אור ברסלב
חברותא על סוטה פרק ראשון - המקנא

חברותא על סוטה· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - המקנא

דף ב.

מתניתין:

המקנא לאשתו, מי שמתרה באשתו שלא תתייחד עם איש פלוני - כיצד הוא מקנא לה -

רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים, שצריך להתרות בה, שלא תתייחד עם אדם מסויים, ושתהיה ההתראה בפני שני עדים.

אבל אם לא קינא לה בפני שנים, אפילו שקינא לה בינו לבינה, אינה נאסרת עליו, ואינו יכול להשקותה (1).

ומשקה, לאחר שעברה על קינויו, והתייחדה עם האיש ההוא, יכול בעלה להשקותה - אפילו על פי עד אחד, שמעיד שנתייחדה עם האיש ההוא, שקינא לה שלא להתייחד עמו.

או על פי עצמו, ואפילו אם הוא עצמו מעיד שהיא נסתרה עמו.

והרי היא אסורה על בעלה, בין אם נסתרה על פי עד אחד, ובין על פי עצמו, מספק, עד שתבדק במים המאררים (2).

רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים, וכדעת רבי אליעזר.

ומשקה על פי שנים, שצריך שני עדים גם על העובדה שנסתרה עם פלוני (3).

כיצד מקנא לה? אם אמר לה בפני שנים (4) -

בלשון של -

"אל תדברי עם איש פלוני", וכל התראתו היא שלא תדבר עם פלוני.

ודברה עמו, שעברה על התראתו ודברה עמו, ואפילו אם גם נתיחדה עמו.

עדיין היא מותרת לביתה, לבעלה.

ומותרת לאכול בתרומה, אם היא אשת כהן.

שהיות ולא התרה בה שלא תתייחד עם פלוני, אינה נאסרת על בעלה.

אבל אם התרה בה שלא תתייחד עם פלוני

-

ובכל זאת נכנסה עמו לבית הסתר ועברה על התראתו, ונתייחדה עמו.

ושהתה עמו כדי טומאה, שהיה שיעור זמן היחוד כדי שיעור העראה.

הרי היא אסורה לביתה, לבעלה, כדין סוטה שאסורה מספק.

ואם היתה נשואה לכהן, היא אסורה לאכול בתרומה מספק (5).

עד שתבדק על ידי שתיית המים המאררים, ויווכח הדבר שלא זינתה.

ואם מת, ונפלה לפני אחיו ליבום, הרי היא חולצת, ולא מתייבמת וגמרא לקמן [ה ב] יבואר הטעם שאינה מתייבמת.

גמרא:

שואלת הגמרא:

מכדי, הרי תנא, מנזיר סליק, התנא שנה את מסכת נזיר לפני מסכת סוטה, ובסיימו את מסכת נזיר הוא בא לשנות את מסכת סוטה.

ולכן צריך לדון: מאי תנא, איזה ענין למדנו במסכת נזיר שהוא דומה למסכת סוטה הבאה אחריו, דקא תנא סוטה, שמשום כך שנה התנא את מסכת סוטה אחרי מסכת נזיר.

ומשנינן:

כדרבי. לפי דרשתו של רבי.

דתניא למדנו בברייתא -

רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? מדוע התורה כתבה את פרשת נזיר אחרי פרשת סוטה.

לומר לך, ללמדנו שכל הרואה סוטה בקלקולה, איך עונשין אותה בבית המקדש, ומנוולין ומבזין אותה -

יזיר עצמו, יקבל על עצמו להתנזר מן היין, שהיין גורם לקלות ראש, והיין הוא זה שגרם לאשה לזנות תחת בעלה.

וכיון שלכך סמכה התורה את פרשת נזיר אחרי פרשת סוטה -

משום כך, שנה התנא את מסכת סוטה אחרי מסכת נזיר.

ושואלת הגמרא:

וליתני סוטה, והדר ליתני נזיר! אם כן, כמו שמצינו בתורה שפרשת סוטה נשנית קודם פרשת נזיר, היה התנא צריך לכתוב את מסכת נזיר אחרי מסכת סוטה.

ומשנינן:

איידי כיון דתנא כתובות, ששנה התנא קודם את מסכת כתובות

ותנא "המדיר", ובתוך מסכת כתובות כתב את פרק המדיר, שהוא מעניני נדרים.

תנא נדרים. לכך שנה התנא את מסכת נדרים אחרי מסכת כתובות.

ואיידי דתנא נדרים, וכיון שכבר שנה את מסכת נדרים, תנא נזיר. נקט התנא למסכת נזיר כיון דדמי לנדרים, שנזירות היא נדר מכלל הנדרים, שהרי הנזירות חלה על ידי שמקבל על עצמו בנדר להיות נזיר, ולכך סידר התנא את מסכת נזיר אחרי מסכת נדרים.

וקתני, ולכך נקט התנא למסכת סוטה אחרי מסכת נזיר כדרבי משום טעמו של רבי כמו שהתבאר בברייתא.

שנינו במשנה: המקנא לאשתו.

ומדייקת הגמרא: משמע, דיעבד, אין. אם בדיעבד קנא לאשתו, כך הוא דינו, כמבואר במשנה.

אבל לכתחילה, לא! שאין זה מן הראוי שאדם יקנא לאשתו.

כי אם היה ראוי לקנא לאשתו, היה התנא צריך לומר "רבי אליעזר אומר, מקנא אדם לאשתו", וכל הרישא של "המקנא לאשתו" מיותר (6).

ומוכח מזה, שקסבר תנא דידן, אסור לקנאות. שאין ראוי לכתחילה לקנא לאשתו, משום שעל ידי כך מביא את עצמו לידי קטטה עם אשתו, וכן משום שגורם לאשתו שתבא לידי ניוול בבית המקדש.

אמר רבי שמואל בר רב יצחק -

כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, כשריש לקיש היה בא לדרוש בפרשת סוטה. אמר הכי -

אין מזווגין לו לאדם אשה, אלא לפי מעשיו. צנועה לצדיק, ופרוצה לרשע.

שנאמר: "כי לא ינוח לא יזדווג שבט הרשע ממשלת רשע על גורל הצדיקים". ומזה לומדים שאשה פרוצה לא תיפול בגורל הצדיק. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן -

וקשין אותן הזיווגין שנקבעים על פי מעשיו של האדם, לפני הקב"ה לזווגן, כקריעת ים סוף, שהקב"ה היה צריך לבקוע להם את הים ולשנות סדרי בראשית.

שנאמר בתחילת הפסוק: "אלהים מושיב יחידים, הקב"ה מזווג איש יחיד ואשה יחידה ביתה". מיישב מהם בית.

ובסוף הפסוק נאמר: "מוציא אסירים שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים בכושרות". בחודש ניסן, שהוא זמן מוכשר ליציאה, שהוא חודש לא קר ולא חם.

הרי שהפסוק מקיש את זיווגו של אדם לקריעת ים סוף:

ושואלת הגמרא:

איני, איך אפשר לומר שהזיווג נקבע לפי מעשיו של האדם.

והא אמר רב יהודה אמר רב -

ארבעים יום קודם יצירת הולד, קודם יצירת הזכר, ואפילו אם הנקיבה עדיין לא נולדה (7).

בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני! בית פלוני לפלוני! שדה פלוני לפלוני! (8) הרי שהזיווג נקבע כבר קודם שנולד האדם, ואיך אפשר לומר שהזיווג נקבע לפי מעשיו של האדם.

ומשנינן: לא קשיא:

הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.

הזווג הראשון נקבע ארבעים יום קודם יצירת הולד לפי המזל, אבל הזיווג השני, [היינו אלמן לאלמנה (9)], כיון שהיא אינה בת זוגו שנקבעה ארבעים יום קודם יצירת הולד, אלא צריך להתאים אותה אליו, דבר זה נקבע לפי מעשיו של האדם, והוא קשה כקריעת ים סוף.

שנינו במשנה

רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים וכו'.

והוינן בה:

עד כאן לא פליגי, דהיינו, לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע שצריך שני עדים, אלא בקינוי, שלדברי הכל צריך שני עדים, וסתירה שלאחר הקינוי, שצריך שני עדים לרבי יהושע.

אבל בטומאה, אם יש עדים על הקינוי והסתירה, ואחר כן בא עד אחד והעיד שבאותה הסתירה (10) היא זינתה, מהימן, ואינה שותה, אלא יוצאת בלא כתובה, ואסורה לבעלה ולבועל, ובאכילת תרומה.

ותנן נמי: עד אחד אומר: אני ראיתי שניטמאת באותה סתירה - לא היתה שותה מהמים המאררים, כיון שהעד נאמן.

והוינן בה:

מדאורייתא, מנלן דמהימן עד אחד? מהיכן אנו יודעין מהתורה שעד אחד נאמן.

מתרצת הגמרא:

דתנו רבנן בברייתא:

כתוב בפרשת סוטה

"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה, ונסתרה, והיא נטמאה, ועד אין בה, והיא לא נתפשה, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא נטמאה".

כיון שדברי הכתוב 'ועד אין בה' נאמרו אחרי "ושכב איש אותה", מוכח שהפסוק מדבר בעדות על עניני טומאה. ואחרי זה כתוב 'ועבר עליו רוח קנאה'. ולהלן מבארת הגמרא שכוונת הפסוק שעוד לפני הסתירה כבר קינא לה, ועל זה נאמר 'ועד אין בה'.

הרי שעד אחד נאמן להעיד שנטמאה אחרי קינוי וסתירה.

ודנה הברייתא: האם נאמר שבשנים הכתוב מדבר, וכוונת הפסוק 'ועד אין בה' הוא מלשון 'עדות', לומר שאין בה עדות של שנים, אלא של עד אחד, ועל זה נאמר 'והיא לא נתפשה', והיינו שהיא לא נאנסה, אלא היתה מזידה, ולכך נאסרת, ואם כן, מוכח שעד אחד נאמן להעיד שהיא נטמאה.

או אינו אלא אפילו באחד. אולי כוונת הפסוק 'ועד אין בה' אינו מלשון 'עדות' אלא מלשון עד יחיד, וכוונת הפסוק שאין בה אפילו עד אחד [והגמרא בהמשך הסוגיא מבארת איך היא נאסרת]. ולפי זה אי אפשר ללמוד מכאן שעד אחד נאמן לאוסרה.

תלמוד לומר -

נאמר בפרשת שופטים "לא יקום עד אחד באיש".

דף ב:

ומדייקת הברייתא:

וכי ממשמע שנאמר "לא יקום עד באיש", איני יודע שהוא אחד?

הרי כיון שהתורה כתבה 'לא יקום עד', משמעותו היא עד יחיד, ומדוע התורה צריכה להוסיף ולהדגיש שמדובר בעד "אחד".

מה תלמוד לומר "אחד" -

זה בנה אב, למדים מכאן בלימוד של "מה מצינו" לכל התורה, שכל מקום שנאמר "עד", הרי כאן שנים. שכל מקום שהתורה כותבת בלשון 'עד' כוונתה היא לשני עדים.

עד שיפרוט לך הכתוב "אחד", אלא אם כן התורה כותבת במפורש 'עד אחד'.

ומברייתא זו נפשט לנו הספק, שגם בפרשת סוטה מתפרש הפסוק 'ועד אין בה'. ואמר רחמנא: תרי לית בה, אין לנו שני עדים על מעשה הזנות אלא עד אחד. ועל זה נאמר "והיא לא נתפשה", אסורה, שכיון שיש עד אחד שהיא מזידה, היא נאסרת על בעלה.

אך שואלת הגמרא:

אלא טעמא, משמע שרק משום דכתיב "לא יקום עד אחד באיש" אנו מפרשים את הפסוק של 'ועד אין בה' בלשון עדות.

הא לאו הכי, אם לא היה לנו את הדרשה הזאת, הוה אמינא, עד דסוטה - חד הוא! וכוונת הפסוק שאין לנו אפילו עד אחד.

ואי אפילו חד ליכא, אם כוונת הפסוק שאין לנו אפילו עד אחד שנסתרה - אלא במאי מיתסרא? איך היא נאסרת על בעלה? (11)

מתרצת הגמרא: איצטריך. סלקא דעתך אמינא שכוונת הפסוק "עד אין בה", שאין עד אחד נאמן בה לאוסרה, אלא דוקא שני עדים.

ושואלת הגמרא:

אם כוונת הפסוק שאין נאמן בה.

ואלא מאי בעי, וכי מה בא ללמדנו, האם זה שאינה נאסרת עד דאיכא תרי, שיהא לנו שני עדים שנטמאה? -

לישתוק קרא מיניה! מדוע התורה צריכה לחדש לנו שאין עד אחד נאמן? -

דאתיא, הרי אפשר ללמוד את זה בגזירה שוה "דבר דבר" מממון, כי לגבי ממון נאמר במפורש "על פי שני עדים יקום דבר", ובפרשת זנות נאמר "כי מצא בה ערות דבר", ומכאן אנו למדים שאין דבר שבערוה פחות משני עדים.

ואנא ידענא, ממילא אנו יודעים, שעדות על טומאה צריכה שני עדים, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, כמו שאנו מצריכים בכל דבר שבערוה שני עדים.

ומתרצת הגמרא:

איצטריך. אם לא היינו לומדים מהפסוק של לא יקום עד אחד, שכוונת הפסוק לשני עדים, היינו מפרשים שהפסוק בא ללמדנו שאין עד נאמן בה, ומה שהקשינו הרי זה מילתא דפשיטא שאין עד אחד נאמן בה, יש לומר - סלקא דעתך אמינא שסוטה שאני, ואי אפשר ללמוד מכל דבר שבערוה שגם בעדות על סוטה צריך שני עדים, דרגלים לדבר, כיון שיש לנו הוכחה לדברי העד אחד, שהרי קינא לה ובכל זאת נסתרה, ולכך הוה אמינא שאף ליתהימן בה עד אחד על הטומאה.

ולכך הוצרך הפסוק ללמדנו שאין עד אחד נאמן בה. אבל כיון שאנו לומדים בלימוד של "מה מצינו" מהפסוק 'לא יקום עד אחד' שכוונת הפסוק 'ועד אין בה' מלשון עדות, ולא מלשון עד יחיד, ממילא אנו למדים שאף עד אחד נאמן על טומאה.

שואלת הגמרא: ומי מצית אמרת, איך אפשר לומר שלולא הדרשה מהפסוק 'לא יקום עד אחד' אפשר לפרש שהפסוק בא ללמדנו דאין עד אחד נאמן בה, ושריא, ועד שיהא לנו שני עדים על הטומאה היא מותרת.

והא מדכתיב בסוף הפסוק "והיא לא נתפשה", מכלל, דאסורה!

משמע כיון שהיא מזידה, היא אסורה, והרי אין לנו שני עדים שנטמאה, ובכל זאת היא אסורה.

ומתרצת הגמרא:

איצטריך. אם לא היינו לומדים מהפסוק של 'לא יקום עד אחד' שכוונת הפסוק לשני עדים, כי סלקא דעתך אמינא, היינו מפרשים את הפסוק, אין נאמן בה עד דאיכא תרי, ואינה נאסרת אלא אם יש שני עדים.

ובתרי נמי, היא דלא נתפשה. וכוונת הפסוק שאפילו אם יש שני עדים, אינה נאסרת אלא אם היא מזידה.

קא משמע לן הפסוק של 'לא יקום עד אחד', שכל מקום שהתורה כתבה 'עד' משמעותו מלשון 'עדות'. וכיון שבפרשת סוטה נאמר 'ועד אין בה', משמע שגם עד אחד יכול להעיד על הטומאה:

שנינו במשנה:

רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים וכו'.

מאי טעמא (12) דרבי יהושע שעל קינוי וסתירה צריך שני עדים ואילו על טומאה מספיק עד אחד.

אמר קרא "ועד אין בה", וביארה הגמרא לעיל שכוונת הפסוק שאין בה שני עדים על טומאה אלא עד אחד.

וממעטינן: "בה", בטומאה, מספיק עד אחד, ולא בקינוי, אלא צריך שני עדים על הקינוי.

וכן ממעטינן: "בה", בטומאה, מספיק עד אחד, ולא בסתירה, שצריך שני עדים על הקינוי ועל הסתירה.

ורבי אליעזר, שסובר שרק על הקינוי צריך שני עדים, אומר -

"בה", ולא בקינוי! רק לגבי דין קינוי אנו ממעטין מהפסוק שצריך שני עדים, אבל לגבי סתירה, מספיק עד אחד.

שואלת הגמרא:

ואימא "בה", ולא בסתירה! מנין לרבי אליעזר שהפסוק בא למעט שקינוי צריך שני עדים, אולי הפסוק בא למעט שגם על סתירה צריך שני עדים.

מתרצת הגמרא:

סתירה איתקש לטומאה, דכתיב "ונסתרה והיא נטמאה". כיון שסתירה הוקשה לטומאה, אנו למידין כשם שמספיק עד אחד על טומאה, הוא הדין שמספיק עד אחד על הסתירה.

שואלת הגמרא:

קינוי נמי איתקש לטומאה, דכתיב "וקנא את אשתו, והיא נטמאה". וכיון שקינוי גם הוקש לטומאה, מדוע סובר רבי אליעזר שצריך על הקינוי שני עדים.

מתרצת הגמרא:

הא מיעט רחמנא "בה". וכיון שהפסוק בא למעט, סובר רבי אליעזר שהפסוק בא למעט שקינוי צריך שני עדים.

שואלת הגמרא: ומה ראית? מדוע אנו מפרשים שהפסוק בא למעט קינוי, ולא מפרשים שהפסוק בה למעט סתירה.

מתרצת הגמרא: מסתברא, סתירה עדיפא להחמיר בה שתאסר אפילו על ידי עד אחד, שכן הסתירה אוסרתה על הבעל ועל הבועל מספק, כמו בטומאה, שנאסרת מדין ודאי על בעלה ועל הבועל, ולכך אנו מפרשים שהפסוק בא למעט רק קינוי, שבקינוי צריך שני עדים, אבל סתירה הוקשה לטומאה, שמספיק בה עד אחד.

שואלת הגמרא:

אדרבה, קינוי עדיף להקיש לטומאה שמספיק עד אחד, שכן עיקר גרם לה! שהרי רק מחמת הקינוי היא נאסרת בסתירה, והוא הגורם לה להיאסר, שהרי ביחוד סתם אינה נאסרת.

מתרצת הגמרא:

אי לאו סתירה - קינוי מי איכא? הרי הקינוי אינו גורם שום איסור ללא הסתירה.

שואלת הגמרא:

ואי לאו קינוי - סתירה מאי אהני? הרי הסתירה אינה מועלת כלום ללא הקינוי, ועדיף להקיש קינוי לטומאה.

מתרצת הגמרא:

אפילו הכי, סתירה עדיפא להקיש לטומאה, שמספיק עד אחד, דאתחלתא דטומאה היא, שהרי בסתירה מתחלת הטומאה:

מתניתין, שכתוב בה שדעת רבי אליעזר שקינוי בשנים וסתירה בעד אחד ועל פי עצמו.

דלא כי האי תנא -

דתניא למדנו בברייתא -

רבי יוסי ברבי יהודה אומר משום רבי אליעזר -

המקנא לאשתו - מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, (13) ומשקה לה על פי שנים. הרי שדעת רבי אליעזר שקינוי על פי עצמו וסתירה על פי שנים.

השיבו חכמים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה שקינוי על פי עצמו: אם כן, אין לדבר סוף [ובהמשך הסוגיא יבואר מדוע אין לדבר סוף].

מאי טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה שקינוי בעד אחד וסתירה בשנים.

אמר קרא "ועד אין בה", שמספיק עד אחד על הטומאה.

וממעטינן: "בה", בטומאה, מספיק עד אחד, ולא בסתירה שאינה נאסרת בסתירה אלא בשנים.

שואלת הגמרא: ואימא, אולי נמעט בה בטומאה, ולא בקינוי. וגם בקינוי נצריך שני עדים.

מתרצת הגמרא: קינוי איתקש לטומאה שמספיק עד אחד.

דכתיב - "וקנא את אשתו, והיא נטמאה".

שואלת הגמרא:

סתירה נמי איתקש לטומאה, דכתיב "ונסתרה והיא נטמאה", ואם כן מדוע בסתירה צריך שנים.

מתרצת הגמרא:

ההוא, ההיקש של סתירה לטומאה, בא ללמדנו כמה שיעור סתירה, שאם שהתה עמו בסתר היא נאסרת, רק אם שהתה כשיעור כדי טומאה שהיא יכולה ליטמא לו הוא דאתא.

למדנו בברייתא - השיבו חכמים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה אין לדבר סוף.

שואלת הגמרא:

מאי ניהו? מדוע אין לדבר סוף.

מתרצת הגמרא:

תוכן העניינים

חברותא על סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה