חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - כהן גדול
מתניתין:
כהן גדול -
דן, מושיבין אותו כדיין בסנהדרין כדי לדון אנשים אחרים, וכן הסנהדרין דנין אותו, על עבירה שעבר.
וכן אם יודע הכהן הגדול עדות לאחרים, הריהו מעיד בענינם, וכמו כן אחרים מעידין אותו, עליו.
כהן גדול חולץ את אשת אחיו, כשמת אחיו בלי בנים, כדי להתירה להנשא לשוק, וחולצין את אשתו אם הכהן גדול מת בלי בנים, הרי אחיו חולץ לאשתו, וכן מייבמין את אשתו.
אבל הוא, הכהן הגדול, אינו מייבם את אשת אחיו שנופלת אליו ליבום, מפני שהוא אסור באלמנה.
כתבה התורה בפרשת כהן גדול [ויקרא כא] "לאביו ולאמו לא יטמא, ומן המקדש לא יצא". ודורש רבי מאיר, שכוונת התורה היא לומר, "מקדושתו לא יצא", היינו, שיתרחק מן הכיעור, שלא יבוא לידי טומאה, ואף בהלווית אביו ואמו יעשה הרחקה וסייג כדי שלא יגע בטומאת מת. ואילו רבי יהודה דורש את הכתוב "ומן המקדש לא יצא" שכהן גדול אינו מלווה בכלל את קרוביו שמתו. [ולפי מסקנת הגמרא, דרשות אלו הן אסמכתא בעלמא, והאיסור הוא חשש דרבנן, בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה.]
מת לו מת, אחד משבעה קרוביו, שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו ואשתו, אינו יוצא אחר המטה ללוותם כשאר אדם, אלא רק בהרחקה, שיוצא אחריהם באופן כזה: הן נכסין, נושאי המטה יוצאים ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר, ואז הם מכוסים ממנו, שאין הוא יכול לראות אותם, ואז הוא נגלה במבוי זה שנושאי המטה כבר יצאו ממנו. הן נגלין והוא נכסה, כל זמן שנושאי המיטה נגלים במבוי, עליו להיות מכוסה מהם, ואינו נכנס אליו עד שיעברו ממנו למבוי אחר.
ובצורה זו, שיש לו סימני היכר במבואות העיר (1), הרי הוא יוצא עמהן עד פתח שער העיר. ומשם ואילך לא יצא, מפני שאין לו שם סימני היכר להרחקה. אלו הם דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר "ומן המקדש לא יצא". (2) דין זה אמור בשבעה קרוביו של הכהן הגדול, לפי שיש חשש כי מרוב מרירותו על מותם הוא יבא ליגע במת. אבל יוצא הוא אחר מיטת אחרים שאינם קרוביו.
בזמן המשנה, נהגו מנהג אבלות בעת שחזרו מקבורת המת, שהיו העם עוברים על פני האבלים, שעמדו, וקיבלו דברי תנחומים. ובאה המשנה לומר, שהכהן הגדול אינו הולך בערבוביא עם כל העם כדי לנחם את האבלים, אלא הולך בצורה מכובדת.
וכשהוא מנחם את אחרים, דרך מנהג כל העם, עוברין בזה אחר זה, כדי לומר לאבל דברי ניחומים. ואילו הכהן הגדול, הממונה, סגן הכהנים, היה ממצעו בינו לבין העם. הממונה היה הולך בימינו והעם בשמאלו, והוא באמצע.
וכשהוא מתנחם מאחרים, כשמת לו מת, ובאים העם לביתו ועושים שורה לנחמו, כל העם אומרים לו: "אנו כפרתך", בנו תתכפר אתה. כלומר, מי יתן שנהיה אנחנו במקומך, לכל הראוי לבא עליך. והוא אומר להן: "תתברכו מן השמים".
אבל, אסור לו לאכול סעודה ראשונה של אבילותו משלו, ושכיניו ומיודעיו מביאין לו אוכל, וזו נקראת סעודת הבראה, ואוכלין אותה בישיבה על הארץ כמנהג אבלים. אבל כהן גדול אינו יושב על הארץ, משום כבודו, אלא ידידיו בעלי הסעודה יושבין על הארץ, להראות שמצטערין עם צערו ומתאבלין עם אבלו, והוא מיסב בכבוד על הספסל.
וכשמברין אותו סעודת הבראה - כל העם הבאים לנחמו, מסובין על הארץ, והוא מיסב על הספסל.
ועתה ממשיכה המשנה בדיני מלך ומשפט המלוכה עד סוף הפרק.
המלך -
לא דן, אין מושיבים אותו בסנהדרין לדון אחרים, ולא דנין אותו אין הסנהדרין דנים אותו.
לא מעיד את אחרים, ולא מעידין אותו.
וכן לא חולץ לאשת אחיו, משום שגנאי היא לו לבוא לבית דין ותהא אשת אחיו רוקקת לפניו. ולא חולצין את אשתו, כשהמלך מת בלי בנים, אין אחיו של המלך מוציאים את אשתו בחליצה, כיון שאין הם מייבמים את אשתו, לפי שאין נושאים אלמנתו של מלך, ולכן גם אין אחיו של המלך חולצים לאשתו. לא מייבם את אשת אחיו, לפי שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו, (3) ולא מייבמין לאשתו, כמבואר, שאין נושאים אלמנתו של מלך.
רבי יהודה אומר: אם רצה המלך למחול על כבודו לחלוץ או לייבם - זכור לטוב, על שמוחל על כבודו כדי לקיים מצות יבום או חליצה.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין שומעין לו אין מסכימים לו, משום ש"מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול".
ואין נושאין אלמנתו של המלך, או גרושתו.
רבי יהודה אומר: הדיוט אינו נושא אלמנתו של מלך, אבל נושא המלך אלמנתו של מלך. שכן מצינו בדוד, שנשא את אלמנתו של שאול, שנאמר [שמואל ב יב, שאמר נתן הנביא לדוד] "כה אמר ה' אלהי ישראל, אנכי משחתיך למלך על ישראל, ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקיך". הרי שהותר למלך לשאת את אלמנתו של מלך אחר.
ובגמרא יבואר מה ענו חכמים לראיית רבי יהודה.
גמרא:
שנינו במשנתנו: כהן גדול דן. ומקשה הגמרא: פשיטא!? מה חידוש יש בכך, וכי למה יעלה על הדעת שהכהן הגדול אינו דן.
ומתרצת הגמרא: אכן אין חידוש בדבר זה, אלא החידוש הוא בהמשך המשנה, האומרת "דנין אותו", ואת זה איצטריכא ליה, הוצרך התנא להשמיענו, כי היה עולה על הדעת לומר שיש להמנע מלדון אותו משום הזלזול בכבודו, כאשר הוא מובא לדין לפני בית דין.
ומקשה הגמרא: הא, הרי דין זה שדנים אותו, נמי פשיטא הוא! שהרי אי לא דיינינן ליה, אם אין דנים אותו, איהו היכי דיין!? איך יכול הוא לדון את אחרים אם הוא עצמו אין דנים אותו, והרי כתיב [צפניה ב] "התקוששו וקושו", חפשו מעשיכם, כמו שקוששים קש, ואחר כך כך חפשו מעשי אחרים. ואמר ריש לקיש: קשט עצמך תחילה, ואחר כך קשט אחרים.
ואם כן, אם אין דנים אותו, האיך הוא ידון אחרים?
ומתרצת הגמרא: אלא, לכן משמיעה לנו המשנה שכהן גדול דן ודנים אותו, כי איידי אגב דקא בעי למיתני בהמשך המשנה, מלך לא דן ולא דנין אותו, לכן תנא נמי: כהן גדול דן ודנין. לומר, ששונה דין כהן גדול מדין מלך.
עוד מתרצת הגמרא, שהמשנה באה להשמיענו שאם עבר על "לא תעשה", דהיינו על עבירה שחייבים עליה מלקות, הריהו נידון בשלשה (4), כשאר אדם. ויש בזה חידוש - כמו שיבואר.
ואי בעית אימא, הא, דין זה קמשמע לן, באה המשנה להשמיענו, כדתניא: כהן גדול שהרג את הנפש, אם הרג במזיד - נהרג. בשוגג - גולה לעיר מקלט. ועובר על מצות עשה ועל לא תעשה [הגמרא תבאר]. והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.
ועתה מבארת הגמרא את דברי הברייתא, וכן את החידוש בדברי המשנה ש"דנים אותו".
שנינו בברייתא "במזיד נהרג".
ומקשה הגמרא: פשיטא, מה החידוש בדבר?
ומתרצת הגמרא: אכן אין בו חידוש, אלא את הדין שבשוגג גולה, איצטריכא ליה, הוצרך להשמיענו, ואגב דין שוגג - שנה דין מזיד.
ומקשה הגמרא: הא, בשוגג גולה נמי פשיטא, ומה החידוש בדבר?
ומתרצת הגמרא: זה אינו פשיטא, כי איצטריך, הוצרך התנא להשמיענו זאת, כי היה עולה על הדעת, שכהן גדול אינו גולה, כיון ששנינו כהן גדול שהרג, אינו יוצא מעיר מקלט לעולם, וכמו שיבואר, לכן יתכן שגם לא יגלה לשם.
סלקא דעתך אמינא, הייתי מעלה בדעתי, ואומר: הואיל וכתיב בפרשת רוצח נפש בשגגה "וישב בה עד מות הכהן הגדול", לכן, אימא, יש לומר: כל דאית ליה תקנתא בחזרה, סתם רוצח שיש לו תקנה לצאת מעיר מקלט במיתת כהן גדול - ליגלי הריהו לכתחילה גולה. אבל דלית ליה תקנתא בחזרה, מי שאין לו תקנה לצאת משם, והוא הכהן הגדול, לא ליגלי, לא יגלה לכתחילה, כי הרי הגבילה התורה: עד מות הכהן הגדול.
עתה מביאה הגמרא את הדין שכהן גדול שהרג בשגגה וגלה אין לו תקנה לצאת מעיר מקלט:
דהרי תנן שנינו במשנתנו:
דף יח:
ההורג בשגגה את הכהן גדול, או כהן גדול שהרג את הנפש בשגגה, בשני האופנים האלו - אינו יוצא משם לעולם. והטעם, משום שאמרה תורה "עד מות הכהן", בה"א הידיעה, היינו הכהן גדול המכהן בשעת ניסתו לעיר מקלט, וכיון שאין כהן [אם לא נתמנה כהן גדול אחר עד שעת גלותו], אינו יוצא במיתת כהן גדול שהתמנה אחר כך, בעת ישיבתו בגלות.
ולכן, אימא יתכן לומר: לא ליגלי שלכתחילה לא יגלה (5), קמשמע לן משמיע לנו התנא של הברייתא, שגולה.
ומקשה הגמרא: ואימא הכי נמי, למה באמת גולה, הרי יש לנו סברא שלא יגלה.
ומתרצת הגמרא: אמר קרא בפרשת ערי מקלט "שלש ערים תבדיל לך, והיה לנוס שמה כל רוצח", ודרשו מכאן חכמים: כל רוצח, אפילו כהן גדול במשמע! שאפילו כהן גדול שהרג גולה, ואף שאינו יוצא משם.
וזה החידוש של הברייתא.
עוד שנינו בברייתא: עובר על עשה ועל לא תעשה. לשון הברייתא - בלשון הווה - משמע, שהריהו עובר על עשה ועל לא תעשה, ולכן מקשה הגמרא:
האם הוא בודאי עובר!? וכי לא סגי האם אינו יוצא ידי חובתו דלא עבר כשלא יעבור על עשה ועל לא תעשה, בתמיה!
ומתרצת הגמרא: הכי קאמר כוונת התנא של הברייתא היא "אם עבר" על עשה ולא תעשה, הרי הוא כהדיוט לכל דבריו, ונידון בשלשה דיינים כשאר הדיוט (6).
ומקשה הגמרא: פשיטא, ומה החידוש בדין זה (7)? ומתרצת הגמרא: כיון שלגבי חיוב מיתת בית דין שונה דינו משאר הדיוט, שהדיוט שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה נידון בעשרים ושלשה - סנהדרין קטנה, ואילו כהן גדול בשבעים ואחד - סנהדרין גדולה, לכן משמיע לנו התנא שלגבי מלקות אינו שונה משאר הדיוט.
כי סלקא דעתך, היה עולה על הדעת אמינא, לומר, הואיל ותנן שנינו במשנתנו: אין דנין דין מיתה לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול - בעשרים ושלשה, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ומה הטעם שנידון בשבעים ואחד?
אמר רב אדא בר אהבה: כתוב בתורה בפרשת מינויי דיינים שאמר יתרו למשה רבינו: "כל הדבר הגדול יביאו אליך" - למשה שסמכותו היא כשבעים ואחד [כמו שמבואר בפרק ראשון] ודרשו מכאן חכמים: "הדבר הגדול" - דבריו של גדול איש חשוב שהוא הכהן הגדול מאחיו.
ולכן, אימא יתכן לומר, "כל" דבריו של גדול, אפילו חיוב מלקות של כהן גדול יהיה נידון בשבעים ואחד, קמשמע לן משמיע לנו התנא של הברייתא, שאינו כן, אלא שלגבי דין מלקות הריהו כהדיוט לכל דבריו.
ומקשה הגמרא: ואימא הכי נמי, למה באמת לא דרשינן כן, שאף למלקות יהיה נידון בשבעים ואחד.
ומתרצת הגמרא: מי כתיב האם כתבה התורה "דברי" גדול שהיה משמע כל הדינים שדנים אותו, הרי "הדבר הגדול" כתיב, שמשמע דבר גדול ממש, דין עבירה גדולה שיש בה מיתת בית דין, יביאו אל משה - שסמכותו כשבעים ואחד - ואילו מלקות שזה דבר קטן יחסית למיתה נידון כהדיוט (8).
שנינו במשנתנו: כהן גדול דן ודנים אותו, מעיד ומעידין אותו.
ומקשה הגמרא: וכי כהן גדול מעיד!?
והרי שנינו ברייתא שמשמע ממנה שאינו מעיד.
כתוב בתורה (דברים כ"ב) "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך לא תוכל להתעלם". ופשט הכתוב הוא: לא תראה והתעלמת, כלומר אל תעלם עינך מאבידת אחיך. ברם, ממה שכתבה התורה "והתעלמת" דרשו חכמים שלפעמים אתה מתעלם.
והא תניא הרי שנינו בברייתא "והתעלמת"
- פעמים שאתה מתעלם מאבידת אחיך, ופעמים שאי אתה מתעלם, שהרי נאמר "לא תוכל להתעלם".
