אור ברסלב
חברותא על עירובין מבוא למסכת עירובין › פרק חמישי

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

מבוא למסכת עירובין · פרק חמישי

פרק רביעי

ביאור מושגים:

המחיצות הגודרות את רשות היחיד:

את רשות היחיד ניתן לגדור במחיצות מציאותיות ובמחיצות דיניות.

המחיצות המציאותיות הן:

א. עומד מרובה על הפרוץ.

מן התורה אין צורך שכל אחת מהמחיצות תגדור את כל הצד שלה, אלא די במחיצה שה"עומד" שבה מרובה על הפרוץ.

וכמו כן מן התורה אין כל צורך להגדיר את המקומות הפרוצים שבמחיצה כ"פתח".

אבל, גזרו חכמים שכל רשות היחיד שיש בה פירצה אין מטלטלים בה, ולכן ההיתר לטלטל במקום פרוץ [כאשר העומד של המחיצה מרובה על הפרוץ] הוא רק משום שמקום הפירצה נחשב ל"פתח".

ב. צורת הפתח.

צורת הפתח נעשית באמצעות שני קנים המשמשים כמזוזות, וקנה נוסף מעליהם המשמש כמשקוף.

צורת הפתח היא למעשה מחיצה מציאותית, על אף שאין היא דופן מליאה, משום שכל פתח הבנוי ב"צורת הפתח" משמש כמחיצה בעצם מהותו כפתח בנוי.

בהסבר הגדר של צורת הפתח דן הגר"ח באריכות גדולה בספרו על הרמב"ם. ועיין שם בגליונות החזון איש.

ג. דלתות.

העמדת דלתות מצידי הרשות סוגרת את המקום אפילו בשעה שהדלתות פתוחות.

לפי החזון איש אין הדלת מועילה אלא במקום שיש צורת הפתח, אבל יש החולקים וסוברים כי העמדת דלת נחשבת כמחיצה גם בשעה שהדלת פתוחה, אפילו במקום שאין צורת הפתח.

ונחלקו בגמרא האם צריכות הדלתות להנעל בלילה כדי שיוכלו לסגור את רשות היחיד ולעשותה בכך רשות היחיד.

מחיצות דיניות:

א. פי תקרה יורד וסותם.

תקרה הנשענת על עמודים, או על חלק מכתלי הבית, משמש "פי התקרה" כמחיצה דינית במקום שבו אין מחיצה, שמחשיבים את פי התקרה כאילו הוא יורד מלמעלה למטה, וסותם את הרשות כאילו היה מחיצה רגילה.

ב. גוד אסיק או גוד אחית מחיצתא.

גוד אסיק מחיצתא נאמר בעמוד גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה והעומד בין בכרמלית ובין ברשות הרבים, שמחשיבים את המחיצות שמסביבו כאילו הן עולות ומקיפות אותו מלמעלה.

בהגדרת הענין נחלקו הגר"ח והחזון איש, ועיין בביאור המושג "תל המתלקט".

גוד אחית מחיצתא נאמר במחיצה המוגבהת מהקרקע, שרואים אותה כאילו היא ממשיכה עד הארץ.

ג. לחי.

השאלה האם לחי העומד בסמוך לאחד הכתלים יכול לשמש כמחיצה מן התורה, תתבאר בכמה מקומות במסכת.

מדרבנן, משמש הלחי כמחיצה כדי לסגור את פתח המבוי, אך לא את החצר.

ד. קורה.

היתר הקורה למבוי הוא מדרבנן, ונחלקו בגמרא, האם גדרה של הקורה הוא שאנו רואים כאילו פי התקרה שלה יורד וסותם, וכאילו היא מחיצה.

או שהיא היכר בעלמא שאין זה מבוי פרוץ אלא מבוי שיש לו פתח.

אין לומר בקורה "פי תקרה יורד וסותם" מן התורה, משום שדין זה נאמר רק בתקרה הרחבה ארבעה טפחים, ולא בקורה הרחבה טפח.

ה. פסים.

חצר שצידה האחד נפרץ במלואו לרשות הרבים אי אפשר להתירה בלחי או בקורה אלא יש ליתן פס אחב ארבעה טפחים בסמוך לאחד הכתלים שליד הפתח, או שני פסים ברוחב משהו משני צידי הפתח.

פסי ביראות.

סגירה מיוחדת במינה של רשות היחיד היא ב"פסי ביראות", וממנה ניתן ללמוד על גדרי המחיצות של רשות היחיד.

פסי ביראות הם ארבע עמודים העשויים בצורת זוית וכשהם מוצבים בארבע צידי הרשות הם עושים אותה לרשות היחיד מן התורה על אף שהפרוץ רבה על העומד בצורה ניכרת.

חכמים החמירו שלא להשתמש בהיתר זה אלא רק לצורך עולי רגלים, שיוכלו לשאוב מים מהבארות [שהם רשות היחיד] אל רשות הרבים. והיו מציבים במרחק סביב הבארות את עמודי הזויות והופכים את השטח ביניהם לרשות היחיד.

כוחם של מחיצות אלו לגדור את רשות היחיד, על אף שהפרוץ הוא יותר על העומד, נובע מהיותם "שם ארבע מחיצות", שבכל צד מארבעת צידי הרשות יש פס של אמה מכאן ואמה מכאן, ולכן מתייחסים לפירצה שבין הפסים כאל פתח ולא כאל פירצה.

[עיין תוס' ותוס' הרא"ש בתחילת פרק עושין פסין].

לדעת רבי יהודה יכולים הפסים להיות רחוקים האחד מהשני עד שלש עשרה אמה ושליש, ולא איכפת מ"פירצת עשר" האוסרת בכל מקום, כי "פירצת עשר" היא רק מדרבנן, ולכן יכלו להקל בעולי רגלים.

השיעור של שלש עשרה אמות ושליש שקבע רבי יהודה להבדל שבין הפסים הוא שיעור דאורייתא. אך לא משום שהוא שיעור של פירצה, כי אם שהבדל בין הפסים בשיעור כזה גורם שלא יהיה קשר בין העמודים, ואין המרחק שביניהם נחשב לפתח, ונמצא שהפרוץ מרובה על העומד.

ונראה לומר שיש בזויות אלו חידוש נוסף, שעליו בנוי ההיתר:

מלבד הבעיה שהפרוץ מרובה על העומד [שנפתרת בקריאת כל החללים שבין הפסים בשם "פתח"], יש כאן בעיה נוספת:

כיצד מתחברים הפסים ביניהם לרשות אחת ויוצרים ביניהם שם פתח? ומדוע אין אנו אומרים שבא האויר המרובה מכל צד ומבטל את העמידה המועטת של העמודים מלהחשב מחיצות הרשות!?

[וכמו שאנו מתייחסים לכל חלקי מחיצה שיש מצידיה אויר המרובה על המחיצה, שמבטל האויר את עמידת המחיצה].

ונראה שצורת הזוית של העמוד מחשיבה אותו כאילו יש כאן שתי דפנות הסוגרות כל אחת את האויר של חבירתה מצד אחד.

ולאור זאת, מובן כי כאשר במקום הזויות יש עמודים עגולים צריך לומר "רואים" כפול.

האחד, "רואים" כאילו היו העמודים מרובעים.

והשני, "רואים" כאילו נחקקו בעמודים המרובעים זויות.

ונחלקו תנאים אם אומרים פעמיים "רואים".

כי אם רק נחתוך את העמודים העגולים ונשאיר בהם זויות לא תראה הצורה העגולה כשתי דפנות הסוגרות זו את זו.

תל המתלקט

תל שהוא גבוה עשרה טפחים, ויש ברוחבו למעלה ארבעה על ארבעה טפחים, הרי הוא רשות היחיד על גביו, ובתנאי שיהיה שיפועו תלול, עד שהוא מזדקר לגובה עשרה טפחים מתוך שיפוע של ארבע אמות [לפי החזון איש, היחס של עשרה טפחים גובה לארבע אמות אינו לשיפוע, אלא לבסיס הקרקע שתחת השיפוע].

כיצד יש לתל זה מחיצות - נחלקו רבותינו הגר"ח והחזון איש.

הגר"ח הביא מכאן ראיה לשיטתו שעמוד גבוה עשרה העומד ברשות הרבים אין לומר בו "גוד אסיק מחיצתא", אלא המחיצות הגודרות אותו מלמטה גודרות רק את המשטח שמעל גבי העמוד, אבל בגובה שמעליו אין זה תוך מחיצות, לפי שאין המחיצות של עמוד אטום נחשבות למחיצות היכולות לעלות ולגדור עד לרקיע.

והבין הגר"ח, שבתל המתלקט, אשר גובהו נוצר מהשיפוע, אי אפשר לומר בו "גוד אסיק מחיצתא".

אך החזון איש סובר כי המחיצות של עמוד אטום אכן גודרות את כל המקום עד לרקיע, כי אין צורך למתוח את המחיצות ללמעלה, אלא זהו עצם יסוד הדין של גוד אסיק מחיצתא, שהגדירה של המחיצות למטה בכוחה לגדור את הרשות עד לרקיע. וגם בתל המתלקט יש לומר שהמחיצה המשופעת גודרת את התל עד לרקיע.

והמאירי כתב במפורש שבתל המתלקט אמרינן גוד אסיק מחיצתא, אלא שהוסיף חידוש שכבר מתחילת שיפועו של התל הוא נחשב כרשות היחיד.

לפי המשנה ברורה, אין צורך שיהיה על התל למעלה משטח, אלא גם אם ימשיך שיפועו של התל מכל צידיו עד לפסגה בלי ליצור משטח, הרי הוא רשות היחיד, החל מהמקום שיש בעובי התל רוחב של ארבעה על ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים.

אבל החזון איש כתב, שאם יש בתל רק שיפוע, ותחתיו רשות הרבים, הרי זה דומה לזרק על כותל משופע הנמצא סמוך לרשות הרבים, שאם נח עליו חפץ למעלה מעשרה טפחים הרי זה כמו שהונח החפץ באויר רשות הרבים מעל גובה עשרה טפחים, שהוא מקום פטור.

מבואות המפולשים לרשות הרבים.

במסכת שבת ו א מביאה הגמרא ברייתא האומרת שמבואות המפולשים לרשות הרבים הרי הם רשות הרבים.

ואילו במסכת עירובין ו ב מבארת הגמרא, כי אפשר לערב את המבואות המפולשים לרשות הרבים על ידי צורת הפתח מכאן ולחי מכאן גרידא, ואין צורך לסוגרם בדלתות כרשות הרבים.

לפי ביאור הגר"ח בספרו, הגמרא במסכת עירובין עוסקת באותם המבואות המפולשים לרשות הרבים של מסכת שבת, אלא שמחדשת הגמרא כי דינם של המבואות המפולשים כרשות הרבים לאיסור טלטול הוא רק משום שהם מצטרפים אליהם, בשמשם דרך מעבר אליהם, אבל אפשר לנתקם מרשות הרבים, על ידי צורת הפתח. אך משמעות דברי הראשונים במסכת עירובין היא, שיש לחלק בין המבואות, ובעירובין המדובר הוא בעירוב מבואות שאינם רחבים ט"ז אמה כרשות הרבים, או שאינם מבואות ההולכים לאורך רשות הרבים אלא רק לרוחבה, ומשמשים רק את בני המבוי הגרים בו ולא את בני העיר.

ולסיום המבוא:

כלל זה יהיה נקוט בידך,

והוא המפתח להבנת ענין המחיצות והפירצות!

מן התורה - אין כלל מושג של פירצה האוסרת את הרשות!

אלא הכל תלוי במחיצות, אם הן קיימות ומועילות, אם לאו, ואין צורך להחשיב את המקום שאין בו מחיצות כ"פתח".

חוץ מפסי ביראות, שיש צורך בפתח שבין הפסים כדי שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.

אבל רבנן חידשו:

א. ענין פירצה, שאוסרת את הרשות, למרות שהמחיצות טובות.

ב. התיקון לפירצה הוא רק בעשייתה ל"פת ח".

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה