חברותא על מעילה· הרב יעקב שולביץ
דברי פתיחה
אמרה תורה בפרשת מעילה בקדשים [ויקרא ה]:
"וידבר ה' אל משה לאמר: נפש כי תמעול מעל" -
ומבאר רש"י: אין מעילה בכל מקום אלא שינוי. וכן הוא אומר [דברי הימים א ה] "וימעלו באלהי אבותיהם, ויזנו אחרי אלוהי עמי הארץ". וכן הוא אומר בסוטה [במדבר ה] "ומעלה בו מעל".
"וחטאה בשגגה מקדשי ה'" [ונמצא ששינה את הקדושה, בכך שעשה בה שימוש של חולין, שנהנה מן ההקדש].
"והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם".
"ואת אשר חטא מן הקודש, ישלם [את הקרן ישלם להקדש].
ואת חמישיתו יוסף עליו [יוסיף עוד חומש על הקרן, ויתן את כל הכסף להקדש].
ונתן אותו לכהן.
והכהן יכפר עליו באיל האשם, ונסלח לו".
פרשה זו באה ללמדנו, שכל הנהנה בשגגה מקדשי ה', בין מקדשי מזבח ובין מקדשי בדק הבית, מעל. ומשלם להקדש את מה שנהנה, בתוספת חומש. ומביא איל במחיר שני סלעים לקרבן אשם, ובכך מתכפר לו, והוא הנקרא "אשם מעילות".
וכתב הרמב"ן: שם "אשם", מורה על דבר גדול אשר העושה אותו יתחייב להיות שמם ואבד בו:: אשם מעילות, אף על פי שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה.
וכתב בספר החינוך: משרשי המצות, לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקודש.
אזהרת מעילה
כתב הרמב"ם [פרק א מהלכות מעילה הלכה ג]: ואזהרה של מעילה, מזה שנאמר [דברים יב] "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ... ונדריך". מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה, הואיל וכולו לה', והוא הדין לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו, בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית, אם נהנה בהן שוה פרוטה, לוקה. מעל בשגגה, משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא אשם ... ושילום הקרן בתוספת חומש עם הבאת הקרבן, מצות עשה.
וכדברים אלו כתב בספר המצות [לא תעשה קמו] (1).
הראב"ד לומד את האזהרה ממה שנאמר [ויקרא כב] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל".
רש"י [ויקרא שם] כתב: והיכן הוזהר? נאמר כאן חטא ["וחטאה בשגגה"], ונאמר להלן חטא בתרומה [שם כד] "ולא ישאו עליו חטא", מה להלן הזהיר, אף כאן הזהיר (2).
מסכת מעילה עוסקת בעיקרה באדם המועל בשגגה, שהוא חייב להביא אשם מעילות. ולכן היא נסדרה בסדר קדשים.
והטעם שנסדרה מסכת זו אחרי מסכת תמורה, כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: מפני שהדברים שחייבים עליהן מעילה יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. ועוד כתבו האחרונים, (3) שכך הוא סדרם בתורה בפרשת ויקרא.
ארבעת הפרקים הראשונים עוסקים במי שנהנה מקדשי מזבח, ואילו שני הפרקים האחרונים עוסקים בנהנה מקדשי בדק הבית.
קדשי מזבח, הם כל הדברים המובאים לקרבן לה', כגון: קרבנות, מנחות, נסכים, קטורת, וכן כל שאר הדברים הקרבים הם עצמן על המזבח. קדשי מזבח נקראים גם "קדשי הגוף", לפי שגופם הוקדש למזבח.
קדשי בדק הבית, הם הדברים שהוקדשו לצורך בית המקדש, כדי לבנות בהם או לתקן את בית המקדש, כגון אבנים וקורות (4), או דברים שהוקדשו לצורך דמיהם, כדי לפדותם, ויפלו דמיהם להקדש לכל צרכי בית המקדש, ונקראים גם "קדשי דמים". (5)
אמרה התורה: "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה מקדשי ה'". ודרשו חכמים: מקדשי ה', המיוחדים לה'. יצאו קדשים קלים [תורת כהנים ה שמט].
נמצאנו למדים, שרק בקדשי קדשים, כגון עולה, מנחת נסכים, מנחת כהנים, פרים ושעירים הנשרפין, חטאת ואשם, יש בהם דין מעילה, הואיל והם קדשי ה', ולא בקדשים קלים, היות והם ממון בעלים.
בכל קרבנות קדשי קדשים שבשרן נאכל לכהנים, כגון חטאת ואשם, יש בהן מעילה בכל חלקי הבהמה משעה שהוקדשו עד שנזרק דמם, כי זריקת הדם היא העבודה המתירה את הבשר באכילה לכהנים (6). ומשנזרק הדם, והותר בשרם לאכילת כהנים, אין עוד דין מעילה בבשרם, הואיל והוא נאכל לכהנים, ואין הבשר נכלל עתה בכלל "קדשי ה'".
זאת, ועוד: אפילו אם אכל עתה מבשרם אדם זר, שאינו כהן, גם אין דין מעילה בבשר, הואיל והוא מותר לכהנים ליהנות בו. ולכן, כל הנהנה מהן לא מעל (7).
ומכל מקום, יש מעילה באימוריהם הקרבים על המזבח, והם בכלל "קדשי ה'", עד שתושלם הקטרתם.
אבל קדשים קלים, כגון, תודה ושלמים, אין בהם בחייהם דין מעילה כלל, (8) הואיל ואינם נקראים "קדשי ה'", כיון שהם נאכלים לבעליהם. ומכל מקום, יש מעילה באימוריהם לאחר זריקה, לפי שבזריקה הוברר הבשר להדיוט והאימורים לגבוה. (9) ובגמרא [טו א] דרשינן את הכתוב [ויקרא ג] "כל חלב לה'", לרבות אימורי קדשים קלים למעילה.
וזה לשון הרמב"ם [פרק ב]: קדשים קלים אין מועלים בהן עד שיזרק הדם. נזרק הדם, מועלין באימוריהן.
כל קדשי קדשים מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם. נזרק הדם, מועלין בהן בדבר שכולו לאשים, ואין מועלין בדבר הנאכל.