הא כיצד? אם היה מוצא האבידה כהן והוא [צריך לגרוס: והיא] האבידה היא בבית הקברות, שאסור לו להכנס לשם, או שהיה זקן איש חשוב והאבידה אינה לפי כבודו, שגם אם היתה שלו הוא לא היה טורח בה להחזירה אליו, או שהיתה מלאכה שלו, של מוצא האבידה, מרובה משל חבירו, כגון שהוא נוקב מרגליות שביטול מלאכתו שוה יותר מדמי האבידה, ונמצא שהוא מפסיד, לכן נאמר "והתעלמת", שמותר לו להעלים עין ופטור ממצות השבת אבידה.
והראיה היא, מ"זקן ואינה לפי כבודו", שכבוד הבריות דוחה את מצות לא תעשה של "לא תוכל להתעלם", ואם כן קשה, למה הכהן הגדול מעיד? ולמה לא נאמר שבזיון הוא לו להופיע בבית דין להעיד, וכבודו דוחה את הלאו של "ואם לא יגיד, ונשא עוונו".
ומתרצת הגמרא: אמר רב יוסף: אכן כהן גדול אינו מעיד להדיוט, לפי שאין זה כבודו, ומה שאמרה המשנה "מעיד", מדובר שמעיד למלך, כשהכהן גדול יודע לו עדות, וזה אינו בזיון. (9)
ומקשה הגמרא: הרי אין המלך נידון בבית דין, ואיזה עדות מעידו הכהן הגדול!? והא תנן: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו (10) (11).
ומתרצת הגמרא: אכן, אין מדובר בכהן גדול שמעיד למלך. אלא, אמר רבי זירא: מעיד לבן מלך.
אך טרם שרבי זירא מבאר את דבריו - מקשה עליו הגמרא:
בן מלך, הלא הדיוט הוא!? וחוזרת הקושיא, הרי בזיון הוא לכהן גדול לבוא ולהעיד.
ומתרצת הגמרא: אלא, לעולם מדובר בבן מלך, 0ואף שהדיוט הוא - מעיד בפני המלך, שאז המלך בא לבית דין לקראת המשפט. ולכן אין זה בזיון לכהן הגדול להופיע ולהעיד (12) (13).
ומקשה הגמרא: איך מושיבים את המלך במשפט, והא והרי ההלכה היא, שאין מושיבין מלך בסנהדרין, [וכמו שיבואר הטעם (14)].
ומתרצת הגמרא: כיון שהכהן גדול יודע עדות על בן המלך, לכן, משום יקרא כבודו דכהן גדול, אתא מופיע המלך, ואינו דן, אלא ויתיב ויושב עד שמקבלי ניהלי לסהדותיה שבית דין יקבלו את עדות הכהן גדול, ואחרי שגמר עדותו - קאי הוא קם לו המלך ואזיל והולך לו, ומעיינינא ליה אנן בדיניה והסנהדרין מעיינים בדין, בלעדי המלך.
גופא בסוגיא הקודמת מובאת ברייתא: אין מושיבין מלך בסנהדרין.
והמשך הברייתא הוא: ולא מושיבים מלך וכהן גדול במושב סנהדרין של עיבור שנה.
והגמרא מבארת: אין מושיבים מלך בסנהדרין, משום דכתיב "לא תענה על ריב", וכתוב בתורה בכתיב חסר, "לא תענה על רב", דהיינו אישיות חשובה, שאינך רשאי לסתור את דבריו, ואם המלך יחווה דעתו לחובה, לא יוכלו שאר חברי הסנהדרין למצוא זכות לנידון.
לא מושיבים מלך וכהן גדול בעיבור שנה. מה הטעם? מלך - משום אפסניא. (15) שכר (16) אנשי החיל שהיה המלך מחלק להם שכר שנתי, ולכן כדאי לו שהשנה תתעבר, וכן כל השנים.
כהן גדול - משום צינה. שהכהן גדול עובד ביום כיפור את עבודת היום, וטעון חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים. ואם תתעבר השנה, יחול יום כיפורים בצינת מרחשוון, ואינו רוצה לטבול בצינה.
אמר רב פפא: שמע מינה מהברייתא, האומרת שאין מושיבים כהן גדול בעיבור שנה, כי שתא, מזג האויר של השנה, בתר ירחא אזיל, הוא קבוע בכל שנה בהתאם לחדשי השנה, ורק עיבור השנה בחודש נוסף משנה את מזג האויר הקבוע.
דהיינו, ממה שאמרו שאין כהן גדול יושב בעיבור שנה, מחמת שאינו רוצה בעיבור השנה משום צינה - מדייק רב פפא, שמזג האויר של הקור והחום הוא לפי חדשי השנה הרגילה, שאינה מעוברת, ולכן אין הכהן הגדול רוצה שיעברו את השנה, כדי שגם בחודש תשרי הבא יהיה לו את מזג האויר החם הרגיל של תשרי, ולא את מזג האויר הקר של חשון [באם יעברו את השנה ויוסיפו עליה חודש נוסף, ויהיה חודש תשרי בזמן הקור של חשוון].
ומקשה הגמרא: איני!? הלא אין הדבר כן.
ומוכיחה הגמרא שמזג האויר אינו קבוע לפי חדשי השנה הרגילה, אלא הוא משתנה לפי הפיגור היחסי שבין שנת הלבנה לשנת החמה [י"א יום פיגור בכל שנה]. ואדרבה, עיבור השנה הוא הגורם להתאמת מזג האויר של חדשי הלבנה לחדשי החמה.
וההוכחה היא, מכך שפעם אחת עיברו חכמים את השנה כפי ששמעו משלשה רועי בקר, שהם אנשים פשוטים, שדיברו ביניהם אודות מזג האויר, ומתוך דיבורם הבינו על אותה השנה, שחדשי השנה מתאחרים ביחס למזג האויר. שלפי מזג האויר, צריכים להוסיף עוד חודש העיבור.
והא, הרי פעם אחת אירע מעשה בהנך שלשה רועי בקר, דהוו קיימו שהיו עומדים ומשוחחים ביניהם, ושמעינהו רבנן, דקאמרי, ושמעו אותם החכמים שכך הם היו היתה שיחתם.
חד אחד מהם אמר: אם בכיר, אם יהיה חום בקרקע, וזרעי התבואה ה"בכירה" שנזרעה מוקדם, ולקיש, זרעי התבואה ה"אפילה", המאוחרת, שנזרעה מאוחר, אם הזרעים של שתיהן כחדא יינץ, יניצו מהאדמה ויצמחו בזמן אחד, הרי זה סימן כי דין הוא, שעתה הוא הזמן הראוי לחודש אדר, שהוא זמן צמיחת התבואה הבכירה והאפילה. ואם לאו, אם עדיין לא צומחים זרעי התבואה, לית דין אדר, אינו עתה הזמן הראוי לחודש אדר, אלא הוא מתאים לחודש שבט, שהתבואה עדיין אינה צומחת.
הרי שמזג אויר של שבט, יכול להיות באדר.
וחד רועה אחד אמר: אם תור שור בצפר בבוקר ימות, יהיה קרוב למות מקור, ובטיהרא, בצהרי היום, בטול תאינה בצל של עץ התאנה ידמוך, יצטרך השור לחסות בצל של העץ מרוב חום, ישלח משכיה, יפשיט מעליו את עורו [ביטוי של גוזמא], דהיינו, יתחכך בעץ התאנה מרוב חום, זה סימן שדין הוא אדר, שעתה הוא הזמן הראוי לחודש אדר. לפי שבחודש אדר קר בבוקר, וחם בצהרים. ואם לאו, אם קר גם בצהרים, לית דין אדר, אינו עתה זמנו של חודש אדר, אלא הוא הזמן המתאים לחודש שבט.
הרי שאמרו שבאדר יכול להיות מזג אויר של שבט.
וחד ורועה אחד אמר: אם קידום רוח מזרחית תקיף לחדא יהא יהיה כחה חזק מאוד, ומביאה קור, יפח בלועך ואתה מנשב בפיך, ורוח פיך נפיק לקיבליה יוצאת לקראתה, ונשיבת פיך קשה ומחממת את רוח מזרחית, זה סימן שדין הוא אדר. ואם לאו שרוח פיך אינה קשה נגד רוח מזרחית, לית דין אדר, אינו עתה אדר אלא שבט -
הרי שבחודש אדר אמרו שיכול להיות מזג אויר של שבט.
וכששמעו חכמים את דבריהם, עברוה רבנן לההיא שתא, ועשו את חודש אדר ראשון כאילו הוא שבט, כלומר, הוסיפו אדר שני. הרי שמזג האויר אינו הולך אחרי חדשי השנה הרגילה. וקשה על רב פפא.
ומתרצת הגמרא: ותסברא, האם אתה סבור שרבנן ארעוותא סמוך, הסתמכו רק על דיבורים של רועי בקר!? אלא המעשה היה כך: רבנן, אחושבנייהו סמוך, הסתמכו על החשבונות לפי חשבון התקופות, וגם בלי דיבורי הרועים היו מעברים, ורועי בקר איסתיועי הוא דאיסתייעא מילתיייהו, התמזל מזלם, שכן היה כדבריהם.
והיינו, לפי חשבון התקופה אז, התאחרה שנת החמה ההיא. וגם בלעדי דברי הרועים היו מעברים את השנה משום חישוב התקופה [עיין הביאור בתוס']. וכן באמת הראו כל הסימנים, גידולי בכיר ולקיש, והחום והקור, שחודש אדר זה ראוי להיות חודש שבט, ועיברו את חודש אדר. אבל ברוב השנים, שהם כתיקונן, אמר שפיר רב פפא שמזג האויר וגידול התבואה הם לפי חדשי הלבנה. (17)
שנינו במשנתנו: כהן גדול, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמים את אשתו, אבל הוא אינו מייבם מפני שהוא אסור באלמנה.
כתבה התורה בפרשת כהן גדול (ויקרא כא) "אלמנה... לא יקח". ועוד נאמר (שם) "והוא אשה בבתוליה יקח".
ויש בפסוקים אלו מצות לא תעשה, שאסור לו ליקח אלמנה, ומצות עשה, ליקח בתולה. ולכן, כהן גדול שנשא אלמנה, עבר בעשה ולא תעשה.
אבל כהן גדול שלקח אלמנה מן האירוסין, שהתאלמנה בעודה ארוסה, אינו עובר על מצות עשה, שהרי עדיין בתולה היא.
מצות יבום היא, לייבם את אשת האח שמת בלא בנים, והיא מצות עשה.
הכלל הוא, ש"עשה דוחה לא תעשה". ומי שמוטלת עליו מצות עשה, ועל ידי קיום המצוה הוא צריך לעבור על מצות לא תעשה, עליו לקיים את המצוה, כי נדחה האיסור מפניה.
אבל "אין עשה דוחה לא תעשה ועשה", שאם יצטרך על ידי קיום המצוה לעבור גם על מצות לא תעשה וגם על מצות עשה, אסור לו לקיים את המצוה.
ולכן מקשה הגמרא: קא פסיק ותני, התנא במשנה שונה בלשון פסוקה וחתוכה, (18) "כהן גדול אינו מייבם את אשת אחיו". ומשמע שבכל אופן אינו מייבם, לא שנא מן האירוסין, בין אם היא אלמנה מן האירוסין, ולא שנא מן הנישואין, בין אם היא אלמנה מן הנישואין.
וקשה: בשלמא מן הנישואין, שפיר אינו מייבמה, כי הוי האיסור לייבמה - מצות עשה ולא תעשה.
דף יט.
ואין עשה של "יבמה יבא עליה" דוחה את לא תעשה ועשה. אלא, אם היא אלמנה מן האירוסין, תיקשי, אמאי, למה אינו מייבם, ומדוע לא יבא עשה של מצות יבום, וידחה את לא תעשה של אלמנה לכהן גדול!?
ומתרצת הגמרא: אכן, מצות עשה של יבום דוחה את איסור לא תעשה של אלמנה לכהן גדול, ומן התורה יש לו מצוה לייבם. אבל היות ומצות העשה מתקיימת אך ורק בביאה הראשונה, ולא בביאה שניה ואילך, (1) לכן אסרו חכמים גם את הביאה הראשונה, וגזרו חכמים גזירה, שלא יבא עליה ביאה ראשונה, אטו, שמא ימשיך ויקיימנה לו לאשה לאחר מכן, ויבא עליה ביאה שניה, ואז יעבור על לא תעשה של כהן גדול באלמנה, כי אז אין את מצות העשה של יבום.
ומביאה עתה הגמרא ראיה, שביאת כהן גדול באלמנה מן האירוסין היא אכן ביאת מצוה מן התורה [ואף שחכמים מנעוהו מלעשות כן, מכל מקום, אין זה גורם לבטל את הקנין שעשה].
תניא נמי הכי, שהביאה הראשונה באלמנה לכהן גדול היא ביאה שמתקיימת בה מצות ייבום, לפי שכך שנינו בברייתא: כל היבמות האסורות על יבמיהן באיסור לאו, וביניהן האלמנה האסורה באיסור לאו לכהן גדול, אם קדמו היבמים ובעלו את יבמתם ביאה ראשונה, הרי על אף שעברו איסור דרבנן, בכל זאת קנו את היבמה להיות לאשה, ואסור לקיימה בביאה שניה, אלא מגרשה בגט.
והיינו, יבמה שבא עליה היבם, קנאה היבם להיות לו לאשה לכל דיני אישות, והרי היא מתגרשת ממנו בגט בלבד, בלי חליצה.
ואם נאמר שאלמנה הנופלת לפני כהן גדול מן האירוסין פטורה לגמרי מייבום, הרי הוא אינו קונה אותה לאשה אף בביאה ראשונה. אלא מוכח, שהביאה ראשונה היא אכן ביאת מצוה של ייבום מן התורה, ולכן קנאה היבם להיות לו לאשה.
שנינו במשנתנו: מת לו מת, אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, דברי רבי מאיר.
והגמרא מבארת עתה את טעמו של רבי מאיר.
תנו רבנן: אמרה תורה לגבי כהן גדול כאשר הוא אונן על פטירת קרוביו [ויקרא כא]: "לאביו ולאמו לא יטמא, ומן המקדש לא יצא". ודרש רבי מאיר, שאין הכוונה שלא יצא מן המקדש מכל וכל, אלא שלא יצא עמהן, עם נושאי מטת אביו ואמו. אבל יוצא הוא אחריהן. כיצד? הן נכסין, והוא נגלה. הן נגלין, והוא נכסה.
שנינו במשנתנו: ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר ומן המקדש לא יצא.
והגמרא מבארת עתה את טעמו של רבי יהודה, ואת סברת מחלקותם.
ודנה הגמרא: הרי שפיר קאמר רבי יהודה, שהתורה אמרה שלא יצא כלל, ומה יענה על כך רבי מאיר!?
אמר לך רבי מאיר: אי הכי, אם כדרשתך, שהכתוב "ומן המקדש לא יצא" הוא כפשוטו, לביתו נמי לא יצא הכהן הגדול!?
אלא, בהכרח, הכי קאמר, כך היא כוונת הכתוב לומר: "מן המקדש לא יצא" - מקדושתו לא יצא. שיעשה הכהן הגדול חיזוק וסייג לדבריו, כדי שלא יגרום לצאת מקדושתו ולהיטמא. וכיון דאית ליה הכירא, שיש לו סימני היכר לא ליכנס למבוי שהמטה בתוכו - לא אתי למינגע, לא יבא הכהן הגדול לגעת במת.
ורבי יהודה (2) סובר: אגב מרריה, (3) מרוב מרירות לבו על מיתת קרוביו, חוששין דילמא מקרי, ואתי ונגע, שמא יקרה שהוא יבוא ויגע במת בלי שימת לב.
שנינו במשנתנו: וכשהוא מנחם אחרים, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם.
ועתה הגמרא מבארת מנהג ניחום אבלים בעומדם בשורה.
תנו רבנן: כשהוא, הכהן גדול, עובר בשורה לנחם את אבלים אחרים - הרי סגן הכהונה ומשוח שעבר [כהן גדול שהועבר ממשרתו הזמנית, וכגון שמינוהו לכהן גדול כדי לשרת בעת שהכהן הגדול נפסל זמנית מלכהן], עוברים לצדו בימינו של הכהן גדול, וראש בית אב של הכהנים העובדים בבית המקדש, ואבלים וכל העם עוברים משמאלו של הכהן גדול, ואוברים עם הכהן גדול.
וכשהוא הכהן גדול עומד בשורה ליד ביתו ומתנחם מאחרים על מיתת אחד מקרוביו, סגן מימינו של הכהן גדול וראש בית אב וכל העם משמאלו והעם עוברים משמאלו לנחם את הכהן גדול.
ומדייקת הגמרא, ממה שלא הוזכר בסיפא [כאשר הכהן הגדול אבל], "משוח שעבר", משמע שהוא אינו בא לנחמו -
אבל משוח שעבר, לא אתי גביה, אינו בא לגביו לנחמו. מאי טעמא? כי חלשא דעתיה, אם יעבור המשוח שעבר לפניו תהיה חלישות הדעת לכהן הגדול, כי הוא סבר, חושב בלבו, קא חדי בי! הוא שמח בצערי, משום שהעבירו אותו והחזירו אותי למשרתי.
אמר רב פפא: שמע מינה, אפשר ללמוד מהא מתניתא מברייתא זו, תלת, שלשה דברים.
שמע מינה ממה שהברייתא קוראתו "סגן" והמשנה קוראתו "ממונה" [הממצע בינו לבין העם] אפשר ללמוד כי היינו סגן היינו ממונה, שהסגן הוא הממונה, והם שני תוארים למשרה אחת.
ועוד שמע מינה, ממה שנשנה ברישא שהכהן גדול "עובר" לנחם את אחרים, ואילו כשמנחמים אותו נשנה בסיפא שהוא "עומד", אפשר ללמוד שכך הוא המנהג, שהאבלים עומדין, וכל העם המנחמין עוברין, ונגשים אליו, אחד אחד, לנחמו.
ועוד שמע מינה ממה שהברייתא אמרה ברישא, כאשר הכהן הגדול מנחם אחרים, "אבלים וכל העם משמאלו", שהעם המנחמין עוברים משמאלו והכהן גדול הוא מן המנחמין, והאבלים הם משמאלו, אפשר ללמוד שהאבלים - משמאל המנחמין הן עומדין. (4)
תנו רבנן: בראשונה במנהג הקדום, היו אבלים עומדין וכל העם עוברין. והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות זו בזו. משפחה זאת אומרת: אני עוברת תחלה, וזאת אומרת: אני עוברת תחלה. הלכך התקינו תקנו שיהא העם עומדין ואבלים עוברין.
(חזר והלך וסיפר, סימן) סימנים לשלש שמועות שאמר רמי בר אבא שהתקין רבי יוסי בציפורי.
א. אמר רמי בר אבא: החזיר רבי יוסי את הדבר ליושנו בעיר ציפורי, שיהיו אבלים עומדין, וכל העם עוברין.
ב. ועוד אמר רמי בר אבא: התקין רבי יוסי בציפורי - שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה הקטן אחריה אלא לפניה. והטעם, משום מעשה שהיה, שאשה הלכה בשוק ובנה הלך מאחוריה ופריצים גנבוהו ושמו אותו בבית אחד, וכשחזרה האשה ולא ראתה אותו, התחילה צועקת ובוכה, ובא אחד מן הפריצים ואמר לה: בואי ואראנו לך אותו, ונכנסה אחריו, ואנסוה. ואם ילך לפניה, תוכל להשגיח שלא יחטפוהו.
ג. ועוד אמר רמי בר אבא: התקין רבי יוסי בציפורי שיהיו נשים מספרות מדברות זו עם זו בבית הכסא משום ייחוד. לפי שבזמניהם היו בתי הכסא ציבוריים בשדות מחוץ לעיר, והיו כולם נפנים שם, ולא היו נעולים מבפנים, ולכן, אם יישמע אדם קול מדברים, הוא לא יכנס שם. אבל אם לא יישמע קול - יכנס, ויתייחד עם הנשים, והרי אסור לאיש להתייחד אפילו עם שתי נשים. (5)
והגמרא ממשיכה לבאר מנהג ה"שורה".
אמר רב מנשיא בר עות: שאילית שאלתי את רבי יאשיה רבה הגדול בבית עלמין דהוצל [שם עיר] בעניני "שורה", ואמר לי: אין עושין שורה פחותה מעשרה בני אדם, אלא בכל שורה יהיו לפחות עשרה בני אדם, ואין האבלים מן המנין של העשרה.
ועוד הורה לי רבי יאשיה רבה: בין שהאבלים עומדין וכל העם עוברין כמנהג הקדום, ובין שאבלים עוברין וכל העם עומדין. כלומר, יכולים לנהוג כאחד מן המנהגים.
שנינו במשנתנו: כשהוא מתנחם מאחרים וכו' אומרים לו אנו כפרתך וכו'.
המשנה לא אמרה את נוסח הניחומים שאומר הכהן גדול כשהוא מנחם את אחרים.
ולכן -
איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה: כי מנחם הוא את אחריני - היכי, באיזה נוסח אמר להו?
ומבררת הגמרא: תא שמע ראיה ממה ששנינו בברייתא: והוא אומר תתנחמו.
אלא שבברייתא לא מבואר באיזה נחומים מדובר. ולכן דנה הגמרא: היכי דמי!? באיזה אופן מדובר?
אילימא אם נאמר, כי מנחמי אחריני לדידיה, כאשר אחרים מנחמים אותו, אין זה יתכן! כי האם אמר להו איהו, עונה להם הכהן הגדול: תתנחמו!? הרי נחשא קא רמי! סימן רע הוא מטיל עליהם, כאילו שאומר להם שגם הם יצטרכו לניחום, חלילה.
אלא, חייבים לומר, שהברייתא מדברת, כי.
מנחם הכהן גדול לאחריני, ובאופן הזה אמרה הברייתא שאמר להו בנוסח "תת נחמו".
ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה! והאיבעיא נפשטה.
שנינו במשנתנו: המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.
אמר רב יוסף: לא שנו במשנתנו, אלא מלכי ישראל כגון בבית ראשון, או מלכי חשמונאים בבית שני. אבל מלך שהוא ממלכי בית דוד - דן ודנין אותן. דכתיב, שהרי הנביא ירמיהו [פרק כא] אומר: "בית דוד! כה אמר ה', דינו לבקר [בזריזות] משפט". (6)
הרי שהם דנים אחרים. ואי לא דיינינו ליה, אם לא ידונו אותם, אינהו היכי דייני, איך יכולים הם לדון את אחרים, והכתיב [צפניה ב]: "התקוששו וקושו". ואמר ריש לקיש: קשט עצמך תחילה, ואחר כך קשט אחרים.
[מבואר בדף הקודם].
ומקשה הגמרא: אלא, אם מלך מבית דוד דן ודנים אותו - מלכי ישראל, מאי טעמא לא!? למה אינם דנים ולא נידונים.
ומבארת הגמרא: הטעם הוא משום מעשה שהיה. (7)
דעבדיה דינאי מלכא, העבד של ינאי המלך [שהיה מבית חשמונאי, ולא מבית דוד], קטל נפשא, הרג את הנפש. אמר להו שמעון בן שטח לחכמים לסנהדרין: תנו עיניכם בו, לדונו כדין, בלי חנופה ובלי משוא פנים, ונדוננו, ונדון אותו.
שלחו ליה החכמים לינאי המלך: עבדך קטל נפשא!
שדריה להו, שלח את העבד לחכמים, כדי שידונו אותו.
שלחו ליה החכמים לינאי המלך: תא אנת נמי להכא. בוא גם אתה לכאן, כי אין בית הדין מכריעים על גורלו של ממון השייך לאדם, אלא בנוכחות בעל הממון. וכמו שמצינו לגבי שור שהרג את הנפש, "והועד בבעליו" אמרה תורה, ומכאן למדנו את הדין שיבא בעל השור לבית הדין, ויעמוד על שורו, כדי שיוכל בית הדין לדונו כשור המועד, כיון שעומד בית הדין להפסיד ממון לבעליו. כמו כן כאשר בית דין באים לחרוץ דינו של עבד, שיש לו בעלים, והוא נחשב כממון הבעלים, לכן צריכים לדונו דוקא בפני הבעלים.
אתא, בא ינאי לפני החכמים, ויתיב והתיישב.
אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך, על כך שעבדך הרג את הנפש. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד. שנאמר [דברים יט]: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", ודרשו מכאן חכמים [שבועות ל א] שמצוה על בעלי הדין שיעמדו על רגליהם.