4) לכבוד שבת, ועשו כן משום ש"מצוה בו יותר משלוחו".

איכא דאמרי:

בהא, בקדושין איסורא נמי אית בה [אף איסור יש לקדש על ידי שליח], כשיכול לקדש הוא בעצמו, ומטעם זה הוא שנקט התנא: "בו ובשלוחו", ולא מטעמו של רב יוסף -

וכדרב יהודה אמר רב! דאמר רב יהודה אמר רב:

אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה לאחר שהיא כבר מקודשת לו, ותתגנה עליו וישנאה, ורחמנא הרי אמר: "ואהבת לרעך כמוך"; ולכן יראנה תחילה קודם שיקדשנה, כי אף אם יראה בה דבר מגונה ולא יקדשנה משום כך, אינו שונאה כיון שאין היא מקודשת לו.

וכי איתמר דרב יוסף: "מצוה בו יותר מבשלוחו" דמשמע: מצוה ולא איסור, לא על הרישא אמרה, אלא אסיפא איתמר!

ששנינו בסיפא: האשה מתקדשת בה ובשלוחה, ואף בזו תיקשי: השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא!? (5) ועל כך אמר רב יוסף, שמשנתנו משמיעה לנו: מצוה בה - לסייע לבעל לקיים מצות "פרו ורבו" (6) - יותר מבשלוחה; וכי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא -

אבל בהא - בקדושי אשה על ידי שליח - איסורא לית בה [אין בכך איסור] באשה, שתתקדש בלא שתראהו, וכדריש לקיש, ולכך אמר רב יוסף שיש בזה רק מצוה ולא איסור ! דאמר ריש לקיש:

משל הוא שהנשים אומרות על בעל שאינו מוצלח: "בכל זאת טב למיתב טן דו [טוב לשבת שני גופים יחדיו] מלמיתב ארמלו [מאשר לשבת אלמנה ללא בעל] ", ואם כן, אף אם תראה בו דבר מגונה, לא תסור אהבתה ממנו.

שנינו במשנה: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו:

ומפרשינן: כשהיא נערה, אין, אכן הוא מקדשה, ואילו כשהיא קטנה לא מקדש אותה האב; ולא שאין הוא יכול לקדשה, שהרי ודאי זכאי האב בקדושי בתו הקטנה, וגם יכול לקדשה על ידי שליח מכל שכן דנערה, שהרי היא יותר ברשותו מאשר נערה, אלא לומר שלא יעשה כן לכתחילה -

ומסייע ליה - לשון התנא שלא הזכיר אלא נערה - לרב! דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר [ויש אומרים, רבי אלעזר הוא שאמרה]:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר, בפלוני אני רוצה. (7)

כאן שבה הגמרא לעיקר הדין המפורש במשנתנו, שהאיש מקדש והאשה מתקדשת על ידי שליח, ומבארת: שליחות בקידושין מנלן [מנין הוא נלמד]? (8)

דתניא:

כתיב [דברים כד]: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו"; וזו היא פרשת גירושין -

וממה שאמרה תורה "ושלחה", ולא אמרה "וגירשה מביתו", למדנו שני דינים:

א. לשון "ושלח" לבד, מלמד: שהוא הבעל עושה שליח לגרש את אשתו.

ב. לשון התורה "ושלחה" [תוספת ה"א], נדרש כאילו היה כתוב "ושלחה" ללא מפיק ה"א, דמשמע שהאשה משלחת, ומלמד: שהיא האשה עושה שליח לקבל את גיטה מיד בעלה. (9) וממה שאמרה תורה "ושלח ושלחה", (10) כלומר: כפל לשון "ושלחה" האמור בפרשה, מלמד: שאף השליח עושה שליח אחר. (11)

מוסיפה הגמרא ומבארת:

אשכחן, אכן למדנו שליחות בגירושין, ושליחות בקידושין מנלן?

וכי תימא, שמא תאמר: אין צריך דרשה מיוחדת לקדושין, ומשום דיליף [נלמד דין זה] מגירושין במידת "בנין אב" ["במה מצינו"]: מה בגירושין עושים שניהם שליח, אף בקדושין כן?

כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב על לימוד זה:

מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה של האשה, ומשום חומרא זו מועילה שליחות בגירושין; אבל קדושין שאין נעשים בעל כרחה של האשה, שמא אין הם נעשים אלא על ידי המקדש עצמו ולא על ידי שלוחו!? ומפרשינן: שליחות בקדושין נלמדת, ממה שאמר קרא: "ויצאה והיתה" ["ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"], הרי מקיש הכתוב הויה [קדושין] ליציאה [גירושין], ולמדנו:

מה ביציאה משוי [עושה] שליח, אף בהויה נמי משוי שליח.

מוסיפה הגמרא לבאר:

ואלא הא דתנן שבעל הכרי יכול לשלוח שליח להפריש תרומה מכריו, וכמו ששנינו במסכת תרומות פרק ד משנה ד: (12)

האומר לשלוחו צא תרום מכריי, ולא פירש לו את מידת התרומה שיקח, שהרי קבעו חכמים שיעור לתרומה: (13) עין טובה אחד מארבעים, עין בינונית אחד מחמשים, ועין רעה אחד מששים, הרי זה השליח תורם כפי שהוא מכיר בדעת בעל הבית [בעל הכרי], אם עינו יפה או רעה. (14) ואם השליח אינו יודע מה היא דעת בעל הבית, הרי זה תורם בבינונית [כמידת עין בינונית], שהיא: אחד מחמשים.

דף מא:

ואם לא ידע השליח את דעתו של בעל הבית, ופיחת השליח מכריו של בעל הבית עשרה, כלומר: שתרם אחד מארבעים במקום אחד מחמשים, או הוסיף השליח על כריו של בעל הבית עשרה, כלומר: שתרם רק אחד מששים, הרי תרומתו של השליח תרומה, מפני שיכול הוא לומר לבעל הכרי: "בכך אמדתיך". (1)

הרי למדנו, שבעל הכרי עושה שליח לתרום תרומה, וזו מנלן [מנין הוא נלמד]?

וכי תימא, שמא תאמר דיליף שליחות בתרומה מגירושין, שנתרבו מ"ושלחה" לשליחות? כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב:

מה לגירושין שכן ישנן חול, כלומר: שהן חול, תאמר בתרומה שהיא קודש. (2)

ומפרשינן: שליחות בתרומה נלמדת, ממה שאמר קרא: "כן תרימו גם אתם תרומת ה'", והיה לו לומר: "כן תרימו אתם", ואמר: "גם אתם", כדי לרבות את השליח.

ומקשינן: ומאחר שלמדנו שליחות בתרומה מ"גם אתם", אם כן נכתוב רחמנא דין שליחות רק בתרומה, וניתו הנך - יבואו אלו, גירושין וקדושין - ונגמרו מיניה [וילמדו מתרומה], ולא תאמר התורה "ושלחה" לרבות שליחות בגירושין, וממנה לקדושין בהיקש "ויצאה והיתה"!? ומשנינן: משום דאיכא למיפרך [יש להשיב]: מה לתרומה שכן ישנה להפרשתה במחשבה לבד. (3)

מוסיפה הגמרא לבאר, והא דתנן שעושה אדם שליח לשחיטת קדשים, וכמו ששנינו במסכת פסחים:

חבורה - שנמנתה על שה לקרבן פסח - שאבד פסחה, ואמרו לאחד מהם: צא ובקש את השה שאבד, ושחוט עלינו, והלך ומצא את השה ושחט, ואף הן - שאר בני החבורה - לקחו שה אחר ושחטו בשביל עצמם, כך הוא דינם:

אם שלו נשחט ראשון, הרי הוא אוכל משלו [מן השה ששחט לפסחו], ואף הם - שאר בני החבורה - אוכלים עמו, כלומר: מן הפסח שלו, ואילו שלהם פסול, שהרי כבר נשחט עליהם הפסח על ידי שלוחם. (4)

הרי למדנו שיש שליחות לשחיטת קדשים, (5) וזו מנלן?

וכי תימא, שמא תאמר: דיליף דין שליחות לשחיטת קדשים מהנך [מאלו], דהיינו מגירושין קדושין ותרומה?

כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב:

מה להנך - גירושין קדושין ואפילו תרומה - שכן ישנן חול אצל קדשים, כלומר: ביחס לקדשים חשובים אלו חול, ואין ללמוד לקדשים אפילו מתרומה.

ומפרשינן: דין שליחות בשחיטת קדשים נפקא ליה מדרבי יהושע בן קרחה! דאמר רבי יהושע בן קרחה:

מנין ששלוחו של אדם כמותו, משום שנאמר בקרבן פסח: "ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל כולן שוחטין, עד שהכתוב אומר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", והלא אינו שוחט אלא אחד!? אלא מכאן: ששלוחו של אדם כמותו. (6) הרי למדנו שליחות בשחיטת קדשים.

ומקשינן: מאחר שלמדנו דין שליחות בשחיטת קדשים מ"ושחטו אותו", אם כן נכתוב רחמנא דין שליחות רק בקדשים, וניתי הנך - גירושין קדושין ותרומה - וניגמרו מיניה [וילמדו מקדשים]!?

ומשנינן: משום דאיכא למיפרך: מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, כל עבודת הקרבתם על ידי כהנים שהם שלוחים. (7)

ואכתי מקשינן: למה הוצרך הכתוב לכתוב דין שליחות הן בגירושין וקדושין, והן בתרומה, והן בשחיטת קדשים!? והרי אף על גב דחדא מחדא לא אתיא [אין ללמוד את האחד מהשני] וכמו שנתבאר, מכל מקום תיתי חדא מתרתי [ילמד האחד מן השנים כאחד ב"צד השוה"], כלומר: תכתוב התורה דין שליחות בשנים מדינים אלו, והשאר ילמדו משניהם כאחד!?

ונושאת ונותנת הגמרא בביאור הקושיא: הי תיתי [את איזה לא תכתוב התורה, ונלמדנה מהשנים האחרים]!?

שמא נאמר: לא נכתוב רחמנא שליחות בקדשים, ותיתי מהנך [ותילמד מגירושין ותרומה], הרי יש להשיב: מה להנך - גירושין ותרומה - שכן ישנן חול אצל קדשים.

שמא נאמר: לא נכתוב רחמנא שליחות בגירושין, ותיתי לגירושין וקדושין מהנך [מתרומה וקדשים], הרי יש להשיב: מה להנך - תרומה וקדשים - שכן ישנן במחשבה, שאף המקדיש שור לעולה במחשבתו הרי הוא קדוש, ואף שלא הקדישו בדיבור. (8)

אלא מפרשת הגמרא את הקושיא: לא לכתוב רחמנא שליחות בתרומה, ותיתי מהנך [מגירושין וקדשים], (9) ולמה הוצרכה התורה לכתוב "גם אתם" לרבות שליח לתרומה!?

ומשום קושיא זו חוזרת בה הגמרא ואומרת: אין הכי נמי שאין צריך ריבוי מיוחד ללמד שליחות בתרומה, כי יש ללומדו מגירושין וקדשים.

ואם תאמר: ואלא "אתם גם אתם" למה לי!? כיון שלא הוצרכה התורה ללמדנו שליחות בתרומה.

תשובתך: מיבעי ליה - ל"אתם גם אתם"

- ללמד כדרבי ינאי! דאמר רבי ינאי: לכך אמרה התורה: "גם אתם", כדי ללמד: מה אתם בני ברית [ישראל], (10) אף שלוחכם בני ברית, למעט שליח גוי.

ותמהינן: הא - שאין גוי נעשה שליח לתרומה - למה לי קרא ללמדו, והרי מסברא הוא נלמד, מדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן!? דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

אין העבד נעשה שליח של האשה לקבל גט מיד בעלה של אשה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין!? ומזה יש לנו ללמוד שאין גוי נעשה שליח לתרומה, היות ואינו בתורת תרומה; ולמה לי ריבוי ד"גם אתם" כדי ללמד דין זה!?

ומשנינן: מכל מקום איצטריך הכתוב למעט שליח גוי מהפרשת תרומה, כי סלקא דעתך אמינא:

רק עבד בגירושין דלאו בר היתירא הוא כלל, [אינו כלל בצד היתר של גירושין] היות ואין לו קדושין, בזה אכן סברא היא שאינו נעשה שליח -

אבל גוי - אף על פי שאינו חייב בהפרשת תרומה - מכל מקום הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה, כלומר: יכול הוא לתרום תרומה מפירות שלו, וכדתנן: הגוי והכותי שתרמו את שלהם תרומתן תרומה - (11)

ואם כן שאף הגוי שייך בתרומה, אימא: שליח נמי עביד [עושה הוא שליח להפרשת תרומתו], וכן נעשה הוא שליח לישראל להפרשת תרומה מכריו של ישראל.

לפיכך קמשמע לן קרא ד"אתם גם אתם", שאין הגוי עושה ונעשה שליח להפרשת תרומה.

ואכתי מקשינן: לרבי שמעון דפטר את האוכל בשוגג את תרומת הגוי מתשלום קרן וחומש כדין אוכל תרומת ישראל, וכדתנן:

תרומת גוי מדמעת, אם נפלה תרומה זו לחולין, הרי היא אוסרת את החולין כשאין בה שיעור ביטול שהוא באחד ומאה, וחייבין עליה תוספת חומש, וכדין האוכל תרומה בשוגג, שהוא משלם קרן וחומש.

ורבי שמעון פוטר - (12) אם כן תיקשי לשיטתו: "אתם גם אתם" למה לי, שהרי לעיקר דין שליחות אינו צריך, כי יש ללומדו מגירושין וקדשים, ואף ללמדנו שאין הגוי נעשה שליח להפריש תרומה, אין צריך, כי מסברא הוא נלמד, היות ואין שייך בגוי תרומה כלל, וכל שאינו בתורת תרומה אינו נעשה שליח לתרומה!?

ומשנינן: איצטריך "אתם גם אתם" - לרבות שליחות בתרומה, ואף שיש ללומדו מגירושין וקדשים, כי אם לא הכתוב סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר מר:

כתיב "כן תרימו גם אתם תרומת ה'"; ולמדנו:

א. אתם תרימו תרומה מכרייכם, ולא האריסין [פועלים הנוטלים בשכרם מחצה או שליש או רביע מן התבואה] ירימו תרומה מחלקו של בעל הכרי, אם לא כשעשאו בעל הכרי שליח.

ב. אתם תרימו תרומה, ולא שותפין, כלומר: אין אחד מהשותפים יכול להרים תרומה על חלקו של השותף השני, אם לא שיעשנו השותף השני שליח.

ג. אתם תרימו תרומה, ולא אפוטרופוס ירים תרומה על כרי של יתומים.

וכל זאת למה: כי "אתם תרימו תרימו תרומת ה'" אמר רחמנא, ולא התורם את שאינו שלו, וכל אלו הרי תורמים מכרי שאינו שלהם - (13)

ואם כן אימא [הייתי אומר] שבאה התורה למעט: "אתם ולא שלוחכם" נמי, ולא נלמד מגירושין וקדשים -

לפיכך קא משמע לן הכתוב "אתם גם אתם", שיש שליחות בתרומה.

כאן שבה הגמרא לאמור לעיל ששליחות בשחיטת קדשים נלמדת כדרבי יהושע בן קרחה מ"ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בן הערבים"; ומקשינן:

הניחא לרבי יהושע בן קרחה, אכן יש ללמוד שליחות בשחיטת קדשים מ"ושחטו אותו"

-

אלא לרבי יונתן דמפיק ליה להאי קרא לדרשא אחרינא [הלומד מ"ושחטו אותו", דין אחר], מנא לן שיש שליחות בשחיטת קדשים!?

וכדתניא שלדעת רבי יונתן בא הכתוב "ושחטו אותו" ללמד דין אחר:

דף מב.

רבי יונתן אומר: מנין שכל ישראל כולן יוצאים (תחילת העמוד) בפסח אחד בלבד, ואף על פי שאין בו כזית לכל אחד ואחד - (1) משום שנאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל כולם שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד, (2) אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. ואם כן תיקשי: שליח בקדשים מנא ליה? (3) ומשנינן: מיניה! מכתוב זה עצמו ד"ושחטו אותו", יש ללמוד שיש שליחות בשחיטת קדשים, שהרי פסח זה שהביאוהו כל ישראל, אין כולם שוחטים אותו, אלא האחד שוחט בשליחות כולם, הרי שיש שליחות לשחיטת קדשים. דוחה הגמרא את הלימוד הזה: ודילמא שאני התם - בפסח של כל ישראל - דאית ליה לשליח שותפות בגוייהו [שותף הוא עם השולחים באותו פסח], ועל כן נעשה הוא שליח עבור כולם, אבל שליח שאינו שותף, מנין שהוא נעשה שליח לשחיטת קדשים!? (4)

אלא לדעת רבי יונתן מהכא נלמד שליחות בקדשים: שנאמר גבי פסח: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", הרי למדת מלשון הכתוב: "ויקחו להם איש", שהאיש האחד לוקח לכל המשפחה, הרי שיש שליחות בקדשים. (5) מקשה הגמרא: ודילמא התם נמי לכן נעשה הוא שליח, משום דאית ליה שותפות בגוייהו, שהוא לוקח עבורו ועבור שולחיו בשותפות!?

ומפרשת הגמרא: אם כן - שאין הוא נעשה שליח אלא משום שיש לו שותפות - תרי קראי ["ושחטו אותו" "ויקחו להם איש שה לבית אבות"] למה לי!?

כלומר: אם לא בא הכתוב "ויקחו להם" אלא ללמד שליחות כשיש לו שותפות, הרי כבר למדנוהו מ"ושחטו אותו", ובהכרח שאם אינו - הפסוק "ויקחו להם" - עניין להיכא דשייך אף השליח בדבר דהיינו שיש לו שותפות, תניהו ענין - לכתוב "ויקחו להם" - ללמד שליחות להיכא דלא שייך השליח בדבר, שאין לו שותפות.

ואכתי מקשינן: והרי האי קרא "ויקחו להם" אינו מיותר שנוכל לומר: "אם אינו ענין", כי מיבעי ליה למקרא זה לכדרבי יצחק!? דאמר רבי יצחק:

לכך אמר הכתוב: "ויקחו להם איש", כדי ללמד: איש [גדול] זוכה עבור כולם את הפסח, ולא הקטן זוכה את הפסח לכולם. (6) ואכתי תיקשי שליחות בקדשים מנלן!? שאם ממקרא זה עצמו, הרי יש לו שותפות בגויה, ואינו מיותר ללמוד ממנו ב"אם אינו ענין".

ומשנינן: "ויקחו להם איש" אכן מיותר הוא, כי ההוא - דינו של רבי יצחק - מ"איש לפי אכלו תכסו [תתמנו] על השה" הוא דנפקא, מדאמר הכתוב: "איש" ולא קטן, ואכתי הפסוק: "ויקחו להם איש" מיותר, כדי ללמד שיש שליחות בקדשים אפילו כשאין לו שותפות בגוה.

ואכתי תיקשי: הא מיבעי ליה לכתוב "איש לפי אכלו תכוסו", כדי ללמד דשוחטין את הפסח על היחיד שאין עמו חבורה, ואם כן הכתוב "ויקחו להם איש" אינו מיותר כי הוא בא ללמד שאין הקטן זוכה, ואכתי תיקשי לרבי יונתן [שאינו לומד מ"ושחטו להם"], שליחות בקדשים מנלן!?

ומשנינן: סבר לה - רבי יונתן - כמאן דאמר [רבי יהודה]: אין שוחטין את הפסח על היחיד. (7)

ואם כן אייתר "איש לפי אכלו תכוסו" ללמד שאין הקטן זוכה, ואייתר "ויקחו להם איש" כדי ללמד שליחות בקדשים, כי אם אינו ענין לשליח שותף, תנהו ענין לשליח שאינו שותף.

ומקשינן: ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב: מניין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר בחלוקת הארץ: "ונשיא אחד, נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ" -

למה צריך הוא ללמוד דין שליחות מאותו מקרא, והרי תיפוק ליה שליחות מהכא, מכל מה שהובא בסוגיין!? (8)

ומשנינן בדרך תמיהה: ותיסברא, וכי סבור אתה דהא - חלוקת הארץ על ידי הנשיאים - שליחות הוא, והרי היו בנוחלי הארץ קטנים, והא קטנים לאו בני שליחות נינהו, (9) ואיך תאמר שזיכו להם הנשיאים מדין שליחות!?

אלא ודאי שהפסוק "ונשיא אחד" אינו בא ללמד דין שליחות, אלא ללמד כי הא דרבא בר רב הונא משמו של רב גידל בשם רב ! דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב:

מנין שזכין לאדם שלא בפניו [שלא מדעתו], שנאמר: "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ", והרי קטנים היו שם, וקטנים כשלא בפניו דמו. (10)

ואכתי מקשינן: ותיסברא, וכי סבור אתה שהנחלת הארץ זכות היא, עד שאתה לומד משם ש"זכין לאדם שלא בפניו" -

והא חובה נמי איכא בהנחלת הארץ על ידי הנשיאים, דהא איכא מבין נוחלי הארץ דניחא ליה חלק בהר, ולא ניחא ליה חלק בבקעה, ואיכא [ויש מהם] דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר, ונמצא שהנחלת הנשיאים חובה היא להם.

ולכן מפרשינן: אלא הפסוק "ואיש אחד" אינו בא רק ללמד ש"זכין לאדם שלא בפניו", אלא ללמד שזכין לקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות, כגון חלוקת הארץ, שביסודה זכות היא להם, ויש מחמתה גם חובה, שהרי איכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בקעה, וכדברי רבא בר רב הונא משמו של רב גידל בשם רב ! דאמר עוד רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב:

מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, שבית דין מעמידים להן לקטנים שבהם אפוטרופוס לחוב ולזכות -

ומקשה הגמרא: וכי אמאי נעמיד להם אפוטרופוס לחוב ליתומים!? אלא כך הוא שאמר רב: מנין ליתומים שמעמידים להם אפוטרופוס לחוב על מנת לזכות, כלומר: אם יש דין ליתומים, מעמידים אנו להם אפוטרופוס שידון עבורם, ואף אם בסופו של דבר יפסיד בדין, מכל מקום מה שעשו עשו?

תלמוד לומר: "ונשיא נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ", והרי אף שם יש בזה חובה וזכות, שהרי איכא דניחא ליה בהר, ואיכא דניחא ליה בבקעה.

סוגיית הגמרא שעסקה בדיני שליחות מתגלגלת מענין לענין אגב הדינים שנזכרו בה, והיא שבה לדיני שליחות בעמוד ב, ודנה שם בדין שליח לדבר עבירה.

אמר רב נחמן אמר שמואל:

יתומים שבאו (11) לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להן - לכל יתום ויתום מן הקטנים שבהם - אפוטרופוס, ובוררים להם האפוטרופסים כל אחד ליתום שהוא אפוטרופסו, חלק יפה.

ואם הגדילו היתומים, יכולים הם למחות ולבטל את החלוקה.

ורב נחמן דידיה - שלא משם שמואל רבו - אמר: אם הגדילו אינם יכולים למחות, דאם כן - שיכולים הם למחות - מה כח בית דין יפה!?

ומקשינן: ומי אית ליה לרב נחמן [וכי אטו סובר הוא]: מה כח בית דין יפה!?

והתנן: שום [גביית נכסי לוה למלוה נקראת "שומא"] (12) הדיינים, שכאשר העריכו את הנכסים שהגבו למלוה, פיחתו מערכם שתות [או יותר] והפסיד הלוה, או הותירו שתות [או יותר] על ערך הנכסים, והפסיד המלוה, הרי מכרן בטל, אבל אם טעו פחות משתות לכאן או לכאן, הרי שומתן קיימת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו טעו בשתות ויותר לכאן או לכאן, הרי מכרן קיים, שאם כן - כדעת האומר: מכרן בטל - מה כח בית דין יפה!?

והרי אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, שאינם סוברים: "אם כן מה כח בית דין יפה", ותיקשי מדברי רב נחמן עצמו, שאמר: "אם כן מה כח בית דין יפה"!?

ומשנינן: לא קשיא

דף מב:

הא - דסבירא ליה לרב נחמן כחכמים שאין אומרים "אם כן מה כח בית דין יפה"

- היינו דוקא דטעו בית הדין, וכמחלוקת חכמים ורשב"ג העוסקת בטעות של בית הדין בהערכת הנכסים.

הא - דאמר רב נחמן: הגדילו היתומים אין הם יכולים למחות בחלוקת האפוטרופסים, ומשום ש"אם כן מה כח בית דין יפה" - היינו דוקא בכגון דלא טעו האפוטרופסים שנתמנו על ידי בית הדין. (1)

ומקשינן: אי דלא טעו האפוטרופסים, מאי הוא זה שאמר שמואל: "הגדילו יכולים למחות", והרי במה יש להם למחות!?

ומשנינן: יכולים למחות ברוחות, שאם לא נוח ליתום הקרקע שניתנה לו ברוח פלונית, וכגון שעדיפה לו קרקע אחרת שהיא סמוכה לשאר שדותיו, כי אז יכול הוא - לדעת שמואל - לבטל את החלוקה, ולדרוש חלוקה מחדש; ועל מחאה זו נחלק רבי נחמן, וסובר: "אם כן מה כח בית דין יפה" היות ואין כאן טעות.

אמר רב נחמן:

האחים שחלקו את ירושת אביהם וטעו בהערכת הנכסים ונתאנה האחד, הרי הן בדין אונאה כלקוחות שהונו או נתאנו, וכך הוא דינם:

אונאת פחות משתות, נקנה מקח החלוקה קיימת, משום שעד שתות מוחלים האנשים.

אונאת יתר על שתות, בטל מקח, בטלה החלוקה, וישובו ויחלקו מחדש.

אונאת שתות, קנה, החלוקה קיימת, ומחזיר לאחיו את האונאה.

אמר רבא:

הא דאמרת בחלוקת יורשין: פחות משתות נקנה מקח, לא אמרן אלא דלא שויה שליח, כלומר: שלא עשה האחד את החלוקה בשליחותו של אחיו, אלא חלקו שניהם כאחד.

אבל שויה שליח, כלומר שחלק האחד בשליחות אחיו, כי אז בטלה החלוקה, כי מצי אמר המשלח לשלוחו: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" [לתקן שלחתיך ולא לעותני].

והא דאמרת בחלוקת יורשין: יתר משתות בטל מקח, לא אמרן אלא, דלא אמר: ניפליגן בשומא דבי דינא, כלומר שלא הסכימו ביניהם שתהא החלוקה והערכת הנכסים תקיפה כאילו (2) היתה על ידי בית דין, אבל אמר: ניפלוג בשומא דבי דינא, כלומר: אבל הסכימו ביניהם לעשות את החלוקה שתהיה כאילו נעשתה בשלשה שהן בית דין, כי אז מכרן קיים, כדין בית דין, שאף אם טעו מעשיהם קיימים, שאם לא כן מה כח בית דין יפה, וכדתנן:

שום הדיינים שפחתו שתות, או הותירו שתות, מכרן בטל; ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים, וסובר רבא שהלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל. (3)

ועוד אמר רבא: הא דאמרת בחלוקת יורשין: שתות קנה, ומחזיר אונאה, לא אמרן אלא במטלטלי ומשום שבהם נאמרה פרשת אונאה, וכמו שנאמר [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", ומלשון "מיד עמיתך" יש ללמוד, שהכתוב מדבר במטלטלין שהם דבר הנקנה מיד ליד.

אבל במקרקעי: "אין אונאה לקרקעות", וממתקיימת החלוקה ואין מחזירים את האונאה. (4)

ומיהו, במקרקעי לא אמרן שאין להן אונאה, אלא דפלוג בעילויא [חלקו לפי שומא וערך של הקרקעות], ונטל זה חלק גדול ברעה כנגד מה שנטל חבירו חלק קטן ברעה -

אבל פלוג במשחתא [חלקו לפי מידה] ונטל כל אחד בין ברעה ובין ביפה - לא, אלא אפילו פחות משתות בטלה החלוקה!

וכדרבה! דאמר רבה:

כל דבר שבמדה ושבמשקל, אפילו פחות מכדי אונאה, נמי חוזר, ומשום שבטעות של הערכה, אין אדם יכול לצמצם הדמים, ולכן הוא מוחל; אבל כשטועה הוא במידה או במשקל, טעות גמורה היא ועל דעת כן לא עשה.

כאן שבה הגמרא לענין שליחות שהוא עיקר הסוגיא, ומקשה: והא דתנן: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, והבעירו והזיקו, הרי המשלח פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים.

ואם שילח את הבעירה ביד פיקח, הרי הפיקח חייב והמשלח פטור. (5)

ואמאי כששילח ביד פיקח חייב השליח ולא משלחו, נימא: "שלוחו של אדם כמותו", ויתחייב המשלח ולא השליח!? (6)

ומשנינן: שאני התם - גבי בעירה - דאין שליח חשוב להיות שליח לדבר עבירה אלא כמי שעושה מאליו ללא שליחות, ומשום דאמרינן: הרי דברי הרב [הקב"ה] ודברי התלמיד המשלח דברי מי שומעים!? (7) ומקשינן: אם כן שאין שליח לדבר עבירה, והדתנן במשנה במסכת מעילה:

שליח - של בעל הבית שנתן לו מעות הקדש, שהיה סבור עליהם בעל הבית שהם שלו - שלא עשה שליחותו של בעל הבית, וכגון שאמר לו בעל הבית לקנות לו חלוק, והלך השליח וקנה טלית - הרי השליח מעל, כי אינו שלוחו של בעל הבית למעילה זו.

אבל אם עשה השליח את שליחותו, כי אז בעל הבית מעל.

הרי למדנו, דכי עשה שליחותו דבעל הבית, בעל הבית מיהא מעל, ואמאי!? נימא: "אין שליח לדבר עבירה"!? (8)

ומשנינן: שאני מעילה, דילפא בגזירה שוה "חטא חטא" מתרומה, (9) מה תרומה משוי שליח, אף מעילה משוי שליח. (10)

ומקשינן: ונילף מינה [ממעילה], שבכל התורה יש שליח אף לדבר עבירה!?

ומשנינן: משום דהוי מעילה ושליחות יד [שומר שעשה שליח לשלוח יד בפקדון שהפקד בידו, וכדמפרש ואזיל] - שגילתה בהם התורה, שיש שליח לדבר עבירה - שני כתובים הבאים כאחד [מלמדים דין אחד], וכל שני כתובים הבאים כאחד, אין מלמדים למקום אחר, כי אילו היתה כוונת התורה שנלמד לכל מקום, לא היתה התורה כותבת בשני המקומות את אותו הדין, כי היינו לומדים מן האחד לחבירו, כשם שאנו לומדים לכל התורה.

ומפרשינן: הכתוב במעילה שיש שליח לדבר עבירה, היינו הא דאמרן "חטא חטא" מתרומה.

אך הכתוב בשליחות יד שיש בה שליח לדבר עבירה, מאי היא? דתניא: נאמר בתורה: "ונקרב בעל הבית אל האלהים [לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע", הרי שייתרה התורה תיבת "דבר", שהיה לה לומר: "על כל פשע"; ונחלקו בדרשת תיבה זו בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי אומרים: לכך אמר הכתוב "דבר": כדי לחייב על המחשבה, כלומר: מחשבה או דיבור (11) לשלוח יד בפקדון, כמעשה, וזה הוא שאמר הכתוב "דבר פשע", כלומר: דיבור [או מחשבה] של פשע.

ובית הלל אומרים: אינו חייב בדיבור ומחשבה לבד, עד שישלח בו יד, ומשום שנאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", הרי משמע ששלח את ידו בפקדון, ולא שדיבר בפיו או חשב בלבו לעשות כן.

אמרו בית שמאי לבית הלל: והלא נאמר "על כל דבר פשע", ומשמע לרבות את הדובר לשלוח יד.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ואדרבה הלא נאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", ומשמע שליחות יד ממש.

אמרו בית שמאי לבית הלל: אם כן - כדבריכם שאין המדבר לשלוח יד, חייב - "על כל דבר פשע" למה לי, מה בא "דבר" לרבות!?

תוכן העניינים

חברותא על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה