חברותא על סנהדרין· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - אלו הן הנחנקין · דף צ.
המחלוקת של רבנן ורבי שמעון לגבי נביא שהדיח, אם עונשו בסקילה או בחנק, אינה אלא אם הדיח לעבוד עבודה זרה בלבד.
ושני אופנים נאמרו בזה -
א. בעוקר את כל הגוף דעבודת כוכבים שהוא אומר שנצטוה ברוח הקודש מפי הגבורה להתנבאות לעקור את כל האיסור של עבודה זרה מן התורה.
ב. ובקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים אם הוא מתנבא לעקור אפילו רק חלק מהאיסור של עבודה זרה.
ודוקא בעבודה זרה סוברים רבנן שעונשו בסקילה, משום שהפרשה של נביא שהדיח מדברת רק בעבודה זרה, כמו שנאמר "נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם".
ופסוק זה מדבר כשהוא עוקר את כל הגוף של עבודה זרה.
ואילו עוקר רק מקצת למדנו דרחמנא אמר בסוף אותה פרשה [שם ו] "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך".
ואנו דורשים "מן הדרך" - אפילו מקצת מן הדרך, שאפילו נתנבא לבטל רק מקצת מאיסור עבודה זרה הוא חייב סקילה.
אבל עוקר הגוף דשאר מצות אם הוא מתנבא לעקור אפילו מצוה שלימה משאר המצוות דברי הכל בחנק.
משום ששאר מצוות, שייך לפרשה אחרת של נביא שמתנבא מה שלא שמע, ושם לא נאמר לשון "הדחה" - כדי שנלמוד גזירה שוה ממסית שענשו בסקילה - אלא נאמר "ומת הנביא ההוא" וסתם מיתה הוא בחנק.
וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות אם נתנבא לעקור רק חלק ממצוה בשאר מצוות דברי הכל פטור ואפילו מחנק.
משום שבפרשה זו של המתנבא מה שלא שמע, נאמר "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציויתיו לדבר".
ואנו דורשים "דבר" שלם - ולא חצי דבר, שעל חצי מן המצוה אינו נענש כלל במיתה.
מתיב רב המנונא: תניא: נאמר בפרשת נביא שהדיח "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה".
ואנו דורשים מהיתור של המלים "ללכת בה" -
"ללכת - זו מצות עשה ש"ללכת" משמע לעשות בקום ועשה.
"בה" - זו מצות לא תעשה [שלומדים גזירה שוה ממה שנאמר בקרבן חטאת "אשר חטא בה" שמדבר בלא תעשה].
ואי סלקא דעתך שכל פרשת נביא שהדיח מדברת רק בעבודת כוכבים, אם כן מצות עשה, בעבודת כוכבים היכי משכחת לה?
אלא ודאי שמדובר גם בשאר מצוות?
ומתרצת הגמרא: תרגמה רב חסדא: שיתכן בעבודה זרה מצות עשה של [שם יב ג] "ונתצתם את מזבחותם" שאותה ניבא נביא השקר לעקור.
רב המנונא אמר: מחלוקת רבנן ורבי שמעון היא בעוקר את כל הגוף של המצוה בין בעבודת כוכבים בין בשאר מצות משום שפרשת נביא שהדיח מדברת גם בשאר מצוות, כפי שמוכח מזה שדורשים מ"ללכת" שהכוונה למצות עשה, ורב המנונא לא נראה לו התירוץ של רב חסדא שמדובר במצות "ונתצתם".
וכמו כן הם חולקים בקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים כאשר התנבא לעקור רק חלק מאיסורי עבודה זרה, משום דרחמנא אמר "מן הדרך" - אפילו מקצת מן הדרך.
אך פסוק זה מדבר עדיין רק על עבודה זרה בלבד, משום ש"ללכת" [שממנו לומדים שאר מצוות] נאמר רק לאחר מכן, והוא אינו מדבר בעוקר חלק מהמצוה אלא כפי משמעות הכתוב "ללכת בה" דהיינו שעוקר את כל המצוה.
אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור לגמרי. (145)
תנו רבנן: המתנבא לעקור דבר מן התורה, חייב.
ואם התנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת בשאר מצוות רבי שמעון פוטר.
ובעבודת כוכבים, אפילו לבטל רק מקצת, כגון שהוא אומר: היום עיבדוה את העבודה זרה ולמחר בטלוה תבטלו את העבודה זרה דברי הכל חייב.
ונחלקו האמוראים כיצד לפרש את הברייתא הזאת -
אביי סבר לה כרב חסדא בנוגע לביאור המחלוקת של רבנן ורבי שמעון, ולכן מתרץ לה את הברייתא כרב חסדא.
רבא סבר לה כרב המנונא, ולכן מתרץ לה כרב המנונא.
אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה כרב חסדא -
המתנבא לעקור דבר מן התורה היינו שעוקר את כל הגוף בשאר מצוות, ולכן דברי הכל בחנק ואפילו לרבנן, שהרי פרשת נביא המדיח שעונשו בסקילה מדברת רק בעבודה זרה, ואילו שאר מצוות שייך לפרשה של מתנבא מה שלא שמע, שעונשו בחנק.
לקיים מקצת ולבטל מקצת בשאר מצוות רבי שמעון פוטר לגמרי, והוא הדין לרבנן שרק "דבר" שלם ולא חצי דבר. (146)
ובעבודת כוכבים אפילו אמר היום עיבדוה ולמחר בטלוה חייב מיתה.
באיזו מיתה?
מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה לפי רבנן הוא חייב סקילה משום נביא המדיח. ולפי רבי שמעון הוא חייב חנק כדין נביא המדיח לשיטתו.
רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא -
המתנבא לעקור דבר מן התורה היינו שעוקר את כל הגוף בין בעבודת כוכבים ובין בשאר מצות, חייב מיתה.
מר כדאית ליה ומר כדאית ליה לפי רבנן הוא חייב סקילה משום נביא שהדיח, ולפי רבי שמעון הוא חייב חנק כדין נביא שהדיח לשיטתו.
לקיים מקצת ולבטל מקצת בשאר מצות, רבי שמעון פוטר לגמרי והוא הדין לרבנן ש"ללכת בה" משמע שהוא עוקר את כל המצוה. (147)
ובעבודת כוכבים אפילו אומר לו היום עיבדוה ולמחר בטלוה חייב מיתה.
מר כדאית ליה ומר כדאית ליה לפי רבנן הוא חייב סקילה, ולפי רבי שמעון הוא חייב חנק.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל דבר שבתורה אם יאמר לך נביא המוחזק לנביא אמת: עבור על דברי תורה מפני שהוא צורך השעה, כגון אליהו הנביא בהר הכרמל שאמר לעבור על איסור שחוטי חוץ שמע לו!
חוץ מעבודת כוכבים שאפילו הוא מעמיד לך חמה באמצע הרקיע ואומר לך: עבוד עבודה זרה אל תשמע לו!
תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודת כוכבים שיש לה כח לשנות את הטבע לפיכך נתנה תורה ממשלה בה כלומר שאפילו אם תראה שהנביא שאומר לעבוד עבודה זרה מושל ועושה כרצונו, כגון שהוא מעמיד לך חמה באמצע הרקיע כמו שנאמר [שם יג ב] "ונתן אליך אות או מופת" אל תשמע לו!
תניא: אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו שלא יתכן שנביא שקר יוכל להעמיד חמה באמצע רקיע אלא מה שנאמר "ונתן אליך אות או מופת", היינו כגון חנניה בן עזור, שמתחילתו היה נביא אמת ולבסוף נעשה נביא שקר.
ואף כאן מדובר שהנביא נתן את האות על נבואה אחרת בעודו נביא אמת, ולאחר מכן כשנעשה נביא שקר הוא אומר לעבוד עבודה זרה על סמך האות ההוא שהוחזק בו לנביא אמת.
שנינו במשנה: וזוממי בת כהן.
ודנה הגמרא: מנהני מילי שהעדים זוממים בבת כהן נידונים במיתת הבעל ולא במיתתה?
אמר רב אחא בריה דרב איקא: דתניא: רבי יוסי אומר: מה תלמוד לומר [דברים יט יט] "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" שהיה לו לכתוב רק "כאשר זמם" בלבד, ולמה נכתב "לאחיו"?
אלא לפי שכל העדים המזוממין שבתורה זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן כלומר הואיל ותמיד הבועלים נידונים באותה מיתה של הנבעלת, אם כן ודאי שהעדים זוממים אף הם יענשו באותה מיתה שזממו להם.
אך בת כהן שזינתה, שהדין הוא שרק היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, מעתה לגבי העדים זוממין, איני יודע באיזו מיתה לחייבם?
אם לו הוקשו שמחייבים אותם את המיתה שזממו לו דהיינו חנק. אם לה הוקשו ומחייבים אותם שריפה כפי שזממו לה?
כשהוא אומר "לעשות לאחיו" הרי אנו למדים: לאחיו - ולא לאחותו! שבכל מקום שהעדים באים לחייב בעדותם איש ואשה, ודין האיש שונה מזו של האשה, הרי מחייבים אותם במיתת האיש ולא במיתת האשה.
הדרן עלך פרק אלו הן הנחנקין