חברותא על סוטה· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - משוח מלחמה · דף מד:
כיון שתחילת ניסה נפילה - שהבריחה מן המערכה היא התחלה של המפלה, שכן היא מכניסה בהלה ורוח של תבוסנות בקרב הלוחמים, וזה גורם לכשלונות במערכה,
שנאמר "נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם" (שמואל א' ד, יז) שתחילה "נס ישראל" ואחר כך "מגפה גדולה היתה בעם",
ולהלן במקום אחר הוא [הכתוב] אומר "וינוסו [אנשי] ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים" וגו' (שם לא, א) בתחילה "וינוסו" ואחר כך "ויפלו", לפיכך ממנים זקיפים גבורי חיל, אשר ישמרו על המשמעת בצבא, ויחזקו את רוח הלוחמים על ידי אומץ רוחם ושלמות הנהגתם (13).
וכל הפרשה הזאת: שיש החוזרים מן המערכה ועוסקים בהספקת מזון ובתיקון דרכים וכדומה, ויש שאינם זזים ממקומם, במה דברים אמורים דווקא במלחמות הרשות שנלחמים כדי להרחיב גבול ישראל ולקחת מס העמים, או מלך שנלחם כדי להרבות בגדולתו ולהוסיף כבוד לשמו,
אבל במלחמות מצוה כגון כיבוש הארץ בימי יהושע או מלחמת עמלק, הכל יוצאין למערכה (14), אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים שיש חוזרים מן המערכה ויש שאינם יוצאים כלל למלחמה,
במלחמות מצוה שישראל עושין כדי שלא יתגברו עליהם, שגם זה נקרא מלחמת מצוה לרבי יהודה, וגם עליה מותר לבטל המצוות, מחמת שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו לתנא קמא אינו עוסק במצוה וחייב בכל המצוות.
אבל במלחמות חובה דהיינו שבעה עמים ועמלק, הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (15),
ומבואר בגמרא שכל מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה הוא רק אם מותר לבטל המצוות כדי שלא יבואו האויבים, שתנא קמא קורא לזה רשות, ורבי יהודה קורא לזה חובה:
גמרא:
מאי איכא [איזה הבדל יש] בין שיטת רבי יוסי לשיטת רבי יוסי הגלילי? שלכאורה הם מסכימים לאותו דבר, ש"ירא ורך הלבב" הוא עובר עבירה.
ומתרצינן: איכא בינייהו, לגבי עבירה דרבנן מדברי סופרים, שלדעת רבי יוסי הגלילי חוזר, ולדעת רבי יוסי אינו חוזר אלא על עבירה מן התורה, כגון האיסור לכהן גדול להנשא לאלמנה.
כמאן אזלא [כמו איזה שיטה נאמרה] הא דתניא: אפילו אם שח [דיבר], בין הנחת תפילה של יד לתפילה של ראש (16) ולא חזר לברך שוב על התפילין של ראש - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה (17).
כמאן [כשיטת מי]
ומבארינן: כשיטת רבי יוסי הגלילי שסובר שאף על עבירה קלה חוזר.
מאן תנא להא דתנו רבנן:
שמע קול קרנות [חצוצרות] והרתיע [ורעד מפחד],
או שמע הגפת תריסין [הקשת מגינים] והרתיע,
או שמע צחצוח חרבות, ומחמת פחד - מים [מי רגלים] שותתין לו על ברכיו,
דינו שחוזר מעורכי המלחמה.
כמאן - כשיטת מי נאמרה ברייתא זו,
לימא [אולי נאמר] שלפי שיטת רבי עקיבא היא נאמרה, שמפרש את "הירא ורך הלבב" כמשמעו, ולא נאמרה לפי שיטת רבי יוסי הגלילי שמפרש את "הירא ורך הלבב" על עבירות שבידו? אומרת הגמרא, לא!
בהא [בזה] אפילו רבי יוסי הגלילי מודה שחוזר (18),
משום דכתיב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח) שאדם שהכל רואים בו שהוא מפחד מאוד, הוא משפיע על אחרים, וגורם להם גם כן לפחד,
אם כן רבי יוסי הגלילי אינו חולק על רבי עקיבא, באדם שמפחד מחמת המלחמה, שחוזר. אלא שמוסיף עליו, שגם הירא מעבירות שבידו חוזר:
שנינו במשנה: והיה ככלות השוטרים כו' שתחילת ניסה נפילה:
ומתמהינן על הלשון: האי [זה הלשון] "מפני שתחילת ניסה נפילה", שמשמעותו שתחילת הניסה, היא הנפילה,
שלכאורה היה צריך לומר להיפך: "מפני שתחילת נפילה ניסה" מבעי ליה, שתחילת הנפילה היא מחמת הניסה, אלא אימא [אכן, אמור], מפני שתחילת נפילה ניסה, וזו כוונת המשנה:
שנינו במשנה: במה דברים אמורים במלחמות הרשות כו':
אמר רבי יוחנן: מלחמת רשות דרבנן, כלומר, מה שחכמים קוראים "מלחמת הרשות" זו היא מלחמת מצוה לפי דברי רבי יהודה,
ומלחמת מצוה דרבנן - ומה שחכמים קוראים "מלחמת מצוה" זו היא מלחמת חובה לפי דברי רבי יהודה,
ומוסיף רבא לפרש: אמר רבא: בעיקר הדברים אין הבדל בין רבי יהודה לחכמים,
שמלחמות יהושע שהיו לכבש - דברי הכל חובה ועל כולם לצאת למלחמה
ומלחמות בית דוד שהיו לרווחה שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל, ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד, דברי הכל רשות ואף לדעת רבי יהודה מלחמת רשות היא, ואין הכל יוצאים בה.
כי פליגי [במה נחלקו]?
במלחמה שנלחמים ישראל כנגד אויב, בשביל למעוטי [להחליש] את העובדי כוכבים, דלא ליתי עלייהו [כדי שלא ילחמו בישראל], ושלא יתנפלו על ארצם, שיראים שמא יבואו עליהם, או שנודע להם שהאויבים מכינים עצמם לכך.
ואף בזו כולם סוברים שאין הכל יוצאים, אלא שמר - רבי יהודה, קרי לה מלחמת מצוה, ומר - וחכמים, קרי לה מלחמת רשות,
ונפקא מינה: לענין העוסק במצוה שפטור מן המצוה
שרבי יהודה קורא לה מלחמת מצוה שהעוסק בה פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, וחכמים קוראים לה מלחמת הרשות, שהעוסק בה אינו רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו (19).
הדרן עלך פרק משוח מלחמה