חברותא על סוטה· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - עגלה ערופה
מתניתין:
שנינו בריש פרק שביעי, שפרשת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקדש, ובמשנה [לקמן מ"ה ב'] מפורט סדר הבאת עגלה ערופה, שזקני העיר אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה, (1) והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו'.
והמקור שצריך לאומרה בלשון הקדש, שנאמר, כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך [ובגמרא מבואר שבפרשה זו למדו מגזירה שוה שמדובר בלשון הקדש].
שלשה דיינים מבית דין הגדול שבירושלים (2) היו יוצאין והולכים למקום שנמצא בו החלל, ומודדים ממנו לערים סביבותיו לדעת מי הקרובה ביותר.
רבי יהודה אומר, חמשה דיינים היו יוצאים, ולמד רבי יהודה שצריכים חמשה דיינים למדידת מרחק הערים, ממה שנאמר "זקניך" ומיעוט רבים שנים, וכן "ושופטיך" משמע עוד שנים, וכיון שקיימא לן שלעולם אין עושין בית דין שקול, שיכול להחלק שוה בשוה, ולא יוכלו להכריע הדין לפי הרוב, לכן מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, ונמצאו חמשה דיינים היוצאים למדוד את מרחק הערים מהחלל.
נמצא החלל טמון בגל של אבנים, (3) או תלוי באילן, או צף על פני המים לא היו עורפין עגלה לכפר על הדם, שנאמר כי ימצא חלל באדמה, ודרשינן שהפרשה נאמרה רק כשנמצא באדמה, ולא כשנמצא טמון בגל, וממה שכתוב שנמצא נופל, דרשינן ולא תלוי באילן, (4) ומהכתוב בשדה, דרשינן ולא צף על פני המים.
נמצא סמוך לספר, קרוב לגבול של ארץ הגויים, או קרוב לעיר שרובה (5) עובדי כוכבים, ובגמרא מבואר שבאזורים אלו נחשב המציא עצמו למיתה. או שנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין, לא היו [עורפין] (6) [מודדין] שלא ניתן לקיים בה את הכתוב ויצאו זקני העיר ההיא.
ולכן, אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין, ומניחים את העיר שאין בה בית דין, ומודדים לשאר הערים סביבותיה שיש בהם בית דין, לדעת מי מהן הקרובה ביותר לחלל, והיא מביאה את העגלה ערופה.
גמרא:
והוינן במה ששנינו שהמקור שפרשת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקדש, הוא מהכתוב כי ימצא חלל וגו', שלכאורה תמוה מאי קאמר, איך למד התנא מפסוק זה לאומרה בלשון הקדש.
ומבארינן, אמר רבי אבהו, הכי קאמר, שבהמשך פרשה זו שמתחלת בפסוק כי ימצא חלל, נאמר, וענו ואמרו זקני העיר ההיא, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו וגו' את הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל, ולומדים בגזירה שוה "וענו - וענו" מה ענייה האמורה להלן בלויים, היו צריכים לאמרה בלשון הקדש [כדדרשינן לעיל ל"ג א'], אף כאן הכהנים וזקני העיר אומרים דבריהם בלשון הקדש. (7)
ואין כוונת התנא ללמוד מהפסוק שהביא, אלא שממשיך עוד בענין עגלה ערופה, ובא לפרט וסדר עגלה ערופה כיצד, כמו שנאמר כי ימצא חלל בשדה, ויצאו זקניך ושופטיך, ללמדנו ש"שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין" וכל מה ששנינו בהמשך.
שנינו במשנה, רבי יהודה אומר חמשה וכו'.
תנו רבנן, ויצאו זקניך ושופטיך, ודרשינן "זקניך" משמעותו לפחות שנים (8) וכן "שופטיך" עוד שנים, ואין בית דין שקול, לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר, שדרשינן רק "זקניך" דהיינו שנים, ואין בית דין שקול, ולכן מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.
ומקשינן ורבי שמעון, למה לא ידרוש שצריך חמשה דיינים למדידה, והא כתיב גם "ושופטיך", ומשמע עוד שנים, ומתרצינן ההוא מיבעי ליה לרבי שמעון לדרוש שיצאו שלשה מיוחדין שבשופטיך דהיינו דיינים מבית דין הגדול שבלשכת הגזית. (9)
ומקשינן מאידך, ורבי יהודה מהיכן ילמד שיהיו הדיינים מלשכת הגזית, ומבארינן שדרש ממה שהיה אפשר לומר "זקני" ונאמר "זקניך" ומכך נפקא ליה שיהיו השלשה מיוחדין שבשופטיך.
ומבארינן מאידך ורבי שמעון שלא דרש מהיתור שבתיבת זקניך, סבר שאי אפשר לכותב "זקני", כיון דאי כתב רחמנא "זקני" הוה אמינא אפילו זקני השוק, ואין צורך בדיינים מהסנהדרין, ולשם כך כתב רחמנא זקניך, ואי כתב רחמנא רק זקניך, הוה אמינא שדי שיצאו דיינים אפילו מסנהדרי קטנה של עשרים ושלשה, והיא קיימת בכל עיר, ולכן כתב רחמנא "ושופטיך" ללמדנו שיהיו ממיוחדין שבשופטיך, שהם בסנהדרין גדולה, ואי אפשר ללמוד מכאן להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.
ומבארינן מאידך, ורבי יהודה שלמד מ"זקניך" למיוחדים שבשופטיך, לא הוצרך ללימוד את גוף הדין שלא יהיו מזקני השוק, כיון שהוא גמר גזירה שוה "זקני - זקני", מזקני העדה האמורים בפר העלם דבר של צבור, מה להלן בפר העלם דבר, מדובר במיוחדין שבעדה, אף כאן יוצאים זקני בית דין המיוחדין שבעדה. ומקשינן, אי גמר רבי יהודה לדיני עגלה ערופה מפר העלם דבר, לגמרה לכולה מילתא מהתם ואף את מנין חמשה דיינים היוצאים למדוד, יכול ללמוד מפרשת פר העלם דבר, שממנה הוכיח רבי יהודה [בסנהדרין ג' ב'] שצריך חמשה דיינים בבית דין, ואם כן "זקניך" ו"שופטיך" למה לי. ומסקינן, שבאמת למד רבי יהודה למיוחדים שבשופטיך מגזירה שוה, אלא דרש מ"שופטיך" לשנים דיינים כמו רבי שמעון, (10) ואת הוי"ו שבתיבת ושופטיך דרש למניינא להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.
דף מה.
ומבארינן מאידך, ורבי שמעון שלא דרש כן להוסיף שנים, טעמו, מפני שיתור (תחילת העמוד) וי"ו, לא משמע ליה, שבא להשמיענו לדרוש ולהוסיף.
ומקשינן, אלא מעתה, שלכולי עלמא דורשים מזקניך ושופטיך, נדרוש גם "ויצאו" להשמעינו עוד שנים, וכן (11) "ומדדו" להוסיף עוד שנים, ואם כן לרבי יהודה הרי כאן תשעה, לרבי שמעון הרי כאן שבעה.
ומתרצינן, ההוא תיבות "ויצאו" "ומדדו" מיבעי ליה לכדתניא, ויצאו, הן הדיינים מהסנהדרין, (12) ולא שלוחיהן, (13) ומדדו, שאפילו נמצא החלל קרוב בעליל לעיר וברור שאין עיר אחרת קרובה אליו מעיר זאת, בכל זאת (14) היו מודדין, שמצוה לעסוק במדידה. (15) מה ששנינו במתניתין שיוצאים למדוד רק דיינים מסנהדרין ולא הצריכו מלך וכהן גדול, דלא כרבי אליעזר בן יעקב, דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, "זקניך" זו סנהדרין, (16) שופטיך זה מלך וכהן גדול, ומצאנו שמלך וכהן גדול נקראו שופטים, מלך, דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, כהן גדול, דכתיב ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט (17) אשר יהיה וגו', ומשמע שחלק רבי אליעזר בן יעקב על משנתינו, וסבר שצריך להוציא למדידה גם את המלך והכהן הגדול.
איבעיא להו, האם רבי אליעזר בן יעקב רק במלך וכהן גדול הוא דפליג על משנתינו, אבל במנין הדיינים היוצאים מסנהדרי למדוד הלכה אי כרבי יהודה שחמשה יוצאין, אי כרבי שמעון ששלשה יוצאין סבירא ליה, או דילמא בסנהדרי נמי פליג, וסבירא ליה שלא מודדין עד דאיכא כולה סנהדרי.
אמר רב יוסף, תא שמע שנחלק אף בסנהדרין וסבר שצריכין כלם לצאת למדידה, דאמרינן בסנהדרין שאין זקן ממרא נעשה ממרא עד שימרה פי בית דין הגדול, ואמרו שם, שאם מצאן זקן ממרא את הסנהדרין אבי פאגי, בכל מקום שהוא בין חומות ירושלים, והמרה עליהן שהורו לו שם ההלכה ששאל מהם, והוא שב לעירו והורה כפי דעתו כנגד ההלכה ששמע מהסנהדרין, יכול תהא המראתו חשובה המראה להתחייב עליה חנק, תלמוד לומר "וקמת ועלית אל המקום" מלמד שהמקום גורם, ואינו חייב אלא כשהורו לו סנהדרין במקומם המיוחד למשפט והוא בלשכת הגזית.
והוינן בה, דנפוק כמה, כמה דיינים יצאו מלשכת הגזית לבי פאגי, שהוצרך הכתוב לחדש שלא מועילה הוראתם שם לחייב את הזקן ממרא, אילימא דנפוק רק מקצתן, מהיכי תיתי שנחייבנו על המראת הוראתם, והרי דילמא הנך דאיכא גואי שנשארו בתוך לשכת הגזית, כוותיה סבירא להו, ופשיטא שאינו חייב לשמוע כקול המיעוט שבחוץ, אלא פשיטא דנפוק כולהו (18) סנהדרין והורו לו בחוץ.
ולמאי לאיזה צורך יצאו כלם מלשכת הגזית, אי לדבר הרשות, מי מצו נפקי, והכתיב, שררך זו סנהדרין שיושבת בטיבורה של ארץ ישראל, אגן הסהר שיושבין בה הדיינים בעיגול כחצי לבנה כדי שיראו כלם זה את זה, אל יחסר המזג שלא יחסר מהם לעולם כשיעור שמוזגים יין, דהיינו כשם שנותנים שני חלקים מים על חלק אחד יין, כך הדין בסנהדרין, שאם נצרך אחד מהם לצאת מלשכת הגזית לדבר הרשות, צריך לבדוק אם יש שם שליש, שהם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה, יוצא, ואם לאו אינו יוצא, ובהכרח כשמצא הזקן הממרא בבית פאגי את כל הסנהדרין, ודאי לא יצאו לדבר הרשות, אלא פשיטא שיצאו לדבר מצוה, למאי ולאיזו דבר מצוה צריכים לצאת כל הסנהדרין יחד, לאו למדידת עגלה ומצוה זו על כלם רק לפי רבי אליעזר בן יעקב היא ומוכח שחולק על משנתינו גם במנין הדיינים היוצאים למדוד.
ודחינן, אמר ליה אביי לרב יוסף, לא, אין הכרח שיצאו למצות מדידת עגלה ערופה, שהרי דילמא יצאו כדי להוסיף על העיר ירושלים ועל העזרות, כדתנן, אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד, ותנן שם [בשבועות יד.] שבית דין מהלכין סביב התוספת לקדשה, ולכך היו יוצאין כלן יחד, ולא למצוות עגלה ערופה.
ואייתינן תניא כוותיה דרב יוסף שלרבי אליעזר בן יעקב יוצאין כל הבית דין לעגלה ערופה, דתניא מצאן הזקן ממרא אבית פגי והמרה עליהן, והאופן שארע שהיו בבית פגי, הוא כגון שיצאו למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות, יכול תהא המראתו המראה, תלמוד לומר, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה', מלמד שהמקום גורם, ואינו חייב כשהמרה על מה שהורוהו בבית פגי. ובמשנה זו מבואר שיוצאין כל הסנהדרין לצורך מדידת עגלה, ומשמע כרב יוסף. (19)
שנינו במשנה, נמצא טמון בגל או תלוי באילן.
והוינן בה, לימא מתניתין דילפינן בה באדמה פרט לטמון, בשיטת רבי יהודה היא ולא רבנן. דתניא, על הכתוב במצות שכחה, ושכחת עומר בשדה, פרט לטמון, דברי רבי יהודה, שמשמע ליה "בשדה" היינו על פני השדה, וחכמים אומרים שמשמעות "בשדה" היא בתוך השדה, ובא לרבות את הטמון שחייב עליו במצות שכחה, וכיון שבמשנתינו ממעטים מ"בשדה" שאין מודדין לחלל שנמצא טמון, משמע כרבי יהודה.
ודחינן, אמר רב אפילו תימא שמשנתינו כרבנן, לא יקשה לך איך בשכחה משמע בשדה לרבות טמון, ובעגלה משמע למעטו, כיון שדרשינן הכא, בעגלה, מענייניה דקרא והתם בטמון, מענייניה דקרא, הכא בעגלה מענייניה דקרא, דכתיב כי ימצא חלל ומשמע כל היכא דמשתכח, ואפילו טמון, ואם כן כשהוסיף הכתוב לומר באדמה, בא למעט פרט לטמון. ואילו התם בשכחה דרשינן מענייניה דקרא, דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר, ומשמע שמדובר בשכחה דומיא דקציר, מה קציר בגלוי אף התבואה שמקיים בה שכחה נמצאת בגלוי, ואילו הטמון פטור משכחה. ואם כן כשהוסיף וכתב רחמנא בשדה, בא לרבות את הטמון. ומקשינן לרבי יהודה נמי למה לי לכתוב "בשדה" כדי למעט טמון, והרי תיפוק ליה משום דמשמע שכחה דומיא דקציר, בגלוי ולא בטמון. ומתרצינן, אין הכי נמי, שרבי יהדוה ממעט טמון מדכתיב שכחה דומיא דקציר בגלוי. ואם תקשה ואלא אם כן "בשדה" למה לי, מיבעי ליה לרבות שכחת קמה, שאם שכח לקצור מעט מהקמה, מצווה שלא לשוב לקחתה, ומבאר הכתוב כך, ושכחת עומר קצור, או ושכחת קמה בשדה.
ומקשינן מאידך ורבנן שדרשו בשדה לרבות טמון, שכחת קמה מנא להו שחייב להניחה, ומבארינן, נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדה, ושכחת, שמשמעות הכתוב שחייב בשכחה אף כששכח מקצת שדהו דהיינו לקצור בקמה.
ומבארינן מאידך, ורבי יהודה מה ידרוש מ"בשדך ושכחת" מיבעי ליה לכדרבי אבהו אמר רבי אליעזר, דאמר רבי אבהו אמר רבי אליעזר, "בשדך" ממעט פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו שאם הרוח הרימה עומרים משדהו ונחו בשדה חבירו, וסבר שאינם שלו ושכחן (20) אין חייב עליהן במצוות שכחה, דילפינן בשדך ושכחת ולא בשדה חבירך. ומבארינן מאידך ורבנן למדו לפטור משכחה על העומרין שצפו לשדה חבירו, מבשדה בשדך, שהיה ניתן לכתוב כי תקצור קצירך בשדה, ומהשינוי שנכתב בשדך, התמעטה שכחה בשדה חבירו. ושוב הדרינן לבאר ורבי יהודה שלא למד מבשדך, טעמו, משום שהשינוי בין "בשדה" ל"בשדך", לא משמע ליה.
