חברותא על נזיר· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - שלשה מינין · דף מג.
ואכתי מקשינן: בבית [באוהל המת] נמי - ואפילו כשלא היה טמא תחילה - למה הוא חייב שתים!? והרי אינו חייב על הביאה אלא כשהכניס לאוהל המת את רוב (1) גופו, ואם כן:
כיון דאעיל ידיה איסתאב [מיד כשהכניס את אצבע ידו לאוהל המת כבר נטמא], כי עייל כולי האי, כשנכנס כל כך עד שיעבור על איסור ביאה באוהל המת - דהיינו שנכנס רובו - כבר טמא הוא, ולמה יתחייב על הביאה!? (2)
אלא אמר רבי (3) אלעזר:
אכן אם צירף ידו לבית, כלומר: הכניס ידו לאהל תחילה, כי אז משום טומאה איכא [הרי הוא חייב], אבל משום ביאה ליכא [אינו חייב עליה], כיון שטמא ועומד הוא.
ואולם אם צירף גופו, כלומר: הצמיד את ידיו לגופו, כי אז טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו [באים הם כאחד] ובאופן זה הזהירה התורה על הביאה.
ועדיין תמהה הגמרא:
הא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה, והרי אף כשנכנס באופן זה - קדמה כניסת חוטמו לבית ונטמא, ואילו על הביאה אי אתה יכול לחייבו עד שנכנס רוב גופו, ולמה יתחייב על הביאה אחר שכבר טמא הוא!?
אלא אמר רבא:
אכן אם הכניס ראשו (4) תחילה, משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא, כיון שכבר טמא הוא.
אבל הכניס גופו לבית, והיה כופף את ראשו מחוץ לבית כדי שלא יכנס חוטמו תחילה, כי אז טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין [כאחד באים הם עליו], ובאופן זה הזהירה התורה על הביאה.
ואכתי מקשינן: והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא [והרי אי אפשר שלא יכניס את אצבע רגלו תחילה], ונחת להו טומאה [ירדה עליו טומאה], ושוב אי אפשר לחייבו על הביאה!? (5)
אלא אמר רב פפא: באופן זה תמצא טומאה וביאה באין עליו כאחד, והזהירתו התורה גם משום ביאה:
כגון שנכנס הנזיר בשידה תיבה ומגדל [מיני כלים מטלטלין שחוצצים בפני הטומאה] לאוהל המת ולא נטמא עדיין, ואף לא "בא" לאוהל המת, ושוב בא חבירו (6) ופרע מעליו - מרצונו של הנזיר - את המעזיבה של השידה, ובכך נטמא הנזיר (7), ואף נחשב הוא כ"בא" אל אוהל המת, ונמצא דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.
מר בר רב אשי אמר:
כגון דעייל [נכנס] הנזיר כשהוא המת היה עדיין גוסס, (8) ונפק נשמתיה אדיתיב [ויצתה נשמתו של הגוסס כשהנזיר כבר יושב בבית], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין כשיצתה נשמתו. (9)
פרשת טומאת כהנים [ויקרא כא]:
ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו: לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו.
תנו רבנן:
נאמר בפרשת טומאת כהנים: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו", ולכך נאמר: "להחלו" [לשון "חלל"] כדי ללמד שאינו אסור בו עד שעה שימות.
רבי אומר: נאמר בפרשת נזיר: "לא יטמא להם במותם", ולכך אמרה תורה "במותם" כדי ללמד שאינו אסור בו עד שימות, ולא כשהוא מגוייד [מלא פצעים וחתכים] (10) וגוסס.
ומבארת הגמרא: מאי בינייהו [באיזה דין נחלקו], שהרי אף לתנא קמא אינו אסור במגוייד ובגוסס היות ואינו חלל?
אמר רבי יוחנן: אכן משמעות דורשין בלבד הוא דאיכא בינייהו, כלומר: אין ביניהם נפקא מינה להלכה, ולדעת כולם נתמעטו הגוסס והמגוייד כיון שעדיין לא מתו, אלא שתנא קמא למד כן מ"להחלו", ורבי למד כן מ"במותם". (11)
ריש לקיש אמר: (12) גוסס איכא בינייהו:
כי למאן דאמר - תנא קמא - הממעט "מלהחלו": אפילו הגוסס אסורים הם בו (13), כי היות ו"רוב גוססין למיתה" הרי הוא חשוב "חלל", (14) ולא בא הכתוב למעט אלא את המגוייד.
ואילו למאן דאמר - רבי - הממעט מ"במותם": עד שימות ממש - אין, אכן עובר הוא עליו, אבל על הגוסס לא הוזהר ואף ש"רוב גוססין למיתה", כיון שעדיין לא מת. (15)
ומקשינן: ולמאן דאמר הממעט "מלהחלו" ולא מיעט את הגוסס, הכתיב "במותם" ויש לנו ללמוד שאינו עובר עד שימות, ולא גוסס!?
ומשנינן: למאן דאמר שממעטינן מ"להחלו"
- מיבעי ליה, נצרך הוא לכתוב "במותם" לכדרבי, [ללימוד אחר של רבי מ"במותם"].
דתניא: רבי אומר: "במותם" של כל אדם אינו מטמא להם הנזיר, אבל מטמא הנזיר לכל אדם בנגעם ובזיבתם [כשהם מצורעים או זבים שהם מטמאים אדם], כי לא הוזהר הנזיר אלא על טומאת מת. (16) ומקשינן: ואם כן תיקשי למאן דאמר "במותם" [לרבי שלמד מ"במותם" למעט את המגוייד והגוסס]:
הא מיבעי ליה ל"במותם" ללמד האי סברא שמותרים ליטמא למצורע!? (17)
ומשנינן: אם כן - שלא בא הכתוב אלא למעט את המצורע - לימא קרא: "במות", מאי "במותם", שמעת מינה תרתי [שתים זו שמענו מתיבה זו]: למעט את המצורע, ולמעט את המגוייד והגוסס.
ומקשינן: ולמאן דאמר "במותם" הכתיב "להחלו", ומשמע לאסור את הגוסס שהוא נקרא חלל!?
ומשנינן: פסוק זה לא בא לרבות את הגוסס לאיסור, אלא "להחלו" להכי הוא דאתא [לכך בא הכתוב]: במי שאינו מחולל [טמא] הזהירה אותו התורה שלא ייטמא, יצא זה - שכבר נטמא, ואינו מוסיף טומאה על טומאתו (18) - שאינו עובר כיון שהוא מחולל ועומד.
ומקשינן: ולמאן דאמר מ"להחלו", הא מיבעי ליה - לקרא ד"להחלו" - להאי סברא למעט את המחולל ועומד.
ומשנינן: אם כן - שלא בא הכתוב אלא למעט את אחד מדינים אלו בלבד - לימא קרא: "להחל", מאי "להחלו" שמעת מינה תרתי: למעט את המחולל ועומד, וללמד שהוא מוזהר על הגוסס שנקרא "חלל".
מיתיבי לריש לקיש הסובר שאסורים הם בגוסס:
מהא דתניא: "אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד ואפילו גוסס"
-
ואם כן תיקשי למאן דאמר: מ"להחלו" ולשיטתו הרי הוא מוזהר על הגוסס, הא קתני דאף גוסס אינו מטמא!? (19)
ומשנינן: אכן לענין טמויי אין הגוסס מטמא עד דנפקא נפשיה [עד שתצא נפשו], ואינו עובר עליו ב"לא יטמא", אבל לענין אתחולי [חילול] הא איתחיל [הרי נתחלל], כלומר: אבל עובר הוא ב"להחלו", שהרי זה כאילו אמרה תורה לאו נפרד: "לא יטמא" ו"לא להחלו". (20)