חברותא על סוטה· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - אלו נאמרין
דף לב.
מתניתין:
אלו מצוות התלויות בדיבור נאמרין בכל לשון: (1) פרשת סוטה, השבועה והאלה, (2) נאמרים בכל לשון. (3)
ווידוי מעשר, הוא מה שאמרה תורה [דברים כו יב] "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר [כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והודוי בערב פסח של שנה הרביעית], ונתתה ללוי [מעשר ראשון] לגר ליתום ולאלמנה [מעשר עני] ואכלו בשעריך ושבעו; ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקדש מן הבית [זה מעשר שני שהעלהו לירושלים], וגם נתתיו ללוי [זה מעשר ראשון], לגר ליתום ולאלמנה [זה מעשר עני], ככל מצותך אשר צויתני [שנתתים כסדרן], לא עברתי ממצוותיך [להפריש ממין על שאינו מינו], ולא שכחתי [מלברך על הפרשת תרומות ומעשרות]. לא אכלתי באני ממנו [לא אכלתי מן המעשר שני באנינות], ולא בערתי ממנו בטמא [בין שאני טמא והוא טהור, בין שהוא טמא ואני טהור], ולא נתתי ממנו למת [לא עשיתי ממנו ארון ותכריכין למת], שמעתי בקול ה' אלהי [להביאו לבית הבחירה], עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש"; ווידוי זה בכל לשון הוא נאמר.
קרית שמע, ותפלה, וברכת המזון.
ושבועת העדות, הוא מה שאמרה תורה [ויקרא ה א]: "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה [שבועה], והוא עד או ראה או ידע [שהשביעוהו בממון שהוא עד בו, שאם יודע לו בעדות שיעיד לו], אם לא יגיד [כפר ואמר שאינו יודע לו עדות] ונשא עוונו. והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו", ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת.
ושבועת הפיקדון, הוא מה שאמרה תורה [ויקרא ה כא]: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו בפקדון [שהפקד אצלו ונשבע שאינו בידו] או בתשומת יד [הלואה], או בגזל, או עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר. ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן"; ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת. (4)
ואלו נאמרין רק בלשון הקודש:
מקרא ביכורים, והוא מה שאמרה תורה [דברים כו ב]: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי [לבן הארמי] אבד אבי [לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב] וירד [יעקב] מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", ומקרא זה - מ"הגדתי" עד "נתתה לי ה'" - אינו נאמר אלא בלשון הקודש.
וחליצה, הוא מה שאמרה תורה [דברים כה ז]: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", וכל האמירות הנזכרות, אינן נאמרות אלא בלשון הקודש.
ברכות וקללות, (5) הוא מה שאמרה תורה [דברים יא כט]: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה". ונאמר [דברים כז יב]: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן, שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה'" [עד סוף סדר הקללות], והיו מקדימים לכל קללה, ברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", והכל נאמר בלשון הקודש בלבד.
ברכת כהנים שאומרים בנשיאת כפים.
וברכת כהן גדול ביום הכפורים אחר עבודת היום שהיה עובד בקודש הקדשים, היה קורא בתורה, ומברך שמונה ברכות כפי שמבארת המשנה לקמן מ ב.
ופרשת המלך, מפרש לה במשנה לקמן מא א.
ופרשת עגלה ערופה, הוא מה שאמרה תורה [דברים כא א]: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה. וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל. וענו ואמרו [זקני העיר]: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". [והכהנים אומרים]: "כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל"; והכל בלשון הקודש נאמר.
ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, הוא מה שאמרה תורה [דברים כ ב]: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן [הגדול שנמשח לשם כך] ודבר אל העם. ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלהיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", ואין הכהן אומר אלא בלשון הקודש.
המשניות מכאן ואילך מפרשות את אותם הדברים שנשנו במשנתנו שאינם נאמרים אלא בלשון הקודש; בחלקם מפרשת המשנה את מהותם של אותם דברים, ובחלקם מפרשת המשנה את המקור לאמירתם בלשון הקודש, אף שהיה לנו לומר: כשם שסוטה, מקרא בכורים וקריאת שמע, אף שנתנה התורה נוסח לאמירתם, לא הקפידה תורה על אמירתם כפי שהם כתובים בתורה בלשון הקודש, אם כן הוא הדין באלו, היה לנו לומר: אף שנוסח אמירתם כתוב בתורה, בכל זאת אין צריך לאומרם כפי שהם כתובים בלשון הקודש, אלא הוא הדין בשאר לשונות, [רש"י].
ומפרשת המשנה: מקרא ביכורים כיצד, כלומר: מנין שאין הוא נאמר אלא בלשון הקודש!?
משום שנאמר במקרא בכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ולהלן גבי ברכות וקללות הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" -
והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה": מה להלן - בברכות וקללות - בלשון הקודש, אף כאן - במקרא בכורים - בלשון הקודש.
עוד מפרשת המשנה: חליצה שהיא בלשון הקודש כיצד, מנין הוא נלמד:
משום שנאמר בחליצה: "וענתה ואמרה", ולהלן בברכות וקללות הוא אומר: "וענו הלוים ואמרו" -
והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה": מה להלן - בברכות וקללות - בלשון הקודש, אף כאן - בחליצה - בלשון הקודש.
רבי יהודה אומר: אינו צריך (6) ללומדה לחליצה בגזירה שוה, שמעצמה היא למידה: משום שנאמר בחליצה: "וענתה ואמרה, ככה", הרי למדנו: עד שתאמר בלשון הזה שנכתב בתורה. (7)
עוד מפרשת המשנה: ברכות וקללות כיצד היו:
כיון שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון [אצל שומרון], שבצד שכם שאצל אלוני מורה -
ומנין שהם בצד שכם, משום שנאמר [דברים יא כט]: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל אצל אלוני מורה" -
ולהלן - גבי אברהם - הוא אומר: "ויעבור אברם בארץ, עד מקום שכם עד אלון מורה" -
והרי אנו לומדים בגזירה שוה: מה "אלון מורה" האמור להלן באברהם היינו שכם, אף אלון מורה [אלוני מורה] האמור כאן בלויים היינו שכם. (8)
וכאשר הגיעו לאותם הרים, כי אז: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים; וששה שבטים עלו לראש הר עיבל.
והכהנים והלוים (9) והארון עומדים למטה באמצע בין שני ההרים -
הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן על שני ההרים.
שנאמר [יהושע ח לג]: "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו, עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, (10) חציו אל מול הר גריזים [בשיפוע הר גריזים] (11) והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה [להקדים ברכה לקללה]. ואחרי כן קרא [יהושע] את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צוה משה, אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם".
הפכו הלויים את פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו השבטים שבשני ההרים עונין אמן.
ושוב הפכו הלויים את פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונין אמן.
וכך היו עושים ברכה ואחר כך קללה, עד שגומרין ברכות וקללות. (12)
ואחר כך הביאו את האבנים שהוציאו מן הירדן כשעברו בו, ובנו את המזבח בהר עיבל, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר:
[דברים כז ב]: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן, אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, והקמות לך [בירדן] אבנים גדולות, ושדת אותן בשיד. והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה [אבנים אחרות שתוציאו מן הירדן] אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אותם בשיד. ובנית שם [בהר עיבל] מזבח לה' אלהיך, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך, והעלית עליו עולות לה' אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך. וכתבת על האבנים [של המזבח] את כל דברי התורה הזאת באר היטב". (13) ונטלו [סתרו] את האבנים של המזבח אשר בנו בהר עיבל, [אחר שהקריבו עליהם את הקרבנות שנאמרו בפרשה], ובאו בני ישראל (תחילת העמוד) ולנו במקומן, בבית מלונן אשר בגלגל, ושם הקימו את האבנים שסתרו מהמזבח.
דף לב:
גמרא:
שנינו במשנה: ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה. ומפרשינן פרשת סוטה מנלן שהיא נאמרת בכל לשון: (1) ומפרשינן: משום דכתיב בפרשת סוטה: "ואמר אל האשה, (2) אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה", ו"אל האשה" משמע: דברים הנכנסים בלבה (3) שתהא מכרת בלשון, הרי למדנו: בכל לשון שהוא אומר.
תנו רבנן:
משמיעין (4) אותה [קודם מחיקת המגילה] (5) בכל לשון שהיא שומעת [מבינה]: על מה [למה] היא שותה, ובמה היא שותה, על מה נטמאת, ובמה היא נטמאת, וכולהו מפרש לה ואזיל.
"על מה היא שותה": על עסקי קינוי וסתירה, כלומר: פריצות היא שגרמה לה שתשתה.
"ובמה היא שותה": בכלי מאוס במקידה של חרש.
על מה נטמאת: על עסקי שחוק וילדות, כלומר: מי הביאה לידי טומאה - שחוק וקלות ראש, ואומר כן כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באה זו לידי "וצבתה בטנה".
ובמה היא נטמאת: בשוגג או במזיד, באונס [או] ברצון, כלומר: מפרט לה את דיניה אם נטמאת בכל אלו, שלא תמות אלא במזיד וברצון, ולא בשוגג, וכגון שאמרו לה: מת בעלה, או באונס. (6)
וכל כך למה לנו לפרט לה את ההלכות של סוטה!?
ובשלמא את שאר הדברים הוא אומר, כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באות לידי ציבוי הבטן. (7)
שלא להוציא לעז על מים המרים, שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקה, שלא תהא סבורה: אף אילו נטמאתי מזידה וברצון, לא היו המים בודקין אותי.
שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' וידוי מעשר:
ומפרשינן: מנלן שהוא נאמר בכל לשון?
משום דכתיב: "ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקודש מן הבית" -
ויליף בגזירה שוה: "אמירה" ["ואמרת"] שנאמר בודוי מעשר, מ"אמירה" האמורה בסוטה ["ואמר אל האשה"]: מה אמירה האמורה בסוטה בכל לשון שהוא אומר; אף אמירה האמורה בוידוי מעשר: בכל לשון שהוא אומר.
אמר הקשה ליה רב זביד לאביי:
מנין לנו שהגזירה שוה "אמירה אמירה" נתקבלה כדי ללמוד מסוטה, ולילף "אמירה אמירה" מברכות וקללות שאמרו הלוים ["וענו ואמרו"]:
מה להלן גבי לויים אינו אלא בלשון הקודש כמבואר במשנתנו, אף כאן גבי וידוי מעשר אינו אלא בלשון הקודש!?
ומשנינן: דנין "אמירה" גרידתא [אמירה לבד שאין עמה עניה] שבוידוי מעשר, מ"אמירה" גרידתא שבסוטה.
ואין דנין אמירה גרידתא, מעניה ואמירה ["וענו ואמרו"] שבלויים.
תניא: רבי שמעון בר יוחאי אומר:
אדם אומר שבחו בקול נמוך, ואילו את גנותו אומר בקול רם!
ומנין?
שבחו בקול נמוך, אתה למד מן וידוי המעשר שהוא שבח האדם, שהרי אומר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", (8) ולא נאמרה בו עניה, ומשמע בקול נמוך.
גנותו בקול רם אתה למד ממקרא ביכורים, שאומר: "ארמי אובד אבי" והוא גנותו שמתודה שאביו לבן הארמי היה רשע, (9) ונאמר בו "עניה" ["וענית ואמרת"] דמשמע בקול רם. (10)
ומקשינן: וכי אטו אומר אדם גנותו בקול רם!?
והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
מפני מה תקנו חכמים שתהא תפלה נאמרת בלחש, וכמו שמצינו בחנה [שמואל א א יב]: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"?
כדי שלא לבייש את עוברי עבירה המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם.
ומנין שאין מביישין אפילו עוברי עבירה: שהרי לא חלק (11) הכתוב מקום לשחיטת הקרבן בין חטאת לעולה, כלומר: לא נתן הכתוב לחטאת [הבאה על חטא] מקום שחיטה שונה מן העולה, ושניהם נשחטים בצפון המזבח החיצון שבעזרה, והוא כדי שלא יבינו שהיא חטאת, ויתבייש.
הרי שאין זה מן הראוי לומר את גנותו בקול רם דרך פרסום!? (12)
ומשנינן: לא תימא: אדם אומר "גנותו" בקול רם, אלא אימא: אדם אומר "צערו" בקול רם, וכאשר מודיע הוא בקול רם את צערו שרצה לבן לאבד את יעקב, ומודיע על ירידת ישראל למצרים ["וירד מצרימה"] בקול רם.
כדתניא שאדם אומר צערו בקול רם:
כתיב: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא [המצורע] ". (13) מכאן שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים - מתוך כך - מבקשים עליו רחמים. (14)
וכן כל מי שאירע בו דבר רע, צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.
גופא: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום מה תיקנו תפלה בלחש, שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.
ותמהינן: וכי אטו לא שונה החטאת מן העולה, עד שאתה אומר שהקפידה תורה שלא לשנות מהעולה כדי שלא יתבייש!?
והא איכא שינוי בין החטאת לעולה בדמים, שהרי דם חטאת נזרק על המזבח למעלה מחוט הסיקרא, [חוט אדום שהיה עשוי סביב למזבח באמצעו], ואילו דם עולה נזרק על המזבח למטה מחוט הסיקרא!?
ואם כן מה ריוח יש בדבר שהם נשחטים במקום אחד, והרי בלאו הכי מבוייש ועומד הוא!? (15)
ומשנינן: השינוי שיש ביניהם בדמים אינו מביישו, כי התם כהן הוא דידע [רק הכהן יודע בדבר], ולא שאר כל העולם, ואין בושת בדבר.
ואכתי מקשינן: והאיכא שינוי אחר, שהחטאת מן הנקיבה, ואילו העולה אינה באה אלא מן הזכר!?
ומשנינן: התם מיכסיא הנקבות באליה [מכוסה הנקבות בזנב], ואין יודע אם נקבה היא אם זכר.
ומקשינן: תינח כבשה שאכן אין ניכר נקבותה שהיא מכוסה באליה, אבל שעירה שאין לה זנב מאי איכא למימר, והרי נקבותה ניכרת, ושונה היא מהעולה שאינה באה אלא מן הזכר!? (16) ומשנינן: התם איהו דקא מיכסיף נפשיה [הוא מבייש את עצמו], דאיבעי ליה לאיתויי כבשה [היה לו להביא כבשה בעלת זנב], וקא מייתי שעירה [ומביא הוא שעירה נטולת זנב], והרי החטאת כשירה בין מכבשה שאינה ניכרת בנקבותה, ובין משעירה הניכרת בנקבותה.
ואכתי מקשינן: חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה [שאינה באה אלא שעירה ולא כבשה], מאי איכא למימר!? (17)
ומשנינן: התם בעבודת כוכבים אכן לכך אמרה התורה שיביא שעירה, כדי להטיל עליו עונש דניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה [יתבייש, כדי שיתכפר לו בעונש גדול כזה]. (18)
שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' קרית שמע:
ומפרשינן: מנלן שהיא נאמרת בכל לשון?
משום דכתיב: "שמע ישראל", ומשמע: בכל לשון שאתה שומע. (19) תנו רבנן:
קרית שמע נקראת ככתבה בלשון הקודש, (20) דברי רבי.
וחכמים אומרים: בכל לשון היא נקראת.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי?
משום דאמר קרא: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ומשמע: בהווייתן יהו, כאשר הם ללא שינוי, והיינו בלשון הקודש. (21)
וטעמם של רבנן הסוברים שהיא נקראת בכל לשון, הוא משום דאמר קרא: "שמע" בכל לשון שאתה שומע.
ומקשינן: ורבנן נמי, הכתיב "והיו", דמשמע: בהוייתן יהו בלשון הקודש!?
ומפרשינן: רבנן סוברים שההוא "והיו" ללמד הוא בא, שלא יקראנה לקריאת שמע למפרע, כגון שיאמר: "ובשעריך ביתך מזוזות". (22)
ומקשינן: ורבי הדורש מ"והיו" ללשון הקודש, אם כן שלא יקראנה למפרע, מנליה [מנין לו]!? (23)
ומפרשינן: נפקא ליה לרבי שלא יקרא קריאת שמע למפרע: ממה שנאמר "והיו הדברים האלה", והיה לו לומר "דברים", ואמר "הדברים", כדי ללמד שלא יקראנה למפרע.
ורבנן שאין צריכים דרשה זו ללמד שלא יקראנה למפרע, שכבר דרשוהו מ"והיו": "דברים" "הדברים" לא משמע להו לדרשה.
ורבי נמי - הסובר שאין קריאת שמע נקראת אלא בלשון הקודש - הכתיב: "שמע" ומשמע בכל לשון שאתה שומע.
ומשנינן: ההוא "שמע" מיבעי ליה לרבי, כדי ללמד: "השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך", וכל הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא.
ורבנן - שאין תיבת "שמע" מיותרת לשיטתם ללמד דין זה - סברי ליה כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. (24)
עוד שואלת הגמרא: לימא קסבר רבי [האם הכרח הוא לומר שסובר רבי]:
דף לג.
כל התורה בכל לשון נאמרה, כלומר: ניתנה התורה לקרותה בבית הכנסת בכל לשון? (1) ומשום דאי סלקא דעתך: בלשון הקודש נאמרה, אם כן "והיו" - ללמד על קריאת שמע בפרט שהיא נאמרת בלשון הקודש - דכתב רחמנא למה לי!? (2)
ומשנינן: אין מכאן הכרח, כי יש לומר: אף שבלשון הקודש נאמרה, מכל מקום איצטריך "והיו" כדי ללמד על קריאת שמע שהיא אינה נקראת אלא בלשון הקודש, משום דמאידך גיסא כתיב גבי קריאת שמע: "שמע", וכדי שלא נדרוש "בכל לשון שאתה שומע", אלא נדרשהו ללמד שצריך להשמיע לאזניו.
עוד שואלת הגמרא: לימא קסברי רבנן: כל התורה כולה בלשון קודש נאמרה? ומשום דאי סלקא דעתך בכל לשון, אם כן "שמע" דכתב רחמנא - כדי לרבות קריאת שמע שהיא נקראת בכל לשון - למה לי!?
ומשנינן: אין הכרח מכאן, כי יש לומר: אף שבכל לשון נאמרה, מכל מקום איצטריך הכתוב לומר "שמע", משום דמאידך גיסא כתיב "והיו", וכדי שלא נדרוש "והיו, בהוייתן יהו", אלא נדרשהו ללמד שלא יקרא למפרע.
שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' תפלה:
ומפרשינן טעמא, משום דתפלה רחמי היא [בקשת רחמים היא], כל היכי דבעי מצלי, בכל צורה שיודע הוא לכוין בה את לבו הרי הוא מתפלל.
ומקשינן על משנתנו: וכי אכן תפלה בכל לשון היא נאמרת!?
והאמר רב יהודה:
לעולם אל ישאל [יבקש] אדם את צרכיו מהקב"ה בלשון ארמית, (3) ומשום דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?
ומשנינן: לא קשיא!
כי הא - דרב יהודה שלא יתפלל בלשון ארמי - ביחיד, שהוא זקוק לכך שיסייעוהו מלאכי השרת.
הא - משנתנו דבכל לשון היא נאמרת - בצבור, שהם אינם זקוקים למלאכי השרת, וכמו שאמר באיוב [לו ה] "הן אל כביר ולא ימאס", שאינו מואס בתפילת הרבים. (4) ותו מקשינן: וכי אטו אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?
והתניא:
יוחנן כהן גדול שמע - ביום הכפורים שבזמן מלחמת החשמונאים עם היונים, כשהיה עובד עבודת היום - בת קול יוצא מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: "נצחו טליא [פרחי כהונה מבית חשמונאי] דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא [שהלכו לאנטוכיא לעשות מלחמה].
ושוב מעשה בשמעון הצדיק שהיה כהן גדול, ששמע בת קול ביום הכפורים מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא (5) דאמר שנאה לאייתאה על היכלא [התבטל גיוס החיל שהיה אמור השונא להביא על היכל הקודש בירושלים], ונהרג גסקלגס מלך יון, ובטלו גזירותיו.
וכתבו אותה שעה שיצתה בת הקול וכיוונו לאחר זמן את השעה שבה מת מלך יון ומצאוהו מכוון -
ובלשון ארמי היה בת הקול אומר!
הרי שמכירים מלאכי השרת בלשון ארמית!? (6)
ומיישבת הגמרא קושיא זו בשני אופנים:
אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי עבידא, אותה מידה הממונה על כך אכן יודעת בלשון ארמי, כי היא עשויה כדי להשמיע, ופעמים שמשתלחת לאומה זו, ופעמים לאחרת.
ואי בעית אימא: בת הקול שיצתה של גבריאל הוה, שהוא אכן יודע גם לשון ארמי, דאמר מר: בא גבריאל ולימדו ליוסף שבעים לשון. (7) שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': ברכת המזון: (8)
ומפרשינן טעמא משום דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", ולא אמרה התורה כיצד ובאיזה נוסח לברך, אלא בכל לשון שאתה מברך. (9)
שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת העדות: ומפרשינן טעמא, משום דכתיב בפרשת שבועת העדות: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", וממה שאמרה תורה: "ושמעה" ולא "והשביעוה", הרי משמע בכל לשון שהיא שומעת. (10)
שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת הפקדון: ומפרשינן טעמא, משום דאתיא בגזירה שוה: "תחטא תחטא" משבועת העדות, שאינה צריכה לשון הקודש. (11)
שנינו במשנה: ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא בכורים וחליצה וכו'. מקרא בכורים כיצד: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ולהלן הוא אומר: "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל", מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש: שואלת הגמרא: ולויים גופייהו מנלן, שהקפידה תורה שיאמרו דוקא בלשון הקודש!? (12)
ומשנינן: אתיא ברכות וקללות דלויים בגזירה שוה "קול קול" ממשה.
כתיב הכא גבי לויים: "קול רם", וכתיב התם גבי משה: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול".
ללמד: מה להלן גבי משה במתן תורה בלשון הקודש היה, שהרי בה ניתנה תורה, אף כאן בברכות וקללות דלויים בלשון הקודש.
שנינו במשנה: חליצה כיצד, "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר "וענו הלויים ואמרו" מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש; רבי יהודה אומר: "וענתה ואמרה ככה", עד שתאמר בלשון הזה:
ומפרשינן לרבנן הלומדים לשון הקודש בחליצה מגזירה שוה, אם כן האי "ככה" האמור בחליצה מאי עבדי ליה?
מיבעי להו ל"ככה" כדי ללמד לדבר שהוא מעשה בחליצה כגון חליצה ויריקה, הרי הוא מעכב, מאחר שהסמיכה התורה "ככה" ל"יעשה", ועדיין לא שמענו על לשון שהוא מעכב.
ורבי יהודה מ"כה", "ככה", כלומר: אם לא היתה באה התורה אלא ללמד על מעשה שהוא מעכב, די לה לאמר "כה", ומאחר שאמרה "ככה", הרי למדנו אף ללשון שהוא מעכב.
וטעמם של רבנן שאין לומדים למעשה שהוא מעכב מ"כה" "ככה", הוא משום ד"כה" ככה" לא משמע להו דרשה כלל, ואם כן לומדים אנו מ"ככה" שמעשה מעכב, ועדיין לא שמענו שלשון מעכב.
דף לג:
ומקשינן לרבי יהודה הלומד שחליצה היא בלשון הקודש מ"ככה", אם כן האי "וענתה ואמרה" - שלמדו ממנו חכמים גזירה שוה "עניה עניה" - מאי עביד ליה [מה ידרוש בו], כלומר: גזירה שוה "עניה עניה" למה ניתנה? ומפרשינן: מיבעי ליה לרבי יהודה גזירה שוה ד"עניה עניה", כדי לאגמורי לברכות וקללות דלויים, דהם בלשון הקודש, כלומר: גזירה שוה זו לא ניתנה כדי ללמוד מלויים לחליצה, אלא בהיפוך, כדי ללמוד מחליצה ללויים שיאמרו בלשון הקודש, וכדמפרש ואזיל.
ומקשינן: וכי למה לו לרבי יהודה ללמוד ללויים שיאמרו בלשון הקודש מחליצה, ולילף רבי יהודה ללויים ממשה בגזירה שוה ד"קול קול", וכאשר למדוהו חכמים!?
ומשנינן: הרי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבותיו, ורבי יהודה, גזירה שוה ד"ענייה ענייה" גמיר מרבותיו; ואילו גזירה שוה ד"קול קול" לא גמיר מרבותיו.
תניא נמי הכי שלדעת רבי יהודה ברכות וקללות דלויים נלמדים שהם בלשון הקודש ממה שנאמר בהם "ענייה" ["וענו ואמרו"], ולא כחכמים הלומדים כן מ"קול רם":
דהא תניא: רבי יהודה אומר:
כל מקום שנאמר בדבר התלוי בדיבור: "כה", "ככה", "ענייה ואמירה", אינו אלא בלשון הקודש.
ומפרש לה רבי יהודה:
"כה" הוא מה שנאמר בנשיאת כפים: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", ומכאן אנו לומדים לנשיאת כפים שהיא בלשון הקודש.
"ככה" דחליצה.
"ענייה ואמירה" דלויים. (1)
שנינו במשנה: ברכות וקללות כיצד: כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם שאצל אלוני מורה, שנאמר: "הלא המה בעבר הירדן, אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל אצל אלוני מורה", ולהלן הוא אומר: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה", מה "אלון מורה" האמור להלן שכם, אף "אלון מורה" האמור כאן שכם, ששה שבטים וכו':
תנו רבנן לפרש את הפסוק [שנזכר במשנה] המלמד לבני ישראל - שהיו ממזרח לירדן, בדרכם לעברו המערבי של הירדן - היכן הם הר גריזים והר עיבל:
"הלא המה בעבר הירדן": היינו מעבר לירדן ואילך [רחוק ממנו], דברי רבי יהודה, שהרי נאמר:
"אחרי דרך מבוא השמש": ו"מבוא השמש" הוא מקום שחמה זורחת דהיינו במזרח, וכל מקום שנאמר "אחרי" מופלג הוא, נמצא שהכתוב אומר: שההרים האלו היו מופלגים מן המזרח בו היו עומדים בני ישראל.
"בארץ הכנעני היושב בערבה": אלו הר גריזים והר עיבל, שיושבים בהם היום כותיים, שהגלה סנחריב מלך אשור את עשרת השבטים והושיב בהם את אלו.
"מול הגלגל": היינו סמוך לגלגל.
"אצל אלוני מורה": היינו שכם; ומנין שהוא שכם, שהרי:
כאן הוא אומר "אלוני מורה": ולהלן הוא אומר: "ויעבור אברם בארץ, עד מקום שכם עד אלון מורה", ולמדנו בגזירה שוה: מה "אלון מורה" האמור להלן היינו שכם; אף "אלוני מורה" האמור כאן היינו שכם.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:
בדבר זה זייפתי [כלומר: הוכחתי את הזיוף של] ספרי כותיים המאמינים בתורה שבכתב, ואינם מאמינים בתורה שבעל פה, ואומרים: מתוך שנאמר בהר גריזים: "וזבחת שלמים ואכלת שם", ודאי שהוא המקום אשר יבחר ה' לעובדו, שלא כקבלת חז"ל שבחירה זו היא על פי נביא, והיינו בירושלים.
כי אמרתי להם: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום!
שהרי מנין לכם שהר גריזים שאתם עובדים שם, הוא אכן הר גריזים האמור בתורה, הרי זה משום שאתם אומרים: "אלוני מורה" היינו שכם, ואם כן הר גריזים האמור בתורה שהוא אצל אלוני מורה, הוא ההר הסמוך לשכם.
ואכן אף אנו מודים ש"אלוני מורה" היינו שכם, ברם אנו למדנוה בגזירה שוה, ואילו אתם במה למדתום!? כלומר: אם לא שמסתמכים אתם על תורה שבעל פה, אין לכם מקור למקום המקודש לכם, ונמצא שאתם מסתמכים עליה ומכחישים אותה כאחת. (2)