בעי רבי ירמיה, צפו עומרין לתוך שדהו, מהו, האם חייב בשכחה באופן שעפו העומרים בתוך שדהו ונחו על גבי אבן (21) או עמוד או זה על גב זה, שהעליון אינו מונח על הקרקע, וצדדי הספק הם, האם אויר שדה כשדה דמי וחייב בשכחה, או לאו כשדה דמי ופטור. (22) אמר ליה רב כהנא לרב פפי, ואמרי ליה שרב כהנא אמר לרב זביד, תפשוט ליה לספק זה, מדרבי אבהו אמר רבי אלעזר, דאמר, שבשדך ממעט פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו, ומשמע שרק כשצפו ונחו על אבן בשדה דחבירו, אין, ממעט משכחה, אך אם צפו לתוך שדהו לא ממעט משכחה, ואסור לשוב לקחתם.
ודחינן, ולטעמיך, שהמיעוט בצפו לתוך שדה חבירו הוא רק באופן שצפו, אין, אך אם לא נחו על אבן, אלא היו מונחים בתוך שדה חבירו, לא התמעטו משכחה, יקשה והא בעינן "בשדך" וליכא, ומה לי אם נחו על אבן או בתוך שדהו ממש, אלא ודאי שהמיעוט הוא כשצפו לתוך שדה חבירו ואפילו מונחין על פני השדה, והאי דקאמר "צפו" אין הכונה שצפו על אבן או חפץ אחר, אלא דלא משכחת לה שיעברו משדהו לשדה חבירו אלא בצפו, דהיינו שעפו על ידי הרוח שהגביהתן מהקרקע בשדהו והעבירתן לשדה חבירו. ואם כן אין ראיה לספיקו של רבי ירמיה בצפו בשדהו אם חייב בשכחה או לא.
ואייתינן עוד ראיה שצפו בשדהו פטור משכחה, תא שמע, עומר שהחזיק בו בעל השדה כדי להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו, התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, שניהם אינן שכחה, והטעם שפטור עליהן ממצות שכחה, התחתון, מפני שהוא טמון על ידי העליון שעליו, והעליון מפני שהוא צף על גבי התחתון.
ודייקינן עד כאן לא פליגי תנא קמא ורבי שמעון אלא בתחתון אם פטור משום טמון או לא, אבל בעליון דברי הכל לא הואי שכחה, מפני שהוא צף, ומשמע שאף על צף בתוך שדהו פטור משכחה.
ודחינן שאני התם, שאין הטעם לפטרו משום שצף, אלא כיון דאחזיק ביה קודם ששכחו, כבר זכה ביה ושוב לא חלה עליו שכחה. (23)
ומקשינן, אי הכי שאין פטורו משום שצף מאי איריא שהוסיף התנא לומר "שהניחו על גבי חבירו", והרי אפילו הניחו בשדה נמי פטור משום שכבר זכה בו.
ומתרצינן, אין הכי נמי שאינו צריך לומר כן כדי לפטרו את העליון שצף והאי דקתני "על גבי חבירו" כדי לתת טעם משום מה פטור על עומר תחתון, והוא מפני שהוא טמון על ידי העליון שהונח על גביו.
ומקשינן, איך יתכן לבאר טעם הפטור בעליון מפני שזכה בו, והא רבי שמעון "מפני שהוא צף" קאמר, ומתרצינן, אימא מפני שהוא כצף, שפטור על העומר העליון מפני שהחזיק בו בתחילה, וכאילו עדיין הוא צף ומונח בידו ולא על הקרקע.
אמר אביי ביום שהיתה דעתו צלולה והיה מוכן לענות לכל שואל, הריני כאן בפומבדיתא עונה בחריפות ועומק כבן עזאי שהיה חריף ובקי ודורש בשוקי טבריא.
אמר ליה ההוא מדרבנן לאביי מה הדין כשנמצאו שני חללים זה על גבי זה והעליון משוך מעט לצד אחר מהתחתון, (24) ואם תמדוד מהעליון יקרב לעיר אחת ואם תמדוד מהתחתון יקרב יותר לעיר אחרת, ויש להסתפק מהיכן הוא מודד, וצדדי הספק, האם אפילו שחלל אחד כלפי החלל השני הוא מין במינו בכל זאת הוי התחתון טמון, כיון שאינו נראה, ואילו לגבי לחצוץ מהקרקע מין במינו אינו חוצץ ולכן לא הוי העליון צף, ומעליון מודד. או דילמא להפך, אפילו מין במינו הוי צף, ומין במינו לא הוי טמון, ומתחתון מודד. או דילמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד. (25) [וכן יש להסתפק להפך, דילמא מין במינו אינו לא טמון ולא צף, ומשניהם הוא מודד, אלא שספק זה בכלל הספיקות שהזכיר - רש"י].
דף מה:
אמר ליה אביי (תחילת העמוד) תניתוה, שנחלקו באופן כזה לגבי שכחה אם נחשב טמון, דתניא עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו, התחתון שכחה והעליון אינו שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף.
ומבארת הגמרא שבני הישיבה (26) שרצו לפשוט ממשנה זו את הספק בטמון מין במינו, סברוה, דהני תנאי בין תנא קמא ובין רבי שמעון כרבי יהודה סבירא להו, דאמר בשדה פרט לטמון, ואם כן תנא קמא שאמר שהתחתון שכחה לא נחלק עם רבי שמעון אם טמון פוטר משכחה או לא, אלא מאי לאו בא קמיפלגי, דמר, רבי שמעון, סבר מין במינו הוי טמון, ומר, תנא קמא, סבר מין במינו לא הוי טמון ולכן התחתון שכחה. הרי שספקו של ההוא מדרבנן תלוי במחלוקת תנאים.
ודחינן, לא, אין ראיה שנחלקו אם מין במינו נחשב טמון, אלא אף אי כולם כרבי יהודה סבירא להו, שטמון פוטר, אפשר לומר דכולי עלמא היו מודים שגם מין במינו הוי טמון, והכא בעומר שהניחו על גבי חבירו, בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי, אי טמון פוטר משכחה או לא, דרבנן - תנא קמא, סובר כרבנן, שטמון חייב בשכחה, ורבי שמעון בן יהודה סובר כרבי יהודה, הפוטר טמון משכחה. ואין קשר בין מחלוקתן לספק של טמון מין במינו. וכן אין להוכיח ממה שפטרו את העליון, שמין במינו נחשב כצף, שהרי הסקנו לעיל שפטורו משום שהחזיק בו ולא משום שצף [רש"י]. ונשארו הספיקות ללא הכרע. (27)
ומקשינן, אם מחלוקתן בעומר היא אם טמון פוטר או לא, מאי איריא שהוסיף התנא שהניח את העליון על גבי חבירו, והרי אפילו טמן את התחתון בעפר ובצרור נמי יחלקו אם יפטר משכחה. ומתרצינן, אין הכי נמי שנחלקו בטמון בכל דבר, ולא הוצרך להשמיענו שנטמן במין במינו אלא כדי להודיעך כחו דרבי יהודה דאמר אפילו מין במינו הוי טמון.
תנו רבנן, נאמר כי ימצא חלל, דהיינו הרוג בחרב (28) וכדומה, ומשמע למעט ולא חנוק, ועוד משמע, שדוקא שנמצא כשהוא כבר חלל, ולא מפרפר, ומהכתוב באדמה, משמע ולא טמון בגל, ומדכתיב נופל ממעטינן ולא תלוי באילן, ומתיבת בשדה דרשינן ולא צף על פני המים. רבי אליעזר אומר, בכולן מפרפר, (29) צף, טמון, או תלוי, אם היה חלל הרוג בחרב ולא חנוק, עורפין.
