חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - כל המנחות
הקדמה למשנה ראשונה
שנינו בריש מסכת זבחים שהחושב מחשבה שאינה ראויה בשעת עבודת הקרבן, כגון "שינוי קודש", שחישב בעבודתו לשם קרבן אחר, או "שינוי בעלים", שחישב שיתכפר בקרבן הזה מי שאינו בעליו של הקרבן, אין מחשבה שכזאת פוסלת בקרבן עולה או שלמים, אלא בקרבן חטאת בלבד.
אך גם אם המחשבה הזאת אינה פוסלת בעולה או בשלמים, אין הבעלים יוצאים ידי חובתם בקרבן שכזה, אלא הם צריכים להביא קרבן אחר, שייקרב לשמו ולשם בעליו כראוי.
גם בארבעת עבודות המנחה הדומות לארבעת עבודות הדם [קמיצה = שחיטה. נתינת הקומץ בכלי שרת = קבלה. הולכה = הולכה. הקטרת הקומץ = זריקת הדם]. נאמרה אותה הלכה שמחשבת שינוי אינה פוסלת, אך הבעלים לא יצאו ידי חובה, חוץ ממחשבת שינוי במנחת חוטא [ומנחת קנאות של סוטה, שדינה גם היא כמנחת חוטא] שמחשבת השינוי פוסלת בהן כמו שפוסלת בקרבן זבח החטאת
דף ב.
מתניתין:
כל המנחות הטעונות קמיצה, כגון מנחת מרחשת, שנקמצו שלא לשמן, שחשב הכהן בשעת קמיצת המרחשת לשם מנחת מחבת, הרי הן כשרות, ומקטירין את הקומץ, והשיריים נאכלין לכהנים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וצריכים הבעלים להביא מנחה אחרת לשמה, כדי לצאת ידי חובת הנדר. (1)
חוץ ממנחת חוטא, כגון הנשבע לשקר [והיה אותו החוטא דל ביותר, שאין ידו משגת להביא אפילו תורים או בני יונה לחטאתו, ואז דינו להביא מנחת חטאת], ומנחת קנאות שמביאה הסוטה, ונאמר בה "עוון". ובמנחות אלו אם חשב בהן הכהן שלא לשמן, הרי הן פסולות, כמו המחשב בזבח חטאת שלא לשמו, שנפסל הזבח.
ומבארת המשנה את עבודות המנחה, שאם חשב בהן מחשבה שלא לשמה פסלן, וארבעת עבודות הללו הם כנגד ארבעת עבודות הדם שבזבח.
א. מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן הכהן במחשבה שלא לשמן ובדומה לשחיטת זבח החטאת שלא לשמה. (2)
ב. ונתן את הקומץ בכלי שרת כדי לקדשו, במחשבת שלא לשמו, ובדומה לקבלת דם זבח החטאת שלא לשמו.
ג. והלך עם הקומץ אל המזבח, במחשבה שלא לשמה, ובדומה להולכת דם זבח החטאת שלא לשמו.
ד. והקטיר את הקומץ שלהן על המזבח במחשבת שלא לשמן ובדומה לזריקת דם זבח החטאת שלא לשמו.
או שאת ארבעת העבודות האלו במנחות חוטא וסוטה חלקם עשה לשמן וחלקם עשה שלא לשמן, או שעשה חלקם במחשבת שלא לשמן וחלקם לשמן - הרי הן פסולות! ואין מקטירין את הקומץ ואין שייריהן נאכלין לכהנים, כי אין צריך לקלקל דווקא בכל ארבעת העבודות, אלא די אפילו בחלקם. (3)
כיצד הוא עושה את המנחה במחשבה לשמן ובמחשבה שלא לשמן?
אם בתחילה חושב לשם מנחת חוטא ואח"כ חושב לשם מנחת נדבה!
והיאך הוא עושה את המנחה שלא לשמן ולשמן?
אם בתחילה מחשב לשם מנחת נדבה ואח"כ לשם מנחת חוטא!
בכל האופנים הללו הוא פסל את המנחה. (4)
גמרא:
והוינן בה: מדקתני "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" משמע שמנחה אשר לא נקמצה לשמה, הרי היא כשירה לכל דיניה, חוץ מענין זה בלבד - שלא עלתה לבעליה לשם חובה! כי למה לי למיתנא באריכות הלשון ולומר "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה", ליתני בקצרה "ולא עלו לבעלים לשם חובה"!? ומזה שהוסיף התנא במשנה את המילה "אלא", נראה דהא קא משמע לן: שדווקא לבעלים הוא דלא עלו המנחות לשום חובה, משום שנעשו לשם מנחה אחרת, הא מנחה גופה כשירה, המנחה עצמה נשארת כשירה על אף שלא חישב בה כהלכתה!
וכיון שלמדנו שהמנחה עצמה נשארת כשרה, לגמרי, הדין הוא שאסור לשנויי בה שינוי נוסף, שגם אם עבד בה עבודה אחת שלא לשמה, אסור להמשיך ולעשות בה עבודה נוספת שלא לשמה. (5)
ודין זה, שגם לאחר שחישב באחת מעבודותיה שלא לשמה בכל זאת אסור לעשות בה שינוי נוסף, הוא כדאמר רבא לענין זבחים.
דאמר רבא: עולה ששינה בה כששחטה במחשבה שלא לשמה, שאינה עולה לבעלים לשם חובה, אסור להמשיך ולזרוק את דמה שלא לשמה! (6)
ואת טעם הדין הזה ניתן ללמוד בשני אופנים:
איבעית אימא - מסברא, ואיבעית אימא קרא - ישנו מקרא שמלמדנו!
ומבארת הגמרא איבעית אימא סברא: וכי משום דמשני בה ששינה כשחשב שלא לשמה באחת העבודות, האם כל הני עבודות נוספות לישני בה וניזיל? ימשיך לשנות בהם? והרי מנחה כשירה היא וחייב להשלים את עבודותיה במחשבת לשמה המחוייבת בה!?
ואיבעית אימא קרא: דכתיב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה". ויש לדייק בלשון הכתוב: נדבה? וכי קרבן נדבה הוא [שאין עליו חיוב אחריות] והרי בתחילת הפסוק נאמר שנדר הוא!? [וחייב באחריותו].
אלא, בא הכתוב ללמדנו, אם כמה שנדרת עשית, שחשבת בו לשמו כהלכתו - יהא בהקרבתו כהלכתו קיום הנדר שנדרת. ואם לאו, שחשבת בו מחשבת שלא לשמו - יהא אותו קרבן כשר וקרב בתורת נדבה, אך לא תצא בו ידי חובת נדרך.
דף ב:
וכיון שהוא קרב בתורת נדבה, ודאי שאין להמשיך ולחשוב בו מחשבה שלא לשמו בשאר עבודותיו, וכי קרבן שהוא נדבה - מי שרי לשנויי בה?! האם מותר לשנות בעבודותיו, והרי הפסוק אומר "אם זבח שלמים קרבנו", ולמדים מזה שצריך שתהיה הזביחה לשם שלמים. (7) והוינן בה: לימא מתניתין, דקאמרה שהמנחות הנקמצות שלא לשמן אינן עולות לשם חובת בעליהן - דלא כרבי שמעון, כי מצאנו שאמר רבי שמעון שהם אפילו עולות לבעלים לשם חובה.
דתניא: רבי שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן, ואפילו מנחת חוטא, שבמשנתנו נאמר שהיא פסולה, הרי הן כשירות, ואפילו עלו לבעלים לשם חובה, משום שאין המנחות דומות לזבחים. ולכן, על אף שבזבחים מודה רבי שמעון ששחיטת חטאת שלא לשמה פוסלת, ובשאר הקרבנות אינה עולה לשם חובה, במנחות חולק רבי שמעון, ומכשיר אפילו במנחת חוטא שתעלה לשם חובה!
וטעמו של החילוק בין מנחות לזבחים לרבי שמעון, כיון שהקומץ מנחת מחבת, המתטגנת על כלי שטוח לגמרי ונעשית קשה, לשום מרחשת, שהיא מנחה המתטגנת בכלי עמוק הרוחש שמן ונעשית רכה, מעשיה כמחבת ניכרים במציאות, ומוכיחין עליה שהיא נעשית לשום מחבת ולא לשם מרחשת, ואף כשאומר שעושה אותה לשם מרחשת, הרי ניכר במעשיו שהוא מכזב באמירתו!
וכמו כן, הקומץ מנחת חוטא שהיא חריבה, יבישה ללא שמן, לשום מנחה אחרת שהיא בלולה בשמן - מעשיה, שלא יצק עליה שמן והשאיר אותה חריבה, מוכיחין עליה שאינה נעשית לשם בלולה, שהרי היא חריבה, וניכר שהוא מכזב באמירתו.
אבל בזבחים אינו כן, שהרי אין היכר בעבודות הזבחים בין קרבן לקרבן, כי עבודות כל הזבחים הן שוות, שחיטה אחת לכולן, וזריקה אחת לכולן, וקבלה אחת לכולן. ולכן אם שינה בהם וחשב שלא לשמה, מועיל השינוי, ודינם שלא עלו לבעלים לשם חובה.
הגמרא להלן מביאה סתירה בדברי רבי שמעון במנחה שעשאה שלא לשמה, שבברייתא כאן אמר שעלו לבעלים לשם חובה, ואילו בברייתא אחרת אמר שלא עלו לבעלים לשם חובה, ונאמרו שם כמה אופנים ליישב את הסתירה בדבריו, ומדברי האמוראים שם בביאור דעת רבי שמעון, יש לדון אם משנתנו היא גם לשיטתו.
ואמרינן: הניחא לתירוצו של רב אשי שם, אפשר להעמיד את משנתנו אף לרבי שמעון, כי הברייתא שרבי שמעון אומר בה שעלו לבעלים לשם חובה, עוסקת באופן שונה ממשנתנו.
והיינו, דאמר רב אשי: כאן, שאמר רבי שמעון שאין מחשבת שלא לשמו מקלקלת, ועולה לבעלים לשם חובה, מדובר באומר "הריני קומץ מחבת לשם מרחשת", ולא אמר לשם "מנחת מרחשת" אלא רק הזכיר את שם הכלי "מרחשת", הרי דבריו דברי רוח הם, ואינם נחשבים ל"שינוי קודש", ואילו כאן, בברייתא שאמר רבי שמעון כמשנתנו שלא עלו לשם חובה, מדובר באומר הריני קומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת, וזהו שינוי קודש, שהרי שינה ממנחת מחבת למנחת מרחשת, ובזה סובר רבי שמעון כמשנתנו שלא עלו לבעלים לשם חובה, שהרי גם במתניתין מדובר בקומץ מנחה אחת לשום מנחה אחרת היא. וכמו שכתוב במשנתנו במפורש, "כיצד שלא לשמן ולשמן [במנחת חוטא וסוטה]? - לשם מנחת נדבה, לשם מנחת חוטא", ולכן ניחא אליבא דרב אשי שלא נחלק רבי שמעון על משנתנו.
אלא לרבה ורבא, שלא תירצו את הסתירה בדברי רבי שמעון כרב אשי, אלא תירצו בתירוצים אחרים שיבוארו להלן, מאי איכא למימר? האם אכן מתניתין היא דלא כרבי שמעון?
וכי תימא, שמא תאמר שאפשר ליישב כדקא משני רבה את הסתירה בדברי רבי שמעון: כאן דקאמר רבי שמעון שעלו לבעלים, מדובר בשינוי קודש, שהשינוי שעשה הוא ממנחת מחבת למנחת מרחשת, שהואיל ומעשיה של מחבת מוכיחים עליה שהיא מחבת, הרי הוא מכזב בדבריו שאומר שעושה אותה לשם מרחשת, שהרי אין היא עשויה כמרחשת, ולכן אין שינוי שכזה נחשב לקלקל, ואילו כאן, כשאמר רבי שמעון שלא עלו לבעלים לשם חובה, מדובר בשינוי בעלים, שחישב בה הכהן שתעלה לשם מי שאינו הבעלים של המנחה, ואין מעשיה מוכיחין לשם מי היא נעשית, ולכן מועילה מחשבת שינוי בעלים לקלקל שלא יעלה הקרבן לשם חובת בעליו, ומשנתנו שנאמר בה שלא עלו לבעלים לחובה עוסקת בשינוי בעלים.
הרי אי אפשר ליישב כך את משנתנו ולהעמידה גם כרבי שמעון, דהא במתניתין מדובר בשינוי קודש הוא! דקתני: כיצד לשמן ושלא לשמן? כגון מנחת חוטא שקמצה בתחילה לשום מנחת חוטא ולאחר מכן לשום מנחת נדבה. דהיינו, שינוי סוג המנחה ולא שינוי בעלים. ואם כן אי אפשר להעמיד את משנתנו כרבי שמעון לתירוצו של רבה.
ואי נמי - נרצה ליישב כדקא משני רבא, את הסתירה בדברי רבי שמעון כאן - שאמר רבי שמעון עלו, בקומץ מנחה לשם מנחה, כגון מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, משום דכתיב בקרא "זאת תורת המנחה", ונלמד מזה דתורה אחת לכל המנחות, כאן - שאמר רבי שמעון לא עלו, בקומץ מנחה לשום זבח, שלא נאמר במנחה וזבח שהם תורה אחת, ומשום כך בשינוי כזה לא עלו לבעלים לחובה, ואי אפשר ליישב כך ולהעמיד משנתנו בקומץ לשם זבח וכרבי שמעון, שהרי - הא מתניתין מנחה לשום מנחה היא, דקתני, נאמר במשנה במפורש שלא לשמן ולשמן, לשם מנחת נדבה לשם מנחת חוטא ולא לשם זבח. אלא, לתירוציהם של רבה ורבא על כרחך מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון.
וכעת מביאה הגמרא את הסתירה, לכאורה, בדברי רבי שמעון ואת תירוצי האמוראים עליה.
ורמי דרבי שמעון אדרבי שמעון.
דתניא: רבי שמעון אומר, נאמר במנחה "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם", מנחה נקראת חטאת וגם נקראת אשם, הא כיצד? אם היא מנחת חוטא, הרי היא כחטאת, שדינה שאם נזבחה שלא לשמה פסולה, כמו שנאמר בתחילת זבחים "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת" שפסולין לגמרי, ולפיכך קמצה שלא לשמה הרי היא פסולה כחטאת. ואם היא מנחת נדבה, הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה הרי היא כשרה ככל הזבחים, ודינה הוא כאשם, מה אשם כשר ואינו מרצה כדתנן במתניתין בריש מסכת זבחים, שהקרבן כשר רק שלא עלו לבעלים לשם חובה, אף מנחת נדבה כשרה ואינה מרצה! אם כן, קשה אדרבי שמעון דלעיל, שאמר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ואף עלו לבעלים לשם חובה, וכאן רואים שאפילו מנחת נדבה שכשרה - לא עלתה לשם חובה?
ומתרצינן: אמר רבה: לא קשיא, כאן בשינוי קודש כאן בשינוי בעלים. וכמו שנתבאר לעיל, ובשינוי קודש עולה לבעלים לחובה ובשינוי בעלים לא עולה.
אמר ליה אביי לרבה: מכדי, הרי מחשבה דפסל רחמנא במנחה, הקישא היא, שנלמד דבר זה מהיקש מנחה לזבחים, שכתוב "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם", וכמו שזבחים פוסלת בהם מחשבה כדכתיב "המקריב אותו לא ייחשב", אף במנחה פוסלת מחשבה, ואם כן, דילפינן מזבחים, מה לי שינוי קדש מה לי שינוי בעלים? הרי בזבחים שניהם פסולין, ומנין לך לחלק את דינם במנחה?
אמר ליה רבה לאביי, "מעשיה מוכיחין", דקאמר רבי שמעון לחלק בין מנחות לזבחים - סברא היא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא, את טעמו של הפסוק, ולכן הוא סובר כי מחשבה דלא מנכרא, שלא ניכר על ידי מעשהו שהוא מכזב, וכגון שינוי בעלים, שהרי לא ניכר במעשה אם עושה לשם בעלים זה או זה, פסל רחמנא אף במנחה, שזה נחשב מחשבה הפוסלת. אבל מחשבה דמנכרא, כגון שינוי קדש שקמץ מנחת נדבה לשום מנחת חוטא, שניכר ממעשיו שמכזב במחשבתו, שהרי נותן בה שמן ולבונה שאינן במנחת חוטא - בזה לא פסל רחמנא. ולכן אף שיש היקש בין מנחה לזבחים, מכוח הסברא מחלק רבי שמעון בין שינוי קודש לשינוי בעלים. (8)
[סימן: עולה עולה מלק ומיצה, חטאת העוף, קדשי קדשים, קדשים קלים].
ועתה הגמרא מקשה ומתרצת מאופנים שונים של שינוי, שבהם לכאורה ניתן היה לומר מעשיה מוכיחין.
ומקשינן: אלא מעתה, שאמרנו דכשמעשיה מוכיחין כנגד מחשבתו אין היא פוסלת, עולת העוף שנעשית מליקתה למעלה מחוט הסיקרא, אם אירע שמלקה למעלה מחוט הסיקרא במחשבה לעשותה משום חטאת העוף [שחטאת נעשית למטה מחוט הסיקרא], תרצה - תעלה לשם חובה, שהרי מעשיה שעשאה למעלה מוכיחין עליה דעולת העוף היא, דאי חטאת העוף היא - למטה הוי עביד לה, שכך הוא דינה של חטאת העוף, ומדוע במשנה בזבחים [סה א] נאמר על אופן זה שלא עלתה לבעלים?
ומתרצינן: אין זה "מעשיה מוכיחין" שהיא עולה ולא חטאת. כי אטו מליקת חטאת העוף למעלה מי ליתא!? וכי חטאת אינה קיימת למעלה ואינה כשרה בכך? האמר מר, "מליקה בכל מקום במזבח כשרה", ואפילו למעלה, ואם כן, מליקת עולת העוף למעלה לשם חטאת הוי מחשבה דלא מנכרא, כי יתכן שזוהי חטאת ומשום הכי לא עלתה.
ומקשינן מאופן אחר: עולת העוף שמיצה דמה למעלה מחוט הסיקרא לשם חטאת העוף, תרצה! כי עולת העוף דינה רק במיצוי הדם אל קיר המזבח ולמעלה, ואילו חטאת העוף דינה בהזאה תחילה ואחר כך מיצוי הדם ונעשית למטה מחוט הסיקרא, ואם כן, מעשיה מוכיחין עליה דעולת העוף היא. דאי חטאת העוף היא, למטה הוי עביד לה, וגם הזאה קודם המיצוי הוי עביד לה?
דף ג.
ומתרצינן: אמרי, יאמרו הרואים את העבודה דלמא באמת זו חטאת העוף היא, ואף שהוא עושה בה מיצוי כעולה יתכן שזהו מיצוי דבתר הזאה היא וכבר היתה ההזאה, והרי מיצוי הדם גם למעלה כשר, דאמר מר: מיצה דמה של חטאת העוף בכל מקום במזבח - כשרה. ואם כן אין מעשיה מוכיחין.
ומקשינן: חטאת העוף שהזה את דמה למטה כדינה, אך לשם עולת העוף - תרצה, דהרי מעשיה מוכיחין עליה דחטאת עוף היא ולא עולה, דאי עולת העוף היא, למעלה הוי עביד לה, וגם מיצוי הוי עביד לה ולא הזאה, שהרי אין בעולת העוף הזאה כלל?
ומתרצינן: הכי נמי, באמת מודה רבי שמעון באופן כזה שהקרבן כשר אלא "לפי שאין המנחות דומות לזבחים" קאמר, והיינו דווקא לזבחים אינם דומות ולא לעופות, דזבחים מעשיהם שווים בכל עבודותיהם. אבל עופות יש שמעשיהן שונים ובכך העופות דומין למנחות, הלכך, בכהאי גוונא שהזה דם חטאת העוף למטה לשם עולת העוף - עלתה לשם חובה שהרי מעשיה מוכיחין שחטאת היא.
ומקשינן: קרבנות קדשי קדשים - שהדין הוא לשחטם בצפון העזרה, ששחטן בצפון לשם קרבנות קדשים קלים שדינן שנשחטים בדרום העזרה - לירצו ויעלו לבעלים לחובה, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהם דקדשי קדשים נינהו, דאי קדשים קלים הם, בדרום הוי עביד להו כדינם?
ומתרצינן: אימור דאמר רחמנא שדינם של קדשים קלים בדרום, היינו שאפשר לשחטן אף בדרום. אבל בדרום דווקא ולא ישחטם בצפון, מי אמר רחמנא!? והראיה שבאמת הכוונה אף לדרום אבל ודאי שגם בצפון כשר, דתנן "קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה". ואם כן, השחיטה בצפון אינה "מעשיה מוכיחין".
ומקשינן: קדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים, שדינן לישחט רק בצפון, לירצו ויעלו לחובה, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהם דקדשים קלים נינהו. דאי קדשי קדשים נינהו, בצפון הוי עביד להו, כדינם?
ומתרצינן: אמרי, יאמרו האנשים שיראו את המעשה, באמת קדשי קדשים נינהו, ומה שנשחטים בדרום, מיעבר הוא דעבר הוא עובר על הדין ושחט להו בדרום שלא כדינם. אבל אין זה מעשיה מוכיחין.
ומקשינן: אי הכי שאומרים סברא שיאמרו הרואים שהוא עובר על הדין, גם במחבת לשם מרחשת שאמרנו לעיל דעולה לשם חובה משום דמעשיה מוכיחין עליה, נמי נאמר האי כיון דקא קמיץ לה למנחתו שנעשתה במחבת למרחשת - במחשבה לשם מרחשת, אמר - יאמרו האנשים הרואים האי זה המביא את המנחה במרחשת נדר - אכן נדר מנחת מרחשת, והא דמייתי לה במחבת, דמרחשת היא, שנדר לשם מרחשת, ומעבר הוא דעבר על דינה ואתייה במחבת ומביאה במחבת שלא כדין. אבל אין מעשיה מוכיחין?
ודחינן: התם - כשהביא במחבת וחשב לשם מרחשת, על כרחך מנחת מחבת היא, דכי נמי במרחשת נדר, דאף אם נדר מנחת מרחשת, כי - כאשר - מייתי לה במחבת - מחבת הויא, נעשית ממילא למנחת מחבת, כדתנן, האומר הרי עלי להביא במחבת והביא במרחשת, או האומר הרי עלי במרחשת והביא במחבת, הדין הוא מה שהביא הביא ואם הביא בפועל במחבת - הויא מנחת מחבת, וידי נדרו לא יצא שהרי לא הביא כנדרו ואם כן נמצא שעל כרחך מנחת מחבת היא, וכשחשב בה לשם מרחשת הרי מעשיה מוכיחין עליה שהיא מנחת מחבת ולא מנחת מרחשת.
ומקשינן: אכתי במחבת לשם מרחשת אין מעשיה מוכיחין דמנחת מחבת היא, כי יאמרו הרואים שבאמת לשם מרחשת נדר, והוא עובר על הדין ומביאה במחבת ועושה אותה לשם מרחשת, ואף שאמרנו שהדין הוא שהיא מחבת, יתכן אופן שמרחשת היא, ודלמא מנחה "זו" אביא במרחשת אמר, ובאופן כזה היא מנחת מרחשת אף כשמביאה במחבת, כדתנן, מנחה זו להביא במחבת והביא במרחשת, או במרחשת והביא במחבת, הרי זו פסולה!
ומפרקינן: לרבנן שאומרים כך במשנה הכי נמי אפשר להקשות כך דאין מעשיה מוכיחין, אבל הרי אנו דנים אליבא דרבי שמעון, ולרבי שמעון, כיון דאמר רבי שמעון במשנה שם "האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת אף ידי נדרו יצא", אלמא סובר דקביעותא דמנא - קביעות הכלי - ולא כלום הוא אין לה חשיבות, ולא שנא אמר "זו" ולא שנא אמר הרי "עלי", הילכך אם מביאה במחבת - מחבת היא, וכי קמיץ לה לשם מרחשת מחשבה ניכרת היא ומעשיה מוכיחין. (9)
ומקשינן: עולה שבאה רק מזכר, ששחט לשם חטאת שסתם חטאת בנקבה - תרצה, דהא ניכר שהיא עולה, כיון דהאי דינה בזכר, והאי דינה בנקבה?
ומתרצינן: כיון דאיכא שעיר נשיא דאף על פי שחטאת הוא - זכר הוא, לא ידיע לא ניכר הדבר, כיון שיאמרו זו חטאת, ושעיר נשיא הוא.
ומקשינן: ואכתי, אמר הריני שוחטה לשם חטאת יחיד מאי איכא למימר, הרי ודאי ניכר בקרבן שהוא אינו חטאת יחיד, שהרי חטאת יחיד באה דווקא בנקבה!? (10)
ותו, ועוד קשה מהמקרה ההפוך, חטאת יחיד ששחטה לשם עולה, תרצה, דהרי חטאת יחיד בנקבה, ועולה דווקא בזכר, ואין עולה באה נקבה כלל?
ומפרקינן: הדבר אינו ניכר, כי מקום נקבותה של רחל מיכסיא מכוסה באליה - בזנבה ולא ניכר שזו נקבה.
ומקשינן: התינח היכא דאייתי כבשה, דאז באמת לא ניכר. אבל היכא דאייתי שעירה שאין לה זנב, מאי איכא למימר? הרי ניכר שהיא נקבה?
ומפרקינן: אלא, צריך לומר תירוץ אחר, ההבדל בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי, אנשים אינם נותנים דעתם להבחין בזה, ולכן זה לא נחשב שהדבר ניכר.
ומקשינן: קרבן פסח ששחטו לשם קרבן אשם, לירצי, שהרי ניכר הדבר, דהאי - קרבן פסח - צריך להביאו בן שנה, והאי, אשם, צריך להביאו בן שתיים?
ומתרצינן: כיון דאיכא אשם נזיר ואשם מצורע שאף הם באים בן שנה, לא פסיקא ליה - לא מוכח שהקרבן הזה הוא לא אשם אלא פסח, כי יתכן שזה אשם נזיר או אשם מצורע.
ומקשינן: אכתי היכא דשחט קרבן פסח בן שנה ואמר הריני שוחטו לשום אשם גזילות ולשום אשם מעילות - שדינן להביא בני שנתיים - מאי איכא למימר, הרי באופן כזה ודאי ניכר הדבר, שזהו פסח, וירצה?
ותו, עוד יש להקשות מהמקרה ההפוך, אשם גזילות ואשם מעילות שדינן להביא בני שנתיים, ששחטן לשום פסח שדינו דווקא בן שנה - לירצו, שהרי ודאי ניכר הדבר דפסח בן שנה, והני - אשם גזילות ואשם מעילות - בן שתי שנים?
ומפרקינן: אלא צריך לומר תירוץ אחר, ההבדל בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי, אין האנשים מבדילים בזה, דהרי איכא בן שנה גדול דמיחזי שנראה כבן שתיים, ואיכא בן שתיים קטן דמחזי כבן שנה.
ומקשינן: שעיר עזים של חטאת או עולה או שלמים ששחטו לשם אשם לירצי, שהרי אשם בא רק מן הכבשים או מן האילים, ואם כן ניכר הדבר שהוא אינו אשם, דהאי - קרבן אשם, בא מן הכבשים שיש להם צמר, והאי - שעיר - יש לו שיער?
ומתרצינן: אמרי - יאמרו הרואים, יתכן שזה אשם, וזה לא שעיר עזים אלא דיכרא אוכמא הוא, איל שחור הוא, וראוי אף לאשם [וסתם שעירים שחורים הם ולכן נקט "אוכמא"], ואם כן לא ניכר הדבר בזה שהביא שעיר, שהרי הוא דומה לאיל שכשר לאשם.
ומקשינן: עגל ופר חטאת [כגון פר שמביא כהן משיח שחטא] ששחטן לשם פסח - או - אשם לירצו, שהרי ניכר הדבר, דעגל ופר בפסח ואשם ליכא אלא באין רק מן הצאן?
דף ג:
ואמרינן: אין הכי נמי, באמת באופן הזה מרצה כיון שניכר הדבר (תחילת העמוד) ומאי "שאין המנחה דומה לזבחים" שאמר רבי שמעון לעיל שבזבחים לא עלו כיון שמעשיהן דומין זה לזה ולא ניכר הדבר, אין זה בכל הזבחים, אלא רוב זבחים קאמר. אבל יש זבחים שמעשיהן מוכיחין כגון עגל ופר ששחטן לשם פסח ואשם.
הגמרא חוזרת כעת ליישב תירוץ נוסף לסתירה שהובאה לעיל בדברי רבי שמעון.
רבא אמר: לא קשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון, כאן - שאמר רבי שמעון שעלו לשם חובה, בקומץ מנחה אחת לשם מנחה אחרת, וכאן - שאמר רבי שמעון לא עלו, בקומץ מנחה לשם זבח.
ומבארת הגמרא את החילוק: מנחה לשם מנחה - כתוב "וזאת תורת המנחה" ונלמד מזה "תורה אחת לכל המנחות", ולכן עלו לחובה, כיון שזה לא נחשב שינוי, מה שאין כן במנחה לשם זבח, ש"וזאת תורת המנחה" כתיב - אבל "וזאת תורת המנחה וזבח" לא כתיב, ואין לזבח תורה אחת עם המנחות, ולכן נחשב שינוי.
ומקשינן על תירוצו של רבא: והא תנא רבי שמעון שאמר שמנחה לשם מנחה כשרה, מפני שמעשיה מוכיחין עליה קאמר, וזה הטעם להכשיר מחבת לשם מרחשת, ואם כן גם מנחה לשם זבח נכשיר, שהרי מעשיה מוכיחין?
ומשני: הכי קאמר התנא, אף על גב דבמנחה לשם מנחה מחשבה דלא מנכרא היא, דלא ניכר במעשיו כמו מחשבתו, אלא אדרבה, במעשיו ניכר שאינו עושה כמו שמחשב [ההגדרה "לא מנכרא" כאן אינה דומה למה שהוזכר בדברי רבה], ויש יותר סברא לומר שדווקא באופן זה תיפסל משום שחושב מחשבה שגלוי שהיא שקר, וכדי שלא יאמרו מותר לשנות בקרבנות נפסול אותה, [וסברת רבא הפוכה מזו של רבה], קמ"ל דאף על פי כן כשר, וטעם הדבר, מהכתוב "וזאת תורת המנחה", למדנו שתורה אחת לכל המנחות.
ומאי המשך דברי רבי שמעון "אבל בזבחים אינו כן", הרי לפי הסברא הזו היה צריך לומר בזבחים שיעלו לחובה, מכיון שלא ניכר שהוא שקר, שהרי שחיטה אחת לכולן וכו' כדאמרינן לעיל? אלא הכי קאמר: אף על גב דשחיטה אחת לכולן וכו' והיה צריך לעלות לשם חובה, שהרי לא ניכר השינוי ואין לגזור שמא יאמרו מותר לשנות בקדשים כמו שגזרנו במנחה לשם מנחה, קא משמע לן הפסוק - "וזאת תורת המנחה"
- תורה אחת לכל המנחות דווקא, וזבח לא כתיב ואין תורה אחת לזבחים ולכן לא עולים לחובה.
ומקשינן: אלא מעתה, חטאת שמביא על איסור אכילת חלב ששחטה לשם חטאת על איסור אכילת דם, או לשום חטאת שבאה על עבודת כוכבים, או לשום חטאת נזיר או לשום חטאת מצורע תהא כשירה ותרצה לשם חובתו, דהא אמר רחמנא "וזאת תורת החטאת", ונלמד מהפסוק הזה ש"תורה אחת לכל חטאות" ושינוי בין סוגי חטאת אינו פוסל, והרי במסכת זבחים [ב, א] נאמר במפורש "חוץ מן הפסח ומן החטאת", שאם נזבחו שלא לשמן - פסולין?
ומתרצינן: לרבי שמעון הכי נמי, שינוי בסוגי החטאות אינו פוסל ומרצה, ומה שנאמר בזבחים שפסול זה לרבנן שחולקים על רבי שמעון.
אמר רבא: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם או לשום חטאת עבודת כוכבים - כשרה, מכיון שלא נעקר ממנה שם החטאת. אבל אם הביא לשם חטאת נזיר או לשם חטאת מצורע - פסולה. דהני עולות נינהו - יחד עם חטאת נזיר ומצורע באות גם עולות, ואנו חוששים שיאמרו שנשחטה החטאת לשם עולת נזיר או מצורע ובמקרה כזה ודאי פסול. [ועיין עוד ברש"י ושטמ"ק]
רב אחא בריה דרבא מתני ליה לכולהו חטאות - שאפילו חטאת חלב לשם חטאת דם - לפסולא. מאי טעמא, דכתיב "ושחט אותה לחטאת" ולומדים מהפסוק שדווקא לשם אותה חטאת, אבל אם לא נשחטה לשם החטאת המסוימת שלה פסולה.
תירוץ נוסף על הסתירה בדברי רבי שמעון:
רב אשי אמר: לא קשיא כאן - שאמר רבי שמעון עלו, בשקמץ את המנחה ואמר "הריני קומץ מחבת לשם מרחשת" ולא הזכיר את המילה "מנחה", כאן - שאמר רבי שמעון לא עלו, בשקמץ ואמר "הריני קומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת".
וסברת החילוק: מחבת לשם מרחשת במנא קא מחשב - מחשבת השינוי היא בכלי שהרי לא הזכיר את המנחה כלל, ומחשבה במנא לא פסלה, כי אין מחשבה על הכלי פוסלת, מה שאין כן מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, במנחה דפסלה בה מחשבה קא מחשב, הוא מקלקל במחשבתו בדבר שראוי להפסל ע"י מחשבה שהרי ודאי שמחשבה פוסלת מנחה, כגון כשחשב לאכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה, ולכן כשחישב בה שלא לשמה לא עלתה.
ומקשינן: והא טעמו של התנא - רבי שמעון דאמר עלו - הוא מפני שמעשיה מוכיחין עליה קאמר, ואם כן גם במנחת מחבת לשם מנחת מרחשת תהא עולה לבעלים שהרי גם בה מעשיה מוכיחין?
ומפרקינן: הכי קאמר, אף על גב דמחבת לשם מרחשת מחשבה דמנכר היא, וזו סברא לומר שתיפסל שהרי מוכח לכל שמחשבתו שקר, ויש מקום לפסול שמא יאמרו שמותר לשנות, אך בכל זאת היא כשרה אם לא הזכיר "מנחה". ומאי ומה שאמר התנא "אבל בזבחים אינו כן" שמעשיהן דומין ולכן לא עלו, הרי אדרבה, זו סיבה להכשיר שהרי לא מוכח ששיקר? כוונתו, אף על גב דשחיטה אחת לכולן זריקה אחת לכולן קבלה אחת לכולן ואם כן סברא לומר שלא תפסל, אך בכל זאת נפסל משום שבזביחה דפסלה ביה מחשבה קא מחשב, שדינה להפסל ע"י מחשבה, וכיון שחשב בה נפסלה, והרי זה כמו באומר מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והרי אם הקריב מנחה חריבה בלי שמן ואמר משום מנחה בלולה בשמן אמאי אמר רבי שמעון דעלו, הרי אין חילוק בין הכלי של מנחה חריבה לכלי של מנחה בלולה אם כן על כרחך הוא חשב במנחה עצמה ולא בכלי, ותפסל?
אמר ליה: כיון שלא אמר "מנחה חריבה לשם מנחה בלולה" אלא "לשם בלולה", דברי רוח בעלמא הם, וכאומר לשום בילה - דבר בלול - בעלמא ואין כוונתו למנחה כלל.
ומקשינן: אי הכי, כשמביא עולה לשם שלמים שאמר רבי שמעון לא עלו, נמי גם נאמר דהכי קאמר "לשום שלמים בעלמא"
- לעשות שלום ביני לקוני, ולא לשם קרבן שלמים, ויעלו?
ודחינן: הכי השתא, מה הדמיון? התם בעולה לשם שלמים זבח גופה איקרי שלמים, שלמים הם שם הזבח דכתיב "המקריב את דם השלמים, הזורק את דם השלמים", ולכן אנו אומרים שכוונתו לשם קרבן שלמים. אבל הכא, מנחה גופה מי איקרי בלולה, בלולה אינה שם מנחה, כי הרי "וכל מנחה בלולה בשמן" כתיב, ואם כן "בלולה בשמן" דווקא איקרי. אבל בלולה סתמא לא איקרי, ולכן כשאמר לשם בלולה סתם כוונתו לשם דבר בלול בעלמא. אבל לא לשם מנחה.
ואמרינן: כולהו - האמוראים שתירצו הקושיא דרבי שמעון אדרבי שמעון, כתירוצו של רבה לא אמרי שתירץ - שמה שאמר רבי שמעון עלו, זה בשינוי קודש, שאז מעשיה מוכיחין שמכזב, וכאן - שלא עלו, זה בשינוי בעלים שאין המעשים מוכיחין, ולא סברו שאר האמוראים כדבריו כיון שאפשר לומר סברא הפוכה, דאדרבה, מחשבה דמנכרא דווקא פסל רחמנא שלא יאמרו מותר לשנות בקרבן, אבל מחשבה שלא ניכרת לא פוסלת.
וכתירוצו של רבא לא אמרי שתירץ שמה שאמר רבי שמעון עלו במנחת מחבת לשם מרחשת היינו משום דכתיב "זאת תורת המנחה" ולמדנו מזה שתורה אחת לכל המנחות, מה שאין כן במה שאמר לא עלו מדובר בקומץ מנחה לשם זבח - ולא סברו שאר האמוראים כדבריו, ד"וזאת תורת המנחה" לא משמע להו לדרוש כך. שקשה להם שהרי גם כתוב "וזאת תורת החטאת" ונלמד שגם חטאת חלב שהביאה לשם חטאת נזיר תהיה כשרה, כמו במנחות, ודין זה לא מצאנו.
וכתירוצו של רב אשי לא אמרי שתירץ שמחבת לשם מרחשת זה שינוי כלי ובזה מחשבה לא פוסלת, מה שאין כן במנחת מחבת לשם מנחת מרחשת זהו שינוי מחשבה במנחה עצמה ופסול, משום קושיא דרב אחא בריה דרבא, כי אם כן, מדוע בהביא מנחה חריבה לשם מנחה בלולה כשרה, הרי גם זה אינו שינוי כלי. ולא מסתבר להם תירוצו של רב אשי שכשרה משום דהוי כאומר הריני קומץ לשם דבר בלול סתם והוי דברי רוח בעלמא, כי גם בלולה סתם היא מנחה.
דף ד.
ואמרינן: האי מלתא - החילוק בין מחשבה ניכרת לשאינה ניכרת, דפשיטא ליה לרבה להאי גיסא שרבה מצדד שדווקא לא מנכרא פסלה אבל מנכרא לא פוסלת, ולרבא להאי גיסא - ורבא מצדד להיפך, שיש סברא יותר לפסול מחשבה דמנכרא, הנידון הזה מיבעיא ליה לרב אושעיא. דבעי רב אושעיא, ואמרי לה בעא מיניה רב אושעיא מרב אסי: מנחה שהביאה לשום זבח (תחילת העמוד) מה לי אמר רבי שמעון - מה יאמר רבי שמעון בזה? האם נאמר דטעמא דרבי שמעון שמכשיר במחבת לשם מרחשת משום מחשבה דמנכרא לא פסלה, ואם כן הרי הא מנחה לשם זבח גם מחשבה דמנכרא הוא ולא תפסל, או דלמא, טעמא דרבי שמעון משום דכתיב "וזאת תורת המנחה" ודריש "תורה אחת לכל המנחות" והיינו דוקא במנחה לשום מנחה אבל מנחה לשם זבח לא, שהרי וזאת תורת המנחה וזבח לא כתיב.
אמר ליה רב אסי, כלום הגענו לסוף דעתו של רבי שמעון?! כלומר, לא הגענו לסוף דעתו ואיננו יודעים מה טעמו.
כרבה לא משני ליה - רב אסי לא רצה לפשוט לרב אושעיא כרבה שטעמו של רבי שמעון משום שמחשבה שאינה ניכרת לא פסלה, משום קושיא דאביי, שהקשה מה לי שינוי קודש ומה לי שינוי בעלים ולמרות שרבה תירץ זאת לעיל, ניתן לומר הפוך מסברתו, וכפי שנתבאר לעיל.
כרבא לא משני ליה, משום דקשיא "וזאת תורת החטאת" [כדאמרינן לעיל].
כרב אשי לא משני ליה, משום קושיא דרב אחא בריה דרבא [כדלעיל].
שנינו במשנתנו: חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, שאם קמצן שלא לשמן פסולות.
ומקשינן: בשלמא מנחת חוטא שנקמצה שלא לשמה פסולה משום דחטאת קריה רחמנא, דכתיב "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" ואם כן פסולה שלא לשמה כמו שחטאת פסולה שלא לשמה, אלא מנחת קנאות מנלן שפסולה שלא לשמה?
ואמרינן: דתני תנא קמיה דרב נחמן: מנחת קנאות, מותרה - אם הפריש מעות לקנות שעורים למנחת סוטה ונותרו לו מעות לאחר הקניה, אותן מעות יפלו לנדבה, שהיו בבית המקדש שלש עשרה שופרות שבהם היו מנדבים מעות, וכשהיה המזבח בטל, שלא היו קרבנות להקריב, היו קונים ממעות אלו כבשים לקרבנות עולה. אמר ליה רב נחמן למי ששנה דין זה לפניו, שפיר קאמרת שמותרה לנדבה, ד"מזכרת עון" כתיב בה במנחת קנאות, ובחטאת גם כן כתוב "עון", דכתיב "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה", ולומדים, מה חטאת מותרה נדבה (11) [כמו שנדרש בתמורה כג ב] אף מנחת קנאות מותרה נדבה, ואם כן, למדנו שמנחת קנאות הרי היא כחטאת שנאמר בה "עון" לגבי דין מותרה נדבה, ועתה נבוא ללמוד שמנחת קנאות פסולה כשנעשית שלא לשמה וכחטאת, מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף מנחת קנאות פסולה שלא לשמה.
ומקשינן: אלא מעתה דילפינן "עון עון" מחטאת, אשם גם כן יהא פסול שלא לשמו, כי נוכל לומר דגמר גזרה שוה "עון עון" מחטאת, כי גם באשם כתוב "ולא ידע ואשם ונשא עונו"?
ומשנינן: דנין בגזרה שווה דווקא "עון" מעון שהם מילים זהות, ואין דנין "עונו" מעון, שאינם זהים ממש.
ומקשינן: מאי נפקא מינה שאין המילים דומות ממש, וכי לכן נמנע מלדרוש גזירה שוה, והא תנא דבי רבי ישמעאל, נאמר בפרשת נגעי בתים "ושב הכהן" "ובא הכהן" - זו היא שיבה זו היא ביאה, ובתורת כהנים הם נלמדים אחד מהשני בגזירה שוה, ואפילו שהמילים אינן שוות ממש, אנו למדים מה בביאתו חולץ האבנים וקוצה וטח את הבית ונותן לו שבוע, אף כשהוא שב הדין כך, ואפילו שהמילים שם אינם שוות ממש, הואיל והמשמעות בשתיהן ביאה לבית, הם למדים בגזירה שווה, וגם כאן נלמד עון מעונו?
ועוד קשה, ליגמר גזרה שוה באותה מילה ממש "עונו - עונו", עונו דכתיב באשם מעון דשמיעת הקול של עדים שהושבעו, שקרבנם חטאת, דכתיב ביה "אם לא יגיד ונשא עונו" ויהא פסול בשלא לשמו?
אלא, כי גמירי - כשקבלו חכמים מרבותיהם ללמוד את הגזירה שוה ד"עון - עון", לענין מותר נדבה דווקא הוא דגמירי, שרק לענין זה נתקבלה הגזרה שוה, ללמוד את הדין מותרה נדבה. אבל לענין הדין שפסולה שלא לשמה כחטאת - לא נאמרה הגזרה שוה ללמד זאת.
וכי תימא, והרי יש כלל ד"אין גזרה שוה למחצה", ואם כן אנו מוכרחים ללמוד מהגזרה שוה גם לענין לשמה, הרי, גלי רחמנא גבי חטאת בפירוש דלא נילף מהגזרה שוה לענין לשמה, "ושחט אותה לחטאת" - אותה דווקא - דהיינו חטאת, אומרים בה שלשמה כשרה, שלא לשמה פסולה. אבל כל שאר קדשים, בין לשמן בין שלא לשמן - כשרים.
ואם כן נצטרך לחזור ולברר אלא מנחת חוטא ומנחת קנאות דפסולין שלא לשמן - מנלן?
ומתרצינן: חטאת שפסולה שלא לשמה הרי אמרנו דטעמא מאי, משום דכתיב בה "חטאת היא", וילפינן ממיעוטא ד"היא" דדוקא כשנשחטה לשמה כשרה ולא כשנשחטה שלא לשמה, ואם כן הכי נמי במנחת חוטא וקנאות הא כתיב בהו "היא" במנחת חוטא "ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא", במנחת קנאות "כי מנחת קנאות היא", וזהו המקור לפסלם כשנעשו שלא לשמן.
ומקשינן: אם כן, אשם נמי יהא פסול כשנעשה שלא לשמו, דהא כתיב ביה "והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא"?
ומתרצינן ההוא "הוא" שכתוב באשם, לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב, "והקטיר אותם הכהן וגו' אשם הוא". כדתניא. אבל אשם לא נאמר בו "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורים לאחר שנעשה הריצוי בזריקת הדם, מה שאין כן בחטאת ד"חטאת היא" כתובה בשחיטה ולכן אם שחט שלא לשמה, פסול, ואי אפשר ללמוד שאשם יפסל בשלא לשמה. ואף לומר שאשם שהקטירו אימוריו שלא לשמו יהא פסול, לא יתכן שהרי הדין שהוא עצמו - אשם - שלא הוקטרו אימוריו כלל, כשר, שאין הקטרת אימורים מעכבת, ואם כן ודאי שלא יפסל בהקטרתם של אימורים שלא לשמו. (12)
ומקשינן: ואלא "הוא" דכתיב באשם למה לי כי הרי ביארנו שאי אפשר ללמוד מזה ששלא לשמו פסול?
ומתרצינן: הפסוק נצרך ללמדנו כדרב הונא אמר רב, שאמר: אשם שהפרישוהו בעליו לקרבן ואבד ונתכפרו בעליו באחר, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, אמנם הדין הוא שאם ניתק כבר לרעייה - שמסרוהו לרועה, ושחטו סתם ולא לשם עולה - כשר לשום עולה, משום שכבר נעקר ממנו שם אשם במסירתו לרעיה, ומכאן ואילך לעולה הוא עומד, דסתם דמי נדבה הולכין לעולה. ניתק אין, דינא הכי, אבל לא ניתק לרעיה, שלא מסרוהו עדיין לרועה, לא, שאם שחטו סתם - פסול, דאמר קרא "הוא", בהויתו יהא, כי הרי הוא אשם, וכיון דנתכפר באחר שוב אינו מחויב אשם, ואין אשם בא בנדבה, לכך הוא פסול עד שימסר לרועה וייעקר ממנו שם אשם.
אמר רב: מנחת העומר הבאה בט"ז בניסן כדי להתיר את התבואה החדשה - שקמצה שלא לשמה, אף על פי ששאר מנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות, מנחה זו פסולה ואין מקטירין אותה ואין אוכלין את שיריה. מאי טעמא, הואיל ובאת מנחה זו להתיר את החדש באכילה, והרי בפועל לא התירה שהרי לא קמצה לשמה. (13)
דף ד:
וכן אתה אומר באשם נזיר טמא (תחילת העמוד) וכן גם באשם מצורע, שאם שחטן שלא לשמן, פסולין, הואיל ובאו להכשיר - אשם נזיר טמא בא להכשיר שיכול לספור מכאן ואילך את ימי נזירות טהרה, והימים הראשונים שספר לפני שנטמא לא נחשבים, ואשם מצורע בא להכשירו לבוא במחנה, והרי לא הכשירו.
ופרכינן: תנן, כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות.
ואם איתא לדרב, ליתני נמי "חוץ ממנחת העומר" שאינה כשרה בשלא לשמן.
ומשנינן: כי קתני לדין מנחות במשנתנו, במנחה הבאה על ידי יחיד. אבל באה על ידי ציבור דהיינו מנחת העומר - לא קתני, אף שגם היא פסולה בשלא לשמה.
ועוד, כי קתני למנחות במשנה, מנחה הבאה בגלל עצמה - בפני עצמה. אבל מנחת העומר באה בגלל [עם] זבח היא, שמביאין כבש לעולה עם מנחת העומר, ומנחה כזו לא קתני.
ועוד, כי קתני למנחות במשנתנו, דווקא הנך מנחות שאין קבוע להן זמן מיוחד, אלא בכל עת שירצה הן באות, הא - מנחת העומר - דקבוע לה זמן בט"ז בניסן דווקא - לא קתני.
אמר מר: וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן, פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.
ומקשינן: תנן [בזבחים ב א]: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מקרבן פסח וקרבן חטאת.
ואם איתא שגם אשם נזיר ומצורע פסול שלא לשמן, ליתני נמי "חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע"?
ומשנינן: כיון דאיכא אשמות שלא באו להכשיר כגון אשם גזילות ואשם מעילות דלכפרה אתו, והיה צריך התנא לחלק ולומר דאשם כזה כשר ואשם כזה פסול, ולא פסיקא ליה למימר סתם "חוץ מאשם", להכי לא שנה אותם.
ומקשינן: מאי שנא אשם נזיר ואשם מצורע דאמר רב שאם שחטן שלא לשמן פסולין משום דבאו להכשיר ולא הכשירו, ולא נעשתה עיקר עבודתן, הני - שאר אשמות - נמי נאמר שיפסלו הואיל ובאו לכפרה ולא כפרו, כשמביאו שלא לשמן ולא עלו לו לשם חובה?
ומשנינן: אמר רבי ירמיה, מצינו שחילק הכתוב בין קרבנות המכפרין - שבאים לכפר על האדם, ובין קרבנות המכשירין - שבאים להכשיר, כגון קרבן שבא להתירו באכילת קרבנות ולהכנס למקדש, ובנזיר טמא להתחיל את מנין נזירות טהרה. והחילוק הוא שהמכשירין חמורים יותר, שהרי קרבנות שהן מכפרים אית בהו דאתו יש ביניהם כאלו הבאים גם לאחר מיתה של בעליהם שהפרישום, מה שאין כן מכשירים דלית בהו דאתו לאחר מיתה, ולעולם הם קריבים רק בחיי בעליהם. (14)
דתנן: האשה - יולדת, שדינה להביא שני קרבנות אחד לעולה ואחד לחטאת, שהביאה חטאתה, ומתה קודם שהספיקה להביא את עולתה, יביאו יורשין עולתה, (15) והרי עולת יולדת באה לכפר, דכתיב בה "אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליה", אם כן מצאנו קרבן שבא קרבן לכפר שקרב לאחר מיתת בעליו. אבל אם הביאה עולתה ומתה ולא הספיקה להביא את חטאתה שבאה להכשירה באכילת קדשים, לא יביאו יורשין חטאתה (16) במקומה, ואם כן אנו רואים שקרבן הבא להכשיר לא קרב לאחר מיתת בעליו. ולמדנו שמכשירין חמורים יותר ממכפרים. ולכן גם נאמר שקרבנות מכשירים שנשחטו שלא לשמן פסולין אבל מכפרים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. (17)
מתקיף לה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: קרבנות המכשירין נמי, מי לית בהו כאלו דאתו לאחר מיתה?
והתנן, נזיר טהור המפריש מעות לקרבנות נזירותו, ודינו הוא שצריך להביא חטאת עולה ושלמים, ולא פירש אלו מעות לאיזה קרבן, אמרינן לא נהנין מהן מדרבנן מפני דמי עולה שכלולין בהן, ולא מועלין בהן (18) מפני שראויין המעות לבוא כולן שלמים הואיל ולא פירש אלו מהן לחטאת ואלו לשלמים, ושלמים אין בהם מעילה אלא באימוריהם לאחר זריקת הדם. ואם מת הנזיר והיו לו מעות סתומין, שהפרישם עבור קרבנותיו אלא שלא ייחדן לקרבן מסויים, יפלו כולן לנדבה והיינו לשופרות לעולה, דכך היא הלכה למשה מסיני בנזיר.
אבל אם המעות מפורשין, שפירש איזה מהן לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים, הרי:
דמי חטאת שבהן יוליך לים המלח כמו דין חטאת שמתו בעליה שדינה במיתה, ובדמי החטאת לא נהנין מהן מדרבנן, ולא מועלין בהן כיון שהם עומדים לאבוד אינם חשובים כקדשי גבוה.
דמי עולה שבהן יביא בהם עולה ומועלין בהן.
דמי שלמים שבהן יביא בהן שלמים ונאכלין ליום אחד כחומרת שלמי נזיר ולא כסתם שלמים שדנאכלין לשני ימים ולילה אחד, ואין טעונין לחם, משום שאנו צריכים לקיים את הפסוק "ונתן על כפי הנזיר" והרי הוא כבר מת.
והא עולה ושלמים דנזיר דקרבנות המכשירין נינהו שהם מתירים אותו ביין תגלחת וטומאה ובכל זאת קא אתו לאחר מיתה?
ודחינן: אמר רב פפא, הכי קא אמר רבי ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע - שדווקא הוא המכשיר היחיד שלו [שהרי מצורע ונזיר טמא, האשם לבד מכשירן ולא קרבן אחר] - דבא לאחר מיתה, ואין להביא ראיה מקרבנות דנזיר, שאינם דומים כי שם הכשר שאינו קבוע הוא,
דף ה.
דאמר מר, גילח הנזיר בסוף נזירותו על קרבן אחד משלשתן - ואפילו גילח על קרבן חטאת, יצא, והוכשר לשתות יין, ואם כן ההכשר שלהם אינו יחידי ומסוים, ולכן באים לאחר מיתה. (19)
מיתיבי: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות המצורע כדינו, הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון האשם מצורע נסכים כדינו, מכיון שהוא קרבן כשר, רק שלא עלה לבעליו המצורע לשם חובה להכשירו לבוא במחנה [ולאכול בקדשים] ולכן צריך אשם אחר להכשירו!? (20)
ומסקינן: תיובתא דרב שאמר לעיל שאשם מצורע ששחטו שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר וכאן מבואר שהקרבן כשר. - תיובתא!
רבי שמעון בן לקיש חולק על רב ואמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, ולא כרב שאמר פסולה, ושיריה אינן נאכלין, שהרי הם בכלל איסור חדש שלא הותר עדיין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, ככל תבואה חדשה שמותרת על ידי מנחת העומר.
ומקשינן: מקרב היכי קרבה מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, איך היא קריבה, והרי כתוב "ממשקה ישראל", ומפסוק זה שנאמר ביחזקאל, אנו לומדים שצריך להביא קרבנות דווקא מן המותר לישראל, ודבר שאינו מותר לישראל מאיזה איסור, הוא גם לא ראוי להקרבה למזבח, והרי מנחה זו שלא הועילה קמיצתה להכשיר, הרי היא עדיין אסורה משום איסור חדש לישראל, ואם כן אינה ראויה אף לגבוה?
ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה, קסבר ריש לקיש, אין פסול מחוסר זמן - שהביא קרבן שעדיין לא הגיע זמנו - לבו ביום, שאם באותו היום יהיה זמנו, הרי אם הביא מוקדם יותר באותו יום, אינו נחשב למחוסר זמן, ואם כן גם במנחת העומר, כיון שבהמשך היום יהיה היתר לאיסור אכילת חדש על ידי המנחה האחרת שיביא, הרי גם המנחה הזאת נחשבת כדבר המותר לישראל וכשרה. (21) מתיב רב אדא בריה דרבי יצחק: תנינא, יש בקרבנות העופות דינים שאין במנחות ויש במנחות דינים שאין בעופות.
יש בעופות שאין במנחות, שהעופות באין בנדבת שנים, שאפשר להביא בשותפות נדבת עוף, ומחוסרי כפרה דהיינו זב וזבה יולדת ומצורע מביאים עופות להכשירם בקדשים, והותרו העופות מכלל איסורן שנאסרו להדיוט - בקודש, שהרי הדיוט מותר באכילת עופות חולין דווקא על ידי שחיטה ולא על ידי מליקה. אבל בקודש הותרו על ידי מליקה, מה שאין כן במנחות, אין את הדינים הללו, שאין באות בשותפות משום שנאמר בהן "נפש" ומשמע דווקא אחת, ואין באות במחוסרי כפרה, ואין בהן היתר בקודש יותר מבהדיוט.
ויש במנחות שאין בעופות, שהמנחות טעונות הבאה בכלי דווקא, (22) וטעונות תנופה והגשה בקרן מערבית דרומית של מזבח, וישנן בציבור - מנחת העומר שבאה על ידי ציבור - כביחיד, מה שאין כן בעופות, אין את הדינים הללו, שאינן טעונין כלי שהרי מליקתן בציפורן, ולא נאמר בהן תנופה והגשה, ואין באין בציבור, שכתוב בהם "קרבנו", ולומדים מזה שדווקא יחיד מביא עוף ולא ציבור.