חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - הקומץ רבה · דף כה.
מתניתין:
נטמא הקומץ, והקריבו, הרי המנחה כשרה ושיריה נאכלים, לפי שהציץ מרצה על הנקרבים בטומאה.
יצא הקומץ מחוץ לעזרה ונפסל וחזר והכניסו והקריבו על המזבח, אין הציץ מרצה, והמנחה פסולה. שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא!
גמרא:
תנו רבנן: כתוב בציץ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים". וכי איזה עון הוא נושא? כלומר, איזה פסול הוכשר על ידי הציץ?
אם תאמר שהציץ מכפר על עון פיגול שחשב לאכול את הקרבן חוץ למקומו, הרי כבר נאמר "לא יחשב"?
אם תאמר שהציץ מכפר על עון נותר, דהיינו מחשבת נותר, שחשב לאכול את הקרבן חוץ לזמנו, אחר שייעשה נותר, הרי כבר נאמר "לא ירצה"?
הא על כרחך אינו נושא הציץ אלא עון טומאה, שהוא עון קל יותר משאר הפסולים, בכך שהותרה טומאה מכללה בציבור, שמקריבים קרבנות צבור אפילו בטומאה. הלכך, בקרבן יחיד אף על פי שלא הותרה בו טומאה, מרצה הציץ בדיעבד (117).
מתקיף לה רבי זירא: אימא נאמר שהציץ מרצה על עון יוצא שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו בבמה, שבשעת היתר הבמות מקריב היחיד בכל מקום שירצה, ואין שם פסול יוצא? (118)
ומתרצינן: אמר ליה אביי: אמר קרא "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'", דמשמע עון דלפני ה' דהיינו פסול שנעשה במקדש, אין, דוקא הוא שמרצה עליו הציץ, אבל עון דיוצא, שאירע בחוץ, לא מכפר הציץ! (119) מתקיף לה רב אילעא: אימא נאמר שהציץ מרצה על עון שמאל שאם עבד הכהן ביד שמאל, הקרבן כשר, [ואף על פי שלכתחילה צריך ימין], שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו ביום הכפורים, שהכהן הגדול נוטל המחתה של הקטורת בימין והכף בשמאל?
ומתרצינן: אמר ליה אביי: אמר קרא "ונשא אהרן את עון", ומשמע דמיירי בעון שהיה בו - ודחיתיו! כגון טומאה, שאפילו במקום שהותרה יש בו עון, אלא שדחוי הוא מפני כבוד הציבור, לאפוקי שמאל שבמקום היתרו, דהיינו ביום הכפורים, אין בו עוון, דהכשירו - בשמאל הוא! שכך הוא מצותו ביום הכיפורים לכתחילה (120).
רב אשי אמר: לכך אי אפשר לומר שהציץ מרצה על עון שמאל, דאמר קרא "עון הקדשים", דהיינו שהפסול הוא מחמת הקרבן, ולא עון המקדישין, שנפסל על ידי הכהנים שעבדו בשמאל. אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי. ואמרי לה, רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי: ואימא נאמר שהציץ מרצה על עון בעל מום שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו בעופות שאפילו בעלי מומים הוכשרו בהם לקרבן? דאמר מר: תמות וזכרות נאמרו רק בקרבן בהמה שיהיה הקרבן תם וזכר [בקרבן עולה], ואין תמות וזכרות בעופות שכשר בהם בעלי מומים, ונקבות [לעולה].
ומתרצינן: אמר ליה רב אשי: עליך אמר קרא "לא ירצה" "כי לא לרצון יהיה לכם"! ופסוקים אלו בבעלי מום נאמרו, לומר שאין הציץ מרצה בהם (121). תנו רבנן: דם הקרבן שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה [לקמן מפרש במה היתה השגגה - בזריקה או בטומאה] (122) במזיד לא הורצה (123) . במה דברים אמורים, בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור - בין בשוגג בין במזיד, הורצה! ובקרבנות שהביא עובד כוכבים ונטמא הדם, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון [ההבדל בין שוגג לאונס, ששוגג היינו שסובר שקרבנות לא מקבלים טומאה, ואונס הוא שנטמא בעל כרחו, ובין מזיד לרצון אין הבדל] (תחילת העמוד) לא הורצה! שאין הציץ מרצה בקרבנות עובדי כוכבים.