תניא, אמר רבי יוסי בר יהודה, אמרו לו לרבי אליעזר, אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאינו צף ולא תלוי או טמון, ובכל זאת ודאי שאין עורפין אלמא דרשינן חלל ולא חנוק, ואם כן הכא נמי יש לדקדק גם שאר המיעוטים שמדויקים פסוק זה, כגון באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על גבי מים. ומתרצינן ורבי אליעזר סבר, חלל יתירא כתיב, שתיבת חלל כתובה כמה פעמים בפרשה, לדורשה שדוקא על הרוג עורפין ולא על חנוק, אך שאר המיעוטים לא דייק, שכן דרך הכתוב לומר נופל בשדה וכדו', ורק "חלל" הכתוב כמה פעמים, נדרש למעוטי חנוק.
שנינו במשנה, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים וכו'.
ומבארינן למה אין עורפין עליו, דכתיב כי ימצא, וממעטינן פרט למצוי, והעיר או הספר של הגויים מצויים תדיר, (30) [רש"י, ועיין בהערות].
שנינו במשנה, או לעיר שאין בה בית דין. ומבארינן מאי טעמא אין עורפין על חלל שנמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, משום דבעינא לקיים ויצאו זקני העיר וליכא. (30א)
שנינו במשנה, אין מודדין אלא לעיר וכו' שיש בה בית דין.
ומתמהינן, פשיטא, כיון דתנאי שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין אין מודדין, ממילא אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין, ומתרצינן, הא קא משמע לן שלא נאמר שבנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין אין מודדין כלל, אלא לעולם מודדין לעיר שיש בה בית דין. כדתניא, מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, שמניחין אותה ומודדין לעיר אחרת שיש בה בית דין, (31) תלמוד לומר, ולקחו זקני העיר ההיא שלכאורה תיבות "העיר ההיא" מיותרות, שהיה ראוי לכתוב והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה, ולא נכתבה "העיר ההיא" אלא לומר שמכל מקום מודדין לעיר שיש בה בית דין.
מתניתין:
נמצא החלל מכוון בדיוק באמצע המרחק בין שתי עיירות, שתיהן מביאות שתי עגלות, דהיינו כל עיר מביאה עגלה אחת, דברי רבי אליעזר, ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה כדדרשינן בגמרא מקרא.
נמצא ראשו של החלל במקום אחד, וגופו במקום אחר, וההלכה שמת מצוה קונה מקומו לקוברו שם, ונחלקו היכן יקברוהו, האם מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר, ואילו רבי עקיבא אומר, מוליכין הגוף אצל הראש, וטעמם מפורש בגמרא.
ועוד נחלקו, מאין, מאיזה מקום בגוף החלל היו מודדין את המרחק מהעיר, רבי אליעזר אומר מטיבורו, (32) רבי עקיבא אומר מחוטמו, רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל, דהיינו מצוארו, וטעם המחלוקת מפורש בגמ'.
גמרא:
והוינן בה מאי טעמא דרבי אליעזר שאמר שאם נמצא מכוון, כל עיר מביאה עגלה, ומבארינן, קסבר אפשר לצמצם, (33) יש אפשרות בידי אדם למדוד בדיוק נמרץ, ואם במדידה נמצא מכוון, אכן שתיהן קרובות בשוה לחלל.
ולא חוששים שמא זו קרובה מזו במרחק שאינו ניכר לאדם, שבספק כזה הדין הוא שיביאו שתי העיירות עגלה בשותפות ויתנו אם עירנו קרובה חלקכם בעגלה יהיה קנוי לנו וכן להפך, (34) אך המדידה מבררת שאין ספק.
ולכן שתי הערים מביאות עגלה, שרבי אליעזר סובר גם שמה שכתוב העיר הקרובה הכוונה אפילו לכמה ערים קרובות.
שנינו במשנה, ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.
ומבארינן טעמא, דאמר קרא כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה, ודרשינן שרק אם נמצא החלל במקום שניתן לירושת השבטים עורפין עליו. וקסבר התנא שאמר שאינה מביאה עגלה ערופה, כמאן דאמר שירושלים לא נתחלקה לשבטים. (35)
שנינו במשנה, נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר וכו'.
והוינן בה במאי קמפלגי לענין מה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אם מוליכין הראש למקום הגוף או להפך, אילימא לענין מדידה קמפלגי אם מודדין מהראש או מהגוף, וכל אחד סבר שמוליכין את החלק השני למקום החלק שממנו מודדים לשיטתו. (36) והרי אי אפשר לומר שבכך נחלקו, דהא מדקתני סיפא מאין היו מודדין מחוטמו או מטבורו, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן.
אלא אמר רבי יצחק, בענין מת מצוה קונה מקומו קמיפלגי, והכי קאמר, לענין לקוברו קנה מקומו, והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש, במאי קמפלגי, מר, רבי אליעזר, סבר שהחלל קונה מקום שמצא בו הגוף, כיון דגופיה בדוכתיה במקומו שנהרג נפיל, ואילו רישא דנאדי נד והתגלגל ונפיל במקום אחר, ולכן צריך להביא הראש למקום הגוף שהוא המקום שקנה המת לקברו, ואילו מר, רבי עקיבא סבר, רישא היכא דנפיל נפיל ומונח במקום שניתז, ושם נקנה מקומו לקברו, ואילו גופא הוא דרהיט אזיל, ואינו קונה מקום שנפל בו כיון שהמשיך לנוע אחר מותו, ומוליכין אותו אצל הראש שנפל בעת המיתה וקנה מקומו לקברו.
שנינו במשנה מאין היו מודדין.
והוינן בה, במאי קמיפלגי, מה טעמם למדידה מחוטמו או מטבורו, ומבארינן מר רבי עקיבא עיקר חיותא של אדם, באפיה, ובו נקבע אם הוא חי או חלל, ולכן מודדים ממנו את המרחק מה"חלל", ומר רבי אליעזר סבר, עיקר חיותא בטיבוריה.
והוינן בה, לימא מחלוקת זו היא כי - כמו מחלוקת של - הני תנאי, שדנו מאין הולד נוצר, תנא קמא אמר מראשו, וכן הוא אומר, ממעי אמי אתה גוזי, תחילה יצרת את ראשי, ומצינו שראש נקרא גוזי, שהכתוב אומר גזי נזרך והשליכי, שפירושו, תלשי שער ראשך, אבא שאול אומר, הולד נוצר מטיבורו, ואחר כך משלח שרשו אילך ואילך, ולכאורה מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא דומה למחלוקת זו, שעיקר חיותיה הוא במקום שממנו מתחיל להווצר.
ודחינן, אפילו תימא שאבא שאול (37) סובר כמו רבי עקיבא, אפשר לחלק שעד כאן לא קאמר אבא שאול שתחילתו בטבורו, אלא לענין יצירה, דכי מיתצר ולד, ממציעתיה מיתצר, ומשם משלח שרשו ומתפתח אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.
שנינו במשנה, רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל, מצוארו.
ומבארינן, מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב, כדכתיב, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, וכיון שנאמר חלל בצואר, מודדים מצואר החלל את מקומו. (38)
מתניתין:
אחר שמדדו איזו עיר קרובה ביותר אל החלל נפטרו זקני בית דין הגדול שבאו מירושלים, והלכו להן.
זקני אותה העיר שנמצאת קרובה ביותר אל החלל, מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה. ומורידין אותה אל נחל איתן, ערוץ סלעי קשה, איתן כמשמעו, קשה, אולם אף על פי שאינו איתן, (39) כשר, שלא נאמר שיהיה איתן אלא למצוה, ולא לעיכובא. [ובספרי דרשינן מסוף הפרשה שנאמר וערפו את העגלה בנחל, ולא הזכירו שיהא איתן] ועורפין אותה הבית דין בקופיץ כמין סכין גדול [של קצבים] מאחוריה, ממול עורפה.
ומקומה המקום שנערפה בו העגלה, אסור מלזרוע ומלעבוד בו עבודות בגוף הקרקע לעולם. (40) ומותר לסרוק שם פשתן, ולנקר לסתת שם אבנים, שאין עבודות אלו בגוף הקרקע.
זקני אותה העיר, רוחצין את ידיהם במים במקום עריפה של עגלה, (41) ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, ואין הכוונה כפשוטן של דברים, שהרי וכי על דעתינו עלתה מחשבה שזקני בית דין שופכי דמים הן שנצרכים להודיע שלא הרגו את החלל, אלא כשאומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה כוונתם לומר שלא בא החלל לידינו קודם שיצא מהעיר, ופטרנוהו [בלא מזון] ולכן היה צריך ללסטם את הבריות כדי להחיות את נפשו, ומתוך כך הרגוהו. וכשאומרים ועינינו לא ראו, כוונתם לא ראינוהו יוצא לדרך לבדו בלי חבורה והנחנוהו [בלא לויה]. (42)
דף מו.
והכהנים אומרים, "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל", ובסיום פסוק זה נאמר "ונכפר להם הדם", ומבארת המשנה שלא היו הכהנים צריכין לומר גם את המילים "ונכפר להם הדם", אלא כוונת הפסוק שרוח הקדש מכשרתן לעם ישראל על ידי משה רבינו לכל הדורות: אימתי שתעשו ככה, הדם מתכפר להם. (43)
גמרא:
ומקשינן למה שנינו ש"אין המום פוסל בה", ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר, ומה פרה אדומה שאין השנים פוסלות בה שיכול לעשותה בכל גיל שהיא, (44) ובכל זאת מום פוסל בה, ונלמד ממנה לעגלה ששנים פוסלות בה שסתם "עגלה" בת שנה, ואם עברה שנתה הראשונה נפסלת לעריפה, וכי אינו דין שיהא מום פוסל בה.
ומתרצינן, שאני התם בפרה אדומה דאמר קרא אשר אין בה מום, ודרשינן רק בה בפרה אדומה מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה.
ומקשינן אלא מעתה שאין לומדים בקל וחומר במקום שכתוב "בה", אם כן אף בפרה אדומה לא יהיו שאר עבודות פוסלות בה.
שהרי לא נאמר במפורש בתורה שעבודה פוסלת בה אלא עול, ואילו שאר עבודות אנו לומדים בקל וחומר מעגלה ערופה שנאמר בה "ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה", ומשמע כל עבודה שהיא, ואם בעגלה שאין מום פוסל, עבודה פוסלת, כל שכן שבפרה שאפילו מום פוסל, כל עבודה תפסול.
אך אם יש כלל שבמצוה שנאמר "בה" אין למדים ממנה למצוה אחרת, אם כן אין מקור לפסול פרה אדומה על ידי כל עבודה שנעבדה בה, ויקשה אלמה אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה על פרה אדומה עודה אגודה של שקין, פסולה, אף שאין זה עול, ואילו בעגלה אינה נפסלת לעריפה עד שתמשוך, ותטלטל את המשא שעליה, שנאמר בה אשר לא משכה בעול, ומשמע שפרה נפסלת בכל מלאכה, ובהכרח שלומדים מעגלה אף שכתוב בה "בה", [ולקמן יבואר למה פרה אינה צריכה למשוך כדי להפסל].
ומתרצינן שאני פרה שאינה מתמעטת ממה שכתוב "בה" בעגלה, כיון שלא לומדים מעגלה בקל וחומר, אלא דילפינן בגזירה שוה, עול עול, מעגלה, וכיון שלומדים בגזירה שוה, נחשב הדין כאילו נכתב בגוף הפרשה של פרה אדומה, ואת המיעוט שכתוב "בה" בעגלה ערופה לומדים להלן לדרשה אחרת.
ומקשינן, אם כן נלמד לפסול עגלה שיש בה מום, מאותה גזירה שוה של עול עול מפרה אדומה, ומתרצינן שאי אפשר ללמוד מפרה, דהא מיעט רחמנא וכתב בפרה "בה", שלא נלמד ממנה.
ומתמהינן שאם כן מה הועלת כשלמדת גזירה שוה מעגלה לפסול פרה בכל עבודה, והרי בעגלה נמי כתיב "בה", ואיך לומדים ממנה לפרה, ומתרצינן, ההוא "בה" שכתוב בעגלה מיבעי ליה לדרשה אחרת, והיא למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה וראויים להקרבה, וכיון שממעטים מ"בה" דבר אחד, אפשר ללמוד גזירה שוה לפרה מעגלה, ואין "בה" ממעט פרה.
ומבארינן מפני מה צריך למעט שאין עבודה פוסלת בקדשים, וכי למה היינו פוסלים את הבהמה להקרבה והרי לא נכתב לקחת לקרבן רק בהמה שלא נעבד בה, אלא סלקא דעתך אמינא ליתי כל קדשים בקל וחומר מעגלה ומה עגלה שאין מום פוסל בה, בכל זאת עבודה פוסלת בה, ונלמד ממנה לכל קדשים שמום פוסלת בהן, וכי אינו דין שעבודה פוסלת בהן, ולכן צריך לכתוב "בה" בעגלה, שרק בה עבודה פוסלת.
ומקשינן, שהרי איכא למפרך את הקל וחומר מעגלה לקדשים, שהרי מה לעגלה שהיא חמורה בדבר נוסף מקדשים שכן שנים פוסלות בה ולכן גם עבודה פוסלת בה, ואי אפשר ללמוד קל וחומר לקדשים שקלים ממנה בכך שאין שנים פוסלות בהם. ודחינן לפירכא זו, אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים, והרי פסח וחטאת כשרים רק בני שנתן, ואם כן יש לומר כי איצטריך קרא לכתוב "בה" למעט להנך קדשים דפסלה בהו שנים.
ומקשינן, וכי קדשים דלא פסלה בהו עבודה מהכא ממיעוט "בה" בעגלה נפקא, והלא מהתם נפקא, דכתיב עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה', ודרשינן אלה אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבודה, ולמה לי למעטם מ"בה" שכתוב בעגלה.
ומתרצינן איצטריך, כי אם היה כתוב רק לא תקריבו אלה לה', והיינו דורשים להכשיר קדשים שנעבדה בהם עבודה, סלקא דעתך אמינא הני מילי שכשרים לקרבן רק היכא דעבד בהם עבודת היתר אבל אם עבד בהן עבודת איסור כגון שחרש בהם בשבת או הנהיגם בכלאים בשור וחמור, אימא ליתסרו ויפסלו להקרבה, לכן צריכא "בה" הכתובה בעגלה ערופה למעט פסול עבודה, ולהכשירו בקדשים.
ומקשינן והא קדשים שעבד בהם עבודת איסור נמי מהכא נפקא, דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, ודרשינן, אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה וכיון שיש שני מיעוטים לקדשים שנעבדה בהם עבודה, נעמיד את המיעוט השני לעבודת איסור שאף היא אינה פוסלתן, ולמה לנו מיעוט מעגלה.
ומתרצינן איצטריך, שני מיעוטים לקדשים שנעבדה בהם עבודת היתר, כי אם היה רק מיעוט אחד סלקא דעתך אמינא הני מילי שאין עבודה פוסלתן רק היכא דעבד בהן כשהן חולין, אבל אם עבד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו ויפסלו להקרבה, ולכך צריכא מיעוט נוסף מכל אלה, ועדיין לא התמעט פסולן בעבודת איסור, ולכן צריך למעט "בה" בעגלה ערופה.
גופא, אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה על פרה אדומה עודה של שקין פסולה, ובעגלה אינה נפסלת עד שתמשוך.
מיתיבי, בפרה אדומה כתוב אשר לא עלה עליה עול, אין לי ידיעה שפוסל אלא עול, שאר עבודות מנין שפוסלות, אמרת קל וחומר, ומה עגלה שאף שאין מום פוסל בה, בכל זאת שאר עבודות פוסלות בה, ונלמד ממנה קל וחומר לפרה שמום פוסל בה, וכי אינו דין ששאר עבודות גם יהיו פוסלין בה, ואם נפשך לומר, איזה טעם שלא נלמד קל וחומר זה, וכדלהלן, עדיין יש מקור לפסול בכל עבודות מגזירה שוה, נאמר כאן בפרה עול, ונאמר להלן בעגלה ערופה עול, ובעגלה ערופה הוא מיותר, שהרי נפסלת בכל עבודות, ולכן הוא פנוי ללמדינו, מה להלן שאר עבודות פוסלות בה, שנאמר אשר לא עובד בה, ומשמע כל עבודה שהיא, אף כאן שאר עבודות פוסלות בה.
ומבארינן מאי "אם נפשך לומר", פירושו, וכי תימא איכא למפרך את הקל וחומר מעגלה שאין מום פוסל בה, שהרי יש לומר מה לעגלה שיש בה צד חמור מפרה שכן שנים פוסלות בה ולכן רק היא נפסלת בכל עבודה ולא פרה אדומה, אי נמי יש לומר שקדשים יוכיחו שמום פוסל בהם וובכל זאת אין עבודה פוסלת בהן, אפילו תאמר כך, עדיין יש מקור לפסול פרה בכל עבודות בגזירה שוה מעגלה, נאמר כאן עול ונאמר להלן עול, מה להלן בעגלה שאר עבודות פוסלין בה, אף כאן בפרה אדומה שאר עבודות פוסלות אותה.
וכאן מסיימת הגמרא את קושיתה על רב יהודה שאמר שפרה נפסלת אפילו שרק העלה עליה שקים ולא משכה, שהרי ראינו שכל המקור לפסול פרה אדומה בכל עבודה, הוא בגזירה שוה מעגלה ערופה, ואם כן כיצד הפרה נפסלת במשא ואילו העגלה אינה נפסלת עד שתמשוך, והרי יש לטעון, וממקום שבאת, משם יש לך ללמוד, מה להלן בעגלה אינה נפסלת עד שתמשוך ותטלטל את המשא שעליה אף כאן פרה אדומה לא תפסל עד שתמשוך.
ומתרצינן תנאי היא, דאיכא דמייתי לה לפסול פרה בשאר עבודות מעגלה, ולשיטתם לא תפסל פרה במשא בלבד עד שתמשוך, ואיכא דמייתי לה מגופיה דפרה, דתניא, על הכתוב בפרה "עול", אין לי אלא שנפסלת על ידי עול, שאר עבודות מנין, תלמוד לומר אשר לא עלה עליה עול, מכל מקום. ודרשינן ממה שלא נכתב אשר לא עלה עול עליה, משמע שכוונת הכתוב לומר אשר לא עלה עליה כל דבר.
ומבארינן אם כן מה תלמוד לומר "עול", עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, כגון שהניחו עליה באקראי רק כדי להקל משאו ולא כדי שתמשוך בעול, ואילו שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כשמניח עליה משא לצורך, אבל כשמניח באקראי ואין רצונו שתוליך את המשא לצרכו, אינו פוסלה.
ומקשינן ואימא, אשר לא עלה עול כלל, עול פרט, ונדרוש כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ונלמד שרק עול אין, פוסל, ואילו מידי אחרינא שאר עבודות לא יפסלו בפרה, ומתרצינן "אשר" ריבויא הוא, ומרבה שאף שאר עבודות פוסלות בפרה.
ותניא נמי גבי עגלה כי האי גוונא, דכתיב בה עול, אין לי שנפסלת אלא על ידי עול, שאר עבודות מנין, תלמוד לומר אשר לא עובד בה, ומשמע עבודה, מכל מקום, אם כן מה תלמוד לומר לשם מה נכתב שוב אשר לא משכה בעול ללמדנו, עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה.
ומקשינן ואימא אשר לא עובד בה כלל, עול פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ונלמד שרק עול אין פוסל מידי אחרינא לא, ומתרצינן אשר ריבויא הוא לרבות שגם שאר עבודות פוסלות אמר רבי אבהו בעי מיניה מרבי יוחנן, משיכת עול הפוסלת בעגלה בכמה שיעורה, אמר לי כמלא עול.
איבעיא להו מלא העול לאורכו או לרחבו, אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן משיכת עול שיעורה לרחבו וכמה הוא טפח. ומקשינן ולימא טפח, ולמה הוצרך לומר שהוא כשיעור עול לרחבו, ומבארינן הא קמשמע לן שיעורא בעול טפח הוי, למאי נפקא מינה, למקח וממכר, שאם קנה עול ונמצא שאין רחבו טפח יכול להחזירו ולטעון שהוטעה במקחו.
אמר רבי יוחנן בן שאול, מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל, אמר הקדוש ברוך הוא, יבא דבר שלא עשה פירות, היא העגלה ויערף במקום שאין עושה פירות הוא הנחל שקרקעו קשה ואינה נעבדת, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות על ידי שהרגוהו. והוינן בה מאי פירות שלא הניחוהו לעשות, אילימא פריה ורביה, אלא מעתה על חלל זקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן, אלא הכוונה שלא הניחוהו לעשות מצוות. (45)
שנינו במשנה, ומורידין אותה אל נחל איתן, איתן כמשמעו קשה.
תנו רבנן מנין לאיתן שמשמעו שהוא קשה,
דף מו:
שנאמר, (תחילת העמוד) איתן מושבך ושים בסלע קנך, הרי שאיתן פירושו סלע, (46) ואומר, שמעו הרים את ריב ה', והאיתנים מוסדי ארץ, דהיינו שהאיתנים הם הרים של אבנים.
אחרים אומרים, מנין לאיתן שהוא ישן, (47) שקרקעיתו של הנחל ישנה, ולא שהובאה אליו קרקע חדשה ממקום אחר, שנאמר גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, דהיינו שקיים מאז ומעולם.
שנינו במשנה, ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.
ומבארינן מאי טעמא, גמר גזירה שוה "עריפה - עריפה" מחטאת העוף.
שנינו במשנה ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד.
תנו רבנן אל נחל איתן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ביאורו לשעבר שלא נעבד ולא נזרע, (48) דברי רבי יאשיה, והבין כך ממשמעות הכתוב אשר לא יעבד, כי "אשר" משמעו עבר, רבי יונתן אומר שהכתוב הולך על להבא שלא יעבדו בו ולא יזרעו בו אחר עריפת העגלה.
רבא אמר, על להבא כולי עלמא לא פליגי שודאי מדובר בפסוק, דכתיב ולא יזרע, ולא נכתב "ואשר" לא יזרע, כי פליגי אם כוונת הכתוב גם על לשעבר, רבי יאשיה סבר, מי כתיב ולא יעבד, והרי כתוב "אשר" לא יעבד, ומשמע שלא עובד בו עד עתה, ורבי יוחנן הבין שמדובר על להבא, שהרי מי כתיב אשר לא נעבד, והרי כתוב אשר לא "יעובד" ומשמעו להבא.
ומבארינן תשובתו של כל אמורא לראיית חבירו, ורבי יאשיה, שלא הבין שיעובד הוא לעתיד, טעמו משום שנכתב בו "אשר" ולשון זה לשעבר משמע, ורבי יונתן, "אשר" בפרשה זו לא נאמר ללשון עבר, אלא ריבויא הוא לרבות לאסור בו כל עבודות וכדלקמן.
שנינו במשנה, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.
תנו רבנן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, אין לי לאסור אלא "זריעה", שאר עבודות מנין שאסורות בנחל אחר שנערפה העגלה, תלמוד לומר אשר לא יעבד בו, מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר ולא יזרע והרי זריעה בכלל שאר עבודות ולמה פירטה שוב, אלא לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל האיסור לא נאמר אלא בעבודה שהיא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע ומותרין לעשותן במקום שנערפה עגלה.
ומקשינן ואימא אשר לא יעבד בו כלל, ולא יזרע פרט, כלל ופרט. אין בכלל אלא מה שבפרט, ונלמד שרק זריעה אין, אסורה, ואילו מידי אחרינא לא, ואיך לומדים מלא יזרע לאסור כל העבודות שבגוף הקרקע. ומתרצינן אשר ריבויא הוא, ומרבה כל העבודות שדומים לזריעה, בכך שהם בגוף הקרקע.
שנינו במשנה זקני העיר ההיא רוחצין ידיהן כו'.
תנו רבנן (49) וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, שאין תלמוד לומר איננו דורשים כלום מתיבת "הערופה" ואם כן מה תלמוד ולמר לשם מה נכתב "הערופה", אלא ללמדינו שרוחצים ידיהם על מקום עריפתה של עגלה.
שנינו במשנה, ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים, אלא באמרם ידינו לא שפכו את הדם הזה כוונתם לומר שלא בא לידינו (50) החלל הזה קודם שיצא מעירנו ופטרנוהו בלא מזונות. וכן כשאומרים ועינינו לא ראו, כוונתם שלא ראינוהו יוצא לדרך יחידי והנחנוהו בלא לויה.
תניא היה רבי מאיר אומר כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך, שיצא עמו ללויה, (51) ששכר מצות הלויה אין לה שיעור, שנאמר בתחילת ספר שופטים בעת שבאו בני יוסף לכבוש את בית אל ויראו השומרים מבני יוסף שרצו לכבוש את העיר איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבא העיר ועשינו עמך חסד. כי לא היה פתחה ניכר, שהיו נכנסים דרך עץ לוז למערה, ודרכו לעיר, וכתיב ויראם את מבוא העיר, ולקמן מבוארת הראיה מכאן לגודל שכר הלויה.
וכעת מבארת הגמרא מה נתנו לו, ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו, (52) וילך האיש ארץ החיתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה.
תניא, העיר לוז שבנה אז, היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה ולכן נאמר בה "עד היום הזה", שלעולם נשאר שמה עליה ואף שבא נבוכדנצר ולא החריבה, (53) ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, (54) אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. כי מלאך המות שולט בהם בצאתם מהעיר.
ומבארינן הראיה מכאן ששכר לויה אין לה שיעור, והלא דברים קל וחומר, ומה כנעני זה שהראה להם את מבא העיר שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו רק הראה בידו, גרם הצלה לו לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שאין למלאך המות רשות לעבור בעירם, אם כן נלמד שמי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה ששכרו אין לו שיעור. (55)
ומבארינן במה הראה להם, חזקיה אמר בפיו עקם ורמז להם, רבי יוחנן אמר באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דרבי יוחנן, בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.
אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר, כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.
ואמר רבי יהושע בן לוי, בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו, ומבואר בתרגום ששלחם ללוותו. נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ולא נגזר אצל מי ישתעבדו, ובזכות הלווי השתעבדו בארצו, [מהרש"א ויעב"ץ, עי"ש שלא נשתעבדו אצל פרעה זה, שכבר מת] אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר, חבירו המתלוה אינו נזוק, אף כשיוצא לדרך. רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ובזכות זה אחר כך כשמטא לידיה דרבא בר יצחק היזקא, ואיתציל.
תנו רבנן, הרב מלוה לתלמיד עד עיבורה של עיר, הולך עמו עד שבעים אמה ושיריים מבתי העיר. חבר מלוה לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור וצריך ללכת עמו הרבה, (56) וכמה, אמר רב ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק צריך התלמיד ללוותו עד שלשה פרסאות. (57)
רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל אזור בבבל שגדלו בו דקלים. כי מטו התם אמר ליה רב כהנא לרב שימי ודאי דאמריתו האם נכון מה שאומרים שהני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנייהו, אמר ליה רב שימי אדכרתן מילתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכי מאחר שלא עבר שם כלל היכן ישב, אלא, ביאור הכתוב, ארץ שגזר עליה אדם הראשון שתהיה מיועדת ליישוב, נתיישבה, ואילו ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון שתתיישב, לא נתיישבה לעולם, ולכן במקום זה גדלים מאז ומעולם דקלים, שכך גזר אדם הראשון שיהיה כאן יישוב דקלים ולא יישוב אחר. רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא.
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, כל שאינו מלוה ומתלוה, (58) כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שהיו המלוים גוערים בנערים שקילסוהו ולא היה מביא עליהם דובים, שכך היה המעשה, שנאמר, בצאת אלישע מיריחו אחרי שריפא בה את המים ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח, עלה קרח, ומבארינן אמרו לו עלה שהקרחת עלינו את המקום, שהיו הנערים הללו מתפרנסים מהבאת מים טובים מרחוק לאנשי יריחו, שלא היה בעירם מים ראויים לשתיה עד שריפא אלישע את המים, ונפסקה פרנסתם.
ודרשינן מאי "ונערים קטנים" הרי נער הוא גדול ולא קטן, אמר רבי אלעזר נקראו נערים, על שם שמנוערים מן המצוות, ונקראו קטנים, שהיו מקטני אמנה שהיו דואגים שנפסקה פרנסתם בגלל שריפא המים, ולא בטחו בה' שיזמן להם פרנסה באופן אחר.
ויש תנא שאומר, נערים גדולים היו, ובזבנו - ביזו את עצמם בהתנהגותם כקטנים.
מתקיף לה רב יוסף, איך משמע לדרוש כך מ"נערים קטנים", ודילמא קטנים ממש היו, ונקראו נערים על שם מקומם, שבאו ממקום שנקרא נעורן, מי לא כתיב וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, וקשיא לן איך שייך שתהיה נערה וקטנה, ואמר רב פדת, שהיתה קטנה ומוצאה דמן העיר נעורן, ואם כן יש לבאר כך גם בכתוב "נערים קטנים".
ומתרצינן התם בקטנה שנשבתה בידי ארם לא מפרש מקומה ואפשר לבאר שבאה מנעורן, אך הכא בנערים שהתקלסו באלישע מפורש מקומן, שבאו מיריחו. ובהכרח שנאמר נערים קטנים לדרשה.
ויפן אחריו, ויראם, ויקללם בשם ה', (59) ומבארינן מה ראה, אמר רב, ראה ממש שבראייתו אותם פגע בהם, כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, בו, בקפידא, חל במקום זה או מיתה או עוני.
ושמואל אמר, ראה שכולן נתעברה בהן אמם ביום הכפורים ונוצרו בעבירה, (60) ורבי יצחק נפחא אמר, בלורית ראה שיש להם כאמורים, ורבי יוחנן אמר, ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה, ומקשינן, אפילו אם בהם אין לחלוחית של מצוה, כיצד הרגם ודילמא בזרעייהו ניהוה הוה, ומתרצינן, אמר רבי אליעזר שראה בנבואה שלא תהיה לחלוחית של מצוה לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. (61)
ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים.
דף מז.
רב ושמואל חד אמר נס אחד היה בפרשה זו, וחד אמר נס בתוך נס.
ומבארינן מאן דאמר נס, סובר שאמנם יער היה שם, אך דובים לא הוו, ובאו בנס [כי אם היו ביער דובים היו הקטנים יראים להתקרב אליו - מהרש"א].
ומאן דאמר נס בתוך נס, לא יער ולא דובים הוו, והכל נוצר בנס רק כדי להעניש את הנערים, ומקשינן, אם נס הוא, ולהוו רק דובים ולא ליהוי יער, ולשם מה הוצרך לברא את היער שנחשב כנס לאלישע. ומתרצינן, שהוצרך היער לדובים, כי בלעדיו לא היו תוקפים את הנערים, משום דבעיתי הדובים להתגרות באדם כשאין להם מקום קרוב לנוס, ולפיכך יצירת היער היא חלק מנס הדובים, שכולו נוצר לעונש הנערים. (61א) [והמהרש"א ביאר שאם לא היה יער, היו הנערים רואים את הדובים באים מרחוק והיו נבהלים ובורחים, ולכך הוצרך היער, להסתיר את הדובים].
אמר רבי חנינא בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. ומקשינן, איני, והאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וראייתו, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנו שלמה, שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה, ומשמע שקבל שכר על קרבנותיו, ומבארינן כיצד יצאה רות מבלק, ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה. ואם כן קשה למה מתו ארבעים ושנים ילדים על ידי קרבנותיו, שהיו מעשה טוב אף שלא נעשה לשמה. ומתרצינן, תאותו מיהא לקללה הוי שרצה לקלל ולמעט את ישראל, וכאן התקיימה כוונתו.
והדרינן לבאר תחילת המעשה של אלישע ביריחו, ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו', ולכאורה תמוה וכי מאחר שהתלוננו במים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה, שמצד שני אמרו שמושב העיר טוב, אמר רבי חנין, חן מקום על יושביו, ועל אף מגרעותיו נראה טוב ליושביו.
אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו, חן מקח על לוקחו, אחר שלקחו אינו רואה חסרונותיו. (62)
תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע, אחד בגלל העוון שגירה דובים בתינוקות ונענש על שנזוקו מחמתו, כאמור ענוש לצדיק לא טוב, ואחד, מפני שדחפהו לגחזי בשתי ידים, וכדלהלן, ואחד שמת בו, ודרשינן שחלה בשלשה חלאים, ממה שנאמר ואלישע חלה, חולי ראשון, את חליו חולי שני, אשר ימות בו הוא החולי האחרון.
תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה ובאותו שעה תהיה ימין מקרבת, ולא ראוי לעשות כרלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, שדחאו מעליו לגמרי, וכדלהלן, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו, ומבארינן, אילשע מאי היא, דכתיב, ויאמר נעמן שר צבא ארם, שהיה מצורע ושלחו המלך לאלישע שירפאנו, ואמר לו לטבול בירדן שבע פעמים, וכשעשה כן שב בשרו כבשר נער קטן ונרפא, וחזר לאלישע ורצה לתת שכרו ומאן לקבל, וילך נעמן לביתו ויאמן בה'.
ובעודו בדרך רץ אחריו גחזי נערו של אלישע, ויבקש ממנו בשם אלישע ככר כסף וחליפות בגדים לבני הנביאים, ואמר לו נעמן הואל השבע ששלחך אלישע וקח ככרים, ונתן לו שתי ככרים וחליפות כבקשתו, וכששב גחזי לאלישע, ששאלו מאין בא, ויען לא הכלתי כלל, וכתיב, ויאמר אליו אלישע לגחזי, לא לבי הלך וכי לא הלך לבי ומחשבתי אתך, וידעתי כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך שנעמן ראהו נטה מהמרכבה לקדמו בשלום, וכי ראויה העת הזאת שנעשה נס, להנות ממנו לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות, ותמהינן, ומי שקיל גחזי מנעמן כולי האי, שמנה אלישע שמונה דברים, והלא רק כסף ובגדים הוא דשקיל, ומתרצינן אמר רבי יצחק, באותה שעה היה אלישע עוסק בלימוד פרק שמונה שרצים, ולכן אמר לו לגחזי שעזב את לימודו כדי לקחת כסף ובגדים מנעמן, רשע, הגיע עת ליטול שכר שמונה שרצים שתקבל שכר תורתך בעולם הזה, והתכוון לומר לו שסבב לו הקב"ה שיקבל הרבה כסף מנעמן, כדי שיוכל לקנות שמונה דברים הללו לשכר לימודו בפרק שמונה שרצים.
וסיים אלישע וקלל את גחזי, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, (63) וכדבריו כן היה, כמו שמצינו שנאמר, וארבעה אנשים היו מצורעים, אמר רבי יוחנן, זה גחזי ושלשת בניו, ובכך דחאו בשתי ידים, ומאז הלך והחטיא את הרבים, ולא היה לו סיעתא דשמיא לחזור בתשובה, וכמו שדרשו, וילך אלישע דמשק, למה הלך, אמר רבי יוחנן שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר, אמר לו חזור בך, אמר לו גחזי כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לחזור בתשובה.
ומבארינן מאי עבד, גחזי שהחטיא את הרבים, איכא דאמרי אבן שואבת סוג אבן שמגביהה מתכת מהארץ תלה לו לחטאת ירבעם לעגל שהעמיד ירבעם בבית אל ובדן, בצוארו, והעמידו בין שמים לארץ כדי שיאמינו בו הבריות. ואיכא דאמרי שם חקק לה לחטאת ירבעם אפומה, והיתה אומרת אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים, כביכול היא מזהרת על כך מפני אלוהות אחרות.
ואיכא דאמרי שהחטיא את הרבים, כאשר רבנן דחה מקמיה מלפני אלישע, (64) וכך משמע דכתיב אחרי שדחאו אלישע, ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו, מכלל דעד האידנא כל זמן שהיה שם גחזי לא הוה דחיק כיון שדחה את התלמידים, וכשהלך התווספו התלמידים שדחה, וצר להם המקום.
ומבארינן יהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו מאי היא, כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן, שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה, אחותו של שמעון בן שטח שהיתה אשת ינאי, החביאה את אחיה להצילו מבעלה. ובאותה עת רבי יהושע בן פרחיה, אזל ערך לאלכסנדריא של מצרים, כי הוה שלמא כשחדל ינאי להרוג את החכמים שלח ליה שמעון בן שטח אגרת וכתב בה, מני ממני - ירושלים עיר הקדש, לך אלכסנדריא של מצרים, אחותי, בעלי הוא רבי יהושע בן פרחיה שהיה נשיא ישראל [כמבואר בחגיגה ט"ז: במשנה] שרוי בתוכך, ואני יושבת שוממה, וכשקרא רבי יהושע בן פרחיה את האגרת אמר, שמע מינה הוה ליה שלמא, ויצא לדרך לחזור לירושלים. כי אתא, אקלע לההוא אושפיזא, קם קמייהו ביקרא שפיר כיבדוהו כראוי עבדי ליה יקרא טובא ועשו לו כבוד גדול מאד, יתיב וקא משתבח כמה נאה במעשיה אכסניא זו שמכבדת תלמידי חכמים. אמר לו אחד מתלמידיו, רבי, הרי בעלת הבית עיניה טרוטות עגולות ואינה נאה, אמר ליה, רשע, בכך אתה עוסק (65) שאתה מסתכל באשת איש, אפיק ארבע מאה שיפורי הוציא קול בארבע מאות שופרות ושמתיה.
כל יומא אתא אותו תלמיד לקמיה, ולא קבליה, יומא חד הוי קרי רבי יהושע בן פרחיה קרית שמע, אתא לקמיה, ובאותו יום הוה דעתיה לקבולי, אחויה ליה בידיה סימן לו בידו שימתין לו עד שיסיים קריאת שמע, ויקבלנו. אך התלמיד לא הבין את הרמז, וסבר שרבו מרמז לו שמדחא דחי ליה, וחשב שנדחה בידים, ולכן התמרד, ומיד אזל זקף לבינתא לעבודה זרה. פלחא ועבד לה. אמר ליה רבי יהושע בן פרחיה, חזור בך, אמר לו כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, דאמר מר [ישו? (66)] כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, יצר של תשמיש ידחנו בחלקו הרע, אך יקרבנו לטוב שלא יקוץ בפריה ורביה, תינוק לא ידחנו לגמרי, פן יברח ויאבד עצמו לדעת, ואשה שדעתה קלה ואם ירדפנה תצא לתרבות רעה, ולכן תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. (66א)
מתניתין:
נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה, תצא ותרעה בעדר כשאר בהמות חולין, שדעת התנא במשנתינו, שהעגלה נאסרת בהנאה בעריפתה, ולא מעת ירידתה לנחל איתן (67) [רש"י].