אור ברסלב
חברותא על פסחים פרק שלישי - אלו עוברין

חברותא על פסחים· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - אלו עוברין

פרק שני - כל שעה

שלשה מיני חמץ הם:

א. חמץ גמור, שחייבין על אכילתו בפסח כרת, וכן עוברים על שהייתו בבית ב"בל יראה ובל ימצא".

ב. חמץ נוקשה, שאינו ראוי למאכל אדם.

ג. תערובת חמץ. דהיינו, חמץ שאינו בעין, אלא מעורב בתוך דבר אחר.

כל מיני החמץ המבוארים להלן במשנתנו אינם חמץ גמור. אלא, יש מהן חמץ נוקשה, ויש מהם תערובת חמץ.

ומשמיענו התנא שני חידושים, האחד ברישא והשני בסיפא:

א. שאף עליהם עוברים בפסח, אם באכילה ואם בראייה, וכפי שיתבאר.

ב. שאזהרת אכילתם היא בלאו שאין בו כרת, להבדיל מאכילת חמץ גמור בעין, שחייבים כרת על אכילתו.

ונחלקו הראשונים אם הרישא במשנתנו עוסקת באיסור אכילת מיני החמץ הללו או באיסור השהייתם.

לרש"י באה המשנה ברישא לחדש שמלבד איסור אכילתם עוברים עליהם גם בבל יראה.

ואילו לרבינו תם מחדשת המשנה שיש לסלקם מהשולחן כדי שלא יבואו לאכלם, אך אין עוברים על בל יראה בהשהייתם.

ביאורנו מתבסס על שיטת רש"י.

דף מב.

מתניתין:

ואלו הם הדברים שעוברין עליהם בפסח באיסור "בל יראה" (1):

כותח הבבלי [מאכל חלב שמעורב בו קמח], ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים. (2)

ובגמרא יפורש ממה עשויים כל המינים הללו.

רבי אליעזר (3) אומר: אף על תכשיטי תמרוקי הנשים עוברים ב"בל יראה". (4) וכפי שיבואר בגמרא מהם תכשיטי הנשים האמורים כאן.

זה הכלל: כל שהוא ממין דגן - הרי זה עובר עליו בפסח ב"בל יראה". ואף שאינו אלא חמץ נוקשה, או שאינו בעין אלא בתערובת.

[כאמור, כך היא דרך רש"י בפירוש המשנה (5).

אבל רבינו תם מפרש, שרק באכילה הם אסורים. ו"אלו עוברין" - מן השלחן קאמר. כי אין בחמץ נוקשה (6) ובתערובת חמץ איסור "בל יראה" (7)].

כל מיני חמץ הללו, בין שהם חמץ נוקשה ובין שהם תערובת חמץ - הרי אלו באזהרה שלא לאוכלם.

אבל אין בהן באכילתם משום עונש כרת. כי רק על חמץ בעין נאמר עונש כרת, ולא על תערובת חמץ או חמץ נוקשה.

גמרא:

תנו רבנן: שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי:

א. מטמטם [סותם] את הלב, מאבד את חכמתו של האדם.

ב. ומסמא את העינים.

ג. ומכחיש את הגוף.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

מטמטם את הלב - משום נסיובי דחלבא שיש בו.

ומסמא את העינים - משום מילחא [מלח סדומית] שבו. כי אם נוגעים בו, ואחר כך חוזרים ונוגעים בעין, הרי היא מתעוורת.

ומכחיש את הגוף - משום קומניתא דאומא [עיפוש הפת] שבו. שהקמח הנמצא בכותח מתעפש לאחר זמן. ואכילת פת מעופשת קשה לגוף.

תנו רבנן: ג' דברים מרבין את הזבל בגוף האדם, וכופפין את הקומה, מתישים את כח הגוף, ונוטלין חלק אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.

ואלו הן: פת קיבר [העשויה מקמח שאינו מנופה מהסובין], ושכר חדש, וירק חי. כגון כרישין ובצלים וחזרין. וכשאוכל מהם הרבה בקביעות, הם מזיקים לגוף.

תנו רבנן: שלשה דברים ממעטין את הזבל שבגוף, וזוקפין את הקומה, ומאירין את העינים.

ואלו הן: פת נקיה, בשר שמן, ויין ישן.

דף מב:

פת נקיה - פת (תחילת העמוד) דסמידא [העשויה סולת].

בשר שמן - הוא בשר צפירתא דלא

אפתח [של עז שעדיין לא ילדה].

יין ישן - הוא יין עתיק עתיקי. יין העומד שלש שנים.

כל מילי דמעלי [שמועילים] לריפוי האי חולי, קשה הוא להאי חולי אחר. וכל מה דקשה להאי חולי, מעלי להאי חולי אחר. שדבר המרפא את חולי העינים קשה לחולי הלב, וכדומה. בר [חוץ] מזנגבילא רטיבא, ופילפלי אריכתא, ופת נקיה, ובשר שמן, ויין ישן. דכל אלו מעלי [מועילים] לרפואת כולי גופיה.

שנינו במתניתין: שכר המדי.

ומפרשינן: שכר סתם היה עשוי בימיהם מתמרים. ואילו "שכר המדי" הוא שכר דרמו ביה שערי [שהטילו בו שעורים בתהליך עשיית השיכר כדי ליתן בו טעם], ולכן הוא חמץ בתערובת.

והוא נקרא שיכר ה"מדי", כי במדי היו עושים כך את השכר.

שנינו במתניתין: וחומץ האדומי.

ומפרשינן: היינו חומץ שנעשה מיין דשדו ביה שערי, הוטלו בו שעורים כדי לעשותו לחומץ, והחמיצוהו.

והוא נקרא חומץ האדומי היות שהיין הבא מארץ אדום הוא משובח, ואין הוא בא לידי חימוץ אלא על ידי שעורים.

והוא אסור בפסח מחמת טעם השעורים המחומצות שבו, כדין תערובת חמץ.

אמר רב נחמן: בתחלה, כשבית המקדש היה קיים, היו מביאין יין נסכים למזבח מהיין שביהודה, לפי שיין משובח היה. ולא היה יינם של יהודה מחמיץ, עד שהיו נותנין לתוכן שעורין.

והחומץ שהיה נעשה מיין שהחמיץ על ידי שעורין, היו קורין אותו "חומץ" סתם.

ועכשיו, אין ביין יהודה מעלה זו, אלא הוא מחמיץ מעצמו.

שבזמן הזה אין יין של אדומיים מחמיץ מחמת טיבו, עד שנותנין לתוכן שעורין.

ולכן כיום, יין שהחמיץ על ידי שעורים אין קורין אותו "חומץ" סתם, אלא קורין אותו חומץ האדומי. לפי שעתה אין סגולה זו קיימת, אלא ביין אדומי.

והגורם לעליית טיב יינה של אדום במקביל לירידת טיב יינה של יהודה, הוא כדי לקיים את מה שנאמר: "יען אשר אמרה צור על ירושלים, האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי, אמלאה החרבה".

שאמרה צור: אני אתמלא מחורבנה של ירושלים! מכאן, שאם מלאה זו [ירושלים], חרבה זו [צור]. ואם מלאה זו, חרבה זו! וצור היא מממלכת אדום.

רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא ילפינן שעליית קרנה של אדום תלויה בירידת קרן יהודה: דכתיב "ולאם מלאם יאמץ". כשעשו גובר, יעקב נחלש, וכן להיפך. ואין מלכות שניהם מתקיימת יחד.

תניא: אמר רבי יהודה: ביהודה, בראשונה [בזמן שבית המקדש קיים], כל הלוקח חומץ מעם הארץ, אינו צריך לעשר אותו.

על אף שפירות הלקוחים מעם הארץ, חייבים מדרבנן במעשר. והיא מגזירת "דמאי".

כי חומץ שנלקח מעם הארץ ביהודה, לא היה בו משום איסור דמאי, מפני שחזקה עליו, שאינו בא אלא מן התמד [מים שנשרו בהם זגים וחרצנים]. והתמד פטור ממעשר.

ולא היה נעשה החומץ מהיין גופו. לפי שבזמן המקדש, היה יין יהודה משובח, ולא היה מחמיץ.

ועכשיו, הלוקח חומץ מעם הארץ, צריך לעשר אותו, משום גזירת דמאי. מפני שחזקתו שאינו בא אלא מן היין! שעתה אין יין יהודה משובח כל כך, ובסופו הוא נעשה חומץ. וחומץ העשוי מיין חייב במעשר.

ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה דתמד לאו בר עשורי הוא? והא תנן: המתמד [השורה פסולת ענבים במים], ונתן מים בכלי במדה מסוימת, ולאחר שסיננם מהפסולת מצא שיש בכלי מים כדי מדתו [כמדת המים שנתן בתחלה], הרי הוא פטור מן המעשר! שכיון שלא נוסף במים כלום, אף שיש בהם טעם ומראה יין, לא נתערב בהם אלא קיוהא דפירא בעלמא. וכיון שאין בהם כלום מגוף הענבים, לאו בני מעשר הם. (1)

ורבי יהודה מחייב את התמד, אף שנשארה מדת המים שבו כמו שהיתה. שהולך רבי יהודה אחר הטעם והמראה.

וקשיא, איך קאמר רבי יהודה לעיל, דחמץ הבא מן התמד אין בו משום דמאי?

ומשנינן: לא פטר רבי יהודה חומץ זה כשהוא טבל ודאי. אלא הכי קאמר: כשלוקחו מעם הארץ, אינו צריך לעשרו. משום שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר התמד. שלפי שאינו חשוב בעיניהם, סמכינן עליהם שודאי עישרוהו.

איבעית אימא: לעולם נחשדו אף על מעשר של דבר בלתי חשוב. ובאמת פטר רבי יהודה את התמד. אלא ששני מיני תמד הם.

הא דמחייב בו רבי יהודה, איירי בתמד העשוי מדרווקא [שמרי יין]! דתלינן ביה, דמסתמא נתערב מגוף השמרים בתוך מים. וכיון דממשות של ענבים היא, חייב לעשר.

ומה שלא נוסף על המים כלום, הוא משום שנבלע מעט מהם בשמרים. ובאותה מידה שנחסרו, כן נתערב בהם מהשמרים. ולכך נשארו באותה מדה.

והא דפוטר רבי יהודה, איירי בתמד העשוי מדפורצני [חרצני ענבים]! שהמים שנשרו בתוכם חרצנים, תוססין לבסוף והופכים לחומץ. והחרצנים עצמם אינם מתערבים במים, אלא נותנים בהם את טעמם ומראיתם בלבד. וכיון דאינם ממשות פרי, הרי הם פטורים ממעשר.

ובראשונה היתה חזקתו של היין, שהוא בא מתמד דפורצני הפטור מן המעשר. ולא היה בא מתמד של דרווקא. לפי שהתמד ההוא משובח כיין עצמו, ואף הוא אינו בא לידי חימוץ. תוספות.

שנינו במתניתין: וזיתום המצרי וכו'!

והוינן בה: מאי "זיתום המצרי"?

תנא רב יוסף: זה הוא משקה העשוי מתלתא מידות של שערי [שעורים], ותלתא מידות של קורטמי [כרכום], ותלתא מידות של מלחא [מלח].

רב פפא מפיק [מוציא] את השערי ממרכיבי הזיתום, ומעייל [ומכניס] במקומם חיטי.

וכדי שלא תטעה בשיטות אלו, יהיה סימניך, "סיסני" [כלי מסוים]. שכשם שיש בו שני אותיות סמ"ך יחד, כן הוא בנידון דידן. רב יוסף שיש בשמו סמ"ך, הוא האומר שזיתום מורכב מדבר שיש בו סמ"ך, דהיינו "שעורים" [ששי"ן שמאלית מתחלפת עם סמ"ך].

וממשיך רב יוסף לבאר את אופן הכנת הזיתום: תרו להם [שורים את השעורים והכרכום והמלח], וקלו להו [שורפים אותם], וטחני להו. ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא [מפסח ועד שבועות].

והוא רפואה גם לשלשול וגם לעצירות. מאן דקמיט [עצור בנקביו], הזיתום מרפי ליה [משלשלו]. ומאן דרפי [שיש לו שלשול], הזיתום מקמיט ליה [עוצרו].

ולחולה ולאשה עוברה, הזיתום הוא סכנתא. לפי שהוא משלשלם יותר מדאי.

שנינו במתניתין: וזומן של צבעים וכו'

ומפרשינן: הכא תרגימו [תרגומו של זה] מיא דחיורא, דצבעי בהו לבא [מי סובין, שמשתמשים בהם לצביעת עור אדום]. והסובין של התבואה מחמיצים בתוך המים. ואף שאינו ראוי למאכל אדם, הרי הוא אסור בפסח, כדין חמץ נוקשה.

שנינו במתניתין: ועמילן של טבחים.

ומפרשינן: היא פת של תבואה שלא הביאה שליש [שלא הגיעה לשליש גידולה]. שהטבח מניחה על פי הקדירה, כדי שתהיה שואבת לתוכה את הזוהמא של הבישול.

וחמץ בעין הוא, אלא שהוא נוקשה. כלומר, חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם. ודינו כדין תערובת חמץ. שהוא אסור משום "בל יראה", ויש לאו על אכילתו, ולא כרת. (2)

שנינו במתניתין: וקולן של סופרים וכו'!

ומפרשינן: הכא תרגומא, פרורא דאושכפי [דבק של רצענים], שבו הם מדבקים את העור שנקרע, או שמחברים בו שתי שכבות של עור זו על גבי זו. ונותנים לתוכו קמח של שיפון שהוא ממיני דגן, ובא לידי חימוץ. ואף זה הוא חמץ נוקשה. (3) רב שימי מחוזנאה אמר: "קולן" - זה הוא טיפולן של בנות עשירים, שמשיירות אותו לבנות עניים. (4) שדרך בנות עשירים לעשות משחה מסולת, ולמורחה על בשרן, כדי להשיר ממנו את השיער ["טיפול" הוא מלשון הטפלה והדבקה].

והא דקתני "קולן של סופרים" - "סופרים" היינו מלמדי תינוקות, שהם עניים. ואף שבנות עניים אינן עושות טיפול זה מסולת אלא מסיד, מכל מקום הן משתמשות בקולן של בנות עשירים, שמשיירות להם ממנו. (5)

ומקשינן: איני, והא תנא רבי חייא: כל מיני החמץ האמורים במשנתנו, ארבעה מהם הם מיני מדינה. ואלו הם: כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי. שארבעתם עשויים לצורך כל בני המדינה, ולא לאומנים בלבד.

ושלשה מהם, הם מיני אומנות. ואלו הם: זומן של צבעים, עמילן של טבחים, וקולן של סופרים. ששלשתם עשויים לשימוש האומנים בלבד.

ואי אמרת דקולן של סופרים הוא טיפולן של בנות עשירים, הרי אינו ענין למין אומנות. ומאי שלשה מיני אומנות איכא?

ומהדרינן: ואלא מאי פירושו? אם תאמר כתרגומו, דהוא פרורא דאושכפי, הא נמי קשיא. אמאי קרי ליה להאי דבק הרצענים "קולן של סופרים"?

והלא "קולן של רצענין" מיבעיא ליה למימר.

אמר רב אושעיא: לעולם, פירושו "פרורא דאושכפי".

ודקא קשיא לך, אמאי קרי ליה "קולן של סופרים", לא קשיא. משום דאף הסופרים נמי מדבקין בהו את ניירותיהן. שהיו עושים נייר מעשבים הדבוקים על ידי קולן זה שמשתמשים בו הרצענים.

שנינו במתניתין: רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי הנשים אסורים בפסח.

והוינן בה: וכי תכשיטי הנשים סלקא דעתך דאסורין? והרי אינם אלא כחל ושרק שמצטבעות בו, ובשמים שתולות בצואריהן להריח. ושום חמץ אין בהם.

ומשנינן: אלא אימא, אף טיפולי הנשים אסורים. לפי שיש בהם סולת, והיא מחמיצה.

דף מג.

וכדאמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל שיש להן שערות למטה כאילו (תחילת העמוד) שהגיעו לפרקן, אך ולא הגיעו עדיין לשתים עשרה שנים, ומתביישות בכך -

בנות עניים טופלות מורחות אותן שערות בסיד, ועל ידי כך הן נושרות.

בנות העשירים טופלות אותן בסולת.

בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור.

והוינן בה: מאי "שמן המור"?

רב הונא בר ירמיה אומר: הוא "סטכת". ולא התפרש מהו [רש"י].

רב ירמיה בר אבא אמר: הוא שמן העשוי מזית שלא הביא שליש [שלא הגיע לשליש גידולו].

תניא: רבי יהודה אומר: "אנפיקנין" הוא שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו? - מפני שמשיר את השיער, ומעדן את הבשר.

שנינו במתניתין: זה הכלל, כל שהוא ממין דגן, הרי זה עובר בפסח.

תניא: אמר רבי יהושע: וכי מאחר ששנינו "כל שהוא מין דגן, הרי זה עובר בפסח", הרי כלולים בכך כל מיני החמץ. ואם כן, למה פירטו ומנו חכמים את כל המינים האלו האמורים במשנה?

[ואם כדי להשמיענו שחמץ נוקשה וחמץ בתערובת הם בלאו ולא בכרת, הרי די בכך שימנה מין אחד של נוקשה ומין אחד של תערובת. תוספות].

אלא, מנו את כולם, כדי שיהא כל אדם רגיל בהן ובשמותיהן, וידע ממה הם עשויים, ומתוך כך אינו בא לידי מכשול.

ומוסיפה הגמרא דוגמא ממעשה שהיה:

כי הא עובדא, דההוא בר מערבא [בן ארץ ישראל], דאיקלע לבבל. והוה בישרא [בשר] בהדיה אצלו לצורך מאכלו. אמר להו לבני המקום: קריבו הביאו לי מתכילתא [הביאו לפני לפתן].

שמע אותו בר מערבא, דקאמרי אנשי המקום זה לזה: קריבו הביאו לו ליה כותח.

כיון דשמע שמביאים לו כותח לליפתן - פירש ממנו לפי שאכל בשר לסעודתו, ובכותח יש חלב.

נמצא כי בזכות שהיה בקי במינים שאמרו חכמים, ניצל מידי איסור.

שנינו במתניתין: הרי אלו באזהרה.

כל המינים השנויים במשנתנו, יש מהם שהם חמץ גמור אך אינו בעין אלא מעורב במאכל אחר, כגון כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי. ויש מהם שהם חמץ בעין אלא שאינו חמץ גמור, כי אם חמץ נוקשה שהוא רע לאכילת אדם. כגון זומן של צבעים, ותכשיטי הנשים.

הקדמה לסוגיית חמץ נוקשה

א. החילוק בין שאור לשיאור:

יש לשים לב לחילוק בין "שיאור" עם יו"ד, ל"שאור" בלי יו"ד"!

ה"שאור" הוא חומר החמצה. וצורת עשייתו: תחילה בוללים קמח ומים, ואת הבליל טומנים בתוך קמח יבש עד שהוא נעשה קשה, ואז מוציאים אותו מהקמח, והוא משמש כחומר מחמיץ לעיסות אחרות.

והחמירה התורה באכילת השאור, לחייבו כרת על אף שאין דרך לאוכלו כמות שהוא, שהרי אינו מאכל אלא חומר מחמיץ.

ואילו "שיאור" הוא הגדרה לפת הנעשית מבצק שלא החמיץ לגמרי, אלא רק התחיל להחמיץ, ולכולי עלמא אין חייבים כרת על אכילתו.

סוגיתנו עוסקת בשיאור, ולא בשאור!

ב. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה - מהו שיאור, ומהו דינו.

"שיאור" הוא תחילת החמצת העיסה, והפת הנאפית מעיסה שכזאת היא בגדר "יצאה מכלל מצה ולכלל חמץ לא באה" [רש"י חולין כג ב ד"ה שיאור].

ומצינו בכמה מקומות שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בענין שיאור, הן ביחס לחמץ בפסח והן ביחס למנחות [שצריכות להעשות מצה ולא חמץ].

ומחלוקתם היא כפולה:

האחת, באיזה שלב של החמצת העיסה היא נקראת "שיאור".

השנית, מהו דינו.

בהגדרת השיאור נחלקו:

רבי מאיר סבר כי כבר מש"הכסיפו פניה" של העיסה היא קרויה "שיאור". ואילו רבי יהודה סבר שבצק במצב שכזה אינו קרוי "שיאור", אלא אפשר לאפות ממנו מצה כשרה לפסח או למנחות. ורק בשלב יותר מאוחר, משהתחיל הבצק להיסדק בסדקים דקים בצורת קרני חגבים, רק אז הוא קרוי שיאור.

ובדינו של השיאור, כל אחד לפי הגדרתו, נחלקו: לפי רבי מאיר חייבים מלקות על אכילת השיאור בפסח [שכאמור, לדבריו הוא פת הנעשית מבצק שהכסיפו פניו], וכמו כן אין יוצאים בו ידי אכילת מצה או ידי הקרבת מנחה.

ואילו לרבי יהודה אין חייבים מלקות על אכילת השיאור [אשר לדבריו הוא פת העשויה מבצק שהגיע למצב שנוצרו בו סדקים כקרני חגבים].

[ונחלקו הראשונים אם לרבי יהודה איסורו של השיאור הוא מהתורה או מדרבנן].

ג. חמץ נוקשה.

לא מצינו במשנה או בברייתא את המושג "חמץ נוקשה", אלא שהגמרא קוראת לכמה ממיני החמץ שבמשנתנו בשם "חמץ נוקשה", ומדמה את דינו לדין שיאור.

בדברי רבותינו הראשונים מצינו כמה וכמה לשונות בהגדרת ה"חמץ הנוקשה". רש"י [בד"ה מאן תנא] מגדירו כ"חמץ רע", ומשמע שהחסרון הוא בחימוצו, ואילו בהמשך [בסוף ד"ה שיאור] הוא מגדירו כדבר שאינו ראוי לאכילה.

ודנו האחרונים כיצד הוא דומה לשיאור, והרי שיאור הוא דבר הראוי לאכילה אלא שלא החמיץ כראוי. אמנם רש"י מבאר שאי החמצתו כראוי עושה אותו כמאכל שאינו ראוי לאכילה, אך נתקשו רבותינו האחרונים בדבריו, כי לכאורה חסרון ההחמצה אינו פוגם באכילת הפת. (1)

בביאורנו נלך לפי הסבר האחרונים, שיש צד שוה בין שיאור לחמץ נוקשה בכך ששניהם אינם נחשבים "חמץ גמור", זה מצד החסרון בהחמצת העיסה וזה מחמת שאינו ראוי לאכילה.

והוינן בה: מאן מי הוא התנא ששנה את משנתנו, הסובר את שתי ההלכות: דחמץ דגן גמור על ידי תערובת, וחמץ נוקשה בעיניה, אסורים בפסח באיסור לאו?

אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו - אליבא דרבי מאיר היא.

דתניא: שיאור בפסח - ישרף.

ונותנו לשיאור זה לפני כלבו. (2)

והאוכלו - דינו בארבעים מלקות חסר אחת.

והוינן בה: הא גופא דברייתא קשיא מיניה וביה.

מצד אחד אמרת "שיאור ישרף".

אלמא, אסור שיאור בהנאה.

ואילו הדר תני "ונותנו לפני כלבו", אף שהנאה היא לו.

אלמא, מותר הוא בהנאה. אלא שבהכרח הכי קאמר התנא בברייתא:

א. שיאור ישרף - מדובר בשיאור דרבי מאיר, שהוא בצק שהכסיפו פניו, ולפי שיטת רבי מאיר, הסובר שהוא חמץ שלוקים עליו וגם אסור בהנאה, ולכן דינו בשריפה.

וכמו כן שיאור דרבי יהודה, כשכבר נסדק הבצק כקרני חגבים, ישרף אף לפי שיטת רבי יהודה.

ב. ונותנו לפני כלבו, את השיאור דרבי מאיר, שהכסיפו פניו, לשיטת רבי יהודה, כי הוא סובר שבמצב הזה, כאשר עדיין לא נסדקה העיסה, אין זה חמץ כלל והוא מותר בהנאה [אך אין לאכלו, מגזירה דרבנן, ולכן רק נותנה לפני כלבו].

ג. והאוכלו לחמץ זה שלפי רבי יהודה הוא מותר בהנאה לוקה בארבעים ואתאן לרבי מאיר, שלפיו כל בצק שהכסיפו פניו הוא "שיאור", ולוקה על אכילתו.

ומסביר רב יהודה בשם רב מדוע משנתנו רבי מאיר היא:

הרי מברייתא זו שמעינן ליה לרבי מאיר שחמץ נוקשה הנמצא בעיניה ולא בתערובת, על אף שאינו חמץ גמור, וכמו ששיאור אינו חמץ גמור - אסור בלאו.

ואם כן, כל שכן שסובר רבי מאיר כי חמץ דגן גמור כשהוא על ידי תערובת אסור לאוכלו בלאו מן התורה.

שסובר רב יהודה, שחמץ גמור בתערובת הוא יותר חמור מחמץ נוקשה, על אף שהוא בעין.

ולכן משנתנו, האוסרת את תערובת החמץ ואת החמץ הנוקשה בלאו - רבי מאיר היא. (3)

תוכן העניינים

חברותא על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה