אור ברסלב
חברותא על פסחים פרק ראשון - אור לארבעה עשר › דף יח.

חברותא על פסחים· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - אור לארבעה עשר · דף יח.

דף יז:

רבי יהודה אומר: (תחילת העמוד) בטלו המים במעיה (1) מתורת מי חטאת, לפי שאין הם ראויים להזאה, וכבר אין שמם עליהם. (2) הלכך, אין הם מטמאים.

ואי סלקא דעתך דדוקא מטומאת משקין לטמא כלים הוא דהדר ביה רבי יהודה, אבל בטומאת משקין לטמא אוכלין לא הדר ביה, וכרבי יוסי ורבי שמעון סבירא ליה, דמדאורייתא היא, קשיא:

אמאי בטלו המים במעיה לגמרי מתורת טומאה? נהי דשוב אין להם טומאה חמורה כאב הטומאה, ולא מטמאו אדם וכלים, אבל טומאה קלה של ראשון לטומאה עדיין תהיה להם. ואוכלין מיהא ניטמאו.

שהרי אף אם עתה שוב אינם נחשבים "מי חטאת", עדיין שם מים עליהם. והרי קודם לכן היו מי חטאת. ונטמאו המים הרגילים מחמת נגיעתם בעצמם כשהיו "מי חטאת". שאין לך נגיעה גדולה מזו. (3) וכשנסתלק מהם שם מי חטאת, הרי הם כמשקין שנגעו במי חטאת. (4) ויש להם לטמאות את הבשר. (5)

אלא, שמע מינה, אין משקין מטמאים אוכלים מן התורה. והדר ביה רבי יהודה לגמרי מטומאת משקין לטמא אחרים.

ואף שמדרבנן מיהא מטמאים, לא גזרו חכמים אלא במשקין דעלמא. אבל הכא לא גזרו. משום דמילתא דלא שכיחא הוא, שתשתה הפרה מי חטאת.

ודחינן: לעולם לא הדר רבי יהודה בטומאת משקין לטמא אוכלין. אלא סבר דמדאורייתא היא.

ומאי "בטלו במעיה" נמי? - בטלו מטומאה חמורה. ששוב אין בהם תורת אב הטומאה דמי חטאת, לטמא אדם וכלים. אבל טומאה קלה דראשון לטומאה יש להם, ומטמאו אוכלין.

ותמהינן: מדקאמר רבי יהודה כן, מכלל דתנא קמא פליג וסבר, טומאה חמורה נמי יש למים במעיה, ומטמאו אף אדם וכלים.

והא ליכא למימר הכי. דהא "בשרה טמא" קתני. ומשמע שאף לתנא קמא אין הם אלא ראשון לטומאה, ואינם מטמאים אלא בשר. אבל כלים ואדם אינם מטמאים. מכלל, דרבי יהודה סבר שאף טומאה קלה אין להם.

ומשנינן: כולה מתניתין רבי יהודה היא. וחסורי מיחסרא, והכי קתני:

פרה ששתתה מי חטאת, בשרה טמא.

במה דברים אמורים, בטומאה קלה, שהמים מטמאים דוקא את הבשר. לפי שאין טומאתם אלא כדין משקין שנגעו במי חטאת.

אבל בטומאה חמורה דאב הטומאה, לא מטמאים. משום שרבי יהודה אומר: בטלו המים שבמעיה מתורת מי חטאת, ואין דינם אלא כראשון לטומאה, שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים.

רב אשי אמר: לעולם בטלו המים במעיה לגמרי מתורת טומאה. ואף את הבשר אינם מטמאים. (6)

ודקשיא לך, ראשון לטומאה מיהא ליהוי על ידי נגיעתם בעצמם. לא קשיא. משום דהוה ליה המים שבמעיה משקה סרוח, שאינו מקבל טומאה ואינו מטמא. (7) כדתניא בתורת כהנים: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי" - פרט למשקה סרוח. (8)

שנינו לעיל: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: ספק טומאת משקין, לטמא אוכלין - טמאין מספק. אבל לטמא כלים - טהורין מספק. לפי שהמשקין מטמאים אוכלין מן התורה. אבל אינם מטמאים כלים אלא מדרבנן.

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: רבי יוסי - בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. דדריש רבי עקיבא, מאי דכתיב באוכל שנפל לכלי שנטמא בשרץ "יִטְמָא", פירושו "יְטַמֵא" אחרים. והכי נמי דרש רבי יוסי במשקין.

דתנן: בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, דרש רבי עקיבא: כתיב בשרצים "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו".

אינו אומר "טמא", אלא "יטמא". ודרשינן: יטמא אחרים.

ואף שהכלי אשר נטמא בשרץ הוא ראשון לטומאה, והאוכל שבתוכו אינו אלא שני, לימד על ככר שני שעושה משקה אחר במגעו לשלישי לטומאה, ואפילו בחולין.

ומפרשינן: ורבי יוסי שהלך בשיטתו, הכא במשקין היכי דריש?

מהא דכתיב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא", ולא כתיב "טמא", דרשינן: יטמא - לטמא אוכלין אחרים בטומאת אוכלין.

אתה אומר לפרש במשקין, "יטמא"

- לטמא אוכלין אחרים בטומאת אוכלין,

או אינו אלא לטמא משקין אחרים בטומאת משקין!? אמרת: לא כך היה! אין לפרש את הכתוב בדרך זו.

והוינן בה: מאי "לא כך היה"?

אמר רב פפא: לא יתכן לפרש את הכתוב הכי, משום שלא מצינו טומאה [דבר טמא] שעושה טומאה כיוצא בה, כדדרשינן לקמן מ"יטמא", דאין עושה כיוצא בו טמא. (9) שאין אוכל מטמא אוכל, ואין משקה מטמא משקה. אלא אוכל מטמא רק משקה, ומשקה מטמא רק אוכל.

רבינא אמר: מגופיה דקרא נמי מוכח כן. דלא מצית אמרת, "יטמא" היינו לטמא אחרים בטומאת משקין.

דאי סלקא דעתך "יטמא" דכתיב בסיפא דקרא [אצל טומאת משקין], היינו לטמא טומאת משקין, הרי "יטמא" דכתיב ברישא דקרא [אצל טומאת אוכלין], נמי פירושו לטמא טומאת משקין. (10)

ואם כן, למה חילקן הכתוב וכתב פעמיים "יטמא", לטומאת משקין לחוד, ולטומאת אוכלין לחוד?

ניערבינהו וניכתבינהו יחד. וליכתוב הכי: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".

תרי "יטמא" - למה לי?

אלא שמע מינה, "יטמא" דכתיב ברישא באוכלין טמאים, היינו לטמא אחרים בטומאת משקין.

ו"יטמא" דכתיב בסיפא במשקין טמאים, היינו לטמא אחרים בטומאת אוכלין.

ותו הוינן בה: ואימא יטמא לטמא אף את הכלים. ואמאי קאמר רבי יוסי דטומאת משקין לטמא כלים אינה דאורייתא, וספיקה טהור?

ומשנינן: ליכא למימר הכי. שהרי וכי לאו קל וחומר הוא שאינם מטמאים כלים?!

ומה כלי, שמטמא את המשקה, אין מטמא כלי אחר [כדדריש לקמן],

משקין הבאין מחמת כלי [שהרי הכתוב מדבר במשקין שנטמאו על ידי כלי שנטמא בשרץ], אינו דין שלא יטמאו את הכלים?!

ולא יתכן שיהיה המשקה חמור יותר מהכלי שטימא אותו. (11)

ותו הוינן בה: ואימא, כי לא מטמאו המשקין את הכלים, היינו משקין הבאין מחמת כלי. משום שאינם חמורים יותר מהכלי שנטמאו מחמתו.

אבל משקין הבאין מחמת שרץ [שנטמאו בשרץ גופו והרי הם ראשונים לטומאה], הכי נמי דחמירי טפי מכלים שנטמאו בשרץ, ומטמאו אף כלים.

תוכן העניינים

חברותא על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה