חברותא על מכות· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - אלו הן הגולין · דף יג.
מעלים היו הרוצחים הגולים שכר ללויים. (181)
הלויים שבערי המקלט, היו משכירים דירות לרוצחים, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: לא היו מעלים להם הרוצחים שכר, כי ערי המקלט נועדו לקליטת הרוצחים.
ובגמרא יבואר באלו ערים מדובר, ובמה נחלקו.
וחוזר הרוצח, אחר שיצא מעיר מקלטו במות הכהן הגדול, לשררה שהיה בה, כגון אם היה נשיא או אב בית דין, (182) דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה.
ומקורותיהם יתבארו בגמרא.
גמרא:
אמר רב כהנא: מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה אם מעלין להם שכר, היא רק בשש ערי המקלט
דמר, רבי מאיר סבר, מה שנאמר "והיו לכם הערים למקלט", פירושו שניתנו הערים הללו לרוצחים רק לצורך קליטה. אך על השימוש בבתי העיר עליהם לשלם לבעלי העיר, שהם הלויים.
ומר, רבי יהודה סבר, דרשינן מ"לכם", שהערים ניתנו לכל צרכיכם, ואף המגורים בהן, ניתנו לצורך הרוצחים, ואין ליטול מהם שכר.
אבל בארבעים ושתים ערי הלויים, שגם הן משמשות כערי מקלט, לדברי הכל היו מעלין להם שכר. כי בערי הלויים לא נאמר בתורה שיש להם לתת חלק בעיר לצורך הרוצחים. (183)
אמר ליה רבא לרב כהנא: הא ודאי כי נתינת ערי המקלט לרוצחים, שאמר הכתוב "לכם"
- לכל צרכיכם משמע!
ואם כן, כיצד נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר בשש ערי מקלט, כאשר הדבר מפורש בדברי הכתוב שלא ישלמו שכר!
אלא, אמר רבא: מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר, היא רק בארבעים ושתים ערי הלויים -
דמר רבי מאיר סבר, כי זה שאמר הכתוב "ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה רוצח, ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר", שיהיו דומות ערי הלויים כי הנך, כמו שש ערי המקלט, הוא רק לענין קליטה של הרוצחים בלבד.
אך הן אינן דומות לענין דיור, כי לא ניתנו ערי הלויים לדור בהם הרוצחים בחינם, אלא על הרוצחים לעלות שכר ללווים עבור הדיור בעריהם.
ומר, רבי יהודה סבר, שהצווי "ועליהם תתנו", הוא שיהיו ערי הלוויים דומות לגמרי כי הנך, לערי המקלט, שניתנו לדיור הרוצחים, בחינם.
כי רבי יהודה דרש את הפסוק כך: מה הנך, שש ערי המקלט, ניתנו לכל צרכיכם - אף הני, ארבעים ושתים עיר של הלוויים, נמי ניתנו לכל צרכיכם של הגולים.
אבל בשש ערי מקלט עצמן, לא נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, אלא דברי הכל, לא היו הרוצחים מעלים להם שכר, ללוויים.
שנינו במשנה: חוזר לשררה שהיה בה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה.
ומבארת הגמרא במה נחלקו, ומביאה הגמרא את מחלוקתם לגבי עבד עברי שנרצע, היוצא ביובל -
תנו רבנן: כתיב בעבד עברי שנרצע [ויקרא כה] "ושב אל משפחתו, ואל אחוזת בית אבותיו ישוב" בשנת היובל.
ודרשינן: למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו. (184) שאין עבד נרצע שהשתחרר ביובל ממשיך להחזיק בשררה שקיבל מאבותיו, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו.
שרבי מאיר דורש את סיפא דקרא, "אל אחוזת אבותיו ישוב", ומפרש רבי מאיר שחוזר לכל חזקה שקיבל מאבותיו, ובכלל זה להחזיק בשררה, כאבותיו.
וכשם שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בעבד עברי נרצע שהשתחרר ביובל אם הוא חוזר לשררתו הראשונה, כן נחלקו בגולה, בדין רוצח בשגגה, שגולה, ויוצא במיתת כהן גדול, האם הוא חוזר לשררה שהחזיק בה, כאבותיו.
והמקור של רבי מאיר שרוצח חוזר לשררתו, נלמד מדין עבד עברי -
כשהוא אומר בעבד עברי שנרצע "ישוב", תיבה זו מיותרת היא, שהיה אפשר לכתוב "ושב אל משפחתו ואל ארץ אחוזתו". ובא הכתוב הזה ללמדנו בגזירה שוה [לקמן] - לרבות את הרוצח. ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:
מאי "וכן בגולה"? כיצד נחלקו בדרשות הכתוב ברוצח, אם יחזור לשררתו או לא?
כדתניא: כתיב "ואחרי מות הכהן הגדול, ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו".
ודרשינן, לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו, לשררה שקיבל מהם, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו.
ואף שלא כתוב ברוצח "אל אחוזת אבותיו", גמר למד רבי מאיר בגזירה שוה "שיבה שיבה" - מהתם. (185)
נאמר כאן "ישוב הרוצח", ונאמר בעבד שהשתחרר ביובל "ואל אחוזת אבותיו ישוב".
ומזה למד רבי מאיר, שדין הרוצח הוא לחזור לשררתו, כמו שמצינו בעבד שהשתחרר.
הדרן עלך פרק אלו הן הגולין