חברותא על פסחים· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - כל שעה · דף מב.
אמר רב חסדא: הא ברייתא דמחייבת מלקות על לאו זה, מני (תחילת העמוד) רבי יהודה היא.
דתניא: כתיב "שור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה אותו"! שלא תקדיש בעל מום למזבח, אלא הקדישו רק קדושת דמים לבדק הבית.
ודרשינן, "אותו" [את בעל המום] אתה מתפיס לבדק הבית. אבל אי אתה מתפיס תמימים [הראויים למזבח] לבדק הבית, אלא למזבח בלבד.
מכאן אמרו: כל המתפיס תמימים לבדק הבית, עובר בעשה! שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה, ד"נדבה תעשה אותו".
אין לי אלא שעובר בעשה. אבל בלא תעשה, מנין שהוא עובר?
תלמוד לומר בתחלת הפרשה: "וידבר ה' אל משה לאמור". לימד ה"לאמר" על כל הכתוב בפרשה כולה שיהא אסור בלא תעשה. ואף איסור מתפיס תמימים לבדק הבית האמור בפרשה, הרי הוא באזהרת בלאו - דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי לבר קפרא: מאי טעמא דמשמע מ"לאמר" שהוא בלאו?
אמר לו בר קפרא: הא דכתיב "לאמר", הוא נוטריקון של "לא נאמר בדברים"! כלומר, יש כאן עוד לאו שלא נאמר בפירוש בפרשה.
בי רב אמרי: נוטריקון "לאמר" הוא, "לאו אמור"! שאמר ה' למשה, אמור להם שיש איסור לאו בדברים הללו.
והכי נמי באיסור אכילת פסח ביום י"ד. שמאחר וכתיב בריש פרשת הפסח "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר", הזהיר באיסור לאו על כל הדינים האמורים בפרשה. לפיכך, האוכל את הפסח ביום, עבר על איסור לאו, ולוקה (1).
שנינו במתניתין: מי תשמישו של נחתום. ישפכו, מפני שהן מחמיצין! תני בחדא ברייתא: שופכין מים אלו במקום מדרון! ששם המים נבלעים בקרקע ונאבדים.
אבל אין שופכין אותם במקום האישבורן [בור בקרקע, והוא לשון שבירת הקרקע]! לפי שהמים נאספים ושוהים שם, ואינם נבלעים בקרקע, ובאים לידי חימוץ. והרי אסור להשהות את החמץ בפסח.
ותניא באידך ברייתא: שופכין מים אלו אף במקום האישבורן! וסתרי הני תרי ברייתות אהדדי.
ומשנינן: לא קשיא. הא דתניא "אין שופכין במקום האישבורן", איירי במיא דנפישי [מים מרובים]. דכיון שהם מרובים, קוו [מתאספים הם] במקום אחד, ואינם נבלעים בקרקע.
והא דתניא "שופכין במקום האישבורן", איירי במיא דלא נפישי! דכיון שהם מועטים, לא קוו במקום אחד, אלא נבלעים הם בקרקע.
אמר רב יהודה: אשה לא תלוש את המצות לפסח אלא במים שלנו [שעבר עליהם לילה לאחר שנשאבו]! משום שאין לשים את המצות אלא במים צוננים. לפי שהחמים מביאים את העיסה לידי חימוץ, כמובא להלן. וימי ניסן עדיין ימות הגשמים הם, שבהם המעיינות חמים (2). וכדאיתא לקמן, דבימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולו של הרקיע. ולפיכך, כל העולם צונן, והמעינות חמים (3).
הלכך, צריך להלין את המים לאחר שאיבתם מהמעין למשך הלילה, כדי לצננם.
דרשה רב מתנה להלכה זו בפפוניא. למחר, אייתו כולי עלמא חצבייהו [הביאו כולם את כדיהם], ואתו לגביה דרב מתנה. ואמרו ליה: הב לן מיא לצורך לישת מצותינו! שלפי שדרש לפניהם בלשון הקודש, סברו השומעין שכונתו ב"מים שלנו" היתה, שאין ללוש אלא במים של רב מתנה.
אמר להו: לא כן אמרתי. אלא אנא, "במיא דביתו" [שעבר עליהם הלילה] אמרי, שצריך ללוש בהם את המצות.
דרש רבא: אשה לא תלוש את המצות בחמה [במקום שהשמש מאירה]! לפי שחום החמה מחמם את העיסה, וממהר את חימוצה.
וכן לא תלוש בחמי חמה [מים שנתחממו על ידי החמה]! וכל שכן שלא תלוש בחמין שנתחממו על ידי האש. לפי שהם מחמיצים.
וכן לא תלוש במים הגרופין מן המולייר [שיירי המים שבשולי דוד גדול של נחושת], התלוי באופן קבוע על גבי האש! שאפילו כשאין אש תחתיו, המים שבשוליים חמים או פושרים. הלכך אין ללוש בהם.
ולא תגביה האשה את ידה מן התנור, עד שתגמור את כל הפת! כלומר, לא תניח את הבצק אלא תהא עסוקה בו כל הזמן, עד גמר אפייתו. משום שאם שוהה הבצק בלא שמתעסקים בו, הרי הוא ממהר להחמיץ (4).
וצריכה האשה שיהיו לה שני כלים של מים בשעה שלשה. אחד שהיא מקטפת בו את העיסה [שהיא טובלת בו את ידה, ומחליקה עמה את החררה].
ועוד כלי אחד היא צריכה, כדי שתהא מצננת בו את ידיה! שלאחר שקיטפה את העיסה, מתחממות ידיה. וצריכה לצננן, כדי שלא יחמיץ חומן את הבצק. ולא תצננן באותו כלי שקיטפה בו, לפי שהמים שבו התחממו מחום ידיה וחום העיסה. אלא צריכה כלי נפרד לצורך זה.
איבעיא להו: אם עברה ולשה את המצות בחמין (5), מהו דין המצות בדיעבד?
מר זוטרא אמר: מותר לאוכלן!
ורב אשי אמר: אסור לאוכלן (6)!
אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה דהמצות מותרות בדיעבד? - מהא דתניא: אין לותתין [שורין במים] את השעורין בפסח. ואם לתתן - אם נתבקעו השעורין, הרי הן אסורין. דודאי אתו לידי חימוץ. ואם לא נתבקעו, הרי הן מותרין בדיעבד!
אלמא, אף דלכתחלה חיישינן שמא יחמיצו מחמת הלתיתה, אם בדיעבד ניכר בהם שלא החמיצו אינם נאסרות.
והכי נמי גבי לישה בחמין. אף דעלול הבצק להחמיץ בכך, מיהו אם בדיעבד ניכר בו שלא החמיץ [כגון שאין בו סימני חימוץ שנתנו חכמים, כקרני חגבים או סידוק], אינו נאסר.
ורב אשי אמר: אינה ראיה היא מלתיתה. דאטוכולהו איסורי חכמים בפסח, בחדאמתא מחתינהו [באריגה אחת נארגו ומשל הוא]?! היכא דאיתמר דאין איסורם אלא לכתחלה, איתמר. והיכא דלא איתמר כן, לא איתמר! ודוקא בלתיתה לא קנסו בדיעבד. אבל באיסור לישה בחמין קנסו בו חכמים, ואסרו את הבצק אף בדיעבד, כיון שעבר על איסור חכמים. משום שקרוב לודאי הוא שיחמיץ בכך. והעובר על זה הוא קרוב למזיד.
הדרן עלך פרק כל שעה