חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - הקומץ רבה · דף לח.
שדין זה נאמר רק בעבירות דרבנן שעובר עליהן בלאו דלא תסור מכל אשר יורוך, אבל איסור דאורייתא כגון טלטול ברשות הרבים לא נדחה מחמת כבוד הבריות.
ואיכא דאמרי לא כך היה מעשה, אלא מהתם ממקום שראה שנפסקו ציציותיו אמר ליה רבינא למר בר רב אשי שנפסקו החוטים, ואמר ליה מר רב אשי: מאי דעתיך שסיפרת לי דבר זה, וכי סבור אתה שחייב אני למישדייה להוריד מעלי את הבגד, והא אמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ואין זה כבוד הבריות להוריד את הבגד. ומקשינן על מר בר רב אשי: איך התיר להמשיך ללכת עם בגד בלא ציצית ולעבור על איסור שבת מחמת שאין זה כבוד הבריות להורידו, והא תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא שכל ההיתר לעבור על לאו מחמת כבוד הבריות הוא רק בעבירה דרבנן שעוברים עליה בלאו דלא תסור, וכאן הרי זהו איסור דאורייתא של טלטול ברשות הרבים? ומשנינן: הכא נמי, המעשה של מר בר רב אשי, היה בכרמלית שאינה רשות הרבים מן התורה, והטלטול בה רק איסור דרבנן היא (59).
הדרן עלך פרק הקומץ